החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שפת רחוב

מאת:
הוצאה: | 2022 | 185 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

״ואז ראינו את האבא של כולם, אברהם, עומד באחת מפינות הרחוב בשדרת פארק. הספסל היה מוקף שקים מלאים בבקבוקים ואנשים ריקים מתקווה, לידו, מונח על שפת המדרכה, כיסא נוח שמעורר אי-נוחות, עליו מונח אדם, ועל האדם מונח כובד העולם.״

 

מתחת לחנויות היוקרה, מסעדות הפאר וההצגות בברודוויי מסתתרת ניו יורק אחרת לגמרי, עיר של סודות אפלים וטרגדיות יומיומיות, אבל גם של אהבת חיים ורגעי חסד. שפת רחוב הוא מסע אינטימי חושפני אל תוככי העיר המפורסמת בעולם, אל המקומות שלא נמצאים במדריכי התיירות, אל דיירי הרחוב, שוכני בתי המחסה ותושבי מחילות הסאבוויי.

את ניו יורק הזו אתם עוד לא מכירים.

 

אסף איל משרת את אוכלוסיית חסרי הבית של ניו יורק כעובד סוציאלי מאז 2013. לפני שעבר לניו יורק, עבד יותר מעשור עם משפחות ונוער בסיכון בשכונות מצוקה בישראל.

איל סיים תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת קולומביה וכיום מנהל בברוקלין בית מחסה לדיירים עם מחלות נפש קשות, שכל העובדים והדיירים בו מכנים אותו ״מיסטר אסף״. אסף מתגורר ברוזבלט איילנד, אי קטן על האיסט ריבר, עם אשתו דנה וארבעת ילדיהם.

 

מקט: 4-1272-1665
״ואז ראינו את האבא של כולם, אברהם, עומד באחת מפינות הרחוב בשדרת פארק. הספסל היה מוקף שקים מלאים בבקבוקים ואנשים […]

 

מיסטר סמית’סון

ברוקלין, השדרה השלישית ורחוב תשע

 

פגשתי אותו מחוץ לבית מלון נמוך ופשוט, כמה רגעים לפני שנכנסתי. הוא ניסה לגנוב כמה שאיפות עשן מרגיעות ומחממות לב בקור שהגיע למינוס שמונה מעלות, בבוקר יום שני סתמי במרכז ברוקלין.

״אתה זה שאמור לדבר איתנו על אפשרות של מגורים מחוץ לבית המחסה?״

״כן, זה אני, אבל הקדמתי קצת. רוצה להיכנס ולשתות קפה יחד לפני שכולם מגיעים?״

״כן, קפה שחור חזק תמיד עוזר להתחיל טוב את היום.”

״אני מסכים איתך. אין כמו קפה שחור. עברתי לפה מישראל לפני שלוש וחצי שנים, אנחנו אוהבים קפה שחור חזק שם.”

אחרי שהוא מעך את הסיגריה שלו בתנועה אלגנטית, כזאת שנראה שהביא אותה לשלמות במשך השנים, נכנסנו אל המלון. המלון הזה הוא אחד מבתי מלון רבים שהעיר שכרה על מנת לשכן בהם בני אדם שאיבדו את הבתים שלהם לאחרונה. הוא גבר גבוה ורזה, בן שישים ושבע שנראה בן שמונים, ואינו מצליח להסתתר מאחורי השנים הארוכות והקשות שעברו עליו.

מיסטר סמית’סון הוא אריה שחור עם רעמה אדירה של שיער לבן, ולשון חדה שחותכת את האוויר למנות קטנות של אמת, תוכחה, כעס, זעם, אכזבה, פחד, דיכאון והשלמה.

״אני כבר כמעט לא מכיר את השכונה שבאתי ממנה. האדם הלבן דוחק אותנו החוצה. אני לא מצליח להבין את המסעדות החדשות האלה עם המנות הקטנות והשמות המוזרים. הם חושבים שזה כל כך טעים ומיוחד. זה לא שייך לפה, והם רוצים לגרום לנו להרגיש לא שייכים.״

חשבתי לעצמי וקצת התביישתי שלפעמים אני יכול ליהנות מאוכל צרפתי מתחכם, אבל לא העזתי להודות בכך בפניו.

״כמעט בכל שכונה שאני מגיע אליה אני שומע אנשים מדברים על התופעה הזאת של ג’נטריפיקציה, וכמה היא הרסנית עבורם,״ אמרתי לו.

״כן, זה נכון. הם ממשיכים לפלוש, להרוס ולכבוש אותנו עד היום,״ הוא אמר.

״מי?״

״זה ברור מי. הרומאים. הם היו הראשונים בהיסטוריה שערכו ג’נטריפיקציה. כשהגיעו לארץ ישראל הם בנו ערים משלהם עם מקדשים ובתי מרחץ וספריות ובתי תיאטרון משלהם, כאלה שהיו מיועדים לאנשים שלהם ולא לתושבי המקום המקוריים. כפו את התרבות שלהם ודחקו החוצה את כל מי שלא היה שייך. ככה הם עושים כבר אלפי שנים, הם וכל ממשיכי דרכם האירופאים הלבנים. הם הגיעו לירושלים ולנצרת וטימאו אותן עם הבניינים החדשים הזרים שלהם ועם השפה שלהם, והפיצו בעולם שנאה לאדם ואהבה לכסף. הם גירשו את כולם, הרגו את ישו והרסו את המסר שלו. כל זה נמשך מאז בכל מיני מקומות בעולם ועכשיו זה קורה כאן בברוקלין, בבד סטיי, השכונה שנולדתי וגדלתי בה. בתור ילד הייתי מבלה בספרייה המרכזית של השכונה שעות רבות. לפעמים אימא שלי החכמה הייתה מכריחה אותי ללכת לשם. היא ידעה שאם לא אהיה בספרייה, הסמטה המרושעת שבסוף הרחוב תקרא לי ואני אגיע אליה בריצה. אני זוכר שהספרייה הזאת הייתה מלאה בספרים של תרבות והיסטוריה שחורה. לא היה קל פה בשנות השישים, אבל היה אמיתי. למדתי הרבה מאוד שיעורים חשובים ברחובות הארוכים של השכונה הזאת, ואני חייב הרבה לספרייה שסיפקה לי תיאבון לידע שלא יכולתי להשיג בבית עמוס ילדים וריק מספרים. עכשיו, לאט לאט הם מעלימים את הספרים האלה כמו שהם מעלימים את התושבים המקוריים של השכונה. ביקרתי בספרייה הזאת לפני שבוע, ובמקום ספרים על אפריקה ועל היסטוריה שחורה בארצות הברית, ראיתי ספרים על יין, על אוכל ועל אירופה של ימי הביניים.״

