קארן אייקן הורנבי, חוקרת במחלק הרצח, משתוקקת להתחמק מחגיגות חג המולד הדביקות עם בני המשפחה והחברים, המתנחלים כולם בביתה. לכן […]
פרולוג
היא מסתכלת על הטלפון הנייד בשאט נפש קל. נשענת לאחור, כאילו הטלפון עצמו מהווה איום. היא קמה ומקיפה את שולחן המטבח, עוצרת על מפתן הדלת וסוקרת את הסלון. ואז היא מקיפה את השולחן מהצד השני. היא נמנעת מלהיישיר מבט אל הטלפון, מתעלמת מהצג השחור, הדומם והמפציר בו זמנית.
באמצע הדרך למבואה היא שוב עוצרת ותולה מבט חלול בחלון. כמה קל יהיה פשוט להתעלם מהקול הלוחש לה שהיא לא מוכרחה, שהיא ממש לא חייבת. שזו תהיה טעות. הקול המפציר בה להיות הגיונית, פן תחריב הכול.
היא מהססת. מסתובבת ומעיפה מבט לעבר המזווה. כל כך מפתה פשוט להוציא בקבוק יין אדום, להתיישב מול הטלוויזיה ולשכוח מכל העניין.
מובן שזה הדבר הנכון לעשות.
ובכל זאת היא יודעת שהיא תכף תיקח את הטלפון ותבצע את השיחה הארורה. השיחה שתעלה לה במשרתה אם קיומה ייוודע אי־פעם. השיחה שעלולה לעלות לה בהרבה יותר מזה, אם מי שיענה יחליט להיפטר מבעיה אחרת במקום. ממנה.
לא, זה פשוט לא נכון, חושבת המפקחת קָארֶן אֵייקֶן הוֹרנבִּי ולוקחת את הטלפון הנייד.
זה בניגוד לכל היגיון, אבל אין לה ברירה. זו ההזדמנות היחידה.
1
ארבעה שבועות לפני כן
צהרי יום חג המולד
המעלות צנחו במספרים בודדים מתחת לאפס, אבל הרוח הפראית בכל זאת שורטת את ריאותיה, והיא נאלצת לעצור ולנשום בחסות הצעיף. גֶרטרוּד סטוּבּ מבינה למרבה הזעזוע שהיא כמעט התפתתה לקלל ולכן מצטלבת בידה השנייה. מבטה משוטט בדאגה הולכת וגוברת בין קרחת היער שלמרגלות ההר לבין שביל העפר הצר שעליו היא פוסעת. היא מגניבה מבטים זריזים לכיוון השני. לכיוון הדבר שעליו היא בקושי מעיזה לחשוב. את רק מדמיינת, היא חושבת, ומרגישה שהקיפאון בקנה הנשימה מפשיר לאיטו. הוא לא באמת הבטיח שיגיע, פשוט יצאת מנקודת הנחה שהוא יבוא. ועדיין את מתרוצצת כמו זקנה משוגעת. היא מאלצת את עצמה לעצור במקום ולנשום עוד כמה נשימות עמוקות דרך בד הצמר. לבסוף, מהר ככל שהיא מעיזה, היא נחפזת הלאה על שביל העפר הזרוע מהמורות ששלוליות הגשם שעליו קפאו למראות עשויות קרח בוגדני. משמאלה מדרון ועליו גזעים עירומים שביניהם היא רואה את הצללית הכחולה של צלע גב העז. מדרון תלול ובלתי נגיש לאישה בגילה. גם למישהו בגילו של פרדריק. הוא לא עד כדי כך טיפש, היא חושבת, ומבטלת את המחשבה. אף שהחלופה מצד השני של השביל גרועה אפילו יותר. כמה מטרים מימין לשביל האדמה פשוט מסתיימת. בניגוד לרצונה היא מציצה לכיוון. כל עוד מבטה ממוקד באופק היא יכולה לדמיין שלמרגלותיה משתרע אגם ידידותי הבוהק תחת קרני הבוקר החיוורות של שמש דצמבר. אגם קפוא בלב היער. אבל אם סוטים מהשביל בצעדים ספורים בלבד, מותחים צוואר ומביטים מטה, רואים תהום אכזרית שמסתיימת בבור שחור. גרטרוד לא עוזבת את השביל. דבר לא יגרום לה להתקרב אל קצה הצוק מרצונה.
