החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אמת

מאת:
מאנגלית: מתי בן יעקב | הוצאה: | 2011 | 400 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מאז שסטיבן וילאני הצטרף למחלק הרצח של מלבורן כשוטר צעיר, הוא נובר יום־יום בהריסות שמותירים אחריהם בני־אדם – ברפש, בכאב, בפחד ובדם. הוא רגיל למראות כמו זה שנגלה לעיניו בדירת פאר בעיר – גופת נערה עירומה וחסרת זהות. אך עתה, משהתמנה לתפקיד ראש המחלק, וילאני מגלה כי עליו להתמודד לא רק עם המתים, אלא גם עם החיים: יותר מדי אנשים היו מעדיפים לראות את הנערה המתה נותרת באלמוניותה, יותר מדי פוליטיקאים ובעלי דרגות מתערבים בחקירות שהוא מנהל, תיקים ישנים שכבר נקברו בעבר חוזרים לרדוף אותו, וכעת גם משפחתו שלו פונה נגדו. חום הקיץ אופף את העיר במחנק בלתי נסבל, וגל השקרים שהולך ונערם מאיים להטביע את וילאני תחתיו. אי שם, בין החיוכים הנוצצים לבין הזוהמה שמכסה את הרחובות – מסתתרת האמת. וילאני יודע שעליו לחשוף אותה. הוא רק אינו יודע איזה מחיר יהיה עליו לשלם. פיטר טמפל, אמן ספרי מתח אוסטרלי עטור פרסים, אורג בסבלנות ובדיוק סיפור המצטיין בעושר ובדמויות בלתי נשכחות, כמו גם בעלילה מותחת ובריאליזם נוקב. ספרו של פיטר טמפל, ‘החוף השבור', ראה אור בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-52511
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הם נסעו על גשר וסטגייט, לאחר שהשאירו מאחוריהם דירה באלטונה, אישה מתה, נערה בעצם, שיער מלוכלך, צבוע אדום, שורשים בהירים, נדקרה פעמים רבות מספור, בבטן, בחזה, בגב, בפנים. הילד, בן שנתיים או שלוש, ראשו רוסק בבעיטות. דם בכל מקום. שורת שלוליות דביקות ושחורות על שטיח הניילון.

וילאני הסתכל על גורדי השחקים של העיר, שנראו רוטטים באובך הגופריתי. הוא לא היה מוכרח לבוא. לא היה צורך. "המזגן הזה דפוק," הוא אמר. "הפעם השנייה השבוע."

"אני אף פעם לא עובר כאן בלי לחשוב," אמר בּירקֶרטס.

"מה?"

"סבא שלי. הוא היה כאן."

בבוקר אביב אחד ב-1970, מסגרת הפלדה הלא־גמורה של הגשר המְתה המוני אדם, בהם גברים לא נשואים, בעלים לנשים, אבות לילדים, אבות שלא הכירו את ילדיהם, שלא היה דבר בחייהם אלא עבודה והנגאובר חזק, ואז המִקטע שבין עמודים 11-10 התמוטט.

מאה ושנים־עשר מטרים של פלדה שזה עתה נקבעה בבטון, אלפיים טונות.

גברים ומכונות, כלי־עבודה, בתי־שימוש, צריפים שלמים – אפילו, מישהו אמר, כלב שחור קטן, נובח – הכול נפל משמיים. בתוך רגעים, שלושים וחמישה גברים מתו או גססו, גופיהם השבורים שקעו בטיט האפור והמצחין שעל גדת נהר היָארָה. דיזל כיסה על הכול. אש פרצה, ולאט־לאט החל להתאבך ענן עשן מזוהם וסימֵן את המקום.

"מת?" שאל וילאני.

"לא, הוא בדיוק חירבן, וככה הוא נסע בתוך הבית־שימוש כל הדרך למטה."

"אני רואה שהוא הוריש לך את הכישרון לתפוס טרמפ על חרא," אמר וילאני, וחשב על סינגלטון שלא היה מסוגל לשבת במקום אחד, לא סבל להישאר במשרד. לא משהו שאפשר להעריך אצל ראש מחלק רצח.

ביציאה מהגשר, הנייד של בירקרטס צילצל, הטלפון היה על רמקול.

קולו העמוק של פינוקיין:

"בוס, אנחנו באלטונה, אצל אחיו של הבעל ברחוב מיידסטון. הוא כאן, הבעל, במוסך. שטף הכול בצינור גינה. טוב, לא ממש צינור גינה, משהו שחור מפלסטיק, כמו צינור בריכה?"

"עבודה טובה," אמר בירקרטס. "הוא כבר היה מגיע לאליס ספרינגס, אם לא היינו תופסים אותו."

פינוקיין השתעל. "כן, אז טכנאי המעבדה יכולים לבוא, בוס. עם הניידת."

"תסדר את זה, פין. אבל אולי תצטרכו להזמין פיצה."

"אודיע לאשתי שלא תשים את הסטייקים."

בירקרטס סיים את השיחה.

"סגרנו את העניין באלטונה תוך שעה," הוא אמר. "זה טוב לדירוג הסופי של הפשעים הפתורים."

וילאני שמע בדמיונו את סינגו:

לעזאזל עם הדירוג הסופי. יותר טוב שתדאג לבצע את העבודה כמו שצריך.

ג'ו קאשין חשב שהוא עושה את העבודה כמו שצריך, והם נאלצו להזמין מנוף מלתעות כדי לפתוח את המכונית שהיתה נעוצה בהריסות הבית. דייאב מת, קאשין נשם אך היה במצב אנוש, איבד יותר מדי דם, היה שבור וקרוע מדי.

סינגלטון עזב את בית־החולים רק כדי לשבת זמן מה במכונית שלו, הפאלקון הישנה. דומה שהזדקן בבת אחת, צימח זיפי זקן אפורים ושערו המשיי נעשה שמנוני. אחרי הניתוח, כשאמרו לו שיש לג'ו סיכוי קלוש והרשו לו להיכנס לחדר, הוא לקח את ידו הרפויה של ג'ו, נשק למפרקי אצבעותיו. אחר כך הוא קם, החליק על שערו של ג'ו ונשק למצחו.

פינוקיין היה שם, הוא אמר לווילאני שראה זאת במו עיניו. הם לא ידעו שסינגלטון היה מסוגל לרגשות עזים כל כך.

כשקאשין יצא מבית־החולים בפעם השנייה בתוך שלוש שנים, הוא היה חיוור כמו גזע עץ שקילפו את קליפתו. סינגו כבר מת בינתיים, שבץ שני, וּוילאני תפס את מקומו כבוס זמני של מחלק רצח.

"הדירוג הסופי," וילאני אמר. "אני מאוכזב לשמוע אותך משתמש במונח הזה."

הטלפון שלו צילצל.

גאווֶן קילי, סגן מנהל מחלק רצח, חודשיים בתפקיד.

"יש לנו אישה מתה בבניין פרוסיליו, בדוקלנדס," הוא אמר. "פול דאב ביקש תגבורת."

"למה?"

"זה לא בליגה שלו. אני נוסע לאוקלנד אחר כך, אבל אני יכול להגיע לשם."

"לא," אמר וילאני. "אני אקח את זה."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמת”