ויהי בוקר

לאחר שנחל אכזבה בעיר היהודית שבה התגורר חוזר גיבור ויהי בוקר, עיתונאי ערבי, לכפר הולדתו, כדי לבנות מחדש את חייו עם אשתו ובתו. למרבה הפתעתו, מתברר לו כי החברה הערבית שהכיר השתנתה מן הקצה אל הקצה, וכי לא יוכל עוד לחמוק מהתמודדות עם סדריה ומנהגיה החדשים, משום שבוקר אחד הצבא הישראלי מטיל עוצר על הכפר ללא כל סיבה נראית לעין, אין יוצא ואין בא, והעיתונאי ובני משפחתו צריכים להחליט מה פירוש הדבר להיות אדם במצב לא אנושי בעליל.

בויהי בוקר מפנה סייד קשוע מבט מפוכח וחסר פניות אל החברה הערבית שבתחום הקו הירוק ובוחן את זהותה, את עמדותיה, את התהפוכות שהתחוללו ביחסה אל מדינת ישראל ואת השאלות שהיא שואלת, או נמענת מלשאול, את עצמה. אולם ויהי בוקר אינו רומן פוליטי, אלא ספר על בני אדם שנקלעו לזמנים בלתי אפשריים, על העצב ושמחת החיים, הצחוק והכאב, האכזריות והחסד, שזמנים אלה מזמנים להם. בכתיבה משעשעת, קצבית, שופעת חום, מספר סייד קשוע את סיפורם. "ויהי בוקר" הוא ספרו השני של סייד קשוע. קדם לו "ערבים רוקדים", שתורגם לשפות רבות וזכה לשבחי הביקורת.

מקט: 001-3000-392

אמא שלי מזיזה את הדלת בחריקה איומה. חדר הילדים מעלה ריח גס, ריח של חנות ספרים יד שנייה שמעטים נכנסים אליה.
היא ממהרת ופותחת חלון, מנקה קצת אבק מהמכתבה במטלית שבידה ואומרת, “אתה רואה? שום דבר לא השתנה.” ואני מסתכל בה, כל–כך שונה, כל–כך עייפה וזקנה. היא מביטה בי במבט הקבוע שלה, שאמר תמיד, הכול יהיה בסדר, “האוכל יהיה מוכן בעוד רגע.”
“אני לא רעב, אמא.”
“בטח לא אכלת כלום מהבוקר, חבל, תאכל כשזה עדיין חם.
זה ייקח עוד כמה זמן, תנוח קצת ואני אקרא לך. יש גם מרק אפונה.”
אמא שלי רגישה מספיק לסגור את הדלת בצאתה. אני מעביר את עיניַ על החדר שעזבתי לפני עשר שנים, דבר לא השתנה, רק דיירים אין בו יותר. שלוש מיטות ילדים עומדות ריקות במרווחים שווים האחת מהשנייה. הייתי הראשון משלושת האחים שעזב את החדר הזה, והנה אני גם הראשון שחוזר. דבר לא השתנה, להוציא, אולי, הריח, שעדיין אינני מצליח להתגבר עליו, ועכשיו אני יכול לשער מהו ריחה של הנטישה.
אני מניח על הרצפה את התיק השחור שעוד מלווה אותי מימי הלימודים באוניברסיטה ונשכב על המיטה האמצעית, זו ששימשה אותי תמיד. המגע עם המיטה מגביר את התחושה שאיש לא פקד את החדר הזה כבר כמה שנים טובות. המזרן משדר תחושה של רטיבות והריח שעולה מהסדינים ומהכרית מוכיח שאמא שלי החליפה סדינים בפעם האחרונה כשעזבנו. אני מסתכל בתקרה הגבוהה, ובחלק המצוי היישר מעל עיניַ מצטיירים עיגולים ירוקים ושחורים של רטיבות. פעם אבא שלי היה מתקן את הדליפות מיד, עולה לגג, אוטם בחומרים מיוחדים ולאחר מכן צובע את החלק הנגוע. לפי הכתם הענקי הוא כבר לא דואג לכך יותר, כאילו חדר הילדים איננו עוד חלק מהבית. הוא בעצם לא קיים יותר.
