החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שומרי ההיסטוריה 3 – ספינת לילה לסין

מאת:
מאנגלית: נעה סמלסון | הוצאה: | 2015-05 | 295 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

האי מון סן מישל כמרקחה. חתונה מרגשת של שניים מבכירי שומרי ההיסטוריה נקטעת בבת אחת בנסיבות טראגיות. בו-בזמן, חדשות מזעזעות מחייבות את המפקדת, גליאנה גתה, לשלוח שלושה שומרי היסטוריה למסע בזמן מסוכן מאין כמותו.
אויבם המר והמרושע הוא שִׁי שִׁיאַנְג, המאיים להחריב את הקשרים הנרקמים בין מזרח ומערב ולחרחר מלחמת עולם נוראה. במרוץ מסחרר נגד השעון מגיעים הסוכנים הצעירים אל האי של שי שיאנג ונקלעים לקרב אימתני שתוצאותיו יהיו מדהימות, לטוב ולרע. האם יתגלה מה עלה בגורלו של פיליפ דג'ונס, אחיו של ג'ייק? והאם נבואתו הקודרת של מגיד העתידות המסתורי תתגשם?
ספינת לילה אל סין הוא הספר השלישי בסדרה המרתקת שומרי ההיסטוריה.
ספרים נוספים בסדרה, 'ראשית הסערה' ו'סירקוס מקסימוס', ראו אור בהוצאת 'מודן'.

מקט: 4-20-53099
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
השירות החשאי המופלא

היום שבו בא המוות למוֹן סַן מישֶל החל כמו אחד הימים החגיגיים ביותר שידעה הטירה. היה זה אחר־צהריים חם בחודש יוני וחתונה עמדה להיערך במקום, חגיגת נישואים של שניים מסוכני השירות החשאי של שומרי ההיסטוריה.

אפילו ענן אחד לא היה בשמיים, הים היה חלק כזכוכית, וההר קוּשט בכמויות של פרחים ריחניים. על כר הדשא שעל חוף האוקיינוס האטלנטי הוצבו שורות ישרות של כיסאות לקראת הטקס, והאורחים, כמעט מאה במספר, שהגיעו מפינות שונות של ההיסטוריה, היו עתה בעיצומה של ההתכנסות כאן, בשנת 1820, ופיטפטו בהתרגשות בשפות רבות.

מרים דג’וֹנְס פילסה בקדחתנות את דרכה בהמון. היא לבשה שמלת בלון ענקית ועל ראשה חבשה מעין כובע גבוה מעוטר בפירות אקזוטיים ובעלי דקל. “ראיתם את ג’ייק? מישהו ראה את ג’ייק?” שאלותיה נענו רק בראשים שנדו לשלילה ובמשיכות כתפיים. “הוא אמור להיות סדרן,” היא נאנחה במורת רוח.

“מישהו מחולל מהומות באולם הסַיִּף,” הואיל מישהו לומר בקול גברי נמוך. “אולי זה הוא?” הדובר היה לבוש כאביר מסעי הצלב ולגם שמפניה.

מרים חייכה בחצי־פה, סבה על עקביה ושעטה לכיוון מבנה חיצוני, שם התאמנו סוכנים בקרבות מגע וחרב. כשהתקרבה היא שמעה מוזיקה רועמת בעוצמת קול גבוהה – ‘דהרת הוַואלְקִירוֹת’ של וַאגְנֶר. אין ספק שג’ייק הוא זה שהיה בפנים: הוא הקשיב לאופרה הקדחתנית הזאת שוב ושוב במשך שבועות. היא הסמיקה מעצבנות וכשכובעה בידה דהרה פנימה.

המוזיקה היתה מחרישת אוזניים. היא בקעה מפטיפון ישן והוגברה על ידי רמקולים (כמובן, היו אלה המצאות שיוּבְאוּ מזמן מאוחר יותר מאשר שנת 1820, אבל המפקדת, שהיתה מוזיקאית נלהבת בעצמה, אישרה שימוש מוגבל בהן). נער בן חמש־עשרה, לבוש במכנסי ברך ובחולצה רפויה בלבד, התאמן בירכתי האולם בקרב חרבות מול לוחם מכני.

