החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צפרדעים ונשיקות צרפתיות

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ | הוצאה: | 2010 | 272 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

רייצ'ל היא לא מכשפה כמו אמא שלה או כמו אחותה מירי. אבל עכשיו לא יזיקו לה כישופים כדי לעמוד מול חבורה של בנות מקובלות ששונאות אותה, או להשלים עם רַף, הכמעט־חבר־לשעבר שלה ואהבת חייה לעולם ועד.

לרייצ'ל אין על מי לסמוך, כי במקום להתרכז בדברים חשובים באמת — כמו שיקויי אהבה בשביל רף — אחותה המכשפה עסוקה בלהציל את העולם ואמא שלה מחפשת אהבה חדשה.

חושבים שמצבה של רייצ'ל גרוע? זה כלום לעומת מה שקורה כשמירי משתכנעת להטיל כישוף כדי להציל את חיי החברה של אחותה הבכורה…

שרה מלינובסקי חיה וכותבת בניו יורק. ספרה חזיות ומטאטאים, שפתח את סדרת קסם והעיר הגדולה, התקבל בהתלהבות בקרב בני נוער בעולם כולו. ספרי הסדרה תורגמו ל־21 שפות וזכו להצלחה רבה. צפרדעים ונשיקות צרפתיות הוא ספר ההמשך.

"מתוק ומצחיק בדיוק כמו קודמו."

בוקליסט

"פשוט מקסים!"

פבלישרז ויקלי

"סיפור יצירתי ועליז על החיים בתיכון, עם טוויסט מכשף."

