החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סטון ריידר

מאת:
מאנגלית: ערן רמות | הוצאה: | 2018-02 | 262 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

כמו כל רוכב אופנוע, גם אדם סטון יודע שהדרך היחידה לצאת בחיים מהמסלול היא לסיים אותו. ועכשיו הגיע תורו לנסות לצלוח את המסלול. אדם מתכנן לצאת לדרך על אופנוע הלונגתורן שלו, ומי שחושב שהאופנוע הוא רק מכונה, טועה. הלונגתורן, שעבר אל אדם בירושה, הוא שותף אמיתי שמהדהד את האישיות של אביו ושל אחיו פרנק שרכבו עליו לפניו. אך מדוע אדם מחליט להשתתף במרוץ שרוב המשתתפים בו מתים או נפצעים? הסיבה היחידה היא הפרס שמקבל המנצח: כרטיס טיסה בחללית לסקיי־בייס, המושבה שאליה עזבו כבר כל מי שיכלו להרשות לעצמם. פה, על האדמה הזאת עם השמש החולה והמדבר הצחיח, נשאר רק מי שחייב. ואדם לא מתכוון להיות אחד כזה.

אדם מתחיל את המרוץ ורוכב לבד אחרי שנזכר בעצתו של פרנק לא לסמוך על אף אחד. אבל כשהוא פוגש בדרך את סיידי, הבחורה השווה ביותר בבלקווטר, מומחית בתיקון אופנועים ובתו של הקולונל, הוא יודע שלא יצליח לרכוב לבד כאילו שלא אכפת לו משאר המשתתפים. אל אדם וסיידי מצטרף הנער המסתורי קייל, ויחד הם נאלצים להתמודד עם זאבים טורפים ועם שבט הנקאודה הקניבלים, ולהתחרות מול חבורות של רוכבים חסרי רחמים. בטוחים שאתם מעיזים לצאת לדרך? כי במסלול הזה, הדבר הוודאי היחיד הוא נקודת הזינוק. אז ״בהצלחה, ולוואי שתחיו לראות את השמיים!״

מקט: 4-20-534110
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הם כאן כדי לראות דם. שלושה רוכבים שחורים. בטור עורפי.

הם רוכבים בפרצים של מהירות, שעונים אחורה במושבם, זרועותיהם רועדות בעודם נוהגים את מכונות הפרא שלהם. שלושה רוכבים רכונים, אופנועים מעולם אחר קורנים באור השמש. אבק נאחז בציפוי המוזהב של משקפיהם ובחליפות הרכיבה המבהיקות. הם מפלסים את דרכם במרחב מוכה הרוח, שועטים במעלה הר אפל.

הר געש.

הרוכב המוביל מורה ביד מונפת, והם נעצרים לצידו בחריקה שמפריחה אבק שחור. כשהאבק מתפזר הם רואים את מה שהוא רואה.

בעמק נמצא מסלול התחרות. תלול וחרוש תלמים, סיבובים חדים, שש מקפצות גדולות. למטה, רוכב יחיד על אופנוע בצבע כסף חיוור מזנק לשמיים. בעודו באוויר הוא מפנה את הגלגל הקדמי, מרחף וצולל מטה, אל צידה הרחוק של סוללת המקפצה.

זו קפיצה מרשימה.

הרוכב המוביל, בראש הגבעה, מחייך בהערכה. איש אינו מבחין בזה. החיוך חבוי מאחורי המשקף.

שעה אחרי הזריחה. השמש בגבם, עדיין נמוכה מעל הגבעות השחורות. צילם – ארוך ודק – מוטל על המדרון, מורה על הדרך.

'זה הוא!' מתפרץ וייאט ומטיח את משקפו למעלה. הוא הגבוה שבחבורה, חיוור וצנום. הוא מביט בחבורתו ונשען לאחור במושב אופנוע השאדו השחור שלו.

'שום סיכוי,' רד יורק, משקפו מורם. 'אנחנו גמרנו אותו.' לרד יש עורף של פר וכתפיים רחבות. הוא מרושע למראה. אוכף הצ'ופֶּר האדום כדם שלו נמוך מאלו של האחרים.

'אנ'לא יודע…' וייאט מהסס. 'איך שהוא רוכב…'

הם עוקבים אחר הרוכב שסוחט את הבלמים ומחליק אל תוך העיקול החד. הוא פונה, מאיץ בתנופה ומטיל את עצמו אל המקפצה הבאה – תנועתו זורמת – כולה שלמות, רבת חן ומאוזנת להפליא.

'זה לא יכול להיות,' רד מתעקש. 'לא מסתדר לי.'

'זה הוא,' לוי אומר, קולו מעומעם מאחורי המשקף. "סתכלו על האופנוע.'

'איך לעזאזל…?'

'אני יכול להוריד אותו מכאן.' ידו של וייאט נשלחת אל עבר הקלע. 'רק זריקה אחת.'

'אתה חושב שהוא ראה אותנו?' שואל רד.

'הוא לא ראה כלום, טמבל. אנחנו על הגבעה, מול השמש.'

הוא צודק. הרוכב בעמק החולי רואה רק את המסלול. כל תשומת ליבו נתונה רק לסיבוב הבא, לקפיצה הבאה. האופנוע הכסוף שלו זוהר בשמש הבוקר. הרוכבים שעל הרכס מביטים בו מתמודד עם האבק. הוא משלים עוד קפיצת ריחוף ארוכה, נפלאה ומלוטשת.

'תן לי. נשבע שאני מוריד אותו.' רד מסובב את האופנוע שלו, הקלע בידו. הוא מקבע את כתפיו ומכוון.

