מה קרה לך?

הקדמה

‘תפסיקי לבכות,’ היא הזהירה אותי. ‘כדאי שתשתקי.’

הבעת הפנים שלי הפכה סטואית. קצב הלב האט. נשכתי בחוזקה את השפה התחתונה כדי ששום מילה לא תימלט.

‘אני עושה את זה מאהבה,’ היא חזרה ואמרה להגנתה.

כילדה קטנה, החטיפו לי באופן קבוע. ענישה גופנית הייתה מנהג מקובל שנועד להקנות משמעת. סבתא שלי, האטי מיי, אימצה אותו. אבל כבר בגיל שלוש ידעתי שמשהו לא בסדר.

אחת ההצלפות הקשות ביותר שאני זוכרת התרחשה בבוקר יום ראשון. הליכה לכנסייה הייתה מאבני היסוד של חיינו. רגע לפני שיצאנו למיסה, שלחו אותי לשאוב מים בבאר שמאחורי הבית; בחווה של סבי וסבתי, שבה גדלתי, לא הייתה צנרת פנימית. סבתא השקיפה מהחלון וראתה שאני טובלת את האצבעות במים. היא התרתחה. חלמתי בהקיץ, בתמימות, כמו כל ילדה, אבל היא כעסה כי הכנסתי אצבעות למי השתייה שלנו. כשחזרתי היא שאלה אותי אם שיחקתי במים ואמרתי, ‘לא.’ היא רכנה מעליי והצליפה בי בעוצמה, עד שנוצרו לי שלפוחיות. אחר כך הצלחתי ללבוש את השמלה הלבנה החגיגית; הדם נספג בבד הצח והכתים אותו בארגמן עמוק. סבתא הזועמת גערה בי כשראתה שהשמלה מוכתמת בדם, ושלחה אותי לבית הספר של יום ראשון. כך גידלו ילדים שחורים בדרום הכפרי. לא הכרתי ולו ילד אחד שלא החטיפו לו.

הִכו אותי מהסיבות הזניחות ביותר. שפכתי מים, שברתי כוס, לא הצלחתי לשבת בשקט. פעם שמעתי קומיקאי שחור אומר, ‘הדרך הכי ארוכה היא הדרך אל השוט שבו יכו אותך.’ נאלצתי לא רק ללכת להביא את השוט, אלא גם למצוא אותו כשלא היה כזה — זרד צעיר היה הטוב ביותר, אבל אם הוא היה דק מדי, נדרשתי להביא שניים או שלושה זרדים ולקלוע מהם צמה חזקה. לא פעם היא הכריחה אותי לעזור לה בקליעת הצמה. לפעמים ההצלפה נדחתה עד לאחר האמבטיה של יום ראשון בערב, כשהייתי עירומה ונקייה.

אחר כך, כשבקושי יכולתי לעמוד, היא אמרה לי לחייך ו‘לא לעשות פרצופים’. לקבור את העניין, כאילו זה לא קרה.

לבסוף פיתחתי חושים מחודדים, וכבר ידעתי מתי הצרה מתקרבת. זיהיתי את השינוי בנימת קולה של סבתא ואת ה’מבט’ שאמר אי־שביעות רצון. היא לא הייתה אישה רעה. אני מאמינה שהיא דאגה לי ורצתה שאהיה ‘ילדה טובה’. והבנתי שרק שתיקה תבטיח שהעונש והכאב יסתיימו במהירות. לאורך ארבעים השנים הבאות, הדפוס של ריצוי מותנה — כתוצאה מטראומה מושרשת היטב — הגדיר כל מערכת יחסים, כל אינטראקציה וכל החלטה בחיי.

ההשפעה ארוכת הטווח של ההצלפות — והכורח לשתוק, ואפילו לחייך — הפך אותי לאלופת העולם בריצוי למשך רוב חיי. אילו גידלו אותי בצורה אחרת, לא היו נדרשים לי עשורים כדי לרכוש את היכולת לשים גבולות ולהגיד ‘לא’ בביטחון.

כאישה בוגרת, אני אסירת תודה על הקשרים הארוכים, העקביים והחמים שיש לי עם אנשים רבים. אבל המכות שחטפתי בגיל צעיר, השברים הנפשיים והקשרים הסדוקים שחוויתי עם דמויות מפתח בחיי המוקדמים, ללא ספק עזרו לי לפתח עצמאות ולעמוד בזכות עצמי. במילותיו החזקות של השיר ‘אינוויקטוס’, אני אדון לגורלי ורב־החובל של נשמתי.1

מיליוני אנשים קיבלו יחס דומה בילדותם, וגדלו באמונה שחייהם חסרי ערך.

השיחות שלי עם ד’ר ברוס פרי ועם אלפי אנשים אמיצים ששיתפו אותי בסיפורם בתוכנית האירוח שלי, לימדו אותי שהיחס שקיבלתי מאלה שהיו אמונים על הטיפול בי, השפיע עליי לא רק רגשית. הייתה לי גם תגובה ביולוגית. בזכות עבודתי עם ד’ר פרי עיניי נפקחו, וגיליתי שלמרות ההתעללות והטראומה שחוויתי בילדותי, המוח שלי מצא דרכים להסתגל.

התקווה הזאת מקננת בכל אחד מאיתנו — זהו כושר ההסתגלות הייחודי של המוח הפלאי שלנו. כפי שמסביר ד’ר פרי בספר, כשמבינים איך המוח מגיב למצבי דחק או טראומה בילדות המוקדמת, מבינים שמה שקרה לנו עיצב את אופיינו, את התנהגותנו ואת מעשינו.

כשבוחנים את הדברים מבעד למשקפיים האלה, אפשר לשקם את תחושת הערך העצמי ולכייל מחדש את התגובות שלנו לנסיבות, למצבים ולמערכות יחסים. במילים אחרות, זהו המפתח לעיצוב מחדש של חיינו.

אופרה וינפרי