ניו יורק פוסט

מקט: 15100564
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 חיי האהבה שלי בשמים (וגם אני) אני יושבת על מטאטא מרחף והידיים שלי מועכות את המותניים של אחותי הקטנה עד שיוצא ממנה האוויר. "בנות, אתן בסדר?" קוראת אמא שלי. היא מסתכלת עלינו מבעד לחלון הקומה השנייה של הבקתה. "אין לכן בחילה? אולי לא הייתי צריכה לתת לכן לשכנע אותי לכל העניין הזה." "אני בסדר," מצייצת מירי. "גם אני," אני משקרת בזמן שאנחנו מיטלטלות למעלה ולמטה כמו על נדנדה רדופת רוחות. אנחנו יושבות על מטאטא פלסטיק שמרחף בגובה מטר וחצי מעל האדמה הלחה. באיזה עולם מופרע אני יכולה להיות "בסדר" כרגע? העיניים שלי עצומות בחוזקה, אני נושכת שפתיים, וכל אחד מהשרירים שלי מכווץ מרוב פחד. "אני לא רוצה שתעשו את זה יותר משעה," מזהירה אמא. "אז תהיו כאן בחזרה באחת־עשרה בלילה בדיוק. אני אשאיר את החלון פתוח כדי שתוכלו לעוף ישר פנימה. אם נדמה לכן שמישהו ראה אתכן, תחזרו הנה מיד. ורייצ'ל, שלא תעזי להוריד את הקסדה!" איך היא יודעת מה התוכנית הסודית שלי? "אבל היא מגרדת!" "היא לא תוריד." מירי טופחת לי על הברך. "את מוכנה? אנחנו זזות!" אני נתקפת בחילה וסחרחורת. אולי זה לא רעיון כל כך מבריק. הרגליים שלי תלויות באוויר כאילו אני בובת סמרטוטים, והירכיים מתחילות להשתפשף מהמטאטא. "אל תטוסי מהר מדי," אני מתחננת בקול גבוה במיוחד, שנשמע כאילו כרגע שאפתי בלון מלא הליום. "ואל תמריאי גבוה מדי. אנחנו לא רוצות להתנגש במטוס. ואל..." המטאטא מזנק לדרכו, אני מחניקה צווחה, ופתאום אנחנו עפות בשמים של מדינת ניו יורק. "תיזהרו!" צועקת אמא שלי ברקע. אני עפה. אני עפה! אני עפה!!!!!!!! אולי אני מבועתת מהחזרה לבית הספר אבל לפחות אני בעננים בחופשת האביב. במלוא מובן המילה. כשאנחנו חולפות על פני שער הבקתה השכורה שלנו, וטסות מעל דרך העפר, אני פוקחת בזהירות את עין ימין. הרוח מלטפת את הלחיים שלי, את הידיים, את השיער... נדמה לי שהרוח העיפה לי עלה לתוך האף. אבל מה אכפת לי? זה נורא כיף! אל תסתכלי למטה, אל תסתכלי למטה! אני מסתכלת למטה. השרוכים שלי תלויים משני הצדדים של נעלי ההתעמלות הוורודות החדשות כמו אוזניים מתנפנפות של כלב. אין ספק שהייתי צריכה לשרוך אותם בקשר כפול. אלה הנעליים הוורודות החדשות שאמא קנתה לי כדי לעודד אותי. אני אחסוך מכם את הסיפור הארוך והקורע לב, ואציין רק שאת הימים הראשונים של החופשה העברתי בהתבכיינות על זה שרף קוסראווי, אהבת חיי, שונא אותי כי הברזתי לו (לא בכוונה) מנשף האביב המגניב כדי להשתתף בחתונה של אבא שלי. זה היה מאוד מתחשב מצד אמא לקנות לי את הנעליים. אין ספק שהיא מנסה להבין אותי יותר. באותו הלילה שבו היא הפתיעה אותי עם מתנת העידוד, היא הניחה על השולחן את משולש הפיצה בטעם טוֹפוּרוֹני (פיסות מגעילות ותפלות של טופו בצורת פפרוני) שהיא אכלה והכריזה, "מירי, אני רואה שזה לא עוזר שאני לא מרשה לך לעשות קסמים. אם את ממילא מתכוונת להמשיך עם זה, כמו שעשית בחודשיים האחרונים, אני רוצה ללמד אותך להשתמש בהם באופן אחראי. שלושתנו יוצאות לטיול. תתחילו לארוז." הלסת שלי צנחה באמצע הלעיסה. אמא סוף־סוף ראתה את האור! תבינו, רק בזמן האחרון גיליתי שאמא שלי מכשפה. וגם אחותי. כולם מכשפים חוץ ממני. טוב, גם חוץ מאבא שלי וכל החברות שלי. בכל מקרה, כל מי שאני גרה איתו הוא כזה. ולאמא שלי יש כלל ברזל: לא עושים שום קסם עד שמירי תסיים את ההכשרה שלה. אמא שלי מתנגדת לקסמים, ומעדיפה להיות מכשפה לא פעילה. אז השינוי הזה היה הישג כביר. "יש!" צעקתי ומיד התחלתי להתלבט מה לארוז. בגדי יציאה או טרנינגים שלובשים כשאין את