החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ויליאם ונטון והחידה הבלתי אפשרית

מאת:
מאנגלית: יעל ענבר | הוצאה: | 2017-12 | 224 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:
תג: .

ויליאם ונטון בן ה-12 הוא גאון בפתרון חידות – כישרון שירש מסבו. כש"החידה הבלתי אפשרית" מגיעה למקום מגוריו, הוא לא עומד בפיתוי ופותר אותה, למרות התנגדות הוריו. ויליאם לא ידע שבכך יעיר מרבצם את שדי העבר, ואלה יחזרו לרדוף אותו ואת משפחתו. הוא גם לא ידע שייחטף בידי סוכנות סודית וימצא את עצמו בבית ספר משונה מלא רובוטים, לצדם של ילדים בעלי כישרון דומה לשלו לפתרון חידות.

כשהוא מנותק מהוריו, ויליאם מנסה להבין את העולם החדש שבו הוא נמצא, לגלות על מי הוא יכול לסמוך ולהבין איך כל זה קשור למעטה המסתורין סביב סבו.

ויליאם ונטון והחידה הבלתי אפשרית הוא הראשון בסדרה של שלושה ספרים מותחים ומרחיבי אופקים.

בובי פירס הוא במאי סרטים, סופר ומאייר נורבגי. סרטו הקצר הראשון, "סניפר" (2006), זיכה אותו בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן.

מקט: 4-1265-24
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

כעבור שמונה שנים, בכתובת סודית אי שם בנורבגיה

ויליאם היה שקוע כל כך בעיסוקיו עד שלא שמע את אמא שלו קוראת לו. הוא היה רכון מעל שולחן כתיבה גדול, והבריג ביד יציבה את הבורג האחרון בגליל מתכת בגודל של גליל נייר טואלט ריק. על הגליל, שהיה מחולק לכמה קטעים, היו חקוקים כתובות וסמלים מסוגננים.

ויליאם הגביה אותו אל האור ובחן אותו בסיפוק. הוא הרים גזיר עיתון שהציג תמונה של גליל שנראה בדיוק כמו זה שהחזיק בידו. היה כתוב בו: ‘החידה הבלתי אפשרית’ – הצופן הקשה ביותר בעולם, מגיע לנורבגיה. האם תצליחו לפצח אותו?

אף־על־פי שוויליאם כבר קרא את המאמר מאות פעמים, הוא קרא אותו שוב. הוא התעמק בתמונת גליל המתכת החידתי. קבוצה של הקריפטוגרפים1 המוכשרים ביותר בעולם הקדישה יותר משלוש שנים ליצירתו. ועכשיו הוא יצא למסע תצוגה עולמי בכותרת ‘הצופן הקשה ביותר בעולם’. יצא לו שם של צופן בלתי אפשרי לפיצוח. כמה מהאנשים החכמים ביותר בעולם כבר ניסו – ונכשלו. ועכשיו הוא הגיע סוף־סוף לנורבגיה. עוד מעט יראה אותו במו עיניו. הוא חיכה בקוצר רוח. מחרתיים תעבור התצוגה לפינלנד, כך שאם לא יראה אותו עכשיו, כבר לא יראה אותו לעולם.

* * *

‘ארוחת ערב!’ צעקה אמו של ויליאם מהמטבח.

ויליאם לא הגיב. להגנתו ייאמר שקולות לא עברו היטב בין חדרי הבית. קירות כל החדרים היו מכוסים במדפי ספרים עמוסים בספרים שסבא שלו הוריש להם, עם הוראות ברורות לא להיפטר מהם לעולם. האוסף הועבר מאנגליה בשבע מכולות גדולות.

ויליאם קרא את כולם. לפחות פעמיים.

עברו שמונה שנים מאז נאלצו לעזוב את אנגליה. שמונה שנים מאז עברו לגור בבית הזה. ושמונה שנים מאז סבא נעלם. עכשיו חיו ויליאם והוריו בזהות בדויה בכתובת סודית, בשמות חדשים, בעיירה קטנה בנורבגיה.

ויליאם אוֹלְסֶן! ארוחת ערב!

אמו לא הרפתה. ויליאם שמע אותה עכשיו. היא אמרה אוֹלְסֶן, ויליאם אוֹלְסֶן. בחיים הוא לא יתרגל לשם הזה. הוא השתוקק ליום שבו יוכל לגלות לכולם את שמו האמיתי: ויליאם וֶנְטוֹן.

הוא כבר הפסיק לשאול מה באמת קרה בלונדון לפני שמונה שנים. למה הם נקראים עכשיו אוֹלְסֶן. למה הם גרים דווקא כאן, בנורבגיה. ומה קרה לסבא שלו. הוריו החליטו לא לדבר על זה. כאילו כל הסודות האלה איכשהו טובים יותר מן האמת.

הוא לא ידע הרבה על מה שקרה, רק שהיה לזה איזה קשר לתאונת דרכים. תאונת הדרכים שהותירה את אבא שלו משותק.

אבל קרה עוד משהו. משהו שהיה רציני עד כדי כך שהמשפחה שלו נאלצה להיעלם – ומדינה קטנה וצרה, שכמעט לא היה אדם בעולם שהצליח למצוא אותה על המפה, היתה המקום המושלם להיעלם בו.

ארוחת עעעעערב!‘ צעקה שוב אמא שלו.

‘אני רק צריך לתקן דבר אחד קטן…’ מילמל ויליאם לעצמו. ואז הגיע תורו של אביו לצעוק מרחוק: ‘ויליאם… הגיע הזמן לארוחת ערב!

