החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הסיפור של הילדה האבודה

מאת:
מאיטלקית: אלון אלטרס | הוצאה: , | 2018 | 483 עמ'
זמינות:

49.00

רכשו ספר זה:

בכרך זה מגיע לסופו המסע המְמַכֵּר בן 1,800 העמודים של כרכי 'החברה הגאונה', שריגש מיליוני קוראים בארבעים וכמה ארצות. ואף שהסיום כבר סוּפּר לכאורה כמין ספוֹילר בעמודים הראשונים של הכרך הראשון, מצליחה פרנטה לחולל תדהמה גם בשורות האחרונות של הספר, המאיימות להַפֵּך את המבט שלנו על כולו.
הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולִילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן. השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה. עולמן הוא בעצם נפולי, והן־עצמן, וגם הדמויות האחרות, נופלות בלי־הרף מן האיטלקית המחונכת אל הדיאלקט הפראי של השכונה, שפת הכֵּנות הנוסחתית שלהן.
שתי עובדות – רעידת־האדמה הנוראה בנפולי (1980), המסלקת לתמיד את אשליית היציבות והמוצקות של העולם, והמפגש המחודש עם הזהות הנזילה של אלפונסו קאראצ'י, גבר־אשה המתחזה ללִילה והופך לקוֹפִּי שלה – עשויות להיות מטפורות למה שקורה בכרך הסיום. הדמויות חורגות בו שוב ושוב מגבולותיהן ועושות את הבלתי־צפוי מהן, אפילו הנבלים מביכים אותנו בחריגה מנַבלותם. את דמותה של לִילה קשה יותר ויותר לִתחום בקווי־מתאר מוגדרים, תחושות נשפכות לתוך מנוגדות להן, והחוויה של היטשטשות הקונטורים נעשית טוטלית, חובקת את עולמו של הספר.
ספרי 'החברה הגאונה', המערבלים עולם סגור של דמויות, שסיפוריהן עשויים להימשך ולהתרחב בלי סוף, בעלילה פתוחה, סביב אהבות, בגידות, תככים בין־אישיים, תוך נתינת במה לדמויות המשנה, מגיעים בספר האחרון לפינָלֶה, המגלה עד כמה הכרך הפותח היה מחושב וטמן בחובו את זרעי הכרך הרביעי: שורת פרטים, מסוג הבובות האבודות טינה ונוּ של שתי הילדות אלנה ולִילה, מתהדהדים בסוף הדרך כדי להיות מוארים באור לא־צפוי בַּסגירה. כך, בתפירה עילית, נהפך עמלה של אלנה גרֶקו – שכתבה "חודשים וחודשים וחודשים" את כרכי 'החברה הגאונה' "כדי לשוות לה [ללִילה] צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו" – לעמל שהספר מטיל ספק בהצלחתו.

מקט: 4-31-6298
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

החל מאוקטובר 1976 ועד לשובי לחיות בנפולי, ב־1979, נמנעתי מקשר יציב עם לִילה. אבל זה לא היה קל. היא ניסתה כמעט מיד לחזור ולהיכנס לחיי במלוא העוצמה, ואילו אני התעלמתי ממנה, הייתי סובלנית כלפיה, ספגתי אותה. אף שהתנהגה כמי שכל רצונה הוא להיות בקרבתי ברגע קשה, לא הצלחתי לשכוח את הבוז שהפגינה כלפי.

היום אני חושבת שאילו היה פוצע אותי רק העלבון – את מטומטמת, היא צעקה עלי בטלפון כשסיפרתי לה על נינו, ואף־פעם קודם־לכן, אף־פעם, לא קרה שדיברה אלי ככה – הייתי עד מהרה נרגעת. למעשה, יותר מהעלבון נחשב בעיני שהזכירה את דֶדֶה ואת אֶלזָה. תחשבי על הנזק שאת גורמת לבנות שלך, היא הזהירה אותי, ובו־ברגע לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. אך המלים הללו צברו יותר ויותר משקל ככל שחלף הזמן, חזרתי אליהן לעתים קרובות. לִילה מעולם לא גילתה עניין מזערי בדֶדֶה ובאלזה, ואני כמעט בטוחה שאפילו את שמותיהן לא זכרה. בפעמים שהזכרתי בטלפון איזו אמירה אינטליגנטית שלהן, היא קטעה אותי, שינתה נושא. וכשפגשה אותן לראשונה בבית של מרצ’לו סוֹלָארָה, הסתפקה במבט מוסח־דעת ובמשפט כללי כלשהו, ואפילו לא טרחה לשים לב כמה יפה הן לבושות, כמה יפה הן מסורקות, מסוגלות שתיהן, למרות היותן קטנות, להתבטא כיאות. ובכל־זאת אני עשיתי אותן, אני גידלתי אותן, הן חלק ממני, חבֶרתהּ מאז ומתמיד: היה עליה להותיר מקום – איני אומרת שמתוך חיבה, אלא רק מתוך אדיבות – לגאווה האימהית שלי. אלא שהיא אפילו לא נקטה קצת אירוניה טובת־לב, היא פשוט הפגינה אדישות ותו־לא. ורק עכשיו, ודאי מתוך קנאה, כי לקחתי את נינו – נזכרה בבנות ורצתה להדגיש שאני אמא נוראה, שכדי להיות מאושרת אני מאמללת אותן. כשרק חשבתי על כך, מיד הייתי מתעצבנת. האם הדאיג אותה גֶ’נארו כשעזבה את סטֶפָנו, או כשנטשה את הילד אצל השכנה שלה כדי ללכת לעבוד במפעל, או כששלחה אותו אלי כאילו כדי להיפטר ממנו? אה, אני לא נקייה מדופי, אך אני בלי ספק אמא טובה ממנה.

