שיבוֹן

הוא לא פה.

שיבוֹן פולטת לאיטה אוויר מהאף. הכוונה היא להירגע, אבל התוצאה היא השור הזועם יותר מאשר זֶן.

היא ביטלה בשביל זה ארוחת בוקר עם חברה. היא סילסלה את השיער ומרחה שפתון וגילחה את הרגליים (לא רק עד הברך, כל הדרך למעלה, למקרה שיבוא לו ללטף את ירכה מתחת לשולחן).

והוא ממש לא פה.

‘אני לא כועסת,’ היא אומרת לפיונה. הן מדברות בשיחת וידיאו. הן תמיד מדברות בווידיאו — שיבוֹן מאמינה גדולה בקשר עין. חוץ מזה, היא רוצה מאוד שמישהו לפחות יראה כמה נהדר היא נראית היום. אפילו אם זאת רק שותפתה לדירה. ‘השלמתי עם זה. הוא גבר, משמע הוא מאכזב אותי. לְמה ציפיתי?’

‘את מאופרת לסקס,’ אומרת פיונה ומצמצמת עיניים אל המסך. ‘עוד לא תשע בבוקר, שִיב.’

שיבוֹן מושכת בכתפיה. היא יושבת באחד מבתי הקפה שמתגאים באופיים המוזר, מאפיין שמעצבן אותה מאוד בכל דבר ובכל אחד, ועל השולחן מולה מונח ספל מלא למחצה של לאטֶה כפול על חלב שיבולת שועל. אילו ידעה שעומדים להבריז לה בוולנטיין, היתה מזמינה חלב אמיתי. היא טבעונית רק כשהיא במצב רוח טוב.

‘סקס זה מה שאנחנו עושים,’ היא אמרה.

‘גם בדייט לארוחת בוקר?’

האמת היא שהם אף פעם לא נפגשו לדייט של ארוחת בוקר. אבל כשסיפרה לו שהיא מגיעה ללונדון, הוא שאל, בא לך במקרה לאכול איתי ארוחת בוקר מחר…? הזמנה לדייט של ארוחת בוקר היא בעלת משמעות, בלי ספק — ועוד בוולנטיין, לא פחות. בעיקרון, הדייטים שלהם התנהלו בחדרי מלון, בדרך כלל אחרי אחת־עשרה בלילה; הם התראו ביום שישי הראשון בכל חודש, בתוספת יום בונוס פה ושם כשהיתה במקרה בלונדון.

זה בסדר. זה מספיק. שיבוֹן אינה רוצה יותר מזה — הוא חי באנגליה, היא חיה באירלנד; שניהם אנשים עסוקים. הסידור הזה עובד מצוין.

‘את בטוחה שאת לא רוצה לתת לזה עוד חמש דקות?’ אומרת פיונה, מרימה יד עדינה לשפתיה ובולעת קורנפלקס. היא יושבת לשולחן המטבח שלהן, שערה עדיין אסוף מהלילה. ‘אולי הוא סתם מאחר?’

שיבוֹן הרגישה צביטת געגוע לדירה שלה, אף על פי שנעדרה ממנה יום אחד בלבד. היא התגעגעה לריח הלימוני המוּכּר של המטבח שלהן, לשלוות חדר הארונות שלה. היא התגעגעה לגרסה של עצמה שעדיין לא טעתה לקוות, שהשותף שלה למין מזדמן רוצה יותר מזה.

היא לוגמת מהלאטה באגביות רבה ככל שהיא מסוגלת לגייס. ‘אוי, בחייך. הוא לא בא,’ היא אומרת במשיכת כתף. ‘השלמתי עם זה.’

‘את לא קצת ממהרת לוותר עליו —’

‘פִי. הוא אמר שמונה וחצי. עכשיו עשרה לתשע. הוא הבריז לי. עדיף שאני פשוט…’ היא בולעת, ‘…אשלים עם זה ואמשיך הלאה.’

‘או־קיי,’ אומרת פיונה ונאנחת. ‘טוב. תשתי את הקפה שלך. תזכרי שאת מצוינת ותתכונני לתת להם בראש.’ המבטא האמריקני שלה שב ומגיח, כשהיא אומרת ‘לתת להם בראש’; בימינו, רוב הזמן היא נשמעת דבלינאית בדיוק כמו שיבוֹן. כשהשתיים נפגשו לראשונה בבית הספר ‘גייטי’ למשחק, בגיל שמונה־עשרה, פיונה היתה כולה מבטא ניו יורקי וביטחון עצמי, אבל עשר שנות אודישנים כושלים שָחֲקו אותה. אין לה מזל, היא תמיד רק ממלאת מקום. שיבוֹן מאמינה בכל לבה, שהשנה תהיה השנה של פיונה; היא מאמינה בזה כל שנה כבר עשור.

‘מתי אני לא מוכנה לתת להם בראש? בחייך.’

שיבוֹן מעיפה את שערה לאחור בדיוק כשגבר עובר מאחוריה; הוא נתקל בכיסא שלה. הקפה מתנודד בידו, ונתז קטנטן נוחת על כתפה. הוא שוקע באדום העז של שמלתה ומותיר כתם קטן, שתי טיפות, כמו נקודה ופסיק.

כל הסימנים לפגישה ראשונה משעשעת בהחלט. לשבריר שנייה, בעודה מסתובבת לאחור, היא מהרהרת באפשרות הזאת — הוא מושך למדי, גבוה, גבר מהסוג שהיית מצפה שיהיה לו כלב גדול וצחוק רם. ואז הוא אומר, ‘אלוהים אדירים, עוד תוציאי למישהו עין עם כל השיער הזה!’

