החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בשבילה גיבורים עפים

מאת:
הוצאה: | 2008 | 672 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

לא היו לזה סימנים מבשרים, שום התראה מוקדמת: יום אחד הוא פשוט הופיע בשיכון, והעולם השתנה.

קראו לו יורם, היו לו עיניים בלי צבע וכישרון נדיר לצרות, והוא ליכד סביבו ארבעה חברים שיישארו יחד תמיד. או שלא. כי לפעמים ההיסטוריה בורחת מן המסלול שהותווה לה, כמו כלב שהשתחרר מרצועה.

בשבילה גיבורים עפים הוא סיפורה של קבוצת ילדים משיכון פועלים בחיפה – ילדים של שלהי שנות השישים, שנות הנס של מלחמת ששת הימים, שנות התרוממות הרוח והעתיד המבטיח.

"התוכנית הכללית," נזכר אריק, המספר, "היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה, כמה שיותר. למה להחליף כשהכול כל כך נפלא?"

אבל התוכנית הכללית השתבשה, ואיתה גם התוכניות הפרטיות.

בשבילה גיבורים עפים הוא סיפור התבגרותם המשעשע והטרגי של חמישה נערים ומדינה אחת בעשורים מלאי התפניות שבין מלחמת ששת הימים לרצח רבין, והוא בעצם סיפור התבגרותנו אנו, הישראלים, כפי שהוא משתקף מן הפינה של שיכון אחד קטן ומופלא בשולי התמונה הגדולה.

בשבילה גיבורים עפים הוא רומן על אהבה: על מה שמפעיל ומכבה אותה, על אהבה לאנשים שפניהם מוכרים לך יותר מפניך שלך ושחייך כרוכים בחייהם יותר מכפי שתבין אי פעם. ובתוך כך הוא גם סיפור אהבה לאישה אחת יחידה במינה, זו שבשבילה גיבורים עפים.

אמיר גוטפרוינד מאיר בפנס הקסם שלו רגעים הנצורים היטב בזיכרון הלאומי לצד כאלה שלכאורה נשכחו – והנה הם שבים ומפציעים מלאי חיים מבין קפלי העלילה. הוא מחלץ מן ההיסטוריה אבני זיכרון קטנות אבל גם הופך בדרכו סלעים גדולים, ואת מה שהוא מוצא מתחתם הוא צורף לסיפור יפהפה ומחכים על קיומנו בארץ הזאת.

בשבילה גיבורים עפים הוא הרביעי בספריו של אמיר גוטפרוינד. ספריו הקודמים – שואה שלנו (פרס בוכמן 2001), אחוזות החוף (פרס ספיר 2003) והעולם, קצת אחר כך – זכו לתשואות המבקרים והקהל והציבו אותו בין החשובים והמסקרנים שבסופרי ישראל הכותבים כיום.

מקט: 15100254
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
סקירת הספר באתר סימניה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


שנים ארוכות התקיים עולם הבנות מאחורי שער גדול ועליו השלט “איחס”. עכשיו החל השער לחרוק מעט-מעט, בדרכו להיפתח.

את היסודות החשובים ביותר להשכלתי המינית הניח יורם. גדעון הוסיף נקודות חיוניות. אפילו ציון תרם מידיעותיו – פורטונה אמו אמרה לו פעם “להיזהר”. אבל המקור המתמיד, השופע והחי ביותר היה הסרט המצרי בטלוויזיה בימי שישי בערב.

מדי שבוע היה השיכון כולו מתקבץ מול המסכים – ביחידים, בזוגות ובקבוצות. בבית אבאדי היו מתכנסים יחד כל בני המשפחה, מטילים דופי בערבית המצרית, שאינה יפה כמו זו העיראקית. בביתו של יורם היה שקט של ערב שבת צולל מן הרקיעים לשעה אחת תמימה. גם אמא לא הסכימה להחמיץ צפייה. “זה מקרב את השלום,” טענה. אפילו בביתו של גדעון היתה דוקטור חנה שפי עוזבת את עבודות החינוך שלה ומתקרבת אל הטלוויזיה. “אני אוהבת את הפשטות שלהם,” אמרה.