מעולם לא תיארתי לעצמי שהחדר הזה יוכל להיות אי פעם כל–כך שקט. החדר הזה, ששקק חיים, מריבות, צעקות, משחקים ומכות ללא הפסקה, מלא עכשיו דממה מוחלטת, הכול קפוא במקום, הכול מסודר במדויק. הספרים שעל המדפים סודרו על– פי שנות לימוד. אמא שלי לא זרקה אפילו ספר אחד, גם ספרים ששימשו אותנו ביסודי עדיין מונחים להם על המדפים. על המגירות במכתבה עדיין רשומים שלושת שמותינו, כאילו אנחנו עדיין עלולים לריב מי מקבל איזו מגירה במכתבה. שלושה כיסאות, אחד בצד השני, במרחקים שווים, ניצבים מול מכתבה ארוכה שאבא התקין במיוחד. הוא הכריח אותנו לעשות שיעורים אך ורק כשאנחנו ישובים בגב זקוף על הכיסא, שאסור היה להזיזו ממקומו.
אבא שלי לקח מידות מדויקות ולכל אחד מן הכיסאות צייר ארבעה עיגולים על הרצפה שעליהם היו חייבות רגלי הכיסא לעמוד. ככל שגדלנו שינה אבא שלי את מקום העיגולים והתאים את מרחק הכיסא מן המכתבה על–פי גודל הגוף. לא היה דבר שהסב לו עונג יותר מאשר לחזור הביתה, לפתוח את דלת חדר הילדים ולראות אותנו יושבים במקומות הקבועים ופנינו שקועות במחברות ובספרים. תמיד דאגנו להיות במצב שבו אהב לראותנו בשעת חזרתו מהעבודה. זו בכלל לא היתה טרחה גדולה, להפך, לעתים זה היה אף משעשע. ולמרות כל הריבים והמלחמות שניהלנו בינינו, כמעט תמיד לאחר שאבא היה סוגר את הדלת אחריו היינו מסתכלים אחד בשני ומצחקקים.
אני ישבתי על הכיסא האמצעי. אני קם מהמיטה ומתבונן בו, הכיסא הרחוק ביותר מהמכתבה. גופי היה הגדול במשפחה, גבוה יותר אף מאחי הבכור. אני בוחן היטב את הרצפה ומגלה שהסימנים האדומים עדיין שם, ושהכיסאות מונחים בדיוק על העיגולים האחרונים שאבא חרט עליה. אני מתיישב במקומי, באמצע, ומגלה שממדי גופי לא השתנו מאז סיימתי את לימודי בתיכון. המכתבה נמצאת במרחק המדויק והגוף שלי בתנוחה הנכונה, כמעט זקוף לגמרי, וכשאני מנסה לשחזר תנוחת כתיבה הגוף רוכן מן הכיסא בדיוק בזווית שאבא טען שהיא הבריאה והנכונה. אני מחייך עכשיו, והחיוך נוטע בי תחושה מוזרה, של שריר שהיה רפוי זמן רב ושוב חוזר לפעול.
אני מושיט את ידי למגירה שנושאת את שמי בטוש אדום וגורר אותה החוצה עד שהיא כמעט נוגעת בבטני. המגירה גדושה ניירות שמסודרים באופן מופתי ומגיעים עד שפתה, עד שאין מקום למסמך נוסף אחד. אני מוציא את הערימה כולה ומניח אותה מולי על המכתבה. אמא שלי שמרה הכול לפי הסדר. אפילו את הציור שחילקו בסיום גן חובה היא הניחה במגירה. שמים כחולים, שמש צהובה עם עיניים ופה חייכני ופרחים אדומים. הכול נמצא שם, לפי השנים, לפי הסדר, תעודות מכיתה א’ ועד י”ב ממוינות לפי שלישים. תמונות של התלמידים מהכיתה בכל שנה ושנה. בראש הערימה מתנוססת תעודת הבגרות שלי ומתחתיה תמונת מחזור תיכונית. כל תלמידי המחזור שלי קבועים בתוך ריבועי תמונות קטנים, סדורים בשורות בתחתית המשטח ומעליהם ניבטות תמונות הפספורט של המורים שלי מתוך ריבועים גדולים יותר. במרכזה של השורה העליונה המנהל, שזכה לתמונה הגדולה מכולן, ומתחתיו סמל בית–הספר ושמו.