'לא.' לוי אומר. הוא מסיר את קסדתו ומניח אותה בשקע המרפק. הוא מדבר מזווית פיו. עיניו הן חריצים צרים.

'לא?'

'הוא מתכוון שאתה לא יכול לפגוע בעץ משני מטר.' וייאט מוריד את רגלית האופנוע בבעיטה ומניף רגל ארוכה מעל המושב. 'אני אעשה את זה.'

רד נועץ בווייאט מבט מתריס.

'אמרתי לא,' חוזר לוי. 'הפעם נטפל בו כמו שצריך. מקרוב.'

'כמה קרוב?'

'קרוב מספיק בשביל שהדם שלו ישפריץ לך על הפרצוף.'

'זה טוב,' מסנן וייאט.

'ככה צריך,' צועק רד.

***

הוא עוצר בראש המקפצה האחרונה ויושב על האופנוע הכסוף־בהיר שלו – דריפטר מדוגם בהתאמה אישית. הוא מתנשף ופלגי זיעה ניגרים במורד גבו ומותניו. חליפת הרכיבה שלו אפורה ומרובבת בכתמים של בוץ. משקפי שמש מוזהבים מגינים על עיניו ומסכה מטהרת אוויר מכסה על פיו.

הוא מסב את ראשו ומקשיב. צמרמורת מטפסת במעלה גוו. הוא מתרכז בשלושה רוכבים שיוצאים מן השמש, דוהרים במדרון הלבה כאילו השטן רודף אחריהם.

הוא מכיר אותם. במיוחד את זה שעל האופנוע הלבן. הוא לא יכול לראות את פניו, אבל יש משהו באופן שבו הוא רוכב, בנטייה ימינה. אתה לומד לזהות את הרוכב במירוץ על פי אופן רכיבתו. ככה אתה מנצח אותם. אתה חוזה את הצעד הבא שלהם.

שני האחרים מסוכנים, אבל זה שעל האופנוע הלבן…

הם רוכבים אליו.

שום דבר לא עוצר אותם.

הגיע הזמן להזיז ת'תחת.

הוא מעיף מבט אחרון, נותן גז ועף. הוא טס במורד המקפצה וממריא. מביט קצרות מעבר לכתפו ורואה רק אבק. הוא מחליף הילוך והאופנוע רוטן. הוא עייף. הוא מרגיש את משקל רגליו, כבדות כעופרת.

האופנוע ייאלץ לעבוד עבורו.

הוא שובר מהמסלול ופונה אל הטרשים. הוא מביט אחורה ורואה שאחד מהם עומד. אין כמו המהירות של הדריפטר. הוא מחייך. הוא יחלוף על פניהם, למרות הרגליים הכבדות שלו.

זזזשששלאק!

משהו חולף על פני אוזנו. הוא מסתובב ומתכופף. הוא רוכב כשד. הכי מהר שהוא יכול.

זזזשששלאק! זזזננאק!

אבני קלע.

הוא מלכסן מבט לאחור מעבר לכתפו והם שם. מתקדמים. שועטים אליו. חוץ מהגבוה, שעומד על תל ומטווח אותו עם הקלע.

זהו הדבר האחרון שהוא רואה לפני שהכאב מכה בו. ואז העולם מסתחרר ומתהפך עליו והשמיים נעשים שחורים.

***

הוא גונח. זוחל על הקרקע. האופנוע מוטל על צידו, הגלגלים מסתובבים, הכידון מזדקר. משקפי המגן שלו עדיין על מצחו, משום מה, אבל המסכה נעלמה, נתלשה מעל פיו. הוא יודע שכנראה שבר משהו. צלע. אולי זה סדק. הכאב אכזרי. רקותיו פועמות חזק. דם זולג אל תוך עינו. הוא מרגיש את הנוזל החם זורם במורד המצח, למטה אל הלחי. אבל זה בסדר גמור – חתכים בראש מדממים. הוא כבר ראה כאלה.

הבחור הזה יודע איך ליידות אבן – יש בינינו לפחות איזה מאה מטר.

הוא מרים מבט מטושטש.

שלושה רוכבים ניצבים סביבו. אחד גבוה. אחד שרירי. אחד על אופנוע לבן. הוא מנסה לחשוב. מנסה לארגן את מחשבותיו, ולא מצליח. ראייתו מעורפלת. צלצול צורמני מחריש את אוזניו. כאב חודר בבסיס הגולגולת. נדמה שהעצמות שלו הפכו לגומי.

האיש על האופנוע הלבן – ברור שזה המנהיג – בולם את הגלגל האחורי, מחליק ועוצר. האחרים מחקים אותו. הרוכב המוביל מרים את המשקף ומלכסן אליו מבט מלמעלה. צבע עיניו חום כהה. אי אפשר לטעות בפנים האלה – בעיניים החומות האלה.

'מי אתה?' שואל הרוכב.

הנער משתעל ומתכווץ בכאב.

'הבנאדם שואל אותך שאלה,' אומר השרירן ומשעין את אופנועו האדום על הרגלית. הוא מתקרב עם הקלע בידו. קצה קעקוע מבצבץ על צווארו, חליפת הרכיבה מסתירה אותו.

'אף אחד,' הנער מצליח לחרוק בקולו.

'טוב, זה לא ממש נכון,' אומר הרוכב על האופנוע הלבן. 'אני מכיר אותך. ואתה מכיר אותי.' הוא מסובב את הסטינגר שלו. ביד בוטחת הוא מסיר את משקפי המגן.

הנער יודע מה מגיע עכשיו.

נקמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סטון ריידר”