2

מחשבות מסוג זה הפכו אצלי להרגל באותן שנים. זה היה כאילו לִילה, שבסופו של דבר ביטאה רק את המשפט המרושע האחד הזה על דֶדֶה ואלזה, הפכה לסנגורית של הצרכים של בנותי, ואני, בכל פעם שהזנחתי אותן כדי להתמסר לעצמי, חשתי חובה להוכיח לה שטעתה. אך זה היה רק קול שברא מצב־רוחי הרע, ומה היא חושבת באמת על התנהגותי כאם לא ידעתי. היא היחידה שתוכל לספר על כך אם אכן תצליח להשתחל לשרשרת המלים הארוכה כל־כך הזאת, כדי לשנות את הטקסט שלי, כדי לשלב במיומנות חוליות חסרות, כדי להסיר אחרות מבלי שהדבר יירָאה, כדי לספר עלי יותר ממה שאני רוצה לספר, יותר ממה שאני מסוגלת. אני מייחלת להתערבות הזאת שלה, מאחלת אותה לעצמי מאז שהתחלתי לכתוב את הסיפור שלנו, אך עלי להגיע לסופו כדי לבחון את כל הדפים הללו. אם אנסה לעשות זאת עכשיו, בלי ספק אתָּקע. אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי־הרוח. ולפיכך – או שאני נוטה לפסוח על ענייני־שלי כדי לאחוז מיד בלִילה ובכל הסיבוכים שהיא מביאה עימה, או גרוע מזה, מניחה לאירועי חיי לסחוף אותי רק משום שהם עולים בידי ביתר קלות. אך עלי להימנע מן המִסעף הזה. איני צריכה לבחור בדרך הראשונה, שבמהלכה – לאור העובדה שטבעו של הקשר שלנו כופה עלי לעבור דרך עצמי כדי להגיע אליה – אם אשים את עצמי בצד, אמצא לבסוף פחות ופחות עקבות של לִילה. אבל אל לי ללכת גם בדרך האחרת. בעצם, בלי ספק בדיוק בזה היא היתה תומכת, שאדבר על התנסוּתי יותר ויותר באריכות. קדימה – ודאי היתה אומרת – ספרי לנו לאן פנו חייך, למי בכלל אכפת משלי, תודי שהם לא מעניינים אפילו אותך. והיתה מסיימת: אני קשקוש על־גבי קשקוש, בכלל לא מתאימה לאחד מהספרים שלך; הניחי לי, לֶנוּ, לא מספרים סיפור של מחיקה.

מה לעשות איפוא? שוב לתת לה להיות הצודקת? להסכין עם כך שלהיות בוגרת פירושו לחדול להפגין את עצמך, ללמוד להסתיר את עצמך עד היעלמות? להודות שככל שהשנים חולפות אני יודעת על לִילה פחות ופחות?

הבוקר אני מרחיקה מעצמי את העייפות ומתיישבת אל שולחן־הכתיבה. כעת, כשאני קרובה לנקודה היותר כואבת של הסיפור שלנו, אני רוצה לחפש על פני הדף איזון ביני לבינה, שבחיים־עצמם לא הצלחתי למצוא אפילו ביני לביני.

3

מהימים במונפלייה אני זוכרת הכל פרט לעיר־עצמה, כאילו מעולם לא הייתי בה. מחוץ לבית־המלון, מחוץ לאולם הענקי אשר בו התקיים הכנס האקדמי שהעסיק את נינו, אני רואה היום רק סתיו של רוחות ושמיים כחולים הנשענים על עננים לבנים. ובכל־זאת, שֵׁם־המקום הזה, מונפלייה, נותר בזיכרוני מסיבות רבות כסמל של חמיקה. כבר ביקרתי פעם אחת מחוץ לאיטליה, בפאריז, עם פרנקו, והרגשתי את עצמי מחושמלת מן ההעזה שלי. אבל אז נראה לי שעולמי היה ויהיה תמיד השכונה, נפולי, ואילו השאר הוא כמין פיקניק בכפר, שבאקלים הבלתי־שגרתי שלו אני יכולה לדמיין את עצמי כפי שלמעשה לעולם לא אהיה. ואילו מונפלייה, אף שהיתה הרבה פחות מלהיבה מפאריז, גרמה לי להתרשם שהסכרים שלי נפרצו ואני הולכת ומרחיבה. עצם העובדה הפשוטה של היותי במקום הזה יצרה בעיני את ההוכחה שהשכונה, נפולי, פיזה, פירנצה, מילנו, איטליה עצמה, הן רק שבבים זעירים של העולם, וטוב אעשה אם לא אסתפק בשבבים הללו. במונפלייה חשתי במוּגבלוּת של מבטי, של הלשון שבה אני מתבטאת, שבה אני כותבת. במונפלייה היה ברור לי כמה צר להיות, בגיל שלושים־ושתיים, רעיה ואם. ובכל אותם ימים דחוסֵי אהבה חשתי לראשונה משוחררת מן הכבלים שצברתי במשך השנים, אלו שנבעו ממוצאי, אלו שרכשתי עם הצלחתי בלימודים, אלו שהיו תוצאה של הבחירות שעשיתי בחיי, בראש ובראשונה הנישואים. שם גם הבנתי את הסיבות לעונג שחשתי, בעבר, למראה ספרי הראשון בתרגומים לשפות אחרות, ויחד עם זה את צערי על שהיו לי רק מעט קוראים מחוץ לאיטליה. היה נפלא לחצות גבולות, לתת לעצמי להיכנס לתרבויות אחרות, לגלות את הארעיות של מה שראיתי בטעות כמוחלט. את העובדה שלִילה מעולם לא יצאה מגבולות נפולי, שנבהלה אפילו מסאן ג’וֹבאני אַטֶדוּצ’ו, בחירה שבעבר שפטתי כבעייתית, אלא שהיא, כדרכה, ידעה להפוך אותה ליתרון – ראיתי עכשיו פשוט כסימן של צרוּת מנטָלית. הגבתי כמי שמחזירים למישהו שמעליב אותם באותם עלבונות־עצמם. אַת זו שטעית לגבי? לא, יקירתי, זו אני, אני טעיתי לגבייך: תישארי כל חייך להביט על המשאיות שעוברות בכביש הראשי.