היו גם טענות –

“למה לא מתחשבים בחורף במי ששומר שבת?” שאל השכן מר מוגרבי.

“למה לא מתחשבים במי שאין לו טלוויזיה?” התמרמר אהרון הגוסס.

הסרט המצרי ביום שישי בערב הציג נשים רקדניות חשופות טבור, נשים יפהפיות השרות מרוב אהבה, נשים עצובות לאין שיעור, נשים אבלות שאין יפות כמותן, נשים מפזזות, נשים חכמות, נשים מסתוריות, נשים מופקרות כי צחקו בקול רם. הן הציגו לבטני דבר מה הגדול מסכום חלקיו, השואף לבקוע ולרסס את העולם ברסיסיו.

בכל סרט וסרט משכה את לבי דמותו הנחשקת של המהנדס, תמיד צעיר חלק לחיים ומטופח שפם, שעיקר כוחו ביכולתו לגשת אל אישה. רציתי להידמות לו, לזכות בכוחו. המהנדס פעל בסרטים בקצב משלו, ומעמדו נגזר משמו, ללא מאמץ נוסף.

זה היה הרצון הגברי הראשון – להיות המהנדס.

מהנדס מצרי עם שפם קטן.

אבא, ממרחקי עייפותו, התערב בחיי רק מעט, ולוּ נאלץ לענות על שאלון בנושא “חיי היומיום של בנך” היה צובר רק קומץ נקודות. אבל מדי פעם בפעם נחת בחיי כאסטרונאוט ניל ארמסטרונג המדדה בחליפת החלל שלו על פני אדמה לא ידועה.

“תיזהר מחשיש.”

“אומרים עגנון סופר טוב. תקרא עגנון.”

“בקיץ חם.”

הוא עקב אחר אירועים בעולם וניסה לגזור מכל אירוע לקח השייך לעתיד בנו. כשנחת האדם על הירח העריך כי זה רק עניין של זמן – יבוא היום וגם ישראל שלו תשלח חלוצים לחלל, יהיו אסטרונאוטים ישראלים, וכבר היה לו מועמד.

כשנער הפלא של הכדורגל רוני קלדרון הוזמן לשחק בקבוצת הפאר ההולנדית “אייאקס” הבחין אבא למעני בדלת מילוט מעולם המשכנתה, ההלוואות, תלושי השכר, המשמרות בלילה. הוא קנה לי כדורגל אמיתי, יקר, וקיווה לניצוץ שיצוץ. שבועיים תמימים ויתר על שינה לפני או אחרי משמרת ועקב מחלון ביתנו אחר משחקי הכדורגל בדשא למטה – בנו רובץ מיואש בצד המגרש, ממתין לתורו, מוזמן סוף-סוף לשחק, רץ במגרש, מעלה מטה, בלי לפגוש בכדור מקרוב.

אבל אבא לא אמר נואש. אף פעם.

“זוכר מה סיפרתי לך על כצנלסון הגיבור? לא ברל כצנלסון, אברהם כצנלסון, שהיה צריך לחתום על הכרזת העצמאות של ישראל אבל היה בירושלים הנצורה. האם ויתר? האם ויתר?”

“לא!” עניתי.

“מה עשה?”

“לקח מטוס והבקיע את הקווים ונחת והספיק להגיע לטקס ולחתום,” דיקלמתי.

“הוא היה גיבור ולא אמר נואש,” הסביר לי אבא מתוך כורסתו, ואני מולו, עם הכדור בידי, מזיע, מלוכלך, אחרי שעתיים שצפה בי בסתר מן החלון, נכשל ונכשל ונכשל.

“גם אתה תהיה גיבור…” נעצמו עפעפיו.

הייתי בן תשע.

