החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

וקולדה

מאת:
מספרדית: פרידה פרס-דניאלי | הוצאה: | 2020 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

"זה לא היה האופן שבו אמר את זה. זה היה המבט מזווית העין, שנמשך בקושי שבריר שנייה. הדם קפא בעורקיה".

 

השנה היא 1959. הרופא הגרמני בורח. הוא נהג עשר שעות רצופות. כעת הוא נמצא בעיירה נידחת באזור פטגוניה שבארגנטינה. הוא שוכר חדר במוטל, מציין את מקצועו: רוקח. למרות המבטא, הספרדית שלו סבירה למדי. הוא אוכל צלחת עדשים בפונדק, מזמזם אופרה, נוטל כדור כדור שינה ובבוקר מבצע שכיבות סמיכה. לכאורה, מדובר בבן אנוש, מהגר, עוד זר שעוצר בעיירה נטולת שם בדרכו אל הדרום. אך לא; כי לכל אורכו של הספר נשהה רק מילימטרים ספורים מהרופא הנאצי יוזף מנגלה.

צעקה מגיעה מן החוץ. הרופא ניגש אל חלון חדרו ומסיט את הווילון כדי לבחון את המתרחש. כמה ילדות מקומיות משחקות. רק אחת מהן לוכדת את תשומת ליבו של הנמלט: בלונדינית נמוכה באופן חריג הנוסעת עם הוריה. דרכם ישחזר מנגלה את מיטב האובססיות שלו בנוגע לטוהר הדם והגזע. גורלם של הרופא ושל המשפחה נקשרים זה בזה. מסעם מביא אותם דרך כבישים במדבר אל העיר ברילוצ'ה, שנופיה מזכירים לו את גרמניה הרחוקה. מנגלה מתיישב שם, מוקף אוהדים, אך לא רק, ממשיך את ניסויו ואף מתחיל לייצר ולשכפל בובות זהות עשויות פורצלן.

לוסייה פואנסו רוקמת בדיון מודרני המשלב אזכורים היסטוריים מדויקים כדי להיכנס לראשו של אחד הפושעים הפרוורטים ביותר של המאה העשרים. התוצאה היא רומן מצמרר, סוחף, מותח, כמו גל הנשבר אל החוף והורס הכול בדרכו. "וקולדה" יתפוס אותך מהרגע הראשון ועד לעמוד האחרון.

 

לוסיה פואנסו נולדה בבואנוס איירס ב-1976. גדלה בקרב משפחת קולנוענים. תחילה בחרה ללמוד ספרות ואחר כך קולנוע הן בארגנטינה והן בצרפת. שהותה בפריז הניבה סרט פולחן עטור פרסים, "XXY" (2007), המבוסס על סיפור מאת בן זוגה, הסופר סרחיו ביסיו ("ציניות", תשע נשמות 2019).

כבר בשלב מוקדם החלה פואנסו ליצור סימביוזה ודיון בין שני תחומי הפעילות שלה. כתיבתה פועלת כמכונה נרטיבית שניזונה מתסריטי קולנוע. ברגע שהתסריט הופך לספרות, הרומן מאפשר לה לפתח מבט קולנועי. כך, למשל, ביימה שניים מהרומנים פרי עטה, El niño pez"" (2009) ו"Wakolda" (2012).

בתחום הספרות, כתבה שישה רומנים ושני קובצי סיפורים שתורגמו לשלוש-עשרה שפות. בתחום ההפקה יצרה שמונה סרטים. כתבה שישה תסריטים שאותם גם ביימה. זכתה ביותר מעשרים פרסי קולנוע, בהם פרס הביקורת הגדול בפסטיבל "קאן" ופרס "גויה" לסרט הטוב ביותר. כתבה שמונה סדרות טלוויזיה, וכעת נמצאת בשלבים מתקדמים של צילומי הסדרה הראשונה לנטפליקס. במגזין הספרות "GRANTA", פואנסו נבחרה לאחת הסופרות החשובות ביותר בשפה הספרדית. "וקולדה" הוא הרומן הראשון שלה בעברית, ו"תשע נשמות" תמשיך לפרסם מיצירותיה בהמשך.

