״פסק הדין שאנחנו השופטים כותבים, צריך להתיישב על ליבו של האדם הפשוט. הנקודה הזו בעיניי היא תמציתו של המשפט. האיש […]
בית אבא ואמא
‘יש דואר?’
לעולם לא אשכח את מראהו של אבא שלי חוזר הביתה מהעבודה, פותח את הדלת ושואל ‘יש דואר?’ השאלה נשאלה בגרמנית, ואחריה השתררה שתיקה. כך מדי יום ביומו. אבא פותח דלת, שואל, והשתיקה מבשרת לו שאכן, גם היום הדואר שקיווה לקבל לא הגיע. פעם כשנכנסתי הביתה מהגן, ניסיתי לומר את המשפט הזה כמוהו. לחקות אותו. שאלתי בגרמנית: יש דואר? איז זיס דה פוסט? חשבתי שאני מצחיק את כולם. אף אחד לא צחק.
בסופו של דבר הגיע דואר. היו אלה מכתביו שלו לבני משפחתו באירופה שלא הגיעו מעולם ליעדם, והוחזרו לשולח. מדי פעם היה אבא לוקח את ידי והולך איתי לאולמות הציבוריים הגדולים שהוקצו לרשימות של חיפוש קרובים. באותם ימים נתלו על קירותיהם דפים ועליהם רשימות ארוכות, שמות של ניצולים שהגיעו למחנות העקורים. המוני אנשים הגיעו לשם וחיפשו בין השמות, אולי ניצל מישהו ממשפחתם. אבא, שהשאיר מאחור שבעה אחים ואחיות וזוג הורים, לא מצא איש מבני משפחתו בין הניצולים. כולם נספו בשואה, למעט אחיינית אחת שהתגלתה אחרי המלחמה.
אבא נולד בווינה למשפחת טירקל, משפחה דתית אמידה ומשכילה. כשחיפשתי פעם את מקור המשפחה ומקור שמה, מצאתי כי האזכור הקדום ביותר של השם טירקל נמצא בספר שאלות ותשובות —’משאת בנימין’ שנדפס או נכתב בשנת 1498. מחברו הוא הרב בנימין אהרן סלניק שחי בפולין בסוף המאה השש־עשרה, והיה רב בוועד ארבע ארצות, ואב בית דין. נשאלה בו שאלה על התרת עגונה.
שלושה צעירים יהודים יצאו לעסקי מסחר בגליציה ועקבותיהם נעלמו. ככל הנראה נרצחו. אחד מהם, טירקל שמו, היה נשוי, והיה צריך להתיר את עגונתו. בעל המשאת בנימין התיר את עגונתו של אותו טירקל, בעקבות עדות אמינה על פי שם וסימנים של נוכרי שראה אותו מוטל מת. והרהרתי בכך, שאם יש עולם הבא, אותו יצחק טירקל, המתואר כ’יודע לשונות הרבה’, שדיין חכם התיר את עגונתו, יושב היכן שיושב ומנענע בראשו נוכח צאצאו אשר בירושלים, שזכה לשבת על כס המשפט.
את השם טירקל מצאתי כתוב בכתיב יידישאי כ’טערקל’. בגרמנית כתבו טירקל עם אומלאוט — U עם נקודתיים (Ü). אחת הסברות הייתה שזו משפחה יהודית שנמלטה מספרד והגיעה לטורקיה ומשם לגליציה, לכן טרקל, במובן של ‘טורקי קטן’.
קרוב משפחה שהיה לו מוזיאון פרטי בבית של מזכרות, הראה לי פעם כרטיס ביקור של סבא רבא שלי, שעבר לווינה מגליציה סמוך למלחמת העולם הראשונה. שמו היה כתוב באותיות לטיניות TRKL. היה זה כרטיס ביקור של עסק, ‘פייבל טרקל ובניו’. על האותיות טירקל היו מצוירים תרבושים אדומים. עוד חיזוק לכך שבתולדות המשפחה אכן הייתה תחנה טורקית.
אבי מרדכי ואמי קלרה לבית שויירמן, היו הציונים היחידים במשפחותיהם. הם הכירו זה את זה בתנועת נוער המזרחי — תנועת נוער ציונית דתית. אבא היה מדריך של קבוצת בנים ועורך עיתון התנועה. אמא הייתה מדריכת קבוצת הבנות. שניהם ידעו עברית כבר מאז, חלמו לעלות יחד לארץ ישראל וכך עשו: הם נישאו בעיירה ליד וינה בשנת 1933 ועלו ארצה. אבא היה אז בן 31, ואמא בת 28.
