החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אהבה כפולה בטקסס

מאת:
מאנגלית: נעמה תורן | הוצאה: | 2019-05 | 336 עמ'
קטגוריות: אהבה ותשוקה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

21.00

רכשו ספר זה:

אהוב נעורים בלתי מושג. מיליונר שמהלך עליה קסם. אחרי שנים של מאבק ומחסור – היא צריכה לבחור.

ליברטי גדלה בצד הלא נכון של המסילה, בעיירה עלובה בטקסס. אביה מת, אמה בקושי מצליחה לשרוד, ולליברטי לא נותר אלא לחלום על היום שבו תצליח להיחלץ מכבלי העוני ולהתחיל בחיים חדשים. כאשר גם אמה מתה, ליברטי צריכה לגדל בעצמה את אחותה התינוקת, והחלומות שלה על לימודים והצלחה הולכים ומתרחקים. היחיד שמבין אותה, שתומך בה, הוא הארדי קייטס. התשוקה שהם חשים זה כלפי זה עצומה, אבל השאיפות של הארדי גדולות עוד יותר, והוא עוזב את העיירה, מותיר אותה מאחור.

אלא שליברטי, בדרכה, נחושה לא פחות ממנו, ויחד עם אחותה הפעוטה היא עוברת לעיר הגדולה ומוצאת עבודה במכון יופי יוקרתי. כשהיא פוגשת מיליונר רב־השפעה שקשור באורח מסתורי בעברה המשפחתי, לא כולם מתלהבים. בעיקר לא בנו הבכור, הכריזמטי והאפל. אלא שמהר מאוד מסתבר שאהבה ושנאה דומות יותר מכפי שנדמה, ושהלב הוא איבר סורר ומבולבל מאין כמוהו.

ליסה קלייפס היא המחברת של 21 רומנים רומנטיים, שהיו כולם לרבי מכר ושבו את לבבותיהן של מיליוני קוראות ברחבי העולם.

מקט: 15101039
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

הייתי בת ארבע כשאבי נהרג בתאונה באסדת קידוח. אבא אפילו לא עבד ביחידת הקידוח. הוא היה שכיר בחברה, שלבש חליפה ועניבה כשהלך לפקח על הייצור ועל רציפי הקידוח. אבל יום אחד הוא מעד על פתח ברצפת אסדה לפני שהמתקן היה מוכן. הוא נפל מגובה של שמונה־עשר מטרים לרציף שמתחת, ומת במקום ממפרקת שבורה. לקח לי הרבה זמן להבין שאבא לעולם לא יחזור. במשך חודשים חיכיתי לו, יושבת בחלון הקדמי של הבית שלנו בקייטי, מערבית ליוסטון.

היו ימים שבהם הייתי עומדת בקצה כביש הגישה ומסתכלת על כל מכונית חולפת. לא משנה כמה פעמים אימא אמרה לי להפסיק לחפש אותו, פשוט לא יכולתי. אני משערת שחשבתי שכוח הרצון שלי חזק מספיק כדי לגרום לו להופיע.

יש לי רק מעט זיכרונות מאבי, יותר רשמים. כנראה נשא אותי על כתפיו פעם או פעמיים — אני זוכרת את החזה הקשה שלו מתחת לשוקיי, את התחושה שאני מעופפת גבוה באוויר, מעוגנת בלחץ החזק של אצבעותיו סביב קרסוליי, ואת הזרמים המחוספסים של שערו בתוך ידיי, שיער שחור, מבריק ומדורג. אני כמעט יכולה לשמוע את קולו שר ‘אריבה דל סיילו’, שיר ערש מקסיקני שתמיד גרם לי לחלום חלומות מתוקים.

תמונה ממוסגרת של אבא ניצבת על השידה שלי, היחידה שיש לי. הוא לובש חולצת בוקרים משובצת, ג’ינס מקומטים מלפנים וחגורת עור רקוע עם אבזם מכסף וטורקיז בגודל של צלחת. חיוך קטן תלוי באחת מזוויות פיו, וגומה מנקבת את חלקוּת לחיו השחומה. לכל הדעות הוא היה איש חכם, רומנטיקן, עובד חרוץ ושאפתן. אני מאמינה שהוא היה יכול להגיע להישגים גדולים בחיים אילו היה מקבל עוד כמה שנים במתנה. אני יודעת כל כך מעט על אבא שלי, אבל אני בטוחה שהוא אהב אותי. אני מרגישה את זה, למרות הבזקי הזיכרון הקטנים.

