מיה אלכס לוסון ניחן בכל התכונות שיכולות להפוך אותו לבן־זוג האידיאלי. הוא הגבר המושלם שיצא היישר מדפי הרומנים הרומנטיים שעליהם […]
פרק 1
אלכס
לכולנו יש רגע בחיים שבו אנחנו מבינים שהרסנו הכול עד לנקודת האין מוצא.
אני עובר רגע כזה עכשיו.
מיה מביטה בי בעיניים פעורות, כאילו הרגע סיפרתי לה שרצחתי את אמא שלה. רק שיהיה ברור, לא רצחתי. אבל הספר שהיא מחזיקה נשמט מידה הרפויה והפה שלה נע כאילו היא לא מצליחה למצוא את המילים. עומק הצרה שאליה נקלעתי מכה בי בכול הכוח.
זה הולך להיות גרוע.
“אתה רציני?” היא שואלת. “אתה לא רציני. איך? לא. לא יכול להיות.”
“כן.” לעזאזל, לא ככה רציתי לספר לה. “אני ממש מצטער. תכננתי לספר לך. רציתי לספר לך. פשוט אף פעם לא הרגשתי שזה הזמן המתאים, וכשכן חשבתי שזה הזמן המתאים כל רגע קרו דברים.”
היא מביטה ברצפה וראשה נע לאטו מצד לצד. אני נבהל ומנסה למצוא משהו נכון להגיד. האם יש דרך נכונה לספר לאישה שאתה מאוהב בה ששיקרת לה? אם יש, אין לי מושג מהי.
“אלוהים אדירים,” היא אומרת ומתרחקת ממני. “אלוהים אדירים. הייתי… ואתה… כל הזמן… וזה היה… אתה לֶקסי?”
“כן, אני לקסי.”
“אני מתה.” היא מניחה את ידה על בטנה כאילו היא עומדת להקיא. “סיפרתי לך דברים — דברים עליך. ואתה ניצלת את זה, נכון? עבדת עליי כל הזמן.”
“לא,” אני אומר ומרים יד. “לא, מיה, נשבע שזה לא היה ככה.”
“איך אתה יכול להגיד דבר כזה?” היא שואלת. “אלוהים, זה התחיל בחנות הספרים. אני יכול לקנות לך ספרים? אמרתי ללקסי שהייתי רוצה שבחור יעשה דבר כזה בשבילי, ואתה הפעלת את זה עליי. התחלת איתי עם הטריק שאני נתתי לך!”
“לא, אלוהים, מיה, לא ידעתי אז מי את. פשוט חשבתי שאת חמודה והרעיון נראה מוצלח.”
“מתי ידעת?” היא שואלת וסוף־סוף מסתכלת לי בעיניים.
אני מביט בה ופתאום מאבד את היכולת לדבר. כל השכל הישר, כל ההחלטות שנראו סבירות לחלוטין עד לרגע זה מתרסקות סביבי. זה מגדל קלפים. ממש כך.
הפעם הרסתי הכול.
“אלכס, מתי גילית מי אני?”
“אחרי שאכלנו ארוחת ערב בליפט,” אני אומר בחוסר רצון. “שלחת הודעה ללקסי ודיברת על הדייט שלך. ידעתי שזה בטח אני.”
היא בוהה בי בפה פעור ובעיניים מתרחבות.
כן. נדפקתי חזק.
“איך יכולת להסתיר ממני דבר כזה?”
“האדם היחיד שיודע הוא אחותי,” אני אומר. “שמרתי את זה בסוד מכל השאר.”
“כן? טוב, אתה לא שוכב עם כל השאר,” היא אומרת.
אני מתכווץ. “מיה, בבקשה. לא התכוונתי לשקר לך.”
“ברור שהתכוונת,” היא אומרת. “שקר לא קורה בטעות.”
“לא, אבל רציתי להגיד לך,” אני אומר. “אני נשבע שהתכוונתי להגיד לך.”
היא פוגשת את עיניי ומשלבת את זרועותיה. “אבל לא אמרת. למה?”
אוקיי, אולי כדאי שאחזור קצת אחורה ואסביר למה אני עומד מול אהבת חיי ומנסה לגרום לה להבין איך אני גם אישה שקוראים לה לקסי לוגן.
מבולבלים?
כן, גם אני.
הכול התחיל לפני קצת יותר משנה. אני יודע, זאת קפיצה גדולה ואתם רוצים להגיע לקטעים השווים. בחור פוגש בחורה, הם מתאהבים, עושים סקס פראי, סכסוך מפריד ביניהם, ואז הם חוזרים וחיים יחד באושר ועושר. קטעים כאלה. תאמינו לי, אני מכיר מקרוב את הסיפור הזה.
האמת היא שאני כותב סיפורים כאלה למחייתי.
לפני שנה, הייתי בן אדם אחר. חמש פעמים בשבוע הלכתי לעבודה, ישבתי בקובייה אפורה וקודרת, בהיתי במסך וכתבתי תוכנות. ישבתי בכיסא דפוק ולא נוח, היה לי בוס עם פרצוף דורש סטירה וחבורת קולגות שהיו שקועים בבוץ עמוק לא פחות ממני.
אבל בזמני הפנוי כתבתי רומן מדע בדיוני. הקדשתי שעות לתחקיר, לרשימות ולשרטוטים. הייתי עובד עד שעת לילה מאוחרת וחותר קדימה, מילה אחר מילה. הספר התארך עוד ועוד אבל חשבתי שאדאג לזה כשאתחיל לשכתב. או שאולי אהפוך את הספר לטרילוגיה. ללא ספק היה לי מספיק חומר. ברוב המקרים, השמש הייתה מכתימה את השמים בצבע והעיניים שלי התייבשו וצרבו לפני שהייתי קורס סוף־סוף למיטה לכמה שעות.
ואז קם והולך לעבודה המחורבנת שלי.
למען ההגינות, נראה שהמחסור בשעות שינה לא ממש תרם לגישה שלי כלפי העבודה.
כבר מילדות רציתי להיות סופר. כמעט עשיתי תואר בספרות, אבל אבא שלי, האיש הפרקטי, שכנע אותי לעשות תואר במדעי המחשב למקרה שהכתיבה לא תצליח. הבעיה היא שהתואר הפרקטי הוביל לקריירה פרקטית שהובילה לשקיעה בחיים טובעניים.
לא ראיתי שום מוצא. העבודה שלי הייתה דפוקה. הייתי גרוש אחרי נישואים קצרים ומטלטלים. סטטוס מערכת היחסים שלי היה בעצם אני אוהב נשים אבל לא מעוניין במחויבות. הדבר היחיד שהיה לי היה הכתיבה.
אבל עד כמה שנהניתי מהתהליך, ידעתי עמוק בלב שזהו בסך הכול תחביב ולא קריירה, לפחות באופן שבו עשיתי את זה. גם אם המוצר המוגמר — אם אי־פעם אביא אותו לידי גמר — יתגלה כיצירת המדע הבדיוני הטובה ביותר שנכתבה מעולם, אצטרך הרבה מזל כדי להוציא את הספר לאור ולהרוויח מספיק כסף כדי שאוכל לעזוב את העבודה. ובהתחשב בעובדה שאני כבר עובד על זה שנים ולא רואה שום סוף באופק, לא נראה שאני עומד לכתוב לעצמי חיים טובים יותר.
ואז אחותי קֶנדרָה אמרה משהו ושינתה את מסלול חיי לנצח.
אין עדיין תגובות