 

מקט: 4-1298-72
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"זה לא היה האופן שבו אמר את זה. זה היה המבט מזווית העין, שנמשך בקושי שבריר שנייה. הדם קפא בעורקיה". […]

1

זה היה היום שבו התערובת של נתרן כלורי וחנקת מגנזיום, שהוזרקה בסבלנות אין-קץ לגלגל העין, הייתה עתידה לשנות את פני המדע לנצח. העיקורים הנרחבים, הוויוויסקציות, הניסיונות הכושלים לשנות את צבע העור באמצעות זריקות תת-עוריות, ואפילו הלילה שבו האמין שהצליח סוף-סוף לחבר את הוורידים של זוג תאומים וליצור תאומים סיאמיים, וכמה שעות אחר כך מצא אותם משוועים לאוויר כמו דגים מחוץ למים… כל כישלונותיו יישכחו אם יצליח לשנות את צבע עיניו של הילד הזה. אלף פעם דמיין את התאום הרומני היחיד שהדיו צבעה את קשתית עינו השמאלית (אחרי שמינון מוגזם שרף את הימנית) על בימתה של כל ועידה רפואית לטיהור הגזע בעשור האחרון, עצבי הראייה שלו משותקים מעודף כימיקלים, אחוז בידיו של זה שדקר אותו אלף ואחת פעמים עד שעקר אותו מאפרוריות חייו. בחלומו היה ראשו של הילד מגולח, כדי שהעתיד הארי יטשטש את הפלומה השחורה של מוצאו. אבל עוד לפני שהבין שזה בסך הכול חלום, העיבה על התמונות מאותם חיים ראשונים, שבהם היה הכול אפשרי, הוודאות שניצחונו הוא רק קצה הקרחון של כל התמורות העתידיות (עד לעיצוב גנטי של אזרחיה של אומה שלמה), גם אם מה שהושג עד כה הוא רק עורות פצועים וקרועים, נמקים ואברים כרותים. לא בכדי השקיעו בו מיליונים. למען טוהר הדם והגנים. כי זו המלחמה האמיתית: טוהר או תערובת.

הוא התיישב על המיטה נרגש כמו ילד המתכונן לבלות עוד יום בפארק השעשועים. רק אז החזירו אותו קווי המתאר של הקישוטים המעטים שבחדר אל ההווה העלוב. עורו שהלך והידלדל והקריסה של טונוס השרירים היו של איש זקן. כל קיומו נצבע אפור, ימים ולילות של שגרה אחידה שחזרה ונשנתה עד זרא, מלווים בתקווה נסתרת שמשהו יקרה. מישהו שיודיע לו שסוף-סוף נואשו מהחיפושים אחריו. הוא הקדיש את חייו לשחרור העולם מהעכברושים, והנה עכשיו, חמקן, פחדן ומוקצה, נעשה הוא עצמו אחד מהם.

'לא ייתכן שהחיים יסתכמו בזה,' חשב.

כשקיבל את האזהרה שעלו על עקבותיו, לא היסס לרגע: הוא הקפיא את הדגימות הבקטריולוגיות של טורפי העל שעבד עליהן בחודשים האחרונים, יצא מהמעבדה, עבר בבנק, רוקן את חשבונו והמשיך לנסוע עד שיצא מהעיר. כסף לא יחסר לו לעולם: להון המשפחתי האין-סופי נוספו תרומותיו של המנטור הנצחי שלו, פרופסור פון פֶֶרשוּּאֵֶר, מנהל המכון לאנתרופולוגיה בברלין. מאז ומעולם דאג הפרופסור להשיג את המימון הדרוש לעבודתו, בתמורה לכך שיהיה הראשון שיקבל את תוצאות הניסויים שערך. פון פרשואר לא היה היחיד שתרם בעילום שם לרווחתו. רבים עדיין האמינו בו, והם תמכו בו מרחוק. במכתבים שכתבו לו התייחסו אליו כאל משיח.