מי להרשים בסביבה? לא היה אכפת לי לצאת מהעיר, בעיקר מפני שתמי, החברה הכי טובה והיחידה שלי כרגע (מאז שעשיתי מעצמי צחוק בתצוגת האופנה של בית הספר), מבלה את חופשת האביב במפרץ מקסיקו עם אמא שלה ועם האמא החורגת שלה (כן, אמא שלה נשואה לאישה). "קסמים לכל דורש! אפשר לעשות כישוף לרף?" "אל תתחילי איתי," זאת היתה התגובה של אמא שלי. "כישופי אהבה לא נחשבים אצלי התנהגות אחראית." מה זה שווה שיש לי אמא מכשפה אם היא לא מוכנה לעשות כישוף אחד קטן על נער חלומותי? הלוואי שהיא היתה מתנהגת יותר כמו חברה ופחות כמו אמא. בכל אופן, למחרת בבוקר השארנו הרבה אוכל לטיגר, החתול שלנו, ולגולדי, דג הזהב, שכרנו מכונית ונסענו מהדירה הנעימה שלנו במנהטן לבקתה שכורה באמצע שומקום. שם, לדברי אמא, לא יהיו שכנים חטטנים שיוכלו להיות עדים לתעלולים שלנו. הגענו ביום רביעי בלילה, לפני יומיים תמימים. ארבעים ושמונה שעות בבקתה עם שני חדרי שינה וריח של נפטלין מעורב בתפוחים. ארבעים ושמונה שעות בלי כבלים. בלי די־וי־די. בלי אינטרנט. לא היה לי מה לעשות חוץ מלהסתכל על אמא שלי מאמנת את מירי, משהו שלמרבה הפלא לא היה כיפי כמו שציפיתי. טוב, רק חצי כיפי. לפחות אמא שלי סוף־סוף מרשה למירי לעשות קסמים אמיתיים ולא רק לדקלם את ההיסטוריה של הכישוף. אבל מהר מאוד הצפייה בניסיונות של מירי להרים חפצים דוממים התחילה לשעמם אותי. ספלי קפה בצבע אפרסק שמרחפים בגובה שמונה סנטימטרים מעל שולחן המטבח זה משהו שלא ייאמן. עשרה סנטימטרים זה מהמם. שלושה־עשר זה אחלה. חמישה־עשר... פיהוק גדול. אחרי יומיים, כלי מטבח מרחפים מתחילים לחזור על עצמם טיפונת. האמת, זה מרדים. רק אחר הצהריים הזה, כשאמא שלי הראתה למירי איך להרים מגבת נייר, קלטתי שאם מירי יכולה לגרום למגבת לעוף, אולי היא יכולה לגרום גם לנו לעוף! מצאתי את המטאטא בארון הכניסה. הוא היה ישן ומרופט, וחלק מהשערות שלו היו כפופות בזוויות מוזרות של תשעים מעלות, אבל הוא יעשה את העבודה. "יש איזושהי אמת באגדה הזאת שמכשפות עפות על מטאטא?" שאלתי כששלפתי אותו מהארון, והפלתי לעצמי דלי על הראש. "אה..." אמא שלי היססה. "לא." לא קניתי את זה. אם מגבת נייר יכולה לרחף, למה לא מטאטא? ניגשתי אליה והסתכלתי לה עמוק בעיניים הירוקות. "את נשבעת?" במקום לענות, היא העבירה את הציפורניים הכסוסות שלה בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומשכה בכתפיים. "מה?!" קראה מירי, שזינקה מהכיסא והנחיתה את המגבת בחזרה על השולחן. מזל שאת הכוסות היא הרימה יום קודם. "אמרת לי שמטאטאים מעופפים זה מיתוס!" "אני יודעת." אמא שלי כססה את ציפורן האגודל שלה לרגע. לה ולאחותי יש אותו הרגל דוחה. "פשוט דאגתי לך. לא רציתי שתתחילי להתעופף ברחבי מנהטן ותתנגשי באמפייר סטייט בילדינג." מחאתי כפיים בשמחה ובהתרגשות. מהיום אני אסתובב בעיר בסטייל. רכבת תחתית צפופה ומיוזעת? בחיים לא. לאחר לבית ספר? תשכחו מזה. כלי התחבורה היחיד שלי יהיה מטאטא מעופף. "תלמדי אותי!" צווחתי. "את מתכוונת שהיא תלמד אותי," אמרה מירי בעוקצנות. "אם הייתי יודעת שאני אלמד אתכן לעוף, הייתי מביאה סיגריות," אמרה אמא. "הבטחת שתפסיקי!" מילמלתי. "אני יודעת, אני יודעת. הפסקתי, בסדר? זה פשוט מלחיץ אותי לתת לכן לעוף." היא שוב כססה את ציפורן האגודל. "אני אלמד אתכן, אבל אתן מוכרחות להבטיח..." שניזהר, שנעוף לאט, שלא נעוף גבוה, מה שתגידי, כן, כן, כן! "שתחבשו קסדות אופניים." אוף. רק אמא שלי יכולה לגרום למשהו מגניב כמו לעוף באוויר להיראות חנוני. הרוח העזה מעיפה תלתל חום מהשיער שלי היישר לתוך הפה. אבל זה שווה את זה. אני עפה! אז נכון, קסדת החנונים