באותו ערב שיחקתי כדורגל בדשא עד שהגיעה שעת הארוחה. עליתי במדרגות. לא ידעתי שבסטוקהולם הרחוקה הוכרז הסופר ש”י עגנון זוכה פרס נובל, ושחיי הסתבכו. הופעתי בדלת הבית, מכנסיים קרועים, אין תירוץ, אבל אבא הביט בי במבט חדש, כאומד את המרב שניתן להפיק ממני. הוא הודיע לי מה אירע בסטוקהולם. ובשעה שבֵּני חברי הטוב ביותר היה בשיגור חללי אל משרד אבאדי-ששון-ששון ולווייניו, הועליתי אני בחשאי על מזבח שיגור אחר – פרס נובל, לא משנה באיזה תחום.

“תיקח,” הורה לי אבא. לקחתי: שלוש חוברות הדרכה של השחמטאי משה צ’רניאק, שעל פי אבי היה “איש שהיה לאגדה”. המשחק, לטענת אבא, עמד לפתח את מוחי בכל כיוון שאבחר. זאת היתה השקעה בטוחה בכיוון פרס נובל, כמו סימון משולש בטור טוֹטוֹ.

“תשחק שח ואל תנשור מהלימודים עד הבגרות,” התווה אבא תוכנית מפורטת יותר.

הייתי בן תשע. התבוננתי בלוח השחמט.

“ככה עושה הרגלי,” אמר אבא. “וככה עושה הצריח.”

ככה החל הסיוט שלי.

אבא היה מאמן תובעני וקשוח, אבל אחרי שבוע נשר, השאיר לי את חוברותיו של צ’רניאק וסמך עלי בעיניים עצומות.

השלכתי את לוח השחמט לאפלולית הארונית שלי.

אבל בשנת 1971 פשטה לפתע בלי נימוק אופנת השחמט בשיכון, ולזמן מה, במקום כדורגל, נפרשו לוחות במסדרון, על הדשא, בשבילים, בגשר המחבר את הבלוק אל הכביש והרחוב. גדעון, שממילא שיחק בחוג מסודר, נחשב תיאורטיקן מוביל, וידע לספר על אלופי שחמט אגדיים. יורם לעומתו הפתיע כשהתגלה כשחקן שאין להביסו. כשהחלה עונת השחמט שהה כרגיל במרחקי עסקיו ופנה לעוד יום במורד העיר, בידו חבילות של סיגריות תוצרת חוץ, אבל אז הבחין בנו מקובצים סביב לוח שחמט ונעצר. המראה שלנו – יחד, בלעדיו – דרש את תשומת לבו. הוא התבונן בנו משחקים, ריכוז עמוק בעיניו השקופות. אחר כך שאל –

“איך מנצחים בזה?”

גדעון התחיל להסביר לו על פעולת הכלים, אבל יורם סילקו מעליו –

“עכשיו אני משחק.”

בהתחלה הפסיד, ואף לקח את ההפסדים ברוח טובה, אבל מהר מאוד הפך בלתי מנוצח, ואם התקרב מישהו לניצחון מולו החלו להופיע הסימנים מבשרי הרעות. לא טוב היה להביס את יורם בשום תחרות, אבל בתחום השחמט האדימו פניו גם בעקבות הוויכוח הפעוט ביותר, כאילו ריכז ומיצה המשחק את כל תכונותיו הקשות, כאילו עמד שם בכל רגע למבחן חיים או מוות.

הוא היה ערמומי וערני ותקיף ותחבולן ומעמיק וזריז ובעל זיכרון מושלם. היה אכפת לו מכל משחק. הוא לא ויתר לעולם, וגם כשנדחק למצבים נואשים המשיך ונאבק, עצבני וצועק, עד שנחלץ והמיט תבוסה על יריבו. לא הכרנו מישהו שיכול לנצחו.

אבא היה נתקל בנו לעתים במסדרון או במדרגות, בדרך למשמרת או ממנה. הוא התפעם – “אריק יהיה כמו בובי פישר, שהוא יהודי משלנו, ואין כמוהו לנצח אנטישמים.”

אבא לא ידע שכמעט כולם מביסים אותי.