בתחנת דלק קנה אוכל ומפה של ארגנטינה, ואחר כך התקשר לאשתו. הוא לא סיפר לה לאן הוא נוסע. הוא הסביר לה שייעדר זמן מה, ביקש ממנה לשהות כמה שבועות בביתם של זוג חברים וניתק את השיחה לפני שהספיקה להביע התנגדות. הוא נסע עשר שעות ולבסוף נעצר במלון דרכים בשולי צָ'צָ'רָמֶנדי. למעשה לא היו שוליים לעיירה הזאת, וגם לא מרכז: היא נגמרה בקצה הרחוב שבו התחילה. הוא נשאר בחדר עד שהחשיך. אף שדיבר ספרדית שוטפת, הוא הוציא את המילון ואת המחברת שבה הכין כל יום שיעורים בהתכתבות. הוא ידע, כמו כל שורד, שעליו למחוק עקבות מסוימות בהקדם האפשרי. ראשו פעל כמו חייל, ורק אחר כך כמו מדען — זו הייתה ההכשרה הראשונית שלו, החינוך שחישל אותו במכות, במשמעת צבאית. לא עבר יום בלי שעשה את התרגילים בכתב ובעל פה.

'אני רוקח,' חזר שלוש פעמים והתאמץ לשפר את ההגייה. 'הפעילות החביבה עליי היא… ל… להאזין לאופרות עם הבן שלי.'

זה היה שקר. הוא התרגל להיות זהיר גם כשהיה לבדו. הוא לא זכר אפילו את תווי הפנים של בכורו. בתצלום היחיד ששמר, בנו בקושי מלמל כמה מילים, ולא היה לו מושג לאילו זוועות הקדיש אביו את חייו.

צעקה של ילדה הקפיצה אותו בדיוק כשעמד לענות בקול רם לשאלה הבאה. הוא הסיט וילון צהבהב וראה קבוצה קטנה של ילדות משחקות במגרש החנייה. שתיים מהן סובבו חבל בעיגולים, במהירות הולכת וגוברת, ושרו במהירות משהו שנשמע כמו מנטרה, בגלל הדבקוּת ההיפנוטית שבה חזרו על הפזמון החדגוני. הילדות היו שחומות, בנות תערובת, כולן פרט לאחת… הילדה הזאת הייתה יכולה להיות פרט מושלם (בלונדינית, לבנה, עיניים בהירות), אלמלא גובהה. היא הייתה נמוכה מכפי גילה בבירור, אם כי אבריה היו נורמליים מכדי שתיחשב גמדה וגדולים מכדי שתוגדר כננסית. הילדה שקפצה מהר יותר ויותר לעיניו הייתה דוגמה שקראה תיגר על אחד מתחומי המחקר החביבים עליו — הגמדוּת, שנחשבת לביטוי המובהק של הלא-נורמלי. הילדה הצליחה לספוג כמה גנים אריים, אבל לא די שתאבד את תוויה החייתיים. אלה היו עכברושי המעבדה שריתקו אותו יותר מכול: מושלמת, אלמלא פגם אחד בלתי נסבל.

כשיריבתה נכנעה, הילדה צעקה שהיא רוצה עוד. להפתעתו, הקול לא התאים למום שלה, קולה היה נמוך באוקטבה ממה שציפה. נראה שהיא לא פוחדת שהחבל יפגע בראשה או בעקביה.

נראה שהיא לא פוחדת משום דבר.