הוא הרי הולך פה כל יום, היא אומרת לעצמה בקול רם ונבהלת מקולה החלש ומהדממה המוחלטת סביבה שבולעת את מילותיה. היא לא מעיזה לקרוא בשמו, מפחדת מהצליל שיפלח את השתיקה. אם הוא כאן היא הרי תמצא אותו.
הוא מכיר את השטח, היא משכנעת את עצמה. יודע בדיוק איפה לשים את כפות הרגליים, וכך גם סמי. הם כנראה כבר בבית, הוא בטח ספון בחום המטבח עם הקפה ושאריות מאפה הזעפרן מאתמול, נינוח וחסר דאגות בכל הקשור לשאלות קיומיות הנוגעות לגן העדן והגיהינום. כל כך אופייני לו. לא, עכשיו אני חוזרת על עקבותיי ומפסיקה עם השטויות האלה, היא חושבת ומעיפה מבט מעבר לכתפה אל הדרך שכבר עשתה. עם זאת, היא מבינה שכבר עברה יותר מחצי המרחק אל המחצבה.
באנחה כבדה היא ממשיכה הלאה ושוב מצטלבת ובו בזמן מקללת את היעדר ההתחשבות של אחיה בכלל ואת היעדר יראת השמיים שלו בפרט. היא יודעת היטב שפרדריק לא נמנה עם אלה שחוצים בקביעות את מפתן הכנסייה, אבל לתפילת הבוקר של חג המולד הוא בכל זאת משתדל להגיע. מסיבה לא ברורה הכופרים הגדולים ביותר, אלה שכף רגלם דורכת במשכן האל רק בחתונות ובטקסי הטבלה, נוהגים להגיע דווקא אז. אולי הוא פשוט לא התעורר בזמן. מלפניה היא מבחינה בנקודת החזור של השביל ובתחילתו של הכביש הרחב יותר. או בסופו. עברו שנים רבות מאז שהכביש הזה שימש להובלות, והבקיעים באספלט מתרחבים ומתארכים מדי שנה. אין שום סיבה לתקן את הכביש פה למעלה. היחידים שמשתמשים בו הם אנשים שמשליכים אשפה וגרוטאות בסמוך למה שפעם היה מגרש חניה, במקום לנסוע למרכז המִחזור בווֹלבִּי. אנשים קמצנים ונעדרי מוסר שלא בוחלים בשום אמצעי כדי לחסוך כמה פרוטות. אבל אפילו הם לא יעיזו להגיע הנה בחג המולד, היא חושבת. אף אחד לא טיפש מספיק להגיע הנה, פרט לפרדריק, כמובן. אפילו בני הנוער כבר לא טורחים להגיע הנה בימות הקיץ לטבילה האסורה על פי חוק במעיינות המזוהמים של המחצבה. מבלי משים היא ממששת את כיס המעיל כדי לוודא שהטלפון הנייד שלה עדיין שם. איש לא ימצא אותה כאן אם היא תמעד ותיפול, במיוחד לא בעונה הזו של השנה. למען האמת, מגיע לו ליפול ולהיפצע, היא מהרהרת. שום פציעה רצינית, רק משהו שיזכיר לו שהוא זקן מכדי לשוטט לבדו במרחבים הנטושים האלה. לנוכח המחשבה מלאת החטא הזו היא שוב מניחה יד על בית החזה שלה ואז קוראת בשמו.
“הלו! פרדריק!”
כעבור שנייה היא עוצרת.
יבבות אומללות ויללניות מתהדקות כמו רצועה קרה על מצחה. כשהיא רואה את הבּוֹרדֶר קוֹלי לפניה היא מבינה. הרצועה נגררת אחרי סמי שמתרוצץ כה וכה בשולי המחצבה, נשכב לשניות מספר, שוב מתרומם וממשיך את שיטוטיו חסרי התכלית על סף הבור המסוכן. לרגע נדמה לה שהכלב מנסה לרדת, אבל קולות של צעדים גורמים לו לחדד את אוזניו ולזקוף ראש. כשסמי מבחין בגרטרוד הוא שועט לעברה בנביחות. בגב מקומר הכלב האומלל מתנועע בין גרטרוד לבין הצוק, מניע אותה הלאה. בחוסר רצון היא הולכת בעקבותיו בעודה נושאת תפילה בקול.