ליריב שלו היו גוף מוצק ממתכת ושמונה זרועות רובוטיות, אשר כל אחת מהן הונפה, חבטה וחתכה במהירות הבזק. הנער ניתר מצד לצד באותו קצב תזזיתי, עד שנראה כאילו גם לו יש שמונה זרועות! על הכול צפה כלב מַסְטִיף כּרסתן, שעיניו עקבו אחרי כל תנועה של אדונו.

“ג’ייק!” צעקה מרים כדי להתגבר על דהרתן של הוואלקירות. היא שעטה אל הפטיפון והסיטה את המחט מהתקליט בשריטה חורקנית. סוף־סוף השתרר שקט. “ג’ייק!” אוזניו של הכלב נעו לאחור.

לבסוף הסתובב הנער. “אמא, לא ראיתי אותך.”

מרים התבוננה בו. ג’ייק גדל בקצב שכזה, עד שנראה מבוגר יותר בכל פעם שהחזירה אליו את מבטה. הוא הגיע לגיל חמש־עשרה שלושה חודשים קודם לכן, וצמח בכמה וכמה סנטימטרים אפילו בזמן הקצר שחלף מאז.

“הכול בסדר?” הוא שאל כשהמכונה המשיכה לשסף ולתקוף מאחוריו.

“לא, הכול לא בסדר,” החלה אמו לומר. “הדודה שלך מתחתנת בעוד חמש דקות, אתה סדרן – ואתה אפילו לא לבוש – ג’ייק, תיזהר!” היא צרחה כאשר להב נשלח לעבר גבו. הוא חמק ממנו בזריזות. “אני שונאת את המכונה הזאת, היא עושה לי צמרמורת.” היא תפסה בידית כדי לכבות אותה. בזו אחר זו הפסיקו זרועותיה השונות לנוע. “חתונה, עכשיו.” היא הקישה אצבע באגודל ושעטה החוצה.

הבגדים של ג’ייק היו מונחים על סוס מעץ. רוז דג’ונס, חובבת מושבעת של כל דבר הודי באשר הוא, בחרה את האימפריה המוֹגוּלִית כנושא שיעבור כחוט השני בחתונה שלה, והסדרנים קיבלו מדים הודיים מסורתיים: ז’קטים באורך הברך וטורבנים של משי. ג’ייק לבש אותם במהירות.

הדודה שלו התחתנה עם יוּפִּיטוּס קוֹל. ההודעה שלהם נפלה על כולם בהפתעה: במשך דורות הם שנאו זה את זה לכאורה – הוא קפדן ומצטנע, היא חמומת מוח ונהנתנית. אבל במשימה האחרונה שלהם יחד – מסע אל רומא העתיקה, שגם ג’ייק לקח בו חלק – הדברים השתנו לפתע. וכך הם הגיעו ליום הזה.

“קדימה, פֶלזוֹן,” קרא ג’ייק לכלבו, וזה נצמד מייד אל צד גופו.

הוא התקדם לעבר כר הדשא וסקר את ים האנשים, שכולם היו לבושים בבגדים מזמנים וממקומות רחוקים. המראה של כל כך הרבה שומרי היסטוריה מקובצים יחדיו תמיד ריגש אותו, אבל הוא מעולם לא ראה מגוון כה רחב. היו שם אורחים מאמריקה הקולוניאלית, מתרבות האינקה של פרו, מסין, וגם מהודו המוֹגוּלית (המשפחה המורחבת של דוקטור צָ’טֶרְג’וּ, האחראי על חטיבת ההמצאות). ג’ייק ראה אישה חסונה בשמלה אליזבטנית, מעשנת סיגר קְצוּץ קצָווֹת תוך כדי שיחה עם מוסקטר צנום. לידם, שני בני־אצולה צרפתים בפאות מפודרות התרברבו בשעוני הכיס שלהם לפני זוג שושבינות סמוקות מפָּרָס.

ג’ייק גויס לשירות החשאי של שומרי ההיסטוריה כמעט שנה וחצי קודם לכן. אז נודע לו, בלי שהיה לו מושג על כך, שהוריו עובדים במסווה בשורותיו של השירות כבר עשרות שנים – ושעקבותיהם נעלמו זמן קצר קודם לכן בוונציה של המאה השש־עשרה! הוא הצטרף למשימת החיפוש אחריהם, ובסופו של דבר עצר את ניסיונותיו החוזרים ונשנים של הנסיך זֶלְדְט להרוס את הרֶנֶסַאנְס.

