החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יומן מלחמה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 59 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

36.00

רכשו ספר זה:

סיפור על לוחם במלחמת לבנון השנייה שכתב את רשמיו האישיים ללא שום כוונה אחרת אלא תמימות ומצא את עצמו בתוך יומן מלחמה שהיה חלק מתהליך השיקום שלו לאחר תאונת דרכים בטיול באפריקה.

מקט: 4-1272-1013
סיפור על לוחם במלחמת לבנון השנייה שכתב את רשמיו האישיים ללא שום כוונה אחרת אלא תמימות ומצא את עצמו בתוך […]

 

21 ביולי 2006

 

העלייה לכפר הייתה נוראית, היינו עם ציוד כבד עלינו והייתה שעת צהריים חמה (אם אני לא טועה, עלינו בסביבות השעה 13:00).

 

הגענו להר, שנמצא דרומית־מערבית לג'בל כחיל. שם הצוות שלי ירד במקום והתחיל לתת רתק5 על הכפר לטובת פלוגה ג', שהובילה את התנועה. הפלוגה שלי – פלוגה ב', התקדמה לבתים הראשונים בכפר, משהו שדומה לשני מחסנים.

 

פלוגה א' הייתה מאחורינו והייתה אמורה לשמש עתודה בשטח.

 

כולנו כבר היינו מוכנים לביצוע עצמו – כיבוש חלקו המערבי והדרומי של הכפר. ירדנו מהכיפה והתחלנו לבצע תנועה. כשהצוות שלי הגיע למחסנים, התחילו ליפול פצמ"רים6 על ג'בל כחיל, כלומר 30-20 מטר מאיתנו. ידענו שאנחנו בטוחים מאחורי המחסנים, אבל פלוגה א' הייתה צריכה לבצע תנועה של דילוגים בין הפצמ"רים.

 

בזמן שאנחנו במחסנים, אני שומע בקשר: "מסגרת קילה שני טילי נ"ט לבית – 3 פרחים". הבנתי שזה כבר לא צחוק ועם מה יש לנו עסק. נשארנו צמודים למחסנים וחיכינו שצוות 1 וצוות 2 יתמקמו בבתיהם, שנמצאים כ־450 מטר מערבית אלינו כרגע. לא חלפו 20 דקות ואני שומע צרור ויריות מכיוון מערב ואז גבי צורח בקשר: "הכוח! נתקלנו!… באלוה פצוע… יש מחבלים בבית שלנו". הוא צרח בהיסטריה ואפשר היה לשמוע עליו שהוא מבוהל. אולי דקה אחרי הדיווח הזה הוא מדווח: "באלוה נהרג, כדור בצוואר, אני יושב איתו במדרגות ואני חייב חילוץ עכשיו!"

 

נכנסתי להלם! באלוה, המשנה של הפלוגה, אני לא מאמין שהוא נהרג. הרגשתי שאני מתחיל לבכות אבל עצרתי את עצמי מהר, חייבים להמשיך להילחם ולנקום את מותו של חברנו. כחמש דקות אחרי ההיתקלות של צוות 2, קיבלנו פקודה לעלות מערבה, לכיוון האיתור שלנו, בדילוגים בזוגות. מה שצריך לעשות זה לרוץ עם האלונקה 300 מטר בערך בשטח נחות, להיכנס לבית שלנו ולהתחיל לירות בבית שבו היו המחבלים. רק 300 מטר… השטח שהיה עלינו לעבור נראה ככה: אנחנו מאחורי מחסנים, מולנו יש עלייה די מתונה, אפשר לזהות בית מולנו שמוקף בחומה (זה האיתור שלנו) וטיפה צפונית לבית יש עוד חומה שלא קשורה לכלום, שהולכת ממזרח למערב.

 

300 המטרים האלה היו הנוראיים ביותר שהיו לי אי פעם. בזמן שאנחנו רצים שם, פצמ"רים נפלו מטרים מאיתנו, ועם כל פצמ"ר שנפל הודיתי לאל שאני עוד חי, נושם ורץ. כשהתחלנו להתקרב לבית, הסיפור נהיה עוד יותר מפחיד. פתאום שמענו כדורים שורקים מעל ראשינו. הבנו שזה ירי מדויק, אולי לא צלף, אבל מישהו רואה אותנו ומכוון עלינו. נתפסנו על החומה ההיא שמצפון לאיתור שלנו וצפינו בחלק האחרון של הדילוג לבית. אולי 70 מטר מפרידים בין שדה האש שאנחנו רצים בו לבית היחסית מוגן שלנו. חיכיתי שהכיתה האמצעית תתמקם מעבר לחומה שהייתה מולנו ויצאתי עם הכיתה שלי. במהלך הריצה הזאת כדורים כבר לא שרקו מעלינו, אלא פגעו בין הרגליים, ממש כמו בסרטים. הגענו לחומה… הסתכלתי אחורה – כולם איתי. נשמתי לרווחה. התחלנו לבצע תנועה לאורך החומה, פצמ"רים עוד נפלו פה ושם לידנו, אבל בקצב איטי יותר.