הימים חלפו ביעף. מארגני הכנס הזמינו בשביל נינו מבעוד מועד חדר ליחיד במלון, ומאחר שהחלטתי להתלוות אליו רק באיחור רב, לא היתה דרך להחליף את החדר בזוגי. היו לנו איפוא חדרים נפרדים, אך מדי ערב הייתי מתקלחת, מתכוננת ללילה, ואז, בלב הולם במקצת, הייתי מצטרפת אליו בחדרו. ישנו יחד, צמודים זה לזה, כאילו חששנו שכוח עוין יפריד בינינו בשנתנו. בבוקר הובאה לנו ארוחת־הבוקר למיטה, ונהנינו מן המותרות שעד כה ראיתי רק בסרטים, הרבינו לצחוק, היינו מאושרים. במשך היום הייתי מתלווה אליו לאולם ההרצאות הגדול של הכנס, ואף שהמרצים היו מקריאים דפים על דפים בטון ששיעמם גם אותם־עצמם, הלהיב אותי להיות יחד אתו, ישבתי לידו אך מבלי להפריע לו. נינו עקב בתשומת־לב רבה אחר ההרצאות, רשם לעצמו נקודות, ומפעם לפעם היה לוחש באוזני הערות אירוניות ומלות אהבה. בארוחות הצהריים והערב התערבבנו עם אנשי אקדמיה מכל העולם, שמות זרים, שפות זרות. כמובן, המשתתפים בעלי המוניטין ישבו בשולחנות משלהם, ואנחנו ישבנו ליד שולחן גדול של צעירים. אבל התרשמתי מאוד מן הניידות של נינו, הן בשעת הפעילות והן במסעדה. כמה היה שונה מהתלמיד של פעם, ואף מן הבחור הצעיר שהגן עלי בחנות הספרים במילנו כמעט לפני עשר שנים. הוא ויתר על הטונים הפולמוסיים, חצה בנימוס את המחיצות האקדמיות, ביסס קשרים בדרך רצינית ויחד עם זאת מנסָה להקסים. לפעמים באנגלית (מצוינת), לפעמים בצרפתית (טובה), שוחח באופן מבריק וחשף את מסירותו הוותיקה למספרים וליעילות. התמלאתי גאווה לראות כמה מחבבים אותו. תוך שעות מעטות הפך אהוד על כולם, ומשכו אותו לכאן ולכאן.

היה רק רגע אחד שבו השתנה בחדות, זה היה בערב שקדם להרצאתו. הוא נעשה מחוספס וגס, ונראה לי אחוז חרדה. התחיל לדבר בגנות הטקסט שהכין, וחזר ואמר כמה פעמים שלו הכתיבה אינה נענית באותה קלות שבה היא נענית לי, ורגז על שלא היה לו די זמן לעבוד על הטקסט כראוי. חשתי אשֵׁמה – האם הסיפור הסבוך שלנו הוא שהסיח את דעתו? – וניסיתי לתקן בכך שחיבקתי אותו, נישקתי אותו, דירבנתי אותו לקרוא לפני את הדפים. הוא קרא לי אותם, ולבי נכמר למראה הארשת של תלמיד בית־ספר מפוחד. ההרצאה שלו נשמעה לי לא פחות משעממת מן האחרות ששמעתי באולם הגדול של הכנס, אבל שיבחתי אותו מאוד, והוא נרגע. בבוקר המחרת הקריא את הרצאתו בחום מעושה וזכה למחיאות כפיים. בערב הזמין אותו אחד החוקרים בעלי השם, אמריקני, לשבת לידו. אני נשארתי לבדי, אך לא הצטערתי. כשנִינוֹ היה אתי לא דיברתי עם איש, אך בהיעדרו נאלצתי להסתדר עם הצרפתית הרצוצה שלי והתיידדתי עם זוג מפאריז. הם מצאו חן בעיני משום שעד מהרה גיליתי שמצבם אינו שונה בהרבה משלנו. שניהם מצאו שמוסד המשפחה מחניק, שניהם נטשו בכאב בני־זוג וילדים, ושניהם נראו לי מאושרים. הוא, אוגוסטין, היה כבן חמישים, בעל פנים סמוקות, עיניים כחולות ערניות מאוד, ושפם בלונדיני גדול. היא, קוֹלוֹמבּ, היתה כמוני, בת מעט יותר משלושים, והיו לה שיער שחור קצר מאוד, עיניים ושפתיים שצוירו בעוצמה על פניה הזעירות, ואלגנטיוּת כובשת. דיברתי בעיקר עם קולומבּ, היה לה ילד בן שבע.