אימא מעולם לא מצאה גבר שיהווה תחליף לאבא. או ליתר דיוק, היא מצאה המון גברים שהחליפו אותו. אבל אף אחד מהם לא נשאר יותר מדי זמן. היא היתה אישה יפהפייה, גם אם לא שמחה, ומעולם לא היתה לה בעיה למשוך גברים. לגרום למישהו להישאר, זה כבר היה עניין אחר. עד שמלאו לי שלוש־עשרה, כבר היו לאימא יותר גברים משיכולתי לספור. זאת היה הקלה כשהיא מצאה אחד והחליטה להישאר איתו לתקופה. הם החליטו לעבור לגור יחד בעיירה וֶלקאם שבמזרח טקסס, לא רחוק מהמקום שבו גדלתי. כפי שהתברר בהמשך, בוולקאם איבדתי הכול ומצאתי הכול. ולקאם היתה המקום שבו הובלו חיי ממסלול אחד לאחר, ושלחו אותי למקומות שמעולם לא חשבתי שאבקר בהם.

ביום הראשון שלי בחניון הקרוואנים טיילתי לאורך כביש ללא מוצא, שעבר בין הבתים הניידים שניצבו מסודרים בשורות כמו קלידי פסנתר. החניון היה מעין רשת מאובקת של רחובות ללא מוצא, עם כביש לולאה חדש שהתפתל משמאלה. כל קרוואן עמד על שטח בטון משלו, לבוש בחצאית עשויה סבכת אלומיניום או עץ. לפני כמה מהקרוואנים היו פיסות חצר, בקצתן נראו שיחי הדס עם פרחים עדינים בצבע חום בהיר וקליפת עץ סדוקה מחום.

שמש אחר הצהריים המאוחרים היתה עגולה ולבנה כמו צלחת נייר שהודקה לשמים. היה נדמה שהחום הגיע גם מלמטה וגם מלמעלה והחליק מתוך האדמה הסדוקה בגלים בלתי נראים. הזמן נע בזחילה בוולקאם, המקום שבו אנשים האמינו שכל מה שצריך לעשות מהר — לא שווה לעשות. כלבים וחתולים העבירו את רוב היום בשינה בצל החם, והתעוררו רק כדי ללקק כמה טיפות פושרות משעוני המים. אפילו הזבובים היו איטיים.

הצ’ק שבמעטפה השמיע קול פצפוץ בכיס מכנסי הג’ינס הקצרים הגזורים שלי. אימא ביקש שאקח אותו למנהל חוות התורמוס, מר לואיס סַדלֶק, שהתגורר בבית לבנים אדומות ליד הכניסה לחניון הקרוואנים.

כפות רגליי רתחו כאילו הותכו בתוך הנעליים, כשגררתי רגליים לאורך קצות האספלט השבור. לפניי ראיתי שני בנים גדולים יותר ונערה מתבגרת עומדים, גופם נינוח ואיבריהם רפויים. לנערה היו קוקו בלונדיני ארוך ופוני עגול שרוסס בספריי. מכנסונים קצרצרים וחזיית בגד־ים סגולה חשפו את השיזוף העמוק שלה, מה שהסביר למה הבנים היו כל כך שקועים בשיחה איתה.

אחד הבנים לבש מכנסיים קצרים וגופייה, והשני, נער שחור שיער, לבש מכנסי רֶנגלֶר מהוהים ומגפי רוֹפֶּר חומים. הוא נשען עם כל משקל גופו על רגל אחת, כשאגודל אחד נעוץ בכיס הג’ינס, וידו הפנויה נעה כשדיבר.

היה משהו מרשים בצורת הלסת הדקה שלו, בזוויות הנוקשות של צדודיתו. החיוּת שלו כמעט צרמה בסביבה המעולפת מרוב חום.

למרות שטקסנים בני כל הגילים חברותיים באופן טבעי ופונים לזרים ללא היסוס, היה ברור שכשאחלוף על פני השלישייה הזאת, הם לא יבחינו בי. וזה היה ממש בסדר מצדי.

אבל כשהלכתי בשקט לאורך הצד השני של השביל, נבהלתי פתאום מפרץ של רעש ותנועה, ובעודי נרתעת לאחור, הותקפתי על ידי שני כלבי פיטבול שנראו מוכי כלבת. הם נבחו ונהמו ומשכו לאחור את שפתותיהם וחשפו שיניים צהובות. מעולם לא פחדתי מכלבים, אבל השניים האלה ללא ספק חיפשו משהו לטרוף.

האינסטינקטים השתלטו עליי, והסתובבתי כדי להימלט. הסוליות הבלויות של הסניקרס הישנות שלי החליקו על החצץ הפזור, כפות רגליי כשלו תחתיי, ונחַתי על הקרקע על ידיי וברכיי, מצפה להיקרע לגזרים. אבל אז נשמע קול כעוס מעל הדם שהציף את אוזניי, ובמקום שיניים נסגרות על בשרי הרגשתי זוג ידיים חזקות אוחזות בי.

ייללתי כשהפכו אותי ונשאתי את עיניי אל תוך פניו של הנער עם השיער השחור. הוא בחן אותי במבט מהיר ופנה לצעוק עוד קצת על הפיטבולים. הכלבים נסוגו כמה מטרים לאחור, והנביחות שלהם דעכו והפכו לרטינות עצבניות.