שני המקרים הסתיימו בהצלחה, אבל סכנות נוספות לא איחרו לארוב להם: אגתה, אחותו של זֶלְדְט, המכונה “האישה המרושעת ביותר בהיסטוריה”, טמנה פח שטני. ג’ייק וחבריו נשלחו אל שנת 27 לספירה –שיאה של האימפריה הרומית – כדי לאתר ולעצור אותה. בסופו של דבר, במידה רבה הודות לאומץ הלב וכוח הסבל המופלא של ג’ייק ושל חבריו הסוכנים הצעירים, תוכניתה ירדה לטמיון.

ומה שמופלא יותר מכול, ג’ייק גילה שאחיו האהוב, פיליפ, שסברו כי הוא מת בתאונה בגיל חמש־עשרה, היה אף הוא שומר היסטוריה… וכי יש סיכוי – סיכוי זעיר – שהוא עדיין בחיים, היכנשהו בעבר.

ג’ייק הכיר עכשיו אנשים רבים מיושבי האי מון סן מישל, אבל בעלי בריתו האמיתיים היו מבני גילו, ולקראת שלושה מהם – שני בנים ובת, כולם מראים לכאורה לאורחים את מקומות הישיבה שלהם, אבל למעשה עסוקים בפטפוט – הוא עשה כעת את דרכו.

אחד הנערים היה גבוה ורחב כתפיים עם חיוך כובש. הוא שיפר את התלבושת המוֹגוּלִית שלו בכך שתקע חרב מעוקלת גדולה בחגורתו ונעץ אבן אודם ענקית בחזית הטורבן שלו. האחר היה נמוך ממנו, ייתכן שחכם ממנו, ותוכי ססגוני – מר דְרֵייק – ישב על כתפו.

לנערה, שהיתה לבושה בדיוק כמו הבנים, היו תלתלים ארוכים שצבעם בלונד־דבש, ועיניים כחולות בגון האינדיגו, שהיו חמות ומסתוריות במידה שווה.

השלושה היו חבריו הטובים ביותר של ג’ייק – החברים הטובים ביותר שהיו לו אי־פעם, למען האמת: נֵייתַ’ן וַיילְדֶר, צ’רלי שיבֶרְלי וטוֹפָּז סן אֹונוֹרֶה.

“מה שאני מנסה לברר,” אמר נייתן בחיתוך הדיבור המתמשך שלו, האופייני לתושבי צ’רלסטון, “הוא אם המשקפיים האלה גורמים לי להיראות אינטליגנטי יותר… או סתם עיוור…” כדי לוודא שצ’רלי וטופז ייתנו לו את התשובה הנכונה, הוא לטש בהם את עיניו מאחורי העדשות.

“אני נוטה יותר לכיוון של עיוור,” השיב צ’רלי.

“פוזל, לכל הפחות,” הוסיפה טופז.

“שניכם מתנהגים בצורה מגוחכת,” התעצבן נייתן. “ג’ייק, מה אתה חושב על המראה החדש שלי? עדיף עם או בלי?” הוא הדגים בעודו מסיר את המשקפיים ומרכיב אותם בחזרה, הפעם נמוך יותר באמצע אפו, כאילו היה פרופסור באוניברסיטה.

“אתה צריך משקפיים?” שאל ג’ייק.

“ברור שאני לא צריך משקפיים. חדות הראייה שלי היא יחידה מסוגה. בלילה בהיר אני יכול לראות עד מעבר לתעלה האנגלית, שלא לדבר על הטבעות שמסביב לשבתאי. אני לא זקוק להם, לא. אבל האם הם מוסיפים לי איזשהו נופך מסתורי?”

בשעה שג’ייק הירהר בדבר, הצטרף צ’רלי לשיחה בערמומיות. “הוא רוצה לדעת כי הוא מנסה להרשים איזו נערה מסתורית מהיבשת.”

“נכון מאוד,” הוסיפה טופז. “לאחר שכל חייו שבר לבבות, סוף־סוף מישהי כנראה מחזירה לו כגמולו.”