‘הגדולה שלי’, אמרתי, ‘תהיה בת שבע רק בעוד כמה חודשים, אבל השנה היא כבר הולכת לכיתה ב’, היא מצטיינת’.

‘שלי ערני מאוד ומלא דמיון’.

‘איך הוא הגיב לפרידה?’

‘טוב’.

‘הוא לא סבל אפילו קצת?’

‘הילדים לא נוּקשים כמונו, הם גמישים’.

היא התעקשה על הגמישות שייחסה לילדוּת, דומה שזה עודד אותה. היא הוסיפה: בעולם שלנו די נפוץ שהורים נפרדים, הילדים יודעים שזה אפשרי. אך בדיוק כשאמרתי לה שאני דווקא לא מכירה נשים פרודות פרט לחברה אחת שלי, היא החליפה בחדות סגנון והחלה להתלונן על הילד שלה: הוא מצטיין אבל אטי, הכריזה, בבית־הספר אומרים שהוא לא מסודר. הדהים אותי שעברה להתבטא בלי כל עדינות, כמעט בעוינות, כאילו הילד מתנהג כך כדי להכעיס אותה, וזה עורר בי חרדה. בן־הזוג שלה כנראה הבחין בכך והתערב, התגאה בשני הבחורים שלו, האחד בן ארבע־עשרה והאחר בן שמונה־עשרה, והתלוצץ ששניהם מוצאים חן בעיני נשים, הן צעירות והן בשלות. כשנִינוֹ חזר והתיישב לצדי עברו שני הגברים – בעיקר אוגוסטין – להשמיץ את רוב המרצים. קולומבּ השתלבה כמעט מיד בשיחתם, בשמחה מלאכותית במקצת. ההשמצות חוללו עד מהרה קשר, אוגוסטין הִרבה לשתות ולדבר במשך כל הערב, ובת־זוגו היתה פורצת בצחוק מיד ברגע שנִינו הצליח לפתוח את פיו. הם הזמינו אותנו לנסוע איתם לפאריז, במכוניתם.

הדיבורים על הילדים, וההזמנה, שלא השבנו עליה לא ב’כן’ ולא ב’לא’, החזירו אותי לעמוד עם שתי רגליים על הקרקע. עד לאותו רגע שבו ועלו במוחי דֶדֶה ואלזה בלי־הרף, וגם פייטרו, אך כאילו הם מוּשעים ביקום מקביל, יושבים בלי־ניע סביב השולחן במטבח בפירנצה, או מול הטלוויזיה, או שוכבים דומם במיטותיהם. בבת־אחת חזרו עכשיו עולמי ועולמם לתקשר. קלטתי שהימים במונפלייה עומדים להסתיים, ונינו ואני נשוב בהכרח כל אחד לביתו, ויהיה עלינו להתמודד כל אחד עם משבר הנישואים שלו, אני בפירנצה, הוא בנפולי. וגופיהן של הילדות התאחדו עם גופי־שלי והרגשתי בעוצמה את המגע. לא ידעתי עליהן דבר זה חמישה ימים, וכשנעשיתי מודעת לכך נתקפתי בחילה עזה, הגעגועים נעשו בלתי־נסבלים. פחדתי לא מן העתיד באופן כללי, שנראה עכשיו תפוס באורח בלתי־נמנע על־ידי נינו, אלא מן השעות שעמדו להגיע, מן המחר, מן היום שאחריו. לא הצלחתי להתאפק, ואף שהיתה כמעט חצות – מה זה חשוב, אמרתי לעצמי, פייטרו תמיד ער – ניסיתי לטלפן.

זה היה מייגע למדי, אך לבסוף קיבלתי קו. הלו, אמרתי. הלו, חזרתי. ידעתי שפייטרו נמצא מן העֵבר האחר, קראתי בשמו: פייטרו, זו אלנה, מה שלום הילדות. הקשר נותק. חיכיתי כמה דקות, אחר־כך ביקשתי מהמרכזייה לקשר אותי מחדש. הייתי נחושה להתעקש כל הלילה, אך הפעם פייטרו ענה.

‘מה את רוצה?’

‘ספר לי על הילדות’.

‘הן ישנות’.

‘אני יודעת, אבל מה שלומן?’

‘מה אכפת לך’.

‘הן הבנות שלי’.

‘נטשת אותן, הן כבר לא רוצות להיות הבנות שלך’.

‘הן אמרו לך?’

‘הן אמרו לאמא שלי’.

‘ביקשת מאָדֶלֶה לבוא?’

‘כן’.

‘תגיד להן שאני חוזרת בעוד כמה ימים’.