‘עופו כבר,’ הנער זרק לעברם. ‘עופו הביתה ותפסיקו להפחיד אנשים, שני חארו…’ הוא עצר את עצמו וזרק מבט מהיר לעברי.

הפיטבולים השתתקו וצעדו לאחור תוך כדי שינוי מדהים במצב הרוח, כשלשונותיהם הוורודות מתנדנדות כסרטים מסולסלים למחצה של בלוני מסיבה.

המושיע שלי הביט בהם בגועל ודיבר אל הנער בגופייה. ‘פיט, תחזיר את הכלבים לבית של מיס מארווה.’

‘הם יגיעו בעצמם הביתה,’ מחה הנער, שסירב להיפרד מחברתה של הנערה הבלונדינית בחזיית הביקיני.

‘תחזיר אותם,’ הגיעה התשובה הסמכותית, ‘ותגיד למארווה שתפסיק להשאיר את השער המחורבן פתוח.’

בזמן שדיברו, הצצתי למטה אל ברכיי וראיתי שהן נוטפות דם ומנוקדות באבק החצץ. כאשר ההלם התפוגג, השלמתי את הדרך אל מבוכה מכווצת נשמה והתחלתי לבכות. ככל שניסיתי להתאפק, המצב רק החמיר. דמעות זלגו מתחת למסגרת הפלסטיק של משקפיי הגדולים.

‘נו, באמת…’ שמעתי את הנער בגופייה ממלמל. הוא פלט אנחה והלך לעבר הכלבים ותפס את הקולרים שלהם. ‘בואו, בלגניסטים.’ הם הלכו איתו ברצון, מטופפים באלגנטיות משני צדיו, כאילו הם באודישן לתחרות הכלבים השנתית של המדינה.

תשומת לבו של הנער עם השיער השחור חזרה אליי, וקולו התעדן. ‘טוב… את בסדר. לא צריך לבכות, מתוקה.’ הוא תלש מטפחת אדומה מהכיס האחורי של מכנסיו והתחיל לנגב את פניי. במיומנות מחה את עיניי ואת אפי ואמר לי לנשוף. במטפחת שהתהדקה בחוזקה על אפי נספג שמץ זיעה גברית. באותה תקופה גברים בכל הגילים הלכו עם מטפחת אדומה בכיס האחורי של הג’ינס. ראיתי מטפחות ששימשו מסננת, פילטר לקפה, מסכת אבק, ופעם אחת אפילו תחליף לחיתול.

‘בחיים אל תברחי ככה מכלבים.’ הנער הכניס את הממחטה לכיס האחורי. ‘לא משנה עד כמה את מפחדת. רק תזיזי את המבט הצידה ותלכי משם ממש לאט, את מבינה? ותצעקי ‘לא’ בקול הכי חזק שלך, ותתכווני לזה.’

משכתי באף והינהנתי, והבטתי בפניו המוצללות. פיו הרחב היה מעוקל במין חיוך ששלח רטט בבטני התחתונה וקשר את בהונותיי בתוך הסניקרס.

יופי אמיתי היה רחוק ממנו רק מילימטרים ספורים. מבנה גופו היה חד ומובלט, ואפו היה מעוקם ליד הגשר משבר ישן. אבל חיוכו בער על אש קטנה, ועיניו, כחול על כחול, נראו אפילו בהירות יותר על רקע צבע עורו צרוב השמש ושערו השחור הפרוע שהבריק כמו פרוות מינק.

‘אל תפחדי מהכלבים האלה,’ הוא אמר. ‘הם נורא שובבים, אבל עד כמה שאני יודע, הם אף פעם לא נשכו אף אחד. בואי, קחי את היד שלי.’

כשהוא משך אותי לעמידה על רגליי, הברכיים שלי בערו כאילו מישהו הצית אותן. אבל בקושי הבחנתי בכאב מרוב שהייתי עסוקה בפעימות הלב שלי. ידו אחזה בידי בחוזקה, אצבעותיו יבשות וחמות.

‘איפה את גרה?’ שאל הנער. ‘את עוברת לקרוואן חדש בלולאה?’

‘א־הה,’ מחיתי דמעה סוררת מהסנטר.

‘הארדי…’ קולה של הנערה הבלונדינית שידל במתיקות. ‘היא בסדר עכשיו. תלווה אותי בחזרה. יש לי משהו להראות לך בחדר שלי.’

הארדי. אז ככה קוראים לו. הוא נשאר מולי, ומבטו הבהיר הוסט אל הקרקע. וטוב שכך, כי הנערה לא יכלה לראות את החיוך העקום שהסתתר בזווית פיו. נראה שהוא ידע טוב מאוד מה היא רוצה להראות לו.

‘לא יכול,’ הוא אמר בעליזות. ‘אני צריך לשמור על הקטנטונת הזאת.’

מורת