נייתן הסמיק כמו אבן האודם שעל הטורבן שלו ומחה, “אלה האשמות שערורייתיות וחסרות תקדים – אין לי שמץ של מושג מה עובר על אנשים היום. טקס הכלולות כנראה עושה את כולכם עצבניים.” הוא היה נרעש כל כך עד שהניצב של חרבו המעוקלת נתפס במעילו. כשהוא ניסה לשחרר אותו, עפה אבן האודם מהטורבן שלו, שנשמט אל כתפיו. הוא רטן, החזיר אותו בחטף אל ראשו ונעלם בקהל.

“אני בפירוש חושב שמשקפיים גורמים לך להיראות יותר אינטליגנטי…” ג’ייק לא היה מסוגל להתאפק מלהגיד את זה לגבו של חברו המאוכזב.

“ואנחנו כל כך רוצים כבר לפגוש אותה,” קראה טופז אחריו.

שלושת הסוכנים הצעירים פרצו בצחוק. “אין דבר מספק יותר בעולם כולו,” אמרה טופז, “מאשר לעבוד על נייתן כשהוא רציני.” הוריו של נייתן, טרומן ובטי ויילדר, גידלו אותה ואותו על האי, כך שהיא הכירה אותו טוב כמו שאחות מכירה את אחיה.

בדיוק כשהם עמדו להתחיל למלא את תפקידם כסדרנים, שמעו השלושה קול קורא להם, “מישהו מכם, ילדים, יכול לעשות לי טובה?”

זאת היתה גָלִיאָנָה גֶּתֵה, מפקדת השירות החשאי. היא נראתה אלגנטית כתמיד, גבוהה וצנומה, עם שיער ארוך כסוף, המתוח בקפידה לאחור וחושף את פניה. התלוותה אליה מַדָאם טיאֶנְג, מפקדת המשרד הסיני. טיאֶנג ועוד קומץ סוכנים שהו על האי זה יותר משנה, ומצאו בו מקלט לאחר שהמשרד שלהם נבזז.

“הבת שלי שוב נעלמה,” נאנחה מדאם טיאֶנג. היא נראתה כמו ציפור גן־עדן בשמלת המשי שלה, כשנופפה במניפה על פניה החיוורות.

“הטקס עומד להתחיל” – גליאנה חייכה – “האם מישהו מכם מוכן למצוא אותה בדחיפות?”

“ג’ייק או צ’רלי יכולים ללכת,” מיהרה טופז לענות. “אם אני אבקש מהעלמה יוּטִינְג לעשות משהו, היא תקפיד לעשות בדיוק את ההפך.”

“אני לא יכול,” אמר צ’רלי. “העוגה בדרך ואני צריך לוודא שהיא בסדר.” הקהל פינה דרך בהמהומי עונג כאשר הגיעו שני גברים שנשאו עימם מאפה ענקי מצופה בקרם. זה היה דגם של מון סן מישל עצמו, שבפסגתו דמויות קטנות של הכלה והחתן.

“ג’ייק, אם כך? האם תואיל בטובך…?” ביקשה גליאנה.

היה זה תורו להסמיק. “כמו־כמובן,” הוא גימגם.

כשג’ייק ולצידו פֶלְזוֹן נכנסו אל לב הטירה, כדי לחפש אחר בִּתה של מדאם טיאֶנְג, הבטן שלו התהפכה. אף על פי שהעלמה יוטינג היתה שם כבר יובלות, ג’ייק עדיין לא הצליח לתהות על קנקנה. הוא הרגיש עצבני במחיצתה.

באי שמאוכלס בשפע של יוצאי דופן, היא היתה תערובת מוזרה של הכול מכול וכול: דעתנית, חסרת מעצורים, יפהפייה מהממת. היא היתה כמעט בדיוק בת־גילו (הם חגגו את יום ההולדת החמישה־עשר שלהם באותו שבוע), אבל נראה שאצרה בגופה הקטנטן יובלות של ניסיון חיים. הנערה היומרנית ביקשה מאנשים לקרוא לה בשמה הרשמי – העלמה יוטינג – אבל לאחרונה העניקה לג’ייק אישור לכנות אותה בשם החיבה שלה: יוֹיוֹ. הוא היה הראשון שזכה לכבוד הזה.