באותו לילה ראה אותה יושבת על המדרכה עם שלוש מהילדות שחומות העור. הן שיחקו חמש אבנים. למעשה, היא זו שהעיפה באוויר את שקיקי הבד הממולאים גרגירי אורז כדי לשוב ולתפוס אותם באותה יד שהחזיקה בה כל הזמן עוד שקיק. הוא שרק את מנגינת האריה האחרונה ב'טוסקה', עם 'אָדִיו אָלה ויטה', ונעצר להביט בה. המוטוריקה והרפלקסים שלה היו מצוינים, מעל הממוצע. כל תנועה שלה הייתה שיא החיוניות. הכול היה ברור: הילדות השחומות הן מקומיות והבלונדינית זרה, בובת קרקס מקצועית שריתקה אותן עם משחק לא מוכר.

'לילית, ארוחת ערב!'

'אני לא רעבה!'

'לא שאלתי אותך אם את רעבה! אמרתי לך לבוא לאכול!'

מי שעמד וצעק בדלת המלונית היה נער כבן שלוש-עשרה, בלונדיני כמוה, נמרץ ושחצן באופן מקסים. לא היה ספק שהם אחים, אם כי ממדיו של אותו אָדוֹניס דרום אמריקאי קטן היו מושלמים. באותו רגע היה נותן הכול כדי להכיר את הוריהם ואת סביהם ולחפור באילן היוחסין שלהם עד שיבין באיזה עיקול בדרך נמצא האשם בהשחתת הגזע.

'הכול בסדר, אדוני?'

הוא הסתובב וראה את בעל המלונית, שעישן וצפה בו מהמרפסת. פרט לשני הבלונדינים, כל שאר העיירה כמו התנהלה בהילוך איטי, מנומנמת בגלל שטיחות המדבר. אחר הצהריים ספר על אצבעות יד אחת את תושבי העיירה שהוציאו כיסאות למדרכה כדי לשתות מאטה, עד שהחשכה הבריחה אותם בחזרה למאורותיהם.

'אם אתה רוצה לאכול ארוחת ערב, יש מזנון כאן קרוב.'

'איפה?'

'ישר, שני רחובות מכאן… אי אפשר לפספס.'

'יהיה פתוח?'

'תמיד.'

בזווית העין ראה את הילדה מתקרבת אליו. היא ענטזה והעיפה שקיק אורז באוויר כדי לשוב ולתפוס אותו בחבטה. היא נעה בחן של רקדנית, לא מודעת למגבלותיה. היה קסם מסוים בבוטות שלה. מעולם לא נמשך כל כך לגוף פגום. היא עברה במרחק של פחות ממטר ממנו בלי לעצור, אבל כשהייתה קרובה ביותר סובבה פתאום את ראשה, הביטה בעיניו וחרצה לו לשון.

'הפה הזה,' חשב.

זה היה האבר הכי חסר פרופורציה בפנים שלה: שפתיים של מישהי גדולה פי שניים, שיני ארנב, הכול לח וחמים. לראשונה זה שנים ריגש אותו משהו רחוק כל כך מסגפנות. אחד השקיקים חצה במעופו את קו מבטיהם והפריד ביניהם. הוא עמד ללכת בעקבותיה, כששאלה חדשה אילצה אותו לעצור.

'אתה ממשיך מחר?'

הוא הנהן, בלי להסיר את העיניים משני הגופים הבהירים שכבר פנו בסוף רחוב אפלולי, כמו שתי מראות מעוותות של התוצאות האפשריות של אותו רחם.

'חכה עוד יום. תקשיב לי. יֵרד גשם.'

'גשם… פה?'

'תשאל בעיירה אם אתה לא מאמין לי.'

הוא לא שאל, הוא לא דיבר עם איש באותו לילה.