שתקתי והמשכתי להסתכל על האריה השחור הזה שחותך האוויר ומגיש לי בזו אחר זו מנות קטנות של עצב, זעם, פחד והלם.

“אני מסתובב ברחובות של השכונה שלי ולא מכיר אותם. לפעמים אני מתבלבל ולא יודע איך להגיע ממקום למקום, זה מפחיד. הייתה תקופה, לא מזמן, שבה ניסיתי למצוא דירה להשכרה ברחוב שגדלתי בו, אבל לא היה לי סיכוי. אם אימא שלי הייתה שומעת כמה עולה כאן היום דירת חדר, היא הייתה צוחקת את הצחוק המוכר והמתגלגל שלה שכל השכנים מהרחוב הכירו. כמה אני מתגעגע לרחוב הצוחק ההוא…״

הוא לא התבייש ולא הסתיר את הדמעות שלו. כן, גם אריה שחור יכול לבכות. הנחתי יד על הכתף השברירית והרזה שלו ולא הסתרתי את ההתרגשות שלי. גם אני בוכה לפעמים על עולם שהכרתי ואינו עוד.

״אז איך הגעת לכאן, לבית המחסה הזה?״ שאלתי ואחרי רגע התחרטתי על השאלה.

“איבדתי את הדירה השכורה שלי פעמיים בשנתיים האחרונות. בפעם הראשונה הבניין שגרתי בו נשרף והייתי חייב להגיע לבית מחסה כי לא נשאר לי כלום. בזכות עבודה קשה מאוד הצלחתי לעמוד על הרגליים שוב ולשכור דירה. בפעם השנייה, לא מזמן, זו הייתה שריפה אתנית. זה כאב הרבה יותר. האדם הלבן שרף אותנו.

בעלת הבניין שלי הייתה שחורה, אבל הלבנים הגיעו עם הרבה כסף וקנו ממנה את כל הבניין יחד איתנו. אחרי זמן קצר הם נפטרו מאיתנו כמו שנפטרים מאשפה. צו פינוי, כמה שוטרים, ואנחנו ברחוב בלי כלום. הצלחנו לגור קצת עם חברים ובני משפחה, אבל זה לא הצליח. כשלא הייתה ברירה נוספת, נכנסנו לבית המחסה.

אני כאן כבר חודשיים. בת הזוג שלי בבית מחסה אחר. הלוואי שיכולתי לחזור לשכונה שלי, לקהילה שלי, למקום שגדלתי בו ושאותו אני אוהב ומכיר. אבל זה לא אותו דבר, הכול משתנה. הרומאים המודרניים כבר ביססו את השליטה שלהם, הלגיון מתקדם לאט לאט ומשמיד אותנו. שלא תחשוב שהלגיון הרומאי הזה מפשיט רק את בד סטיי מכל סממן אפרו אמריקאי. גם הארלם מאבדת אחיזה והיא תיפול יום אחד בעתיד הלא רחוק. הלגיון הרומאי הזה הוא מכונה משומנת ואכזרית. הם בולעים אותנו ספר אחרי ספר, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי שכונה. הם רוצים לדחוף את כולנו החוצה לקצוות של העיר הזאת, בסוף הם פשוט יזרקו אותנו לים. תגיד, לא אמרת שעברת לפה מישראל? זה לא מה שהמוסלמים אומרים על היהודים? או שאלה היהודים שאומרים את זה על המוסלמים? אני לא זוכר.״

ופתאום, בלי התרעה, בשקט מצמרר, עוד שבעה אריות שחורים וזקנים נכנסו לחדר. הם התיישבו מולי לאט ובדממה על כיסאות פשוטים, בחדר לא מתחכם, בתוך מה שהיה פעם בית קפה של בית מלון. בוודאי פעם היה אפשר להזמין כאן קפוצ’ינו עם ציור של עלה או אפילו פרצוף חמוד של אריה על הקצף של החלב.

היום אפשר לקבל בשירות עצמי רק קפה שחור פשוט וחזק, ממש כמו האריות האלה שאני מנסה למצוא דרך להחזיר לשכונות שלהם, בתוך העיר הזאת שמקימה בזמן האחרון יותר ויותר גדרות ושלטי אין כניסה, העיר הכי אכזרית והכי רחומה בכל העולם – ניו יורק, ניו יורק.

אולי בעתיד הקרוב יגיע יום מיוחד, ובו אבקר את האריה השחור עם הרעמה הלבנה האדירה בדירה שלו בשכונת בד סטיי, והוא יארח אותי לארוחת בוקר במטבח האפרו-אמריקאי שלו. ובזמן שנשתה קפה שחור חזק, מיסטר סמית’סון יחתוך לי באומנות את האוויר למנות קטנות של תקווה, של צחוק ושל אושר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.