“אנא, אלוהים שבשמיים, אל תפנה לי עורף עכשיו.”
היא לא מסוגלת לראות את אחיה מהמקום שבו היא עוצרת, ומכסה את פיה בכפפה. לשנייה אחת מסחררת תקוות שווא שוטפת אותה — אולי זה בכלל לא פרדריק שם למטה. אולי זה רק כדור הטניס הלעוס של סמי, שהוא מתעקש להביא איתו לכל מקום. אולי פרדריק החטיא כשזרק את הכדור. כשהיא מתקרבת אל השוליים בלב פועם ומותחת את צווארה היא עדיין לא רואה אותו. רק כשגרטרוד סטוב ממלמלת תפילה אחרונה, נשכבת על בטנה ומושכת את עצמה קדימה אל פי התהום, שאריות התקווה מתפוגגות.
2
קָארֶן אֵייקֶן הוֹרנבִּי סוגרת את הדלת מאחוריה ומגששת בכיס המעיל אחר חפיסת הסיגריות. כשמרפקיה שעונים על מעקה המדרגות הקפוא היא שואפת שאיפה עמוקה ומרגישה את הדופק שלה מאט. היא בוהה בחלל הריק שלפניה.
בחוץ חושך מוחלט אף על פי שהשעה רק ארבע וחצי, אבל האוויר של חודש דצמבר חמים מהרגיל. האור מחלון המטבח מאיר את האדמה סביב עץ החוזרר. רק כתמי שלג בודדים נותרו מהשכבה בת עשרת הסנטימטרים שכיסתה את האדמה בשבוע שעבר. מה שמספיק לקפוא בשעות הלילה והבוקר המוקדמות שבהן הטמפרטורות צונחות מתחת לאפס מפשיר באותה מהירות תחת השמיים שנראים כמו אריג צמר אפור. דרך החלון הסגור נשמע בליל של קרקושי חרסינה, קולות צחוק ושירי הבל של שיכורים.
דייג, אל תדאג,
הבקלה מכוער, מכוער כל כך,
הנח לברנדי לרוות את צימאונך
כי עכשיו חג המולד, חג המולד, חג המולד…
– לחיים!
היא לא צריכה להסתובב כדי לדעת ששבעת האנשים שבחדר מגביהים כעת את הכוסות שלהם לגובה העיניים, מנמיכים אותן ושותים ביחד. היא מחכה לחבטת הכוסות המוטחות חזרה על השולחן. איך אחזיק מעמד ככה עוד יומיים, היא חושבת. אין שום מקום בבית שאפשר להתבודד בו. ברגשות מעורבים היא הקצתה לאימה ולהארי את חדר השינה הגדול ואת המיטה הזוגית. היא עצמה עברה לחדר השינה לאורחים ותנסה, זה הלילה השלישי, להתעלם מהקולות שחודרים דרך הקיר.
כשהם תכננו את חג המולד על כמה כוסות יין בפאב המחצבה בדוּנקֶר לפני כמה שבועות, הייתה לה תחושה טובה בקשר לכל העניין. להזמין אליה ללַנגֶוויק את חבריה הקרובים ביותר כדי לחגוג את חג המולד. אימא והארי בכל מקרה תכננו לבוא לחג, וכמה שיותר אורחים — יותר שמח. מָרִיקֶה התעקשה שאין לה בעיה לישון על הספה בסלון והבטיחה להביא לארוחה סטייק מבשר לבן פריך וכרוב אדום. קוּרֶה ואַיירִיק ילונו על ספת האורחים בבקתה של לאו ויביאו דג מלוח בחזרת, סלמון מעושן וחרדל תוצרת בית. אימא הבטיחה בטלפון שתאפה עוגיות זעפרן ולחם שיפון ברגע שתגיע, וקארן תצטרך לדאוג רק לחבית גדולה של בירת ערער ולתיבול הברנדי. יומיים עם אוכל טוב, חברה נעימה וטיולים ארוכים בשלג, שוודאי כבר יצנח עד אז, נכון? כעת היא מאזינה לקולות הצחוק העולים מתוך הבית. כן, האווירה נעימה בדיוק כפי שהם תכננו. הכול מתנהל על פי התוכנית. רק שהיא משוועת להיות לבד. לשמוע, ולו רק לרגע, את הדממה.
