…היא פקחה את עיניה הנשמתיות והציצה. צבען הכחול התרסק אל הירוק האין־סופי הלוהט. שריריה התכווצו בעוצמה אדירה, ואנרגיה חזקה התפוצצה […]
טיפה של זהב מנצנצת
מהולה בתמצית של חדווה.
בתוך סיר מלחש
אקטוף לי ענן כחלילי מרחף
ואניח אותו על האש.
וכשייווצר אגל מים קטנטן מכושף
שיזהר כיהלום מלוטש
אצרפו אל טיפת הזהב הרוחשת
ובשירה שקטה מאוד מרגשת
אקרא ‘התעורר!’
אזמן קרן ירח לבחוש את הכול,
אפזר מעט עפר ואפר
נוצה של יונה לבנה שמצאתי על האדמה
עלה סרפד ירוק שקטפתי בשנה שעברה
ואתבל את הכול בתפילה של יסודות הבריאה –
מים, רוח, אש ואדמה
איריס מעולם לא הרגישה כל כך אסירת תודה על כך שהצליחה להגיע הביתה. מהרגע שלקחה את התיק, כל פעולה שלה הפכה אוטומטית. כמו אותו רובוט־הומנואיד סי־טרי־פי־או מ’מלחמת הכוכבים’, שנפגע והפך לגרוטאת מתכת עלובה ופלט בלופ אין־סופי רק את המילה ‘הצילו’, כך מוחה המקוצר הצליח להפיק רק את המילים ‘אוויר’, ‘להסתלק’, ‘להגיע הביתה’. גופה רעד מהלם ומסטרס, ובית החזה שלה סירב להתרחב ולכד את ריאותיה בתוכו. היא נחנקה ומעדה, עד שכמעט השתטחה על פניה כשרצה בעיניים מעורפלות מדמעות במדרגות, שנגלו לפניה אחת־אחת בחשכה. המוזיקה שהלכה וגברה עם כל מדרגה שירדה פעמה ברקותיה יחד עם רעש מוזר של דפיקות חזקות לא מובנות שגרמו לה לסחרחורת, עד שלרגע נאלצה לעצור ולהילחם בצורך שלה להקיא. רק בנס הגיעה אל הקומה התחתונה.
‘את הולכת?’ שאלו אותה פנים מטושטשות שהביטו בה. היא נעמדה לרגע והנהנה בחיוך בעודה מנסה להתנער מאותו ערפל שהלך ועטף אותה ומהדמעות שהכאיבו לעיניה. אף לא אחד שאל אותה מדוע היא נסערת, אף לא אחד קלט את התרסקותה. עכשיו יכלה לטפוח לעצמה על השכם, היא איבדה את שקיפותה. בצעדים כושלים ברחה כשיכורה אל מכוניתה, וכשליבה הדוהר מבקש לפרוץ מתוכה, ניסתה להכניס את המפתח אל מתג ההתנעה. ידה רעדה ללא הפסק, והדמעות שצרבו את עיניה טשטשו את ראייתה, עד שנאלצה לצמצמן לכדי חריץ.
‘שיט!’ איריס נאנקה, כשהמפתח נפל מידה. בייאוש הניחה את ראשה על ההגה והתייפחה. רגשותיה גאו. ההשפלה והכעס הפכו לים סוער, לגייזר העומד לפרוץ ללא שליטה. היא צרחה וצרחה, עד שאותו יגון מייסר בתוכה התפוגג והפך לריק. את כל כולה שילמה כמס לדרישתה של הבריאה שתחווה אהבה גורלית בלתי אפשרית, ועכשיו נותר בה רק חלל עצום של שיממון. קהת חושים ומרוקנת, ניגבה את עיניה ואת אפה בזרועה, הדליקה את האור הקטן בתקרת המכונית והתכופפה. ‘אח..’ נאנקה שוב באומללות וקפאה, כשכאב חד חתך את ראשה בחצי הדרך מטה. לרגע נדמה היה לה שמוחה השתחרר ממקומו ונחבט בקירות גולגולתה מצד לצד כמו כדור ברעשן, יחד עם עיניה שהתגלגלו לאחור באיום שלא יחזרו לעולם למצבן הטבעי. בחילה תקפה אותה. היא שאפה בניסיון להירגע, אך ריח הגומי מהשטיח הקטן, המהול בריח טחב שנותר במכונית מאז ששכחה לסגור את החלון במלקוש האחרון, עלה באפה והגביר את תחושת הבחילה שבבטנה. במאמץ נוסף שלחה את ידה לגשש ולחפש בעדינות ובאיטיות את המפתח האבוד, בעודה משתדלת לא להזיז את ראשה המעונה. וכשאצבעותיה סגרו על חתיכת המתכת הקטנה והקרירה, אנחת רווחה נפלטה ממנה, וברגע שהמפתח החליק לתוך החריץ הקטן, התניעה את המכונית, לחצה במהירות על הדוושה ונסעה.
