החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבשמים של מלווינה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 198 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"אבא היה השטיח.

היא דרכה עליו בעקב הנעל השחורה שהביא לה מאיטליה, היא עשתה אותו קטן ושפוף, היא הכתה אותו בקור רוח מחושב מטלטלת אותו בשרוולי החולצה ומנערת ממנו את שארית הזיכרון האבהי. הוא היה איש השליחויות, איש הניקיונות, והוא היה חייב לראות תוכניות ברוסית אחרי שהכניס למדיח את הכלים של ארוחת הערב. זה הכי הרג אותי, התוכניות ברוסית, כמו פלנטה אחרת מאובקת ודהויה. ואבא שלי תקוע עמוק בכורסה ברווח שהשאירה יבגניה, העיניים שלו עצומות, והגוף מאבד אוויר משנייה לשנייה ככל שהגוף שלה הולך ומכסה אותו, אבל כמה אוויר יכול בן אדם לאבד? לפעמים אני רואה אותו נמוג ונמחק בתוך הכורסה, פשוט נעלם לו."

הבשמים של מלווינה הוא מקבץ סיפורים שונים ומשונים. כמה מהם מציצים בזיכרונות ילדות, אחדים בוהים בפנטזיות ארוטיות, יש כאלה שמנסים להצחיק או מספרים כאב, ויש על אהבה ובגידה, על ציפורים ואנשים. הם נכתבו במסגרת פורום כתיבה יוצרת והיו בעצם סוג של תקשורת בין אנשים חובבי כתיבה.

זהו ספר הביכורים של מרים שיש, כותבת לא צעירה, ילידת קיבוץ, שמאלנית אקטיביסטית לשעבר, בוגרת בצלאל, גרפיקאית וכותבת תסריטים, היום נחה על זרי הפנסיה ומסתכלת על העולם, על האנשים ועל הטבע בעיניים מנוסות ואוהבות.

מקט: 4-1272-1346
"אבא היה השטיח. היא דרכה עליו בעקב הנעל השחורה שהביא לה מאיטליה, היא עשתה אותו קטן ושפוף, היא הכתה אותו […]

 

לילה חבשי

איך מבחינים בנזיר חבשי שחור משחור, לבוש גלימה כהה, בלילה אפל? שומעים זמזום, תמיד שומעים מין נהמה עמומה חלשה, כמו סונָר לטווחים קצרים. כשהנהמה קרבה רואים גלגלי עיניים לבנים ואז מגיע הריח. ריח של בד עבש מהול בקטורת חריפה.

זה קרה מזמן, לפני עידנים. גרתי בחצר הכנסייה החבשית, ברחוב החבשים בירושלים. רחוב קסום ירוק וצר. גברת לוטה השכירה לנו חדר במבנה אבן ישן שעמד בחצר הכנסייה, צמוד למגורי הנזירים. חדר גדול וגבוה, תקרה עם חלונות מאורכים. מטבחון קטן בפינה, גומחת שינה מוגבהת ושירותים משותפים המפרידים בינינו לבינה.

כאשר הגענו לשכור את החדר שיקעה אותנו גברת לוטה לתוך ספת המהגוני הכבדה שלה והגישה לנו צלחת תופינים פריכים בטעם קוקוס ולימונדה קרה. הביטה בנו היטב, צמד נערים נרגשים לפתוח פרק משותף ראשון בחייהם, ואמרה, “תזכרו שהמקום הוא מנזר ועליכם לכבד את קדושת המקום ואת מנהגי האנשים שבו.” אחר כך הניחה דף ועליו כתבה בכתב ידה הזעיר הסכם שכירות בסיסי ביותר. אחרי שחתמנו חייכה ונשקה על מצחינו.

מדרכה צרה ומשובשת יצאה מפתח הבית, עקפה אותו ואת מבנה הכנסייה העגול לשמאלה, ונפתחה אל הרחוב בין עצי ברוש, שיחי גרניום ויסמין ריחני. החומה שהקיפה את מתחם הכנסייה לא השאירה מקום רב לגינה או לשולחן קפה וכיסאות, אבל די לשירותי בעמידה חפוזים ולענייניים של פורעות חוק קשות יום בלילות ללא ירח. הנזירים העלימו עין או נטלו לעצמם שירותי חינם עד ליום שבגינו נפתח הסיפור הזה.