‘לא, אל תחזרי. לא אני, לא הילדות, לא אמא שלי, לא רוצים לראות אותך יותר’.

4

בכיתי, אחר־כך נרגעתי ופניתי להצטרף לנינו. רציתי לספר לו על שיחת הטלפון, רציתי שינחם אותי. אך כשעמדתי לדפוק על דלת חדרו שמעתי שהוא מדבר עם מישהו. היססתי. הוא שוחח בטלפון, לא קלטתי מה הוא אומר, אפילו לא באיזו שפה הוא משוחח, אבל מיד חשבתי שהוא מדבר עם אשתו. אז זה מה שקורה כל ערב? כשאני הולכת לחדרי להתכונן ללילה, והוא נשאר לבדו, הוא מטלפן לאֶלֶאוֹנוֹרָה? האם הם מחפשים דרך להיפרד ללא עימותים? ושמא הם מתפייסים, ומיד כשיסתיים זמן־הסוגריים במונפלייה, היא תשוב ותזכה בו?

החלטתי לדפוק על הדלת. נינו קטע את דיבורו, דממה, ואז חזר לדבר, אך הנמיך עוד יותר את קולו. נעשיתי עצבנית, דפקתי שוב, לא קרה דבר. היה עלי לדפוק פעם שלישית, ובעוצמה, כדי שיבוא לפתוח. ואז התעמַתִּי אתו מיד, הטחתי בו שהוא מסתיר אותי מאשתו, צעקתי שטילפנתי לפייטרו, שבעלי לא רוצה לתת לי לשוב ולראות את הבנות שלי, שאני מערערת את כל החיים שלי, ואילו הוא מפטפט לו בטלפון עם אלאונורה כמו זוג יונים הומות. היה לילה מכוער של מריבות, התאמצנו להתפייס. נינו ניסה בכל הדרכים להרגיע אותי: צחק בעצבנות, כעס על פייטרו בשל התנהגותו כלפי, נישק אותי ואני דחפתי אותו ממני, מילמל שאני משוגעת. אך ככל שלחצתי עליו, הוא מעולם לא הודה שדיבר עם אשתו, ואפילו נשבע בבנו כי מיום שעזב את נפולי לא שמע את קולה.

‘אז למי טילפנת?’

‘לקולגה שנמצא כאן במלון’.

‘באמצע הלילה?’

‘באמצע הלילה’.

‘שקרן’.

‘זו האמת’.

סירבתי זמן ארוך לעשות אתו אהבה, לא יכולתי, פחדתי שכבר אינו אוהב אותי. אחר־כך נכנעתי, שלא אצטרך לחשוב שהכל כבר נגמר.

בבוקר המחרת, לראשונה אחרי כמעט חמישה ימים של חיים משותפים, קמתי במצב־רוח רע. היה עלינו לעזוב, הכנס עמד להסתיים. אך לא רציתי שמונפלייה תהיה רק אינטרלוד, חששתי לשוב הביתה, חששתי שנִינוֹ ישוב הביתה, חששתי לאבד לתמיד את הבנות. וכשאוגוסטין וקולומבּ שבו והציעו לנו לנסוע יחד איתם במכוניתם לפאריז, ואפילו הזמינו אותנו להתארח אצלם, פניתי לנינו בתקווה שגם הוא רק מבקש הזדמנות להאריך את הזמן הזה, להרחיק את החזרה. אך הוא הניד בראשו בעצב, אמר: אי־אפשר, עלינו לחזור לאיטליה, ודיבר על מטוסים, על רכבות, על כסף. הייתי שבירה, חשתי אכזבה וטינה. כמה צדקתי, חשבתי, הוא שיקר לי, הקרע עם אשתו אינו סופי. הוא אכן דיבר איתה מדי ערב, התחייב לחזור הביתה בתום הכנס, אינו יכול לאחר אפילו יומיים. ואני?

נזכרתי בבית־ההוצאה בנאנטֶר ובסיפורון המלומד שלי על המצאת האשה בידי הגבר. עד לאותו רגע לא דיברתי על עצמי עם אף־אחד, אפילו לא עם נינו. הייתי האשה החייכנית אך הכמעט אילמת, שישֵׁנה עם הפרופסור המבריק מנפולי, האשה שתמיד מודבקת אליו, קשובה לצרכיו, למחשבותיו. אולם עכשיו אמרתי בעליצות מזויפת: נינו הוא שצריך לחזור, ולי לעומת זאת יש התחייבות בנאנטֶר; עומדת לצאת – ואולי כבר יצאה – עבודה שלי, דבר שהוא חצי מסה וחצי סיפור; אולי באמת אסע איתכם ואקפוץ לבית־ההוצאה. השניים הביטו בי כאילו רק ברגע זה התחלתי באמת להתקיים, ועברו לשאול אותי במה אני עוסקת. סיפרתי להם במרומז, ואז התברר שקולומבּ מכירה היטב את הגברת שמנהלת את ההוצאה שהיא אומנם קטנה, אך – כפי שהתגלה לי עכשיו – יוקרתית. לשוני השתחררה,

דיברתי בחיוניות רבה ואולי במעט הגזמה על הקריירה הספרותית שלי. עשיתי זאת לא בשביל שני הצרפתים אלא בשביל נינו. רציתי להזכיר לו שהיו לי חיים מספקים משלי, וכי אם הייתי מסוגלת לנטוש את הבנות שלי ואת פייטרו, אני יכולה גם להסתדר בלעדיו, ולא בעוד שבוע, לא בעוד עשרה ימים: מיד.