אני, בנם יחידם, נולדתי בתל אביב בחודש מרס של שנת 1935, י’ט אדר תרצ’ה. בחודשי חיי הראשונים הניחו אותי הוריי בתוך ארגז תפוזים, ששימש לי כעריסה, כנראה מפני שלא היה כסף לעריסה אמיתית. לימים הייתי מזכיר את ארגז התפוזים שבו הניחו אותי כתינוק, כהסבר להקשבה מיוחדת שהייתה לי, כשופט, למצוקות של דלות ומחסור.
השיחות ליד השולחן בביתנו, כמו כל השיחות עם הוריי בשנות חיי הראשונות, התנהלו בגרמנית, הוריי הקפידו על כך כדי שאוכל לדבר עם המשפחה שנותרה בווינה. ואמנם, ב־1938, בגיל שלוש, לקחה אותי אמא שלי לווינה שם גרו שלוש אחיותיה ואחיה וכן הוריו של אבא שלי. אמה נפטרה בגיל צעיר ואביה עלה ארצה אחרי שעלו אמי ואחותה. בווינה שהינו, אמי ואני, חודשים אחדים, וחזרנו ארצה כשבועיים אחרי סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי (האנשלוס). איני זוכר דבר מהביקור ההוא.
כשהייתי בן שנתיים, עברנו מתל אביב לירושלים. אבא שלמד סטטיסטיקה במסגרת לימודיו הגבוהים, עבד במחלקת הסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית ואחר כך במחלקת הסטטיסטיקה של ממשלת המנדט. כשהוקמה המדינה עזב את עבודתו בממשלת המנדט ועבר לעבוד במשרד המסחר והתעשייה, שאז קראו לו משרד ה’קיצוב’, בשל המדיניות שהונהגה עם קום המדינה.
אמא הייתה עקרת בית כל השנים, תפרה ובישלה, ועשתה הכול בעצמה. לשבת הכינה תבשילים מסורתיים כגפילטע פיש. הדגים שיועדו לכך היו שטים באמבטיה שלנו, והמפגש איתם היה עבורי חוויה טראומטית. מאכל חגיגי במיוחד היה השניצל הווינאי, שאמא הייתה דופקת בעזרת פטיש מתאים. את האטריות למרק ה’עוף־עם לוקשן’ הייתה מכינה בעצמה.
אמא שלי אהבה מאוד לקרוא וקראה הרבה, על אף שבשל מחלת אמה וחובתה לטפל בה, לא שלחו אותה להמשך לימודים אחרי בית הספר היסודי. אמא לא דיברה על האובדנים שלה ואבא לא דיבר על שלו, אבל על הבית שרתה עצבות.
ביתנו הראשון בירושלים היה דירת גג זעירה ברחוב הנסיכה מרי, היום שלומציון המלכה, ליד רחוב יפו, מאחורי מגרש הרוסים. שטח הדירה היה קטן ביותר והיה מחולק בווילון. זיכרונותיי ממנו מעטים. אני זוכר שלילה אחד הוריי החליטו לבקר חברים, והשאירו אותי בבית, ישן. פתאום התעוררתי וגיליתי שאני לבדי ודלת הבית נעולה. טיפסתי על כיסא, פתחתי את החלון הפונה לגג והלכתי לדירת השכנים שגרו בדירת גג סמוכה, משפחת מסינג. הוריי היו מבוהלים כשחזרו ולא מצאו אותי בבית.
גן הילדים שלי היה ברחוב אלחריזי הסמוך לביתנו, מאחורי הסוכנות היהודית. אני זוכר את עצמי הולך יד ביד עם אמא שלי, ובדרך רואה חלונות מנופצים. אמא הסבירה שאת זה עשו ‘שלכט עראבער’ — ערבים רעים.
דודתי, אחות אמי, ומשפחתה, גרו בבניין שלנו, קומה או שתיים מתחתינו. יום אחד רחצה דודתי כלים והניחה על הרצפה צלחות לייבוש. הייתי ילד קטן וכשעשוע התיישבתי היישר על צלחת המרק שהונחה שם. הצלחת נשברה תחתיי ופצעה אותי. עד היום יש לי צלקת.