כישרונותיה של יויו לא נפלו מיופיה. הכול ידעו כי היא לוחמת מבריקה, אבל היא היתה גם מתמטיקאית גאונית ומפצחת צפנים יוצאת מן הכלל. היא דיברה שפות רבות כמו צ’רלי, ציירה כמו מִיכֶּלאַנְגֶ’לוֹ וניגנה בתריסר כלי נגינה, כולל נבל וחמת חלילים סקוטית. היא הצטיינה בכל דבר. בכל דבר פרט ליכולת להתיידד.

היא העליבה את טופז שתי דקות אחרי שהגיעה. כשטופז ניגשה לברך אותה, הושיטה לה יויו את גלימתה וביקשה ממנה למלא בשבילה אמבט, בהנחה שהיא המשרתת שלה. גם עם האחרים היא לא נחלה הצלחה יתֵרה – היא זילזלה בסגנון הלבוש של נייתן ובכישורי הבישול של צ’רלי. ג’ייק היה היחיד שהיא הפגינה כלפיו חמימות כלשהי, ולא היה לו שמץ של מושג לָמָּה.

אחרי שסרק את הבניין כולו, הוא מצא אותה בסופו של דבר על הגג. בראש המגדל הוא ראה את צלליתה מחוץ לחלון הנפתח כלפי חוץ.

“העלמה יוטינג?” הוא קרא.

הדמות קטנת הממדים רטטה בחום ואז נשמע קול: “לא אמרתי לך לקרוא לי יויו?”

“חכה כאן, כלב טוב,” אמר ג’ייק לפלזון, והחל לטפס אל מחוץ לחלון. כשנזכר שהוא חובש טורבן, הסיר אותו ותחב אותו לכיסו. אחר כך פרע את שערו, הבליט את כתפיו ויצא אליה. זה היה מסוכן; הרעפים היו מונחים בשיפוע תלול ואחדים מהם היו רופפים. קולות עמומים נשמעו מתחת. כולם תפסו את מקומותיהם עכשיו.

“אני חושב שטקס הכלולות עומד להתחיל,” ציין ג’ייק כשהתקרב אליה. היא עמדה בגבה אליו ועסקה בחיבור רסן לחזה שלה. הוא היה מחובר בחבלים אל מסגרת במבוק בצורת פירמידה, שעליה היתה מתוחה חופה דמוית־מפרש. היה זה מחזה מעורר תמיהה. “מה את עושה?”

“אני מתכוונת לנסות את המצנח הזה,” היא השיבה בלי להסב את מבטה. “הכנתי אותו בדיוק לפי התרשימים של ליאונרדו דָה וינצ’י.” כמו אמא שלה, יויו דיברה אנגלית מצוחצחת במבטא מושלם כמעט לחלוטין. “הוא נוסה בהצלחה ב-1485, כך שאני כלל לא מודאגת. אני מתכוונת לקפוץ מקורת התותח הזאת,” אמרה והצביעה על קורת פלדה עבה שבלטה מראש הבניין.

“ברצינות? נראה לך שזה רעיון מוצלח?” שאל ג’ייק בלי להתכוון. הוא הנמיך את קולו. “כלומר, זה נראה… מסוכן.” זאת היתה לשון המעטה: היא עמדה להשליך את עצמה מגג בגובה כשישים מטרים כשהיא שמה את מבטחה בכמה פיסות עץ ויריעת ברזנט.

יויו הסתובבה אליו בחיוך. “אם זה לא היה מסוכן, לא היה טעם לעשות את זה.” יופיין של פניה הלם בו: עור מושלם חיוור כמו בַּהַט, עיניים כאִזמרגדים ופה באדום־ארגמן. היא היתה לבושה כמו נסיכה מיתולוגית, בשמלת משי בגון אלמוג, עם אבנט ובו נעוצים חרב ופגיון שהשתלשלו ממותניה. “תחזיק לי אצבעות,” היא אמרה כשהרימה את המפרש ופסעה על הקורה הצרה.

בטנו של ג’ייק התהפכה שוב כשהביט מטה אל הקרקע הרחוקה. היתה לו תחושה מוקדמת מחליאה שהחגיגות ייהפכו בבת אחת לטרגדיה; שהמִּתְקָן יקרוס ויויו תיפול אל מותה לנגד עיני כולם. “העלמה יוטינג, אני ממש לא חושב שזה רעיון מוצלח,” הוא התעקש.