מהודקת לי על הראש ומגרדת, אבל עדיין אני מרגישה שיש לי לא מעט מזל. אחרי הכול, כמה ילדות בנות ארבע־עשרה זוכות לעוף מחוץ לתא הלחץ של מטוס? בלי בוטנים, בלי דלתות יציאה, בלי דיילות. בלי תינוקות בוכים. בלי זרים שמשתלטים על משענות הידיים. בלי נוסעים לחוצים שמטפסים עלייך כל שתי שניות כדי ללכת לשירותים. זה הרבה יותר תרבותי ככה. חוץ מזה, אמא שלי הראתה למירי איך להוסיף לקסדות משקפי לילה מגניבים, אז מירי ואני רואות בחושך. ווּוּוּש! וִוייי! מגניב! קר. אמנם כבר אפריל, אבל אני מרגישה כמו באמצע החורף. למרות הגרבונים שמתחת לג'ינס והסוודר שמתחת למעיל יש לי עור ברווז בכל הגוף. אין לי ספק שאם אוריד אפילו יד אחת ממירי, אני אצנח במהירות אל מותי בטרם עת. אבל אני נורא רוצה לגרד מתחת לקסדה. "לאן את רוצה לעוף?" צועקת מירי מלפנים. "מה זה משנה? פשוט תעופי!" אני ציפור שדואה באוויר. עפיפון שמרחף בשמי החוף. אנחנו חולפות מעל צמרות העצים, ולמרות בעיית הגירוד בראש שלי, אני לא יכולה להפסיק לחייך. "יותר גבוה!" אני צועקת. היא מרימה את קצה המטאטא. אני נאלצת להיצמד אליה עוד יותר כדי לא ליפול לאחור כשאנחנו ממריאות, ולמרות זאת אני רוצה עוד. "תעשי לולאה!" "אני בקושי מצליחה לטוס בקו ישר!" היא אומרת. "ותפסיקי לדבר. אני מנסה להתרכז!" היא ואמא אמנם כישפו את המטאטא, אבל כדי לעוף מירי בכל זאת צריכה לנהוג בו באופן ידני (וכישופי). אנחנו חולפות מעל עוד דרך אפלה. העיירה ריקה לגמרי, וזאת הסיבה שאמא הרשתה לנו לעוף. אף אחד לא יבחין בנו. זאת ציפור? זה מטוס? לא, זה מטאטא עם שתי בנות! "תראי!" אני צורחת ומצביעה בקצה הנעל שלי על חווה מתחתינו. לפחות חמישים פרות מרימות עיניים ומסתכלות עלינו כשאנחנו חולפות מעליהן. ריח גללים נישא באוויר ואני מצטערת שאני צריכה את הידיים בשביל להיצמד למירי ולא יכולה לסתום את האף. איכס. "מה יש שם?" אני מצביעה עם הנעל אל אורות שמנצנצים במרחק. היא מפנה את המטאטא, ואנחנו דוהרות לעבר האורות הכחולים, האדומים והצהובים הבוהקים, שמתחילים להיראות כמו פנים ענקיים של אישה כשאנחנו מתקרבות. "זה דרייב־אין!" אני צוהלת. יש שם רק מכונית אחת, וזה לא ממש סימן טוב לעסקים. אבל זה גם סימן שאין סיכוי להרבה עדים. מירי מרחפת מאחורי עץ גבוה כדי שהנהג והחברה שלו לא יראו אותנו. תמיד רציתי לראות סרט בדרייב־אין. חשבתי שהם לא קיימים יותר. איזה מסע בזמן! הקרקע מרוצפת אבנים עגולות במקום בטון. אל המסך העצום מובילות שתי שורות של פנסים שמאירים ברכּוּת את שמי הלילה. כמה רומנטי. אני נאנחת. אם הייתי מכשפה, המשאלה היחידה שלי היתה שרף יאהב אותי שוב. לא אכפת לי אפילו שנשארה לי רק חברה אחת. הבקשה היחידה שלי היא להיות עם רף. בסדר, ואולי גם שהראש יפסיק לגרד לי. אבל זה מספר שתיים ברשימה, ובהפרש גדול ממספר אחת. אני עוצמת עיניים ובולעת את הגוש שיש לי בגרון. אסור לי לחשוב על רף. אסור לי לחשוב על מה שהיה יכול להיות. אני חייבת להמשיך הלאה. "אפשר לעוף מפה?" אני שואלת. מירי מזניקה את המטאטא, ואנחנו עפות ברוורס חזרה אל הכביש הסמוך. "תיזהרי," אני מתריעה. "אני רואה מכונית נוסעת לכיוון שלנו." היא מרימה במהירות את קצה המטאטא כדי שהטוֹיוֹטה הלבנה הקטנה לא תראה אותנו. "אני חושבת שזאת מכונית חונה," היא אומרת. נהדריישן. בטח שני אנשים מתמזמזים כדי לדרוך לי על היבלות. לכולן יש חבר חוץ ממני. אני אפילו לא התנשקתי אף פעם. לא באמת. וזה בטח גם לא יקרה. אלא אם כן רף יסלח לי... נשארו עוד שלושה ימים עד יום ר'. יום רף. יום ריפוי הרומנטיקה. כרגע הוא מבלה את חופשת האביב בניו אורלינס. אם הייתי יודעת באיזה מלון הוא נמצא, מירי