את דירת הגג נאלצנו לנטוש, אחרי שהבריטים החליטו לסגור את המתחם שמול גן אגרון, לצורכי ביטחון שלהם, ופינו משם אותנו, התושבים. רחוב הנסיכה מרי התמלא בגדרות תיל צפופים. הבריטים חששו מפיגועים שיבצעו נגדם לוחמי המחתרות, האצ’ל והלח’י. המתחם הזה כונה בפי היהודים ‘בווינגרד’, על שם בווין, שהיה שר החוץ הבריטי. בווין היה שנוא מאוד על בני היישוב היהודי בארץ, על אף שהתנגד לספר הלבן. כשעלה הלייבור לשלטון ביולי 1945, קיוו ראשי המוסדות היהודיים שבווין יבטל את חוקי הספר הלבן, אבל התאכזבו. בווין חשב שניצולי השואה צריכים להשתקם באירופה, כחלק מהמאמץ השיקומי הכולל של יבשת זו: ‘אם היהודים אינם יכולים אפילו כיום לחזור ולהתיישב בבתיהם באירופה, לשם מה נלחמנו שש שנים?’
בעיני היהודים נתפס בווין כאנטישמי, או למצער כאנטי ציוני. בעיני היישוב בארץ ישראל ומנהיגיו, הוא הפך לסמל המדיניות האנטי ציונית של ממשלת בריטניה. יש לי זיכרונות ממכשיר הרדיו הפתוח בבית על התדר של ‘קול ציון הלוחמת’, שבוקעת ממנו שריקה (איזו שריקה הייתה זו? של ‘חיילים אלמונים’, או של התקווה ‘עוד לא אבדה תקוותנו’? כבר איני זוכר) ולאחרי השריקה, קולה העמוק של השדרנית גאולה כהן, לוחמת האצ’ל.
עם פינוי בווינגרד עקרנו מרחוב אגרון לשכונת שערי חסד, לרחוב הקליר 22 שאז נקרא רחוב התנאים. הוריי שכרו שם דירה בדמי מפתח. בכניסה היה חדר גדול ולו גג רעפים. בסוכות היו מפרקים את הרעפים והופכים את החדר לסוכה. בנוסף היו עוד שני חדרים פנימיים, וחדר גדול שנשקף לנוף. היום מסתירים אותו בתי וולפסון. לי היה שם חדר משלי.
בית ספר מעלה
כשהגעתי לגיל בית הספר שלחו אותי הוריי לבית הספר הדתי מעלה שנקרא ‘בית הספר התיכון מעלה’ על אף שהיו בו 12 כיתות, מ־א׳ עד י’ב. מהשנים הראשונות של בית הספר היסודי אין לי זיכרונות רבים. אני זוכר את מורתי רות, אישה ייקית חמורת סבר שלימדה אותי בכיתה א׳. פעם העיפה את כל החפצים שהיו על אחד השולחנות כדי להניח שם תלמיד שהתעלף.
אני זוכר שבכיתה ג׳ או ד׳ שיחקתי בחצר, נפלתי ופתחתי את הראש. חבשו אותי בבית הספר ושלחו אותי הביתה. דפקנו על דלת הבית, ואמא שלי פתחה את הדלת. כשראתה אותי עם חולצת החאקי שלי מוכתמת בדם — צנחה לספה חצי מעולפת. בסופו של דבר לקחו אותי למגן דוד אדום, ושם חבשו אותי טוב יותר. במשך זמן רב אחר כך הילכתי עם תחבושת סביב ראשי. מעניין, מה ילד זוכר ומה נחרת בו מילדותו: רגעים מיוחדים. רגע של מחמאה לבבית ושבח, רגע של חשש ושל בהלה.
בשלב מסוים עבר מעלה לבניין בית הספר לנערות נוצריות שנקרא שמידט קולג׳ ברחוב הלל בירושלים. היום מוזיאון בניין יהדות איטליה. בחזיתו בולט עד היום צלב אבן גדול. כשמעלה נכנס לשם הם התקינו שלט מעץ, עם סמל בית הספר, כדי שיכסה על הצלב.
אחד המורים הבולטים שהיו לי בשנות התיכון של מעלה היה ישעיהו ליבוביץ, המורה לכימיה. הוא היה מורה בחסד עליון. השיעורים שלו לא היו רק שיעורים בכימיה, הוא היה גולש לעולם ומלואו. מחווה דעתו על נושאים שונים. אהבתי מאוד את שיעוריו. הכיתה הייתה בנויה כאמפיתיאטרון. כסאות מדורגים מלמעלה למטה, ובקומה תחתונה למטה היה שולחן ארוך עם חיבורים וכיורים לצורך הניסויים שערכנו. אני זוכר את ליבוביץ עומד וצועק לעבר הפינה העליונה של האמפיתיאטרון, שבה ישבו כמה בנות ודיברו ביניהן — ‘שקט בהוליווד!’
מורה משמעותי נוסף היה אפרים אלימלך אורבך, שלימים הפך אחד מגדולי החוקרים בתלמוד. את שיעורי התלמוד שלו אני זוכר לטובה. אהבתי אותם.