היא הרימה את המפרש מעלה אל השמיים. “אם לא תתחיל לקרוא לי יויו, אני אכעס,” היא אמרה ולפתע התרוממה וזינקה אל התהום. “ניצחון!” היא צעקה כשאוויר מילא את המצנח.

צעקות נשמעו מלמטה, וג’ייק ראה אורחים לא מעטים שקמו על רגליהם והצביעו לעברם. הוא נשף לרווחה כאשר הבין שהמתקן המוזר של יויו פעל כשורה בסופו של דבר. משבים של אוויר חם נשאו אותה הרחק מן הטירה ואחר כך אליה, ובתוך שניות אחדות היא נחתה סמוך למקום שבו נערכה החתונה. היא הסירה את הרסן, החליקה את שמלתה והתיישבה כאילו כלי התחבורה שלה לא היה חריג אפילו טיפה.

ג’ייק ראה את אמו נדה בראשה בתדהמה, ואחר כך מרימה את מבטה אליו, פורשת את ידיה בהשתאות. הוא מיהר במדרגות למטה, כשפלזון צמוד אליו. כדי לקצר את הדרך הם חצו את אולם השינה ודהרו לאורך המסדרון של אגף התקשורת לעבר מחסן הנשק.

כשעברו בריצה בדלת, הבחין ג’ייק בחיה שרבצה במרכז החדר; היא כאילו חיכתה לו. זאת היתה ג’וזפין, לביאת ה”מחמד” של אוֹסֵאַן נוּאָר.

ג’ייק לא חיבב את חיית הפרא. איש מיושבי האי לא חיבב אותה, פרט לבעלים שלה. כגורה היתה ג’וזפין ערמומית ונכלולית, אבל עכשיו היא נעשתה גרועה יותר – לא צפויה ונקמנית, כאילו ראתה בכל אחד אויב. צ’רלי, חובב מושבע של בעלי־חיים, יצא מגדרו, בישל בשבילה ארוחות מיוחדות ולקח אותה לטיולים. היא גמלה לו בנשיכת ידו. מאז עמדה המפקדת גתה על כך שהיא תישאר כלואה במגוריה של אוֹסֵאַן או קשורה ברצועה בשעת חילוץ העצמות. ג’ייק לא ראה אותה זה שבועות, וכעת היא נראתה אכזרית מתמיד.

“איפה האדונית שלך?” הוא שאל אותה. “היא בבית?” אוֹסֵאַן הסתגרה במגורים שלה במשך שבועות והתעלמה מכל מה שהיה קשור לחתונה. היא עדיין לא סלחה ליופיטוס על שבגד בה וחָבַר ליריבתה המושבעת רוז. ג’ייק התקדם בזהירות ותהה אם יצליח להחזיר את ג’וזפין אל מגוריה, אבל הוא עצר כשהיא השמיעה נהמה מהוסה, התיישבה ונעצה בו את עיני הענבר שלה.

הוא השתנק, העיף מבט מהיר בקיר עמוס בכלי נשק וחשב איזה מהם יתאים ביותר להגן עליו אם היא תסתער עליו לפתע. אבל ג’וזפין רק כיווצה את אוזניה, הסתובבה וחצתה בטפיפה את החדר. היא העיפה בו מבט ערמומי אחרון, ואז דחפה את הדלת בחרטומה וחמקה החוצה.

ג’ייק שאף נשימה ארוכה ומרגיעה ומיהר בעקבותיה, אל ראשו של גרם מדרגות מפואר. לא היה זכר ללביאה.

“לאן היא נעלמה?” הוא שאל את פלזון. הכלב נראה נרעש ומזועזע לא פחות מאדונו. דיוקנאות בגודל מלא של כל שומרי ההיסטוריה מן העבר נעצו בהם עיניים בשקט כשירדו במדרגות. ג’ייק הרגיש דאגה מחליאה – ג’וזפין לא אמורה להסתובב חופשייה כשיש כל כך הרבה אורחים על האי! הוא חייב לדווח על כך למישהו. הוא מיהר אל כר הדשא, אבל כשהגיע לשם עמדו כל הקְרוּאים והתזמורת כבר ניגנה את מארש החתונה המוֹגוּלִי.