מה היה שם? מדוע נתנה לו לפגוע בה כך, להשפיל אותה? אך האם רק בו הייתה האשמה? הרי כמו אדם מזה רעב דרשה ממנו בלי כחל וסרק שיזיין אותה. רעש התופים הבלתי נסבל לא חדל מלהלום במוחה, כשניסתה למקד את עצמה בדרך החשוכה. זיעה קרה כיסתה את מצחה. האפלה שסגרה עליה מסביב כמו קטיפה שחורה ומחניקה הוסיפה לערפול בעיניה וטשטשה את שדה ראייתה. היא ניערה את ראשה בניסיון להרגיע את הפעימות האיומות, אולם כאב ראשה שרק התעצם החריש אותה וגרם לה לשחרר ללא מחשבה את ידיה מההגה ולאטום את אוזניה.
טעות איומה!
המכונית שטה על הכביש וסטתה ממסלולה. צפירה חזקה ממכונית שבאה מולה הביאה אותה לצרוח כחיה מבוהלת. מפרקי אצבעותיה החווירו עד לובן, כשמיהרה לאחוז בהגה, ולפמפם ברגלה על דוושת הבלם. גופה רעד באקסטאטיות פראית מהדם ששצף וקצף בעורקיה. בטנה שקעה.
‘אלוהים,’ מלמלה לעצמה. דמותו של אבירם עלתה לפניה. איריס מיהרה לפתוח את הדלת, הרכינה את ראשה והתחילה להקיא עיסה של סקס על החוף בשילוב של כל מה שנותר בקיבתה. מרירות וגועל מילאו את פיה, כשהמשיכה לרוקן חסרת אונים את קיבתה על האספלט השחור, תוך שהיא נאנקת וגונחת. למזלה, נהג המכונית השנייה הצליח ברגע האחרון להסיט את רכבו לפני שנתקלה בו.
‘את בסדר?’ היא לא הייתה צריכה להרים את פניה כדי לדעת שהשואל צעיר, אולי נער שכנראה קיבל את האוטו מהוריו כדי לצאת לחגוג בסוף השבוע. אם הייתה פוגעת בו… מצפונה היה הורג אותה. תחושת אשמה חזקה מילאה אותה, ודמעות מחודשות הציפו את עיניה ושטפו את לחייה.
היא ביקשה לענות בחיוב, אך ויתרה כשגרונה המכווץ לא אפשר לה. בכוחות מאומצים הרימה את פלג גופה העליון חזרה אל המכונית והנהנה.
‘את בטוחה? אני יכול לקרוא למישהו בשבילך.’
‘אני בסדר.’ היא השעינה את ראשה לאחור והתאמצה לחייך. ‘אני ממש מצטערת… לא יודעת מה קרה לי,’ שיקרה.
פניו היפות של הנער הביעו היסוס, מבוכה ומסכנות שגבלה במצוקה כשהתנדנד מרגל לרגל. בדיוק כמוה הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, ואם לא הייתה בסערת רוחות ומבוהלת בעצמה, הייתה מוצאת את המעמד בינו לבינה מבדח ומנסה להצחיק אותו. היא העבירה את לשונה על שיניה בניסיון להסיר את המרירות שהצטברה עליהן ושאפה עמוקות בניסיון לגייס את שארית הכוח שעדיין נותר בה ושוב חייכה. ‘אני באמת בסדר וממש־ממש מצטערת,’ חזרה שוב על דבריה. ‘העיקר ששום דבר לא קרה.’
אין עדיין תגובות