ב־29 בנובמבר 1947, כשעצרת האו’ם התכנסה כדי להחליט אם יוקמו שתי מדינות בארץ ישראל, הייתי כבן 13 וערכתי את עיתון הכיתה, שאז עוד היה רק עיתון קיר. באותו לילה של ההצבעה באו’ם, כתבתי שני מאמרי מערכת: אחד למקרה שהאו’ם יחליט בעד הצעת החלוקה, ואחד למקרה שיחליט נגדה.
כתבתי — והלכתי לישון.
באחת בלילה העיר אותי אבא, אני זוכר את עצמי שומע את אמא אומרת לו, ‘למה אתה מעיר את הילד בשעה כזו?’ אבא, שהבין את גודל הרגע, התעקש: ‘הוא צריך לבוא איתי, ולראות מקרוב מה שקורה.’
התלבשתי במהירות ויצאתי לרחוב עם אבי. הלכנו משערי חסד לכיוון בניין הסוכנות והמוסדות הלאומיים. פילסנו דרך בין אלפי אנשים צפופים ברחובות, רוקדים ושמחים. בכל חיי לא עברתי התרגשות ושמחה כאלה. אלפי אנשים עמדו ושרו ‘התקווה’. זה היה מחזה שקשה לתארו, ההתרגשות הייתה בלתי רגילה. בתי הספר שכרו משאיות ותלמידים ישבו בתוכן, נוסעים בכל רחבי העיר, נוסעים ושרים. וברחובות — מעגלי ריקודים בלי סוף.
למחרת בבוקר, בבית הספר, הדבקתי על הקיר את מאמר המערכת המתאים.
לאמי היו שתי אחיות ואח שגרו בתל אביב. אחיה של אמא היה מגיע לבקר אותנו פעם בשבוע. סבא שלי, אבי אמי, גר לבדו לא רחוק מאיתנו, והיה אוכל את כל ארוחותיו אצלנו. היה לו זקן לבן ארוך, הוא לבש קפוטה שחורה ומגבעת, והיה הולך לאט. הייתי מדבר איתו בגרמנית והיה בינינו קשר טוב של סבא ונכד. הוא אהב להשתעשע איתי בחשבון, בגימטריות, במיוחד אהב ליצור גימטריות מפסוקים באופן שיתאימו לסכום האותיות של השנה החדשה. הוא היה גאה בגימטריות שהצליח ליצור. אני זוכר שאחת מהן הייתה בנויה על המילה מסווה בפסוק — ‘כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסווה על פניו’ (שמות לד, לה).
סבא שלי היה ידיד טוב של הרב חרל’פ שגר בקצה הרחוב שלנו בשערי חסד. הוא היה יושב בבית הכנסת שלו, לומד ומשוחח עם אנשים.
בכל שבת הייתי הולך עם אבא להתפלל בבית כנסת ישורון. לפעמים בימים הנוראים היינו צועדים עד בית וגן, שם היה מתארח הרבי מהוסיאטין. משפחתו של אבי הייתה שייכת לחסידות הוסיאטין. אני זוכר שכאשר הייתי ילד קטן ביום הכיפורים אמא הכניסה לתיק הטלית של אבא אוכל בשבילי, כדי שלא אצום. אני כמובן סירבתי לאכול, ואבא היה מנסה לשכנע אותי שאוכל בכל זאת, כדי לא להדאיג את אמא.
הכרזת המדינה ומלחמת השחרור
באחת השבתות בבית הכנסת ישורון עמדתי בחוץ עם חבריי. מישהו סיפר שבן־גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית. עמדנו בכניסה לבית הכנסת, השקפנו על ‘בֶּווִינגרד’, וראינו פעם אחר פעם איך יורד הדגל הבריטי מעל מבנה, ותחתיו עולה דגל התנועה הציונית, בניין אחרי בניין. המראה הזה ריגש אותי מאוד.
מיד החלה מלחמת השחרור. לכל משפחה הוקצבו מנות מזון ומים. קיבלנו כמו כולם תלושי מזון. בשכונות הוותיקות היו בורות מים, ולקראת מלחמת השחרור, כשחששו שהערבים יפוצצו את הצינור שהוליך מים מהשפלה לירושלים, הורה מהנדס העיר ליבוביץ למלא את בורות המים הישנים עד הקצה ולסגור אותם בבטון. כשאספקת המים לעיר אכן נותקה, פתחו את הבורות וחילקו מים לתושבים. כשהיינו הולכים לקבל את מכסת המים שלנו חילקו לנו דפים ובהם עצות טובות — איך להשתמש במים שימוש חוזר — לרחצה, לכלים, לשירותים.