כעבור רבע שעה אכל מנה תפלה של עדשים בלי להרים את עיניו מהשולחן הפינתי במכולת-מזנון. לאכזבתו, הבלונדינים לא נראו לעין. הפרטים שקרקרו סביבו היו רחוקים מהגזע שלו במידה שלא ראה כמוה חודשים, אף שערבוב הגזעים בבירה בואנוס איירס כבר הגיע לשיעורים שיהיה קשה להחזיר לאחור. לא משנה כמה טיהור גנטי יעשו. הוא עצמו אמר את זה לגנרל באחת מהמסיבות הרבות שהוזמן אליהן:

'אתה רוצה לעשות משהו למען ארצך? תאסור על ערבוב גזעים.'

כולם צחקו, פעמים רבות התייחסו להצעותיו כאל בדיחות. אבל דבר לא ריפה את ידיו, הוא ידע שרק מעטים ניחנו באומץ הדרוש. 'תבורך אמונתם של בני האדם המעזים לחדש את פני העולם והולכים בעקבות האידאל שאליו הם שואפים', חשב, אבל לא העז לצטט את דְרִיֶה לָה רוֹשֶל לפני הגנרל, שכבר הרים את כוסו לקראת האורחים החדשים, ומלמל כששיניו טובעות בשמפניה: 'בגאווה של גזעים בשלים, צייתנותנו רבת העוצמה נשאה את הכאב שבקבלת הפלישה הזו של גדלות העולם לדמנו.' כבר שנים הוא משרבט את הציטוטים החביבים עליו בשולי מחברותיו. בלילה הזה סיפרו לו הפרצופים שסביבו שבאזורים רבים בעולם הם מפסידים בקרב. הם לא ראו את הנזק שעירוב הגזעים מחולל ביבשת שלהם. לפעמים מאוחר מדי למנוע את הנזקים לתורשה, לגנים, לאילן היוחסין. בבתי הספר מדברים על מעמדות, לעולם לא על גזעים… ואלה דברים שונים.

לפני שמונה כבר היה במיטה.

האפשרות שלא יראה שוב את הבלונדינים הרחיקה את שנתו, ולבסוף לקח את אחת המחברות שלו וצייר את גופם. הוא זכר אותם מצוין, בלי שמץ של פקפוק. הוא היה יכול לדמיין את מבנה השלד שלהם, את הנפח של אבריהם הפנימיים, את לסתותיהם ואת ההרכב של דמם. אבל לעולם לא יוכל להשכיב אותם על שתי מיטות מתכת כדי להשוות ביניהם. לאדם כמוהו, הרגיל לקבל את מה שהוא רוצה, האפשרות שלא יראה אותם שוב הייתה בלתי נסבלת. כבר עשר שנים הוא גר בפינה הנידחת הזו של העולם, לפעמים אפילו הופתע לגלות שהוא חושב בספרדית. הוא בא לכאן מגנואה בבגדים שעל גופו ותיק שבו נשא את אוצרו היקר ביותר: שלוש מחברות גדושות הערות על הניסויים בבני אדם שערך בשנים האחרונות וכמה זכוכיות נושאות עם דגימות דם. המוכס שאל אותו במה מדובר.

'רישומים ביולוגיים,' ענה בגרמנית.

'של מה?'

'ניסויים בבעלי חיים.'

עיכבו אותו עד שהגיע הרופא הווטרינר של הנמל, והוא סיפר לו בפרטי-פרטים על הניסויים שערך בפרות כדי שימליטו עגלים תאומים לפי דרישה. הוא נמנע מלומר שב'מכון המחקר דהלם' רצו שנשים ילדו תאומים באופן שיטתי, כדי להכפיל את קצב ההתרבות של הגזע. הוא גם לא אמר שברגע של אופטימיות נשבע שההריונות יתקצרו למאה שלושים וחמישה ימים. הלהט שלו שכנע את הווטרינר ביתרונות שבעריכת מחקר על שני בעלי חיים זהים כדי לשחזר תכונות או פגמים גופניים מסוימים. בתום שנים של מחקר השוואתי על עגלים תאומים, כשאחד מהם משמש לבקרה, גילה אילו תכונות ואילו חולשות עוברות בתורשה ואילו מתפתחות בהשפעת הסביבה. ארגנטינה היא המדינה המושלמת להעמיק בה את מחקריו, ואולי הוא יצליח לגלות את הדרך ליצור הריונות מרובי עוברים, וכך להאיץ את ההתרבות של גזע הפרות. הווטרינר, שבקושי דיבר גרמנית, התבלבל מעודף המידע ואישר לו לעבור בלי להחרים את הדגימות. המהומה בנמל הייתה גדולה מכדי לדאוג בגלל רופא שנכנס למדינה עם דרכון של הצלב האדום.