ויליאם סובב בזהירות את גליל המתכת והרגיש איך כל אחת מהחתיכות הקטנות נחה בידיו בצורה מושלמת, כאילו הן מבינות אותו. לפתע נפתחה דלת החדר בתנופה והפילה ערימה גבוהה של ספרים. הוא קפץ. אחד הספרים פגע בגליל והוא נשמט מידיו, נחת על הרצפה בצליל נקישה מתכתי והתחיל להתגלגל לכיוון הדלת. ויליאם בדיוק התכופף כדי להרים אותו כשאבא שלו חצה את מפתן הדלת בכיסא הגלגלים החשמלי שלו ונכנס למסלול התנגשות עם הגליל. ויליאם צפה בבהלה באחד הגלגלים שרמס במלוא כובד משקלו את הגליל בקול מעיכה מתכתי. אביו בלם בחדות. המכשיר האלקטרוני ההרוס פלט ניצוצות, וענן קטן של עשן התנשא מהשרידים שמתחת לגלגל. אביו נעץ מבט נוקב ונרגז בכיסא הגלגלים ועיקם את האף.

‘הוא שוב מתחיל להשתולל? רק עכשיו לקחתי אותו לטיפול!’ הוא מילמל לעצמו ואחר כך פנה בחומרה אל ויליאם, שהזיז את היד כדי לכסות את גזיר העיתון שעל השולחן. ‘הגיע הזמן לארוחת ערב… עכשיו!’ אמר אבא שלו, העביר את הכיסא להילוך אחורי, נתקל בעוד ערימה גדולה של ספרים והסיע אותו אל מחוץ לחדר.

ויליאם חיכה עד שהמעלון של אביו יגיע לקומה התחתונה ויפסיק לזמזם לפני שקם ממקומו. הוא התנשם. זה היה קרוב. אבל אבא שלו לא ראה שום דבר, נכון? ויליאם היה די בטוח שהצליח להסתיר את גזיר העיתון לפני שאביו הבחין בו. הוא ניגש אל הגליל והרים אותו. בצד אחד היה שקע. הוא טילטל אותו בעדינות.

‘נו באמת,’ הוא היה ממש מעוצבן על עצמו. הוא העיף מבט בשרשרת הביטחון העבה שבצד הפנימי של הדלת. איך שכח לסגור אותה? הוא תמיד נעל את דלת החדר כשעבד על צפנים.

ויליאם הסתובב וחזר אל השולחן. הוא פתח את אחת המגירות והניח בתוכה את גזיר העיתון ואת מה שנותר מהגליל. הוא עמד שם זמן מה והסתכל במבט מהורהר בחפצים האחרים שהיו במגירה: יד מכנית שבנה בעצמו, פאזל מתכת תלת־ממדי, קובייה הונגרית וקופסת נעליים שהכילה מכשיר הלחמה, כמה מברגים קטנים וצבת.

הוא סגר את המגירה ונעל אותה, החביא את המפתח בסדק בין שתי קורות רצפה, ואחר כך העיף סביבו מבט אחרון כדי לוודא שהחביא הכול.

משום מה אביו שנא קריפטוגרפיה. למעשה, הוא אסר עליו לעסוק בפיצוח צפנים בכל צורה שהיא. הוא רצה שוויליאם יעשה את הדברים שילדים רגילים עושים: כדורגל, נגינה בתזמורת, כל דבר שהוא. כמעט כאילו שאבא שלו פוחד מצפנים, ופוחד מהעניין שוויליאם גילה בהם. וזה הלך והחמיר. עכשיו אבא שלו גזר אפילו את התשבצים מהעיתון ושרף אותם באח. לכן התחיל ויליאם לנעול את דלת החדר, כדי שאביו לא יגלה את כל הדברים שהחביא בו.

לוּ רק היה אביו יודע איך זה להיות ויליאם. היו ימים שהוא לא ראה סביבו שום דבר חוץ מצפנים. בעיניו, כל דבר היה יכול להיות צופן: בית, מכונית, דברים שראה בטלוויזיה או קרא בספר. כל אלה היו חידות, ומוחו תפס פיקוד וניסה לפתור אותן. זה היה יכול לקרות אפילו כשהתבונן בעץ או בדוגמה של איזה טפט. לפעמים היה נדמה לו שדברים מתמוססים ממש לנגד עיניו ואז הצליח לראות כל רכיב בודד והיכן הוא משתלב. היה לו כישרון כזה מהיום שזכר את עצמו, ולא פעם הוא סיבך אותו בצרות. לכן הוא היה הכי מאושר כשהיה לבדו. עדיף בחדר, מאחורי דלת נעולה, שם היה בשליטה בלעדית.

ויליאם הסתכל שוב על שולחן הכתיבה הגדול; השולחן של סבא שלו. המשטח העליון היה מעץ הוֹבְנֶה כהה, אחד העצים הקשים ביותר בעולם. בכל פינה היו מגולפים פרצופים שטניים עם העוויות פנים ולשון משורבבת.

כשהיה קטן, פחד ויליאם מהשולחן. אבל במשך הזמן, ככל שהלך והתבגר, הוא נעשה סקרן. כל משטח השולחן היה מכוסה בסמלים מוזרים. ויליאם דמיין שאלה מסרים סודיים מסבא שלו, שהיה אחד הקריפטוגרפים המוכשרים ביותר בעולם. אלא שוויליאם עוד לא הצליח לפענח את הסמלים. הוא קיווה שיום אחד יבין אותם, שיבין מה סבא שלו כתב, ולמה.

אנחנו אוכלים עכשיו!‘ צעקה אמא שלו שוב.

‘אני בא!’ השיב ויליאם. ובשני צעדים קלילים הוא יצא מהחדר.


1 מומחים לצפנים

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ויליאם ונטון והחידה הבלתי אפשרית”