הייתה גם הקצבה של לחם: שתי פרוסות ליום לכל בן משפחה. באין לחם, הייתי כל הזמן רעב. אבא שלי היה מנהל מחלקת האספקה והקיצוב בשלטון המקומי, ואנשים סביב התפלאו שלא ניצל לטובת משפחתו את המעמד. אמא שלי הייתה מרבה להכין מרק שעועית ותבשילי קטניות, באותם ימי מצור, כדי שנהיה שבעים. גם מחוביזה עשו מאכלים שונים. אני זוכר איך פעם אמר אבי לאמי, שהמזון עומד לאזול.
כשנפרץ סוף־סוף המצור על ירושלים לקראת חג הפסח הגיעה לעיר שיירה גדולה של אספקה. חבריי ואני, תלמידי מעלה, עמדנו לחכות לה, וכשראינו אותה מתקרבת, ובה שלוש מאות משאיות, קיבלנו את פניה בשירה ובמחיאות כפיים. בשיירה הזו הגיעו גם חבילות ששלחו תושבי השפלה לבני משפחות, ובהן דברי מאכל שונים. גם לנו חיכתה קופסה כזו. כשחזרנו מהדואר עברנו אבא ואני ברחוב אוסישקין, ואנשים פנו אלינו ואמרו: ‘נו, קיבלתם חבילה?’ אכן, היינו מבני המזל שהיו להם קרובים בשפלה. דודי, אחי אמי, שלח לנו מתל אביב חבילת מזון בתוך קופסת נעליים. אני זוכר את ההתרגשות כשפתחנו את החבילה ההיא. אמא מרחה לי פרוסת לחם בחמאה שהייתה בחבילה, וזה היה טעם גן עדן ממש.
הלגיון הירדני החל להפגיז את ירושלים. אזעקות לא היו אז. היית שומע פתאום זמזום כזה באוויר, מין צליל כזה, שאחריו פיצוץ. הלימודים בבתי הספר הופסקו לחודש־חודשיים. חבריי ואני היינו משחקים בעמק המצלבה, וכשהיינו שומעים את זמזום הפגז המתקרב היינו מתחבאים בין הסלעים. בבתים לא היו מקלטים. כשהיו הפגזות היינו יורדים לקומת הקרקע הנמוכה ומקווים לטוב.
איני זוכר אווירת פחד. אני זוכר דווקא תחושה של ביטחון. מלבד היחידות הצבאיות שפעלו בירושלים, פעלו גם כוחות האצ’ל והלח’י שטרם פורקו. אבא שלי היה שייך לאוכלוסייה היותר מבוגרת. הוא היה כבר מעבר לגיל גיוס לצבא או לאחד הארגונים ושירת במשמר העם. משמר העם היה ארגון שדאג לסדר ברחובות, למשל בעת חלוקת מים. אני זוכר את אבא הולך לעמוד בעמדת השמירה של משמר העם.
יש אירועים מלפני הכרזת המדינה שאני זוכר היטב. למשל את הפיצוץ מחוץ למערכת ה’פלשתיין פוסט’, ששכנה ברחוב החבצלת שנקרא אז רחוב הסולל. או את הפיצוץ ברחוב בן יהודה בחודש פברואר, כשלושה שבועות לאחר מכן, בשעת בוקר מוקדמת, שבו נהרגו 58 בני אדם משלוש משאיות תופת שחדרו לעיר. מעוצמת הפיצוץ נהרסו בתים ברחוב, בהם שני בתי מלון: מלון ‘אטלנטיק’, מלון ‘אמדורסקי’, ובתי ציבור נוספים. היו עוד פיצוצים. אני זוכר פיצוץ של מכונית תופת בחצר המוסדות הלאומיים. אחרי הפיצוצים הללו יצאנו לרחובות לראות מה קרה, התרוצצנו בעיר וראינו מראות קשים שכילדים לא היינו אמורים לראות. שיחקנו בנפלי פגזים, היו ילדים שנהרגו כך. אני משתאה היום, איך הורינו הניחו לנו להתרוצץ כך ללא השגחה.
הלימודים, כאמור, הופסקו לתקופות ממושכות. כל המורים שלנו גויסו למלחמה. זכורה לי תמונה שלנו נכנסים לכיתה ורואים שהרצפה כולה מלאה שברי זכוכית מחלונות שהתנפצו.