“איפה היית, בשם אלוהים? מה עשית על הגג?” תקפה מרים, סמוקה מזעם, כשג’ייק התיישב לידה בשורה הראשונה.

“שלחו אותי לחפש את יויו… העלמה יוטינג.” הוא משך בכתפיו בהתגוננות. “הרי לא ידעתי שהיא מתכוונת לקפוץ מגג הבניין, נכון?” הוא היה מודע לכך שנעימת דבריו חצופה – שהיא היתה כזו לעיתים קרובות כשדיבר אל אמו בזמן האחרון. “אבל תקשיבי, אני לא רגוע בקשר לג’וזפין, היא–”

“תסדר את הבגדים שלך כמו שצריך וזהו,” הטיחה בו מרים ושלפה את הטורבן המעוך מכיסו, בלי שתסכים לשמוע מילה נוספת. היא הציצה ביויו. “הראש של הילדה הזאת לא לגמרי בסדר.”

ג’ייק עשה כדבריה וקיווה שהלביאה חזרה מרצונה אל מגוריה – אם כי מצא את עצמו מעיף מבטים מתוחים אל שולי כר הדשא.

לפתע נשמע רעם ספונטני של מחיאות כפיים כאשר רוז דג’ונס הופיעה, באפריון מרהיב שנישא בידי ארבעה גברים, ביניהם אביו של ג’ייק, אלן, לבושים בסגנון המוגולי. רוז – שנראתה כמו מלכה הודית בכובע ובשכבות על שכבות של משי ארגמני בוהק – היתה שרועה על כריות קטיפה ומוקפת במחרוזות של פרחים. את המחזה קילקלה מעט נוכחותו של תיק הבד העבה הנאמן שלה, שהיה מוטל לצידה.

“את חושבת שהשתגעתי,” קראה רוז אל מרים כשחלפה על פניהם, “כי אני מתחתנת עם גבר שמקפל את הגרביים שלו לפני שהוא הולך לישון?”

מרים לא הצליחה להפסיק לצחקק. היא כבר שכחה לחלוטין את המריבה הקטנה שלה עם ג’ייק, ואחזה בחוזקה בידו כשהיא מתמוגגת מאושר.

נושאי האפיריון הניחו בזהירות את משׂאם, ואלן ליווה את אחותו אל המזבח, שם חיכה יופיטוס קול בחיוך מתוח שהותיר את הרושם שהוא עדיין עלול לברוח. הטקס החל: כלולותיהם של רוֹזָלִינְד אוֹרוֹרָה דג’ונס ויוּפִּיטוּס טַרְקְוִוין סנט־ג’ון סֶנֶקָה קול.

רק כשהגיע זמן ענידת הטבעות הבחין ג’ייק שפלזון התיישב לפתע באוזניים זקורות, ואחר כך לטש עיניים בשולחן המעדנים ונהם בשקט. השולחן היה מכוסה במפה לבנה שהגיעה עד הקרקע, וג’ייק ראה את הבד נע כאילו מישהו מסתובב מתחת. ואז, בלי אזהרה, הגיחה ג’וזפין. היות שעיניהם של כל האורחים היו מופנות אל הטקס, רק ג’ייק ראה אותה. לרגע עצרה הלביאה, והתבוננה בו, כמו שעשתה קודם לכן, במחסן הנשק.

לפתע פתאום ראתה את חיית הפרא ילדה קטנה – אחת מהאחייניות של דוקטור צ’טרג’ו – וצרחה. הצליל היה צורמני כל כך, שכולם הסתובבו כאיש אחד ומהומה גדולה פרצה.

ג’וזפין התבלבלה לרגע. אולם היא מייד שעטה לעבר הכלה והחתן. זעקת אימה נשמעה כשהיא זינקה על רוז. שתי טבעות הזהב, האחת ענודה למחצה על אצבעה של רוז, עפו באוויר. ג’וזפין פערה את פיה וסגרה את מלתעותיה על שכבות המשי הרבות, כשהיא מטלטלת את רוז כאילו היתה בובת סמרטוטים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שומרי ההיסטוריה 3 – ספינת לילה לסין”