 

נכנסנו לבית, טיהרנו אותו ורצנו לחלונות שצופים מערבה, לכיוון הבתים של צוות 1 וצוות 2 והתחלנו לירות לכיוון הזה. כמו כן, פתחנו את המקל"ר7 והתחלנו לרסס את הבית הנגוע, ממש מעל לראשם של הלוחמים, כדי שיוכלו לחלץ את עצמם משם. צוות 1 וצוות 2 פתחו אלונקה והעמיסו עליה את באלוה. הם רצו כשתמיר ושני הפצועים הנוספים רצים מאחוריהם. האלונקה והפצועים הגיעו אלינו, הרופא כבר קבע את מותו של באלוה לפני כן. במהלך הריצה של צוות 2 ליוו אותם פצמ"רים, אחד מהם נחת במקום שבו הצוות היה חצי דקה לפני כן והם ניצלו ממש בנס.

 

תום, החובש, ישר רץ לתת טיפול לבאלוה.

 

ניר ראה את זה וצעק עליו, "הוא מת!" תום מייד ניגש לטפל בתמיר, שסבל מפגיעת התייבשות או הלם כנראה. דודו, החובש של נובמבר 03, נתן טיפול לתמיר, שקיבל כדור באצבע האמצעית של יד שמאל. בסוף הטיפול בפצועים קיבלנו פקודה לפנותם. חיים, קובי, סהר, חן ואני לקחנו את האלונקה. קובי הוביל. העמסנו עלינו את האלונקה והתחלנו לרוץ לשני המחסנים, שם חיכו לנו ארבע פומות8 שיחלצו את הפצועים. במהלך הריצה עם האלונקה האויב חזר להפציץ, ופצמ"רים נחתו 30-20 מטר מאיתנו. פה כבר הייתי בטוח שנצטרך לזרוק את האלונקה ולרוץ למקום מבטחים. ברור שלא עשינו זאת, לא היינו נותנים לגופתו של חברנו להיזרק בשטח. רצנו איתו למחסנים ועברנו ליד הפומות. אחד הלוחמים שהיה על הפומה אמר לבאלוה, "תהיה חזק, גיבור!" בלב חשבתי לעצמי, "זה מאוחר מדי". מסתבר שהלוחם הזה הוא מג"ד 601 של הנדסה. מייד אחרי שהעמסנו את באלוה לפומה הגיעה אלונקה מכיוון פלוגה ג', צעקתי להם "זה פצוע? זה פצוע?" כי הייתה פומה אחת להרוגים ואחת לפצועים. רז מצוות 3, שהיה בראש האלונקה, סימן לי עם היד שהוא מת. שאלנו, "מי זה?" והם ענו, "המ"פ", עכשיו הבנו – בנג'י נהרג. הגופה שלו נראתה נורא, אני לא אתאר את זה, אבל דמיינו אדם שחוטף טיל סאגר.

 

אחרי שפינינו את הפצועים וההרוגים החלטנו לנוח איזה שתיים-שלוש דקות באזור הפומות ולהירגע לפני שאנחנו חוזרים למעלה. כשהתחלנו לחזור, המ"פ עלה מולי בקשר וביקש את פצצות המטול של תמיר, קראתי לתום החובש ושנינו חזרנו אחורה. היינו ממש בשטח שבו לפני חמש דקות חטפנו פצמ"רים ולפני שעה וחצי חטפנו אש מדויקת. חזרנו וביקשנו את הפצצות מאותו מג"ד, אבל הוא לא יכול היה להביא לנו את הפצצות של תמיר, כי הוא כבר היה בדרכו ארצה, אז קיבלנו פצצות אחרות שהיו ברכב.

 

תום החובש ואני חזרנו למעלה לבית. קובי חיכה לנו ליד החומה שמצפון לאיתור שלנו וכולנו חזרנו יחד לאיתור. עמדנו, שמרנו ותצפתנו על השטח שמסביבנו. בינתיים קיבלנו עדכון – לפלוגה ג' שלושה הרוגים ופלוגה א' לא מוצאת את יונתן.

 

חיפשנו את יונתן בבית שלנו. כשלא מצאנו אותו, התחלנו לדאוג לשלומו, אבל העסיקו אותנו דברים אחרים כמו החיפוי על הבית של צוות 1. צוות 2 כבר היה בבית שלנו ויכולנו לראות מה הם מרגישים על פי הפרצופים שלהם. בבית הייתה אווירה קשה ומתוחה.

 

עד שירד הלילה חולצו שני ההרוגים הנוספים של פלוגה ג' – רפנאל מוסקל ולירן סעדיה.

 

כשירד הלילה התחילו להפגיז את ביתו של צוות 1 והם רצו תחת הרעשה ארטילרית ונכנסו לבית שלנו. עכשיו אנחנו במצב שבו כל הפלוגה וכל אווירת הדיכאון נמצאים בבית אחד, הבית של הצוות שלי.

 

עם לילה התברר שיונתן נעלם וחששנו שמא הוא נחטף, דבר שמייד הובן כלא נכון כי חזבאללה לא דיווח על אף חטוף מצידו.

 

  1. חיפוי באש

 

  1. פצצת מרגמה

 

  1. מקלע רימונים

 

  1. רכב צבאי משוריין

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יומן מלחמה”