ושיבוֹן מחליטה, לא, היא במצב רוח רע מדי לגברים גדולים ושתלטניים, שאינם מתנצלים מיד כשהם שופכים קפה על שמלת קוטור. להט כועס וצדקני גואה בחזהּ, והיא אסירת תודה על קיומו, מלאת הקלה אפילו — זה בדיוק מה שהיא צריכה.

היא מושיטה יד ונוגעת בזרועו, קלות בלבד. הוא מאט, וגבות עיניו מתרוממות במקצת; היא משתהה במתכוון לפני שהיא מדברת.

‘לא התכוונת לומר, אני נורא מצטער?’ היא שואלת. קולה נוטף דבש.

‘זהירות, בנאדם,’ אומרת פיונה מהטלפון, ששעוּן עכשיו על עציץ הטרה־קוטה הרעוע באמצע השולחן.

הוא אינו נזהר. שיבוֹן ידעה שלא ייזהר.

‘על מה בדיוק אני אמור להצטער מעומק נשמתי, רפונזל?’ הוא שואל. הוא עוקב אחר מבטה אל כתם הקפה בכתפה ונושף צחוק חמים ומתפנק. הוא עושה את עצמו מצמצם עיניים, כאילו אין מה לראות שם; הוא מנסה להיות חמוד, ואילו היתה במצב רוח של חלב טבעוני, אולי אפילו היתה זורמת איתו. אבל לרוע מזלו של הגבר עם הקפה, זה עתה הבריזו לה בוולנטיין.

‘השמלה הזאת עולה כמעט אלפיים יורו,’ היא אומרת. ‘אתה מעדיף לשלוח את הכסף בהעברה בנקאית או בתשלומים?’

‘מצחיק מאוד,’ הוא אומר.

‘אני לא צוחקת.’

החיוך נמחק מפניו, ועכשיו המצב מתחיל להתחמם באמת. בתחילה הוא מרים את קולו; היא מעלה את השמלה באתר האופנה ‘נֶט־א־פּוֹרטֶה’; הוא מתעצבן וקורא לה גברת קטנה וקשקשנית, וזה מצוין, כי זה נותן לה תחמושת לחמש דקות נוספות, ופיונה צוחקת במסך הטלפון שלה, ובמשך כמה שניות טובות שיבוֹן כמעט שוכחת שהיא יושבת לבדה בלי דייט בבית קפה מוזר־עד־שעמום.

‘את אכזרית, שיב,’ פיונה אומרת בחיבה אחרי ששיבוֹן שבה ומתיישבת על כיסאה.

הגבר הלך ברקיעות כועסות; אחרי שזרק עשירייה על השולחן ‘לניקוי יבש’. כולם נועצים עיניים. שיבוֹן מעיפה את תלתלי הבלונד המבריקים מחרחרי־הריב מעבר לכתפה ומַפנה את פניה לחלון. סנטר זקוף. ציצים זקורים. רגליים משוכלות.

כשראשה נוטה כך, רק פיונה יודעת שהיא מנסה לא לבכות.

‘זה עזר?’ שואלת פיונה.

‘ברור. ואני גם עשירה בעשירייה. מה כדאי לי לקנות?’ שיבוֹן מושכת באפה וגוררת את התפריט מקצה השולחן. היא קולטת את השעה בשעונה: תשע. רק תשע בבוקר, וזהו כבר יום רע שובר־שיאים. אולי ארוחת בוקר אנגלית ‘השמש תמיד זורחת’? ‘סמוּת’י קייל לחיוך מתמשך’?

היא חובטת בידה על התפריט והודפת אותו מעליה; הזוג בשולחן הסמוך קופץ קצת במקומו ונותן בה מבטים מבוהלים.

‘בחיי, זה לגמרי המקום הכי נורא שיבריזו לך בו בוולנטיין,’ היא אומרת. הכעס המחמם בחזהּ התפוגג, ועכשיו יש בו רק גוש, אותו כאב בודד לופת של דמעות מתקרבות.

‘אל תיתני לזה לגעת בך,’ אומרת פיונה. ‘הוא אידיוט אם הוא הבריז לך.’

‘הוא באמת אידיוט,’ עונה שיבוֹן בזעם, וקולה משתנק.

פיונה משתתקת. שיבוֹן חושדת שהיא מניחה לה להתעשת, מה שמגביר עוד את נחישותה לא לאפשר לאף אחת משתי הדמעות הנתלות עתה על ריסיה לזלוג על לחייה.

‘אני יודעת שזה היה דבר גדול בשבילך, שיב,’ אומרת פיונה בזהירות. ‘חשבת בכלל… זה לא הדייט האמיתי הראשון מאז קיליאן?’

שיבוֹן מזעיפה פנים, מודה בתבוסה ומוחה את עיניה. ‘מה, נראה לך שלא יצאתי לדייט שלוש שנים?’

פיונה פשוט מחכה בסבלנות; שתיהן יודעות שהיא לא יצאה. אבל פיונה כמובן חכמה מכדי להגיד את זה. בסופו של דבר היא נאנחת ואומרת, ‘אז גמרת איתו?’

‘כן, גמרתי. הוא מחוק.’

הוא עוד יתחרט על היום שהבריז לה. שיבוֹן עוד לא יודעת איזו מין חרטה זו תהיה, אבל היא הולכת לגלות. וזה לא הולך למצוא חן בעיניו.