הוא ישב והקשיב ואז אמר רציני לקולומבּ ולאוגוסטין: טוב, אם זה לא מפריע לכם, ננצל את הטרמפ שלכם. אך כשנשארנו לבדנו נאם לי נאום עצבני בטונים שלו ונלהב בתוכְנו, שאמר כי עלי לתת בו אמון, שכן אף שמצבנו מסובך, בלי ספק נצליח להתגבר עליו, אך לשם כך עלינו לחזור הביתה, איננו יכולים לברוח ממונפלייה לפאריז ולמי־יודע־איזה עיר אחרת, עלינו להתייצב מול בני־הזוג שלנו ולהתחיל לחיות יחד. לפתע נשמע לי לא רק הגיוני אלא גם כֵּן. זה בילבל אותי, חיבקתי אותו, מילמלתי בסדר. ובכל־זאת נסענו לפאריז, רציתי רק עוד כמה ימים.

5

זו היתה נסיעה ארוכה, נשבה רוח חזקה, לפעמים ירד גשם. הנוף ניבט שרוי בחיוורון מצופה חלודה, אך לעתים בקעו השמיים וכל דבר הפך מבריק, החל בַּגשם. נצמדתי כל הזמן לנינו, לפעמים ישנתי על כתפו, התחלתי להרגיש שוב, בהנאה, שאני הרחק מעֵבר לגבולות שלי. אהבתי את השפה הזרה שהידהדה במכונית, אהבתי את העובדה שפני לעֵבר ספר שכתבתי באיטלקית והודות למארייהרוזה רואה אור תחילה בשפה אחרת. איזה דבר יוצא־דופן, כמה דברים מדהימים קורים לי. חשתי שהכרך הקטן הזה הוא כמו אבן שהשלכתי במסלול לא־צפוי, במהירות שכלל אי־אפשר להשוותה לזו של האבנים שלִילה ואני השלכנו בילדותנו על כנופיות

הבנים.

אך הנסיעה לא תמיד היתה נעימה, לעתים נעצבתי. עד מהרה היה לי רושם שנִינוֹ מדבר אל קולומבּ בטונים שאינו משתמש בהם בדבּרו אל אוגוסטין, מה גם שנגע בכתפה בקצות אצבעותיו פעמים רבות מדי. מצב־הרוח הרע שלי הלך אט־אט והתגבר, ראיתי ששניים אלה פיתחו קרבה גדולה מדי. כשהגענו לפאריז הם כבר היו ביחסים מצוינים, פיטפטו זה עם זה במרץ, היא הרבתה לצחוק ומדי פעם היטיבה את שערה בתנועה לא־רצונית.

אוגוסטין גר בדירה יפה בקאנאל סאן מרטין, קולומבּ עברה לשם לא מזמן. גם אחרי שהראו לנו את חדרנו, לא הניחו לנו להיכנס למיטה. היה נדמה לי שהם חוששים להישאר לבד, פטפוטיהם לא הסתיימו אף־פעם. הייתי עייפה ועצבנית, רציתי להגיע לפאריז ועכשיו נראה לי אבסורדי להימצא בבית הזה, בין זרים, עם נינו שכמעט לא שם לב אלי, רחוקה מבנותי. כשסוף־סוף היינו בחדר שאלתי אותו:

‘קולומבּ מוצאת חן בעיניך?’

‘היא נחמדה’.

‘שאלתי אם היא מוצאת חן בעיניך’.

‘את רוצה לריב?’

‘לא’.

‘אז תחשבי קצת: איך קולומבּ יכולה למצוא חן בעיני אם אותך אני אוהב?’

הייתי נבהלת כשהטונים שלו נעשו אפילו רק מעט חדים, חששתי שיהיה עלי להודות שמשהו בינינו לא עובד. הוא פשוט אדיב כלפי מי שאדיב כלפינו, אמר לי, ואני נרדמתי. אך ישנתי רע. וברגע מסוים היה לי רושם שאני לבד במיטה, ניסיתי להעיר את עצמי, אך השינה שבה והפילה אותי לתוכה. הגחתי ממנה איני־יודעת־מתי. נינו עמד עכשיו בחשֵׁכה, או כך דימיתי. תישני, אמר. נרדמתי שוב.

למחרת ליוו אותנו המארחים שלנו לנאנטֶר. נינו המשיך לאורך כל הנסיעה להתלוצץ עם קולומבּ, לדבר אליה בדיבור רומזני. התאמצתי לא להתייחס לכך. איך אוכל לחשוב על האפשרות לחיות אתו אם יהיה עלי לבלות את זמני בהשגחה עליו? כשהגענו ליעדנו, והוא היה חברותי ופתייני גם עם הידידה של מארייהרוזה, בעלת בית־ההוצאה, ועם השותפה שלה – האחת כבת ארבעים, האחרת כבת שישים, שתיהן רחוקות מן החן של בת־זוגו של אוגוסטין – נאנחתי בהקלה. הכל תמים, הגעתי למסקנה, הוא נוהג כך עם כל הנשים. וסוף־סוף הרגשתי טוב מחדש.