מראות שונים וקשים מהתקופה ההיא נחרתו בי: משאיות ובהן ארונות של מתים שנאספו מבית החולים ביקור חולים ונלקחו לבית הקברות הזמני שהוקם בשייח׳ באדר, שהיה בזמנו יישוב ערבי. הדרך להר הזיתים ולבית הקברות שם נחסמה, והיה צורך למצוא מקום חלופי. לרגלי מה שהיום הוא בית המשפט העליון הייתה מחצבה, הביאו את הארונות לשם ושפכו עליהם עפר. רק עם תום מלחמת השחרור העבירו חלק מהקברים להר המנוחות ולסנהדריה. חלק נשארו שם לתמיד. את המשאיות שנשאו את המתים ציינו בעזרת מגיני דוד שיצרו מענפי ברושים, כדי שיבינו שזו הלוויה.
אחד האירועים הזכורים לי מבית הספר מעלה, קשור במי שנחשד בריגול נגד המדינה, מאיר טוביאנסקי. ירושלים הייתה נצורה, הלחץ והחרדה היו גדולים ושמועות על מרגלים הסתובבו כל הזמן. טוביאנסקי נחשד בבגידה, והוצא להורג מול כיתת יורים. הידיעה שפורסמה בעיתון ‘הארץ’ תחת הכותרת ‘מרגל הוצא להורג’ — אמרה:
‘אנו מודיעים בזה ברבים, שביום 30.6.48 ישב אי שם בארץ בית־דין צבאי דחוף, בהרכב של שלושה קצינים, שהוציא פסק־דין מוות נגד מרגל לטובת האויב. המרגל מסר לאויב פרטים על התעשייה של צבא ההגנה בירושלים, וכן גילה המרגל לאויב בסיס של מטה־פעולות של צבא ההגנה. כתוצאה ממסירת הידיעות הללו הותקפו מטרות אלה על־ידי האויב. פסק־דין מוות הוצא לפועל באחד הבסיסים של צבא ההגנה על־ידי יחידה צבאית’.
הידיעה לא דייקה. בפרשת טוביאנסקי לא התקיים כל משפט, לא היה כתב אישום, לא הוצגו ראיות או עדים, ולנאשם לא מונה עורך דין שיגן עליו. למעשה לא התקיים שום דיון. האיש נורה ללא משפט.
בנו של טוביאנסקי למד בגימנסיה העברית, שנה מעליי. אפשר רק לדמיין כמה נורא וקשה היה להתהלך בעולם כשצל כזה אופף אותו. אלמנתו של טוביאנסקי נלחמה על חפותו, ואמנם, בסופו של דבר התגלה כעבור חודשים אחדים, שטוביאנסקי היה חף מפשע. הבדיקה העלתה כי כתב האישום היה מופרך מעיקרו וכי ‘פסק הדין’ נכתב רק לאחר ביצוע עונש המוות. הפרקליט הצבאי הראשי המליץ לבטל את פסק הדין, להחזיר לסרן טוביאנסקי את דרגתו, שנשללה ממנו, להתנצל בפני אלמנתו ובנו היתום, ולהעביר את גופתו לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. המלצותיו התקבלו במלואן. על קברו נכתב כי ‘נהרג בשוגג’.
בבית הספר של בנו — הגימנסיה העברית — התקיים טקס זיכרון לכבוד האב וזיכויו. חבריי ואני, תלמידי בית הספר מעלה שהיה לא רחוק מהגימנסיה, השתתפנו בטקס הזה.
כל השנים האלה הייתי ילד קורא. קראתי ספרים רבים מכל הבא ליד, אחדים מהם קנה לי אבא שלי, או הסתפק בהמלצה שגרמה לי לחפש אותם בספרייה. כך קראתי אחדים מספריו של הסופר יעקב חורגין, למשל. האיש היה סופר עברי וחוקר תולדות הישוב. במיוחד אני זוכר את ספרו ‘הקנאים הצעירים’ שכמדומני עסק בימי המרד היהודי ברומי. הייתה שם גם סדרה של ספרים אחדים שהוקדשו לאנוסים בספרד. הספרים האלה, שתיארו גבורה יהודית והיסטוריה יהודית באופן המותאם לבני נוער, השפיעו עליי מאוד.