עוד לילה אחד, את תעמדי בזה, היא משכנעת את עצמה ושואפת שאיפה עמוקה. סביר להניח שקורה, אייריק ומריקה ייסעו הביתה מייד אחרי ארוחת הבוקר מחר. אבל אימא והארי יישארו עוד לילה, היא מזכירה לעצמה. כי הטיסה חזרה לספרד יוצאת רק מחרתיים. שני בקרים נוספים היא תצטרך להעמיד פנים שאינה רואה כיצד הארי חופן את הישבן של אימה, שהיא לא שומעת את מצמוצי הנשיקות ברגע שהיא מפנה אל זוג היונים את הגב. יממה וחצי נוספות היא תצטרך לכבוש את ההערה החמוצה שמאיימת להיפלט מפיה בכל פעם שאימה מתייחסת אל הארי למפרד בן השבעים ושש כאל “החבר החדש” שלה.
וסִיגרִיד.
מה הבעיה של הילדה לחגוג את חג המולד עם אביה? הרי סוף־סוף, אחרי שנה של צינה הדדית, השניים חידשו את הקשר. זה חג המולד, זמן להיות בבית עם המשפחה, חושבת קארן בקוצר רוח ויונקת מהסיגריה חזק כל כך עד שהיא מרגישה צריבה בקצות האצבעות.
“אני לא מתכוונת להישאר הרבה זמן,” הבטיחה סיגריד בשמחה כשהפציעה ללא התראה במטבח שלה לפני שלוש שעות. “רציתי רק להגיד שלום.”
חמימות פשטה בקארן, אותה חמימות שהיא תמיד מרגישה כשהיא רואה את סיגריד. שמחה בלתי מוסברת ומאיימת שמציפה אותה בכל פעם מחדש. הרי בחייה כבר אין מקום לרגשות כאלה.
“אני לא מתכוונת להישאר הרבה זמן.” לקארן אין מושג כיצד סיגריד מתכוונת לשוב לביתה שבקצה השני של הכפר אחרי שתי כוסות בירת ערער וכוסית ויסקי אחת לפחות. הערב היא לא שוטרת. רק עייפה.
והברך הארורה. הכאב התמידי שמזכיר לה מה קרה ומה היה עלול לקרות. קארן מעבירה משקל לרגל ימין ומרגישה מדקרת כאב בירך. עברו קצת יותר מחודשיים, והיא עוד לא חזרה לגמרי לאיתנה. היא הייתה מאושפזת ארבעה שבועות בבית החולים טִירסטֶד ולאחר מכן עברה לשיקום בקהילה. מפגשים מכאיבים עם הפיזיותרפיסטית בדונקר שלוש פעמים בשבוע. היא עשתה בדיוק מה שנאמר לה, מילאה אחר ההוראות והתרגילים בקפדנות רבה. ועדיין היא לא מסוגלת להעמיס את משקלה על רגלה השמאלית יותר מכמה שניות. מעייף אותה להסתיר מיקיריה שם בפנים את האמת. העמדת הפנים המתמשכת מתישה אותה, צורבת את גרונה, הכאב הבלתי פוסק, ההתלבטות בין משכך כאבים לכוסית נוספת, החיוך הקפוא, לא, כבר לא כואב לי, אני פשוט קצת נוּקשה עדיין. המבטים החשדניים של אימא. היא תהיה בחופשת מחלה גם בחג שלושת המלכים, כלואה עוד שנים־עשר יום בין כותלי ביתה, מוקפת במחשבות רבות מדי. מייד אחרי החגים היא צפויה לחזור לעבודה, מבחינתה גם אם תצטרך לזחול לשם. היא הצליחה להניא את הרופאים מהארכת חופשת המחלה שלה. לפחות אני מצוינת בשקרים, היא חושבת.
ההמולה מתגברת כשהדלת נפתחת ואז נסגרת, קצת חזק מדי כי הזגוגית בחלון המטבח נרעדת. היא לא צריכה להסתובב כדי לדעת שזה לאו. רואה בזווית העין את להב המצית, שומעת אותו שואף שאיפה עמוקה, אוגר את העשן בריאותיו לפני הנשיפה. הוא מושיט את החפיסה שלו, והיא מתכבדת בסיגריה נוספת.
“הזמן עובר,” הוא אומר. “תתנחמי בזה.”