ושבובי פישר יהיה אנטישמי.

ושבעתיד אפילו לא יסכים להיחשב יהודי, ישנא יהודים.

ושיריביו של בובי פישר, הרוסים, יהיו יום אחד ידידי ישראל.

שיחקנו בשצף קצף, ניסינו לנצח זה את זה מתוך ידיעה ברורה שלא מאיתנו יצאו אלופים, לא אנחנו נהיה בובי פישר, לא נהיה אפילו יריביו.

בקיץ נדדו הטורנירים לביתו של גדעון. שם היו משקאות קרים, גלידות, פירות חתוכים. אמו של גדעון היתה מופיעה, מתיישבת בינינו עם השמלה הפרחונית הבהירה והעיניים הירוקות, שדיה הצנועים מופיעים במרומז בקצה המחשוף. “שחקו, שחקו, אני לא רוצה להפריע.” ארבעה עמודי שדרה קטנים היו נמתחים, וגדעון שפי אחד היה קובר את פניו בלוח השחמט.

“אמא של גדעון, מה את בעצם עושה שאת דוקטור?”

“אני מכינה תוכניות חינוך לתלמידים.”

“ואותנו מחנכים לפי התוכניות שלך?”

היא הצטחקה. “לא, לצערי לא. אולי בעתיד יהיו פתוחים יותר לשיטות החינוך שאני דוגלת בהן.”

היינו מוכנים שתחנך אותנו, מיד. היינו פתוחים לשיטות שלה, דגלנו בהן.

אחרי שהצטחקה כיווצה חנה שפי את שפתיה. הבטנו באישה יפה עצובה.

אמא של יורם נעלמה יום אחד. ואף שבדרך כלל נראתה כמי שאינה מסוגלת לנווט בין קיר תיבות הדואר והפחים, הצליחה להגיע לאמריקה. היא שלחה משם מכתב, והדוור ידע לדחוק אותו לתיבה הנכונה, אף שעדיין התנוסס עליה השם “יעיש שלוש” בכתב ידו של המנוח.

יורם צימק הסברים. בקול יבש סיפר לנו שאמו בחרה בדרך חדשה.

“מה זה חדשה?”

“מה זה עניינכם?”

הוא הורה לנו לבוא איתו לדשא, ויחד המתנו עד שיופיע מישהו עם כדור. כשהתחלנו לשחק בעט בברכיים של כולם, בלי תגובה. הוא הבקיע שער לא חוקי, והשער נחשב לו. הוא דרש, וקיבל, בעיטת עונשין שלא הגיעה לו. בסוף התרגז והלך למצוא חברים מתאימים יותר ליום הזה.

אמא של יורם באמת נעלמה. זה לא היה סיפור עם סוף שמח, עם אמא שיום אחד חוזרת, איחוד משפחה, הבטחות להתחיל הכול מחדש. היא נעלמה וזהו.

בכל הכניסות, בכל הדירות, דנו במקרה. אמא דיברה אל הכיור בעודה מדיחה את הכלים. “תארו לעצמכם, עם ילד פה לנסוע שם. אמריקה. מה הייתם אומרים אם אני הייתי ככה מחליטה שמתחשק לי לנסוע?”

אבא היה בעבודה. אני, מתחת השולחן, קראתי את “חסמב”ה בשבי הלגיון הערבי”. שיפשפתי את השריטות בברכי, טסתי בעולמות רחוקים.

אמא לא ויתרה: “מה נראה לכם, שככה אדם נורמלי פותר בעיות? אני הייתי הולכת ככה לאמריקה רק כי לא קל? מה, אני לא רוצה לפעמים קצת ללכת, להשתחרר לי? מה אתם אומרים?”

כמה דקות אחר כך התפוצץ סיר הלחץ – כתם תבשיל עגול ומכוער על התקרה ורסיסים על כל הקירות. אבל אמא כבר היתה במרפסת הכביסה. שוב ניצלה.