בעצם, הלילה שבו נפתח הסיפור הזה. אורן, הג’ינג’י שלי, ואני יצאנו לשאוף קרירות במורד מוסררה בואך השער החדש. “רק הליכה חטופה, חמוד, יש לי הגשה מחר. תבטיח,” ביקשתי, והוא השיב, “כולה עד הבייגלה ליד בניין ג’נראליק, מתוקה. יהיה בסדר.” ה”יהיה בסדר” הזה תמיד מביא אותנו עד רחוב ממילא, ואז אנחנו יורדים “רק” לבריכת הסולטאן וחוזרים להגיד שלום לזאביק בנוטר דאם על הגג, עד שהירח של חצות מתגלגל מאחורי מגדל ימק”א כאשר אנחנו חוצים את שער החצר בחזרה. כך תמיד, וכך קרה גם באותו לילה.

חמישה צעדים פנימה ונהמה רב־מוקדית החרישה את אוזנינו. “תפילת לילה יש להם היום?” אני מלחשת, חסרת נשימה מהטיפוס.

הג’ינג’י מצחקק. “תפילת הזכאות. לכי ישר בלי להביט לצדדים.”

אנחנו עוברים בין הגושים הנוהמים, מתגוששים ונוחרים, מגששים כמעט את האפלה. הד הקולות  הופך לקריאה נרגשת המטפסת על כיפת הכנסייה, נדלקת באור הילה זרחני, גולשת לצידה האחר אל פתח חדרו של הכוהן המלמד. אנחנו טורקים את הדלת מאחורינו, מתפוצצים מצחוק, מחורמנים.

נכנסים בצוותא למקלחת הפנויה, שטיפה חפוזה, וממהרים למיטה. ההגשה תידחה כנראה. דקות ספורות של ליחוכים מענגים מופרעים בטריקה קשה בדלת. אורן משחיל עליו תחתונים ורץ לפתוח. חבילה שחורה רוטטת נופלת פנימה אל מרכז השטיח הבלוי. שניים מחוברים. נזיר חבשי שחור ודק, גלימתו מופשלת עד למותניו, ובלונדה רחבה, מצלצלת בזהבים ומסובכת בקישורים, סוגרת אותו משני הצדדים בחיבוק.

אין הסברים, אין השתדלות. השניים מובדלים מהמקום בעשייה חדורת כוונות, בלהטוטנות עיוורת. אורן מתנצל ברכות ומכסה את החבילה בלונג צבעוני עליז. הערמה נעה עתה בקצב המעיד על חתירה נמרצת לסיומת מפוצצת. אלא שאת המסיבה הקולנית הזו מפריעה טריקה עצבנית. הג’ינג’י שלי אץ לדלת.

בשורה מתוחה ומוקפדת עומדים שלושה כוהנים שחורים, חמורי סבר ומתוחים. “מתנצל על ההופעה שלי, הייתי בעיצומו של פתרון בעיה מתמטית,” אורן מסביר. הוא מורה באצבעו על השולחן העמוס ניירת מתעופפת. הערמה נעה עתה בשקט יחסי.

“אנחנו מחפשים את ואטו. אמרו לנו שנכנס לדירה שלך,” מגמגם שחור אמצעי.

“מי זה ואטו?” מיתמם אלוני.

“מהנזירים החדשים. הם היו בחצר ועשו דברים רעים,” מגמגם שחור שמאלי.

אלון חוסם את הפתח בגופו הלבן, שתי ידיו על משקוף העץ מזה ומזה, ובנחרצות עיקשת משיב, “אף אחד לא נכנס לפה. אני מבקש להעיר בפניכם שהשעה מאוחרת ועליי לחזור לתרגול שלי.”

השפה המלוטשת שלו מעידה על עליית טמפרטורת המזג הג’ינג’י. אני צופה פעולה בלתי נשלטת של אהובי המנומש ומחליטה להיכנס לתמונה.

בעירום מלא מואר וחוצפני אני נעמדת לצידו ושואלת במתיקות, “מה קרה?”

השלושה מרימים גלגלי עיניים צחורים למעלה, הבעת פניהם חתומה ועיקשת. בתיאום מושלם הם מסבים את גבם אלינו. גלימה אחת מלחשת התנצלות מוזרה, והארמדה מתרחקת לתוך החושך. לרגע קט אנחנו עומדים לנו בפתח, ואז פונים למיטה בחדווה לא מוסתרת. על השטיח הבלוי מתנועעת לאיטה החבילה, שרידי ריטוטים מהתפוצצות אחרונה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.