ואני היינו יכולות להטיס לשם את המטאטא ולשיר לו סרנדות עצובות מתחת לחלון. אין מצב. זאת התנהגות אובססיבית מדי (כאילו שלעבור ליד הארונית שלו ארבעים פעמים ביום זאת לא אובססיה). רגע. זה לא זוג במכונית. זאת אישה. לבד. היא מטיחה את הראש בהגה. ועכשיו היא פותחת את הדלת. היא ניגשת לאחור ופותחת את תא המטען. אמא'לה. אולי יש שם גופה! אולי אנחנו הולכות להיות עדות לסוף של פרשיית רצח! אבל לא נוכל לספר למשטרה איך אנחנו יודעות, אז נצטרך לעשות שיחה אנונימית מטלפון ציבורי ולהשתמש במכשיר לעיוות הקול שיגרום לנו להישמע כמו גברים... היא מוציאה זיקוקי תאורה. נו טוב. מגרד. מגרד, מגרד. אמא לא תדע אם אני אוריד את הקסדה לחצי שנייה. מירי עומדת לבצע פניית פרסה, ואני אומרת לה לעצור. "מה?!" היא שואלת ברוגז. "אסור שהיא תראה אותנו. אולי יש לה מצלמה בטלפון הנייד והיא תשלח את התמונה שלנו לעיתונים? ואז יאשפזו אותנו במתקן ממשלתי סודי כמו זה שמחזיקים בו חייזרים?" "פשוט תעצרי!" אני מצווה. חוץ מזה, לא אותי יכניסו לחדר מרופד עם חוטי חשמל דבוקים למוח. אבל אני בטוח אבוא לבקר אותה. היא עוצרת את המטאטא בחריקה, ואנחנו חוזרות לרחף מעלה מטה מעל הכביש. "היא לא מצליחה להתניע," אני אומרת. "אז מה?" מירי שואלת ומסובבת את הראש שלה לעברי. "מה את, מוסכניקית?" הקטנה הזאת ממש סתומה. "את לא חושבת שאנחנו יכולות לעזור לה עם הכישרונות האחרים שלך?" רמז, רמז. המצח שלה מתקמט בבלבול. "את מכשפה!" אני מזכירה לה. איך יכול להיות שכוחות הכישוף לא נמצאים בתודעה שלה כל הזמן? הם תמיד בתודעה שלי. המצח שלה עדיין מקומט. "את חושבת שאני צריכה להתניע את המכונית שלה?" "לא, אני חושבת שאת צריכה לגרום למכונית שלה לעוף. נעשה תחרות." אני בועטת לה בשוק עם קצה הנעל שלי. "ברור שאת צריכה להתניע את המכונית שלה!" היא מכניסה לי מרפק בזרוע, ואני כמעט נופלת מהמטאטא. "את רוצה להרוג אותי?" אני צועקת. היא מסתובבת לעבר האישה ומשפשפת את הקסדה שלה בנקודה שמתחתיה נמצאות הרקות. "ששש. תני לי להתרכז." אנחנו צונחות חצי מטר כלפי מטה. "תיזהרי!" אני צורחת מבעד ללסתות נעולות. "אופס. סליחה." המטאטא מתנודד. "אני מנסה לעזור לה, אבל לא קל להתרכז בשני דברים בבת אחת." "רק תעשי את זה מהר." הגוף של מירי נמתח כולו, ואז, בפרץ של רוח קרה, הטויוטה מתעוררת לחיים, והאישה מזנקת לפחות שלושים סנטימטרים באוויר, בלי שיש לה מושג מה קרה. "יש!" אני אומרת, וטופחת על השכם של מירי עם המצח של הקסדה. "עשיתי את זה!" היא מצייצת ומניפה את הידיים לאות ניצחון. ואז המטאטא מתחיל להסתובב במעגלים. "מה את עושה?" אני שואלת בחרדה. "א־א־ני לא יודעת," היא מגמגמת. "אז תפסיקי, בבקשה!" שוב יש לי סחרחורת. סחרחורת קשה. זיכרונות מריקוד ההורה בחתונה של אבא שלי. "תאטי!" אני צורחת — אבל היא לא מקשיבה. הלסתות שלי נעולות, השיניים חורקות, כפות הרגליים מתנדנדות, ויכול להיות שאיבדתי את אחת מנעלי העידוד החדשות שלי. השיער שלי עף לכל הכיוונים. אני חושבת שבלעתי ציפור. עכשיו בדיוק הרגע המושלם להכניס לפעולה את הכוחות שלי. או עכשיו. אנחנו מתעופפות במעגלים רחבים, ברדיוס של שלושה מטרים, שישה מטרים, עשרה. שתינו אוחזות במטאטא וצורחות, ואני לא יודעת איפה למעלה ואיפה למטה, ולמה אני שוב מריחה גללים? כתם של נקודות לבנות ושחורות. אוי ואבוי. אוי לא. אני חושבת שאנחנו חגות מעל החווה. אנחנו טסות לתוך החווה. אנחנו הולכות להתרסק לתוך החווה. "תחזיקי חזק!" צועקת מירי כשאנחנו... אוי לא. בבקשה לא. זה ממש מגעיל. זה... בום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צפרדעים ונשיקות צרפתיות”