זה באמת גלוי לעין עד כדי כך? היא חושבת. ואני חשבתי שיש לי פני פוקר.
“כמה פילוסופי,” היא רוטנת. “יש לך עוד פניני חוכמה?”
“גם אלכוהול עוזר, כמובן. זמן ואלכוהול. זאת בעצם המהות של חג המולד, לא?” הוא מגחך.
היא פוגשת לרגע את מבטו ומנסה לכבוש חיוך.
“מי כמוך יודע,” היא עונה ביבושת. “האם שפע הזמן והאלכוהול הם שניחמו אותך שם מתחת לרציף הפריקה בנמל?”
“בטוח שלא הנשים והשירה בציבור.”
הם מעשנים בדממה. קארן מסובבת את הראש ורואה שאייריק ומריקה כבר החלו לפנות את השולחן ושהארי מוזג מים לתוך מכונת הקפה מהקנקן הלא־שטוף. היא נאנחת.
“הוא טוב,” אומר לאו. “האבא החורג שלך.”
הריאות צורבות כשהיא משתעלת.
“אבא חורג?! נו באמת…”
“ואלינור מאושרת,” הוא ממשיך.
“תודה, את זה הבנתי. הקירות דקים.”
לאו שואף עשן ובוהה בחשכה.
“אז תעברי לבקתה שלי מחר, אחרי שקורה ואייריק יעזבו,” הוא אומר לבסוף.
“לבקתה שלך?”
“כן, אומרים שהספה ממש נוחה אם מניחים כמה כריות על קורת הפלדה שתקועה ממש מתחת לעמוד השדרה. במקרה הכי גרוע תמצאי מקום במיטה שלי.”
היא מלכסנת אליו מבט מופתע. זה לא אופייני ללאו. בכלל לא נראה אופייני ללאו להשתתף בחגיגות חג המולד, לשיר שירי הבלים ולהקשיב לנאומים של הארי על האפשרויות הרבות הגלומות בהסבת עליית הגג לחלל מגורים או בסגירת המרפסת כדי להגדיל את שטח המחיה. לאו והארי כלל לא מודעים לתסכול ההולך וגובר של קארן, והם ממשיכים לתכנן תוכניות בקשר לבית שלה בעודם ממלאים את הכוסות. כיצד עליה להתקדם בתהליך, כמה זה יעלה, בכמה זה יקפיץ את ערך הבית בתקופה שבה ערכן הנדל”ני של עיירות הדייגים הישנות בלנגוויק מזנק. במיוחד הבית של קארן עם בקתת הדיג והמזח הפרטי. סביר להניח שדיונים מסוג זה באים בקלות להארי למפרד: לדברי אימה הוא ניהל חברת נדל”ן מצליחה בבירמינגהם לפני שפשט רגל ועבר לחוף הספרדי שטוף השמש. אבל שלאו פריס יֵשב שם ויעמיד פנים שזה מעניין אותו…
מה הוא יודע על בידוד, רעפים לגג וקירות תמך? חושבת קארן ומכבה את הסיגריה על המעקה. מצד שני, מה אני בעצם יודעת על לאו פריס? לפני כמה חודשים הוא היה חסר בית ששוטט עם עגלת קניות ברחבי דונקר וחיפש בקבוקים למִחזור כדי להתפרנס.
“אז אתה מציע שאעבור לבקתה שלך?” היא מחדדת. “בפעם האחרונה שבדקתי זה עדיין היה הבית שלי.”
לאו מושך בכתפיו בנדיבות.
“בקתה שאני שוכר, כן. אמנם תמורת סכום סמלי, ולא שחתמנו על חוזה,” הוא מוסיף. “אבל אני מניח שלא תרצי לערב את מס הכנסה…”
קארן נושמת נשימה עמוקה.
“אבל תירגעי,” הוא מזדרז לומר למראה פניה המזועזעות. “זאת הייתה בדיחה, קארן.”
ולרגע היא שואלת את עצמה אם הוא מתכוון למיטה או לסיפור עם מס ההכנסה.
ואז הוא מכבה את הסיגריה שלו בכד הטרה קוטה שניצב ליד דלת הכניסה.
“שניכנס?”
בלית ברירה היא מתנתקת מהמעקה.
“זמן ואלכוהול,” היא נאנחת.
אין עדיין תגובות