אבל ללא ספק, אחד הספרים הטובים שקראתי בימי חיי והשפיע עליי יותר מכולם, היה ספרו של אכסל מונתה — ‘מגילת סן מיקלה’, שלימים אף ציטטתי אותו באחד מפסקי הדין שלי. הספר ראה אור בהוצאת ‘אמנות’, שאבי נהג לקנות לי מדי פעם מספרֶיה. בשנות נערותי המוקדמת התחלתי לקרוא אותו והנחתי אותו מידי. רק בגיל מאוחר יותר — כשהייתי בן שבע־עשרה לערך — חזרתי אליו, והפעם קראתיו עד תומו. נשביתי לחלוטין בקסמו של הספר הזה המתאר באנושיות מופלאה את חיי הרופא שחיבר אותו, את אהבתו וחמלתו על החולים, בעיקר העניים שבהם, ועל בעלי חיים באשר הם, בעלי חיים שעמם הוא גם מנהל שיחות לאורך הספר ומשתדל לרפא ולהציל כמיטב יכולתו.
האיש טיפל באומץ לב בעניים, בחיות ובאנשים מוכי כלבת וכולֵרה. הוא מתאר בספר בגילוי לב את פחדיו, ומצליח להאיר גם את העליבות האנושית, של הגוף ושל הנפש, אבל גם את יופיים וגדלותם של שניהם. הוא לועג לעשירים ולבעלי הכוח, ומשתמש בתבונתו ובחוכמת הנפש שניחן בה, כדי לטפל בכולם.
אני זוכר היטב את ההומור הנפלא שלו ואת האירוניה הדקה, אבל בעיקר זכור לי המבט האנושי המפוכח, שרואה את פגמיהם של האנשים, ועם זאת, חש כלפיהם חמלה ואהבה. באחת הסצנות העצובות הזכורות לי, זועקת אשתו של ידידו הרופא שנדבק במגיפה ומת באחד המנזרים שבא לרפא בו נזירות חולות. משאלתו האחרונה של אותו רופא הייתה שאשתו לא תראה אותו במצבו הנורא, ולפיכך אכסל מונתה הבריח את גופתו של ידידו הרופא יחד עם גופותיהן של שאר הנזירות המתות. כשהוא בא לבשר זאת לאלמנה, היא תוקפת אותו:
‘אתה שקרן, אי אפשר שמת בלי שראיתי אותו.’ היא קפצה ורצה שוב אל הפתח.
שוב עצרתי בה: ‘אינך יכולה לראותו. כבר אינו שם, הוא…’
היא הסתערה עלי כחיה פצועה. ‘לא הייתה לך רשות לסלק אותו קודם שראיתיו’, צווחה, ודעתה מטורפת עליה מחמת זעם. ‘הוא היה אור עיניי, אתה גזלת את אור עיניי! שקרן אתה, רוצח אתה! לוצ׳יה הקדושה, קחי את אור עיניו כשם שלקח את אור עיניי! נקרי את עיניו כמו שניקרת את עינייך שלך’!
במבט לאחור, אני קורא את הדברים ומהרהר בתפקידו של שופט שלעיתים עומד מול צער ויגון שאין דומה להם, ועליו לדעת לספוג את היגון הזה בעשותו את מלאכתו.
בפרק האחרון בספר מתאר אכסל מונתֶה את מותו שלו, ואת עלייתו לבית דין של מעלה. את בית הדין מונתה לא ירא במיוחד, ותיאוריו אפופים בלעג דק. ועם זאת, כאשר בית הדין שוקל ברצינות לדון אותו לגיהינום בעבור חטאיו ומעלליו, הוא מפחד מאוד. מה שמציל אותו לבסוף, הוא פעולות ההצלה שלו את בעלי החיים. ‘מי יירא את להב ברקך, ה׳, אם את רעם עברתך יכול להשתיק ציוץ של ציפור’, הוא מסיים.
יבוא יום, חשבתי לי אז, ואני ארצה לכתוב ספר זיכרונות בדיוק כמוהו.