תמונות התלמידים קטנות כל–כך עד שכמעט לא רואים את פניהם. אלמלא השמות שנרשמו מתחת לכל תמונה, גם הם באותיות זעירות, לא הייתי מוצא מעולם את התמונה של עצמי.
אני בוחן היטב את הריבוע הקטן שמכיל אותי ונזכר איך פחדתי אז לעזוב את החדר ואת המקום הזה. איך היה ברור לי במאת האחוזים שזה המקום שבו ארצה להישאר לנצח. איך בכיתי לילות שלמים לפני שעזבתי לעיר אחרת, ללמוד ולגור בה. ואיך המקום שתמיד היה ביתי הפך למאיים כעבור זמן. אני זוכר איך ביום שבו עזבתי, נושא את תיק הנסיעות השחור שלי, לא רציתי דבר אלא ששלוש שנות הלימודים יעברו מהר, כדי שאוכל כבר לחזור. איך מיררתי בבכי כשכל השכנים וקרובי המשפחה, שבשבוע שלפני העזיבה נוהגים לבוא ולהיפרד, היו מתאספים בכל לילה בחצר, מביאים מתנות, מנחמים את ההורים ומחזקים אותם. איך בכיתי כשעזבתי, איך בכיתי עכשיו, שלא נותרה לי ברירה אלא לחזור.
אני מסתכל בריבועים הקטנים שלידי. פעם חשבתי שלעולם לא אשכח את חברי לספסל הלימודים, ואילו עתה, כשאני מתבונן בהם, אני מגלה שלא זכרתי איש מהם. חברַי לכיתה הצטיירו לי תמיד כגוש פרצופים שליווה אותי לכל מקום שפניתי, אבל מול הצילום הקבוצתי, פורט את פניהם אחת לאחת, הם נדמים לי מוזרים כל–כך, כה רחוקים, אפילו את שמותיהם הצלחתי למחוק בתוך עשר שנים. לא דיברתי עם איש מהם בכל התקופה שחלפה, לא דיברתי עם איש מהם גם לפני כן, אבל לפחות ראיתי אותם מדי יום ביומו כמעט. מדוע, לעזאזל, אני תופס אותם כעת כבני אדם מסוכנים יותר ממה שהיו? למה אני פוחד מהם, פוחד להיתקל בהם? אני קורא את השמות בקול רם, והם מחזירים אותי אחורה, מכים בי. אלוהים, מי כל האנשים האלה? מה הם עושים היום? ואני ממשיך ובוחן את תמונותיהם – אשרף חאזקייֶה, נביל נאצר, היית’ם סולטאן, חנאן פדילה. שכחתי את כולם, את התלמידים, את המורים, את המנהל. אבל אני כאן עכשיו בחזרה, ולא תהיה לי ברירה. הם קרובים לפה, חיים ממש סמוך, לא יהיה מנוס מלהיתקל בהם. אני מוכרח להיות זהיר. אני בוהה במסמכים, אחד–אחד, קורא את ההערות שכתבו המחנכים במשך השנים. לא קיבלתי ציון גרוע אחד, מלבד במקצועות כמו ספורט, נגרות ומסגרות.
אני מעלעל בדפים ביראת כבוד, הופך אותם בזהירות ומניח אותם זה על זה, חייב לשמור על הסדר שאמא הכתיבה.