שתי הגברות חגגו סביבי, שאלו על מארייהרוזה. נודע לי שהספר שלי הגיע רק עכשיו לחנויות הספרים, אך כבר הופיעו שתי רצנזיות. המבוגרת יותר הראתה לי אותן, והיא־עצמה נראתה כמשתאה כמה הן משבחות אותי, והדגישה זאת בפנותה לקולומבּ, לאוגוסטין, לנינו. קראתי את הביקורות, שתי שורות פה, ארבע שם. שתי נשים היו חתומות עליהן – אני מעולם לא שמעתי את שמן, אך קולומבּ והגברות שמעו גם שמעו, והכותבות אכן שיבחו את הספר בלי הסתייגות. הייתי אמורה להיות מרוצה, הלוא רק אתמול היה עלי להקטיר קטורת לעצמי וכעת כבר לא היה צורך בכך. ואף־על־פי־כן גיליתי שאיני מצליחה להתלהב. כאילו מרגע שאהבתי את נינו, והוא אהב אותי, הפכה האהבה הזאת את כל הדברים הטובים שקרו לי, ועוד יקרו, רק לבעלי השפעה נעימה משנית. הפגנתי באיפוק את שביעות־הרצון שלי והשמעתי הסכמות חיוורות לתוכניות של המוציאות־לאור שלי לקידום הספר. תצטרכי לחזור לכאן בהקדם, קראה המבוגרת, או לפחות זה מה שאנחנו מאחלות לעצמנו. הצעירה יותר הוסיפה: מארייהרוזה סיפרה לנו על המשבר בחיי־הנישואים שלך, נקווה שתצאי מזה בלי הרבה כאב.

כך גיליתי שהידיעה על הקרע ביני לבין פייטרו הגיעה לא רק לאָדֶלֶה, אלא גם למילנו ואפילו לצרפת. מוטב כך, חשבתי, יהיה קל יותר להפוך את הפרידה שלנו לסופית. אמרתי לעצמי: אקח את מה ששלי, ואיני צריכה לחיות בפחד שאאבד את נינו, איני צריכה לדאוג בגלל דֶדֶה ואלזה. אני בת־מזל, הוא יאהב אותי תמיד, הבנות שלי הן הבנות שלי, הכל יסתדר.

6

חזרנו לרומא. כשנפרדנו לשלום נשבענו זה לזה על הכל, לא חדלנו להישבע. אחר־כך נסע נינו לנפולי ואני נסעתי לפירנצה.

נכנסתי הביתה כמעט על בהונות, הייתי משוכנעת שמצפה לי אחד המבחנים הקשים ביותר בחיי. והנה קיבלו הבנות את פני בעליצות מודאגת והחלו ללכת בעקבותי בבית – לא רק אלזה, אלא גם דֶדֶה – כאילו חששו שאם אובד משדה־הראייה שלהן אעלם מחדש. אָדֶלֶה היתה אדיבה ולא הזכירה אפילו פעם אחת את הנסיבות שהביאו אותה לביתי; פייטרו, חיוור־חיוור, הסתפק בכך שהגיש לי דף ובו צוינו שיחות הטלפון בשבילי (שמה של לִילה בלט בו ארבע פעמים), הימהם שעליו ללכת לעבודה, וכעבור שעתיים נעלם אפילו מבלי לומר שלום לאמו ולילדות.

נדרשו ימים אחדים עד שאָדֶלֶה הציגה בבהירות את דעתה: רצתה שאחזור אל עצמי ואל צדו של בעלי; ונדרשו לעומת זאת שבועות אחדים כדי לשכנע אותה שבאמת איני רוצה לעשות לא את זה ולא את זה. בכל אותו פרק־זמן לא הרימה אף־פעם את קולה, לא איבדה אף־פעם את שלוותה, לא התייחסה באירוניה ולו פעם אחת לשיחות הטלפון הארוכות והתכופות עם נינו. היא התעניינה יותר בשיחות הטלפון עם הגברות מִנַאנטֶר, שדיווחו לי על התקדמותו של הספר ועל מועדי המפגשים שהיו אמורים להביא אותי לסיבוב בצרפת. לא הפליאו אותה הרצנזיות החיוביות בעיתונים הצרפתיים, והיא הימרה על כך שהטקסט הזה יזכה בקרוב לתשומת־לב דומה גם באיטליה, אמרה שבעיתונים שלנו היא תדע להשיג בשבילי אף יותר. בעיקר שיבחה בעקשנות את האינטליגנציה שלי, את השכלתי, את האומץ שלי, ובשום מקרה לא הגנה על בנה, שאגב לא חזר ונראה.

הוצאתי מכלל אפשרות שלפייטרו אכן יש ענייני עבודה מחוץ לפירנצה. לעומת זאת השתכנעתי עד מהרה, בכעס וגם בקורטוב של בוז, שהפקיד בידי אמו את פתרון המשבר שלנו, ובינתיים התחבא לו באיזו מאורה כדי לעבוד על ספרו הבלתי־נגמר. פעם אחת לא הצלחתי להתאפק ואמרתי לאָדֶלֶה:

‘היה באמת קשה לחיות עם הבן שלך’.

‘אין גבר שאתו זה לא קשה’.

‘האמיני לי שאתו היה קשה במיוחד’.

‘את חושבת שעם נינו יהיה קל יותר?’