אבא שלי נולד נוצרי. אביו החליט להתנצר בגיל תשע-עשרה. בפולין של שנות העשרים חקר והביט סביבו, שקל את יתרונות היהדות וחסרונותיה, והחליט.

שבע שנים הסתובב סבא כנוצרי עליז, מוחרם ולא מוחרם במשפחה, ואף מימש את אירוסיו לגֶניה אהובתו היפה, והכניסה עמו תחת כנפי הנצרות. אבא שלי נולד בשנת 1935, ולבד מטקס טבילה נוצרי, שהעניק לאבי את השם מיצ’סלב, ערך לו סבא גם ברית מילה חשאית, וקרא את שמו גם אברהם. ליתר ביטחון. בשנת 1937, שנתיים לפני שהחלה השואה, החליט סבי לחזור ליהדות, מתוך ביטחון שזו דתו וזה עמו, עַם הנצח. בתו השנייה, דודה רבקה, כבר נולדה כיהודייה, חודשים אחדים לאחר המרתו החוזרת.

סבא מעולם לא נטר טינה לשנותיו הנוצריות, וכשהיינו באים לבקרו בקיבוץ יכולנו למוצאו יושב בכורסתו, נאנח במתיקות, נזכר בחייו הטובים כנוצרי הגון. בתחילת ימיו בישראל קצת חשש פן יזכור לו מישהו את הפרק הנוצרי שלו, אבל התברר כי איש לא דיקדק בעברו, חוץ מדודה מניה, שפעם העירה בשלווה –

“אם לפחות היית נספה בשואה… את זה הייתי מבינה.”

סבא חמק מן השואה על ידי בריחה מזורזת לרוסיה, ובדרכי המלחמה התגלגל לארצות דרום רוסיה, עד בוכרה וסמרקנד. שם עשה חיל בעסקיו, וסיים את מלחמת העולם השנייה ברווח נאה, אלא שהפך קומוניסט בדעותיו, ופיזר את רכושו למען המפלגה, למען האידיאל. כקומוניסט אדוק, המצוי ממילא בתחומה של אם הקומוניזם, ברית המועצות, היה יכול להמשיך את חייו בלב שלם, אך משהו בנפשו הימהם, “לא קומוניזם כזה אני רוצה… לא כזה…”

הוא חזר למולדתו פולין, וגם שם לא מצאה נפשו הקומוניסטית מנוח. בשעת כושר ראשונה הכריז “בקומוניזם אין חשיבות ללאום” ונמלט אל קיבוץ בארץ ישראל. לאחר שפיתח במהירות איבה גם לסוג הקומוניזם האופייני למקום, היגר לעיר ואימץ לעצמו סוג קומוניזם שאיפשר לו להיות סוחר בדים מצליח בחיפה. כמה שנים החזיק מעמד בעיר, וחִיפּה על הצלחתו העסקית בתרומות פרועות לתנועה הקומוניסטית, עד כדי שני שלישים מרווחיו. אבל גם בעיר השתעמם. עבר למושב, לעיר אחרת, ולבסוף מצא לעצמו עוד קיבוץ, לא חמוץ ולא מתוק, לא נידח ולא קרוב, קיבוץ כלבבו בלב השרון.

רעייתו גניה, אמא של אבא שלי, שהלכה אחריו אל הנצרות ואל הקווקז ואל הקומוניזם ואל ארץ ישראל ואל העיר ואל המושב, גם שבה עמו לקיבוץ, שם חלתה ומתה במהירות בשנת 1955, בעת שירותו הצבאי של אבי. באותה שנה גם פגש אבא את אמא. אף פעם לא סוּפּר לי איך הכירו, איך התקרבו, איך החליטו – סיפרו רק שכעבור שנה התחתנו, וכעבור עוד שנה הולידו אותי. עברו הנוצרי של אבא התפוגג, הצטמצם לכדי פרט מוזר בביוגרפיה שלו, נשכח עד היום שבו הפנה אליו אדם גדול מידות בכובע קסקט שחור את אצבעו וקבע, “מיצ’סלב!”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בשבילה גיבורים עפים”