הגאון מטשעבין — ובר המצווה שלי
אחרי מלחמת השחרור עלה ארצה דודו של אבי, אחי אמו, הרב דוב בעריש ויידנפלד, שכינויו היה ‘הגאון מטשעבין’. תלמיד חכם עצום, ואיש מיוחד במינו. הגאון מטשעבין נולד בעיר רימלוב שבפולין לרבי יעקב ויידנפלד, מחבר הספר ‘כוכב מיעקב’ שאני קרוי על שמו, שהיה רב העיר ומחסידי הוסיאטין. אחרי נישואיו בגיל צעיר, עבר לעיר טשעבין שבגליציה, שבה התגורר חותנו. למרות הפצרות סירב לקבל משרת רבנות והעדיף לעסוק במסחר. לאחר שפשט את הרגל ב־1918 נאלץ לקבל משרת מורה־הוראה, ובשנת 1923 התמנה לרב העיר טשעבין. הוא הקים בעיר ישיבה גדולה בשם ‘כוכב מיעקב’ על שם אביו יעקב. כל הבכורים במשפחה נקראו יעקב על שם ‘הכוכב מיעקב’ שהיה פוסק ידוע בגליציה, בראשית המאה העשרים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה חשש לחייו, שכן בעיתון המפלגה הנאצית ‘דר שטירמר’, הוא תואר כ’גדול התלמודיסטים בעולם’. לכן נמלט מהאזור שהיה בשליטה גרמנית ללבוב, שהייתה בשליטה רוסית, והתגורר שם בביתו של האדמו’ר מהוסיאטין. לאחר מכן מצא את עצמו בסיביר עם משפחתו. לאחר תלאות ונדודים עלה לארץ ישראל עם אשתו ושתי בנותיו. מגורים של קבע נמצאו עבורו בבניין שבנה ד’ר מרדכי בוקסבוים בגבול שכונת רחביה ושערי חסד בירושלים, ברחוב אבן שפרוט, סמוך מאוד לביתנו. הגאון מטשעבין צורף למועצת גדולי התורה של ‘אגודת ישראל’ ונחשב לאחד ממנהיגיה. בירושלים ייסד את ישיבת ‘כוכב מיעקב — טשעבין’ על שם אביו.
אבי היה קרוב אליו מאוד וכינה אותו תמיד ‘הדוד’. מאז שהגיע לשכונה, היינו הולכים להתפלל בביתו כל שבת. לקראת בר המצווה שלי לקח אותי אבא אליו. הייתה לי אז בלורית גדולה ומפוארת, ועלתה שאלת הנחת התפילין על המצח. ‘צריך שיהיה לו שיער כמו שיש לי’ חייך הגאון מטשעבין שעל מצחו היה שיער מועט. אנשים נהגו לומר עליו כדרך התיאור הלמדני הידוע שאם יפתחו לפניו מסכת בש’ס וינעצו סיכה בעמוד, הוא ידע לומר בדיוק איפה הסיכה. אני זוכר אותו כאיש נחמד ונעים הליכות.
לפעמים אני מהרהר בשפע ואף בפזרנות שישנם במסיבות של היום ונזכר בבר המצווה שלי שהתקיימה בירושלים בזמן המצור, כשהיה מחסור גדול במזון. לביתנו הגיעו מתפללי בית הכנסת שבו התפללנו. זכיתי שמצדי האחד ישב הרב יעקב משה חרל’פ, מחשובי רבניה של ירושלים ותלמידו המובהק של הרב קוק, ומצדי השני — דודו של אבי, הגאון מטשעבין. לכל הנוכחים הגישה אמי שתי עוגות, וכוסית ‘לחיים’. וזה היה כל הכיבוד בבר המצווה שלי.
הגאון מטשעבין נפטר בירושלים ב־י׳ בחשוון תשכ’ו (5 בנובמבר 1965). הלווייתו התקיימה במוצאי שבת בהר המנוחות בירושלים והגעתי אליה עם אמי בלבד. אבי נפטר שלושה חודשים לפניו.
בן ארבע־עשרה הייתי כשהתרחש התקף הלב הראשון של אבא שלי. כיתה י’ב הגיעה לסיומה, בחינות הבגרות עברו, והגיוס לצבא עמד בפתח. באותם ימים החמירה מחלת הלב של אבי. באחד הימים בא אחד הפרופסורים הבכירים לבדוק אותו. כשליוויתי אותו החוצה מבית הוריי, האיש הסתובב אליי ואמר: ‘דע לך, אביך חולה מאוד. איני יודע כמה זמן נותר לו לחיות.’
‘מה אמר הרופא?’ שאלה אותי אמא כשחזרתי הביתה. ‘ראיתי שהסתובב ואמר לך משהו.’
‘שום דבר,’ עניתי לה, מקווה שהיא לא מבחינה בחיוורון שפשט בפניי. ‘הוא אמר שהכול בסדר.’
השיחה הזו גרמה לי, כבן יחיד להוריי, להחליט לשרת קרוב לבית באזור ירושלים.
הרופא הפרטי שטיפל באבי אמר להוריי שאין לאבא שלי כל סיכוי להתקבל לקופת חולים כלשהי, בשל מצבו הקשה. הוריי האמינו לו, וזו הייתה שגיאה נוראה. הם מעולם לא עשו ביטוח רפואי ובמשך שנים רבות שילמו את הוצאות הטיפול הרבות מכיסם. בסופו של דבר אבא האריך ימים הרבה מעבר לתחזית הקודרת הזו, המשיך לעבוד במשרד המסחר והתעשייה ואמא שלי הייתה מביאה לו יום־יום ארוחת צהריים.
אין עדיין תגובות