‘כן’.

‘ביררתי עליו, השמועות עליו במילנו מכוערות מאוד’.

‘אין לי צורך בשמועות של מילנו. אני אוהבת אותו כבר עשרים שנה, אז את יכולה לחסוך לי את הרכילות. אני יודעת עליו יותר מכל אדם אחר’.

‘כמה שאת נהנית לומר שאת אוהבת אותו’.

‘ולמה שלא איהנה?’

‘את צודקת, באמת למה? אני טעיתי: לאדם מאוהב אין טעם לפקוח את העיניים’.

מאותו רגע לא הזכרנו יותר את נינו. וכשהפקדתי בידיה את הבנות כדי למהר לנפולי לא הנידה עפעף. ולא הנידה עפעף גם כשהסברתי לה, שעם שובי מנפולי אסע לצרפת ואשאר שם שבוע. רק שאלה אותי בנעימה קלה של אירוניה:

‘בחג־המולד תהיי כאן? תשהי עם הבנות?’

השאלה כמעט העליבה אותי, עניתי:

‘ודאי’.

מילאתי את המזוודה בעיקר בהלבשה תחתונה ובבגדים אלגנטיים. כשבישרתי על נסיעתי החדשה לדֶדֶה ולאלזה, שאף־פעם לא שאלו על אביהן, אף שלא ראו אותו זמן רב, הן הגיבו רע מאוד. דֶדֶה הגיעה עד כדי כך שצעקה אלי מלים שהיו לבטח לא שלה, אמרה: בסדר, תסתלקי מכאן, את מכוערת ולא נחמדה. הפניתי את מבטי אל אָדֶלֶה, קיוויתי שתמשוך אותן לשחק ותסיח את דעתן, אך היא לא עשתה דבר. כשראו אותי הולכת לעבר הדלת פרצו בבכי. ראשונה החלה בכך אלזה, צרחה: אני רוצה לבוא איתך. דֶדֶה התאפקה, התאמצה להפגין מולי את כל אדישותה, אפילו את הבוז שלה, אבל בסוף נשברה והיתה נואשת עוד יותר מאחותה. נאלצתי לקרוע את עצמי מהן, הן נאחזו בשמלה שלי, רצו שאשאיר את המזוודה. בכיין ליווה אותי עד לרחוב.

הנסיעה ברכבת לנפולי נראתה לי ארוכה כל־כך. בקרבת העיר השקפתי מבעד לחלון. כשהרכבת הלכה והאטה, החליקה אל תוך המרחב העירוני, נתקפתי יותר ויותר תשישות חרֵדה. הבחנתי בכיעור של עיבורי העיר, עם בנייניהם האפורים מעֵבר למסילות־הברזל, עמודי־החשמל, אורות הרמזורים, מעקות האבן. כשנכנסה הרכבת לתחנה היה נדמה לי שנפולי, שאליה חשתי קשורה, נפולי שאליה אני חוזרת, מסתכמת עכשיו רק בנִינוֹ. ידעתי שצרותיו גדולות משלי. אלאונורה זרקה אותו מהבית, וגם לדידו הפך כל דבר לזמני. כבר כמה שבועות הוא חי אצל עמית שלו מהאוניברסיטה, כמה צעדים מהדוּאוֹמוֹ. להיכן ייקח אותי? מה נעשה? ובעיקר, אילו החלטות נקבל, לאור העובדה שאין לנו שום רעיון לפתרון קונקרטי למצבנו. היה ברור לי רק שאני בוערת מתשוקה, הייתי קצרת־רוח לראות אותו. ירדתי מן הרכבת בחשש שמשהו מנע ממנו לבוא להמתין לי ברציף. אך הוא דווקא היה: גבוה כמו תמיד, בולט בזרם הנוסעים.

זה עודד אותי, ועוד יותר עודדה אותי העובדה שהזמין בשבילנו חדר במלון קטן במֶרגֶ’לינה, וכך הראה שלא היתה לו שום כוונה להחביא אותי בדירה של ידידו. היינו מטורפי אהבה, הזמן חלף ביעף. בערב הלכנו צמודים זה לזה לאורך הטיילת, הוא חיבק את כתפי בזרועו ומפעם לפעם רכן אלי לנשק אותי. ניסיתי בכל דרך לשכנע אותו לנסוע אתי לצרפת. הוא נתן לי לפתות אותו, ואז נסוג, התחפר מאחורי עבודתו באוניברסיטה. אף־פעם לא דיבר על אלאונורה או על אלברטינו, כאילו עצם אִזכורם יכול לפגום בשמחה של היותנו יחד. אני לעומת זאת סיפרתי לו על הייאוש של הבנות, אמרתי שעלינו למצוא פתרון בהקדם האפשרי. חשתי בעצבנותו, הייתי רגישה מאוד לכל מתח קל, חששתי שבעוד רגע יאמר לי: אני לא עומד בזה, אני חוזר הביתה. אבל בכלל לא הייתי בכיוון. כשהלכנו לאכול ארוחת־ערב הוא גילה את הבעיה. הוא הרצין לפתע ואמר שיש לו ידיעה מטרידה.

‘בוא נשמע’, מילמלתי.

‘לִינָה טילפנה אלי הבוקר’.

‘אה’.

‘היא רוצה לראות אותנו’.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסיפור של הילדה האבודה”