'אם כך, תעשה פה חיים,' אמר לו מוכס ממוצא גרמני ששמע את השיחה לפני שהחתים את הדרכון. 'בגלל הפרות, אני מתכוון.'

'יש הרבה?'

'מיליונים.'

'כל כך הרבה?'

'אתה באמת יכול לגרום להן להמליט שניים בכל פעם?'

'הכול אפשרי.'

'אז נוכל להאכיל את כל העולם.'

הוא חייך והמשיך הלאה, כשהוא מפלס לו דרך בתוך ההמונים שירדו זה עתה מהאונייה. הוא מצא מלון בשכונת פלרמו, וכבר לא דיבר על חייו באלגנטיות מאופקת, כפי שעמיתיו הרבים שכחו להזכיר את שמו בזמן המשפטים… מה הטעם להזכיר אותו, אם חושבים שהוא מת? הוא דאג להתנדף לחלוטין, מעולם לא התפתה להתרשל בשמירה, עד כדי כך שבמשך יותר מעשר שנים נמנע מליצור קשר עם בנו. בפעם היחידה שהתראה איתו לפני שגלה אל צידו האחר של האוקיינוס, הורה למכרים הקרובים שארגנו את הפגישה לומר לילד שהדוד פריץ, ולא אביו, הוא שיתלווה אליו בצאתו מבית הספר. מרגע שהגיע לארגנטינה לא כתב לו מילה ואפילו מברק לא שלח לו. הוא ידע שחייו תלויים במשמעת שלו. כעבור כמה חודשים מצא חדר שכור בבית בפרבר אוֹליבוֹס, והתגרש בהתכתבות מאם בנו שסירבה ללכת אחריו. היא הייתה אחת מהרבים הקרובים לו שכאשר נודע להם על הישגיו, קראו להם זוועות.

כעת, חופשי מכל עול, החליט שאין לו סיבה לחזור.

הוא לא ימצא מדינה שתקבל אדם כמוהו בזרועות פתוחות יותר. לא חלפו שנתיים והוא נעשה שותף בחברת תרופות, קנה בית של שתי קומות בשכונת וִיסֶנטֶה לוֹפֵֶּס, התחתן עם אלמנת אחיו — נישואין שהכפילו ירושה של מיליונים — ואפילו הרשה לעצמו להירשם בספר הטלפונים בשמו האמיתי. הוא לא היה צריך להפקיר את פניו לסכינו של שום מנתח וגם לא להחליף את שמו, כמו שעשו רבים אחרים.

אבל התקווה לחיים חדשים נמשכה זמן קצר — בכל מפגש דאגו להזכיר לו שהציידים הולכים ומתקרבים. מאות פעמים שאל את עצמו איך ממשיכים הלאה לאחר התבוסה. הניצולים התחבאו בכל פינות העולם ונרדפו כפושעים. על צווארו חש את החבל שכבר נכרך על צווארם של רבים אחרים; הם ניצודו כמו חיות פרא, נחטפו באמצע הלילה, נשפטו והורשעו בצד האחר של האוקיינוס ואז נטבחו. והכי גרוע, איש לא הרים את קולו להגנתם… הם היו לבד.

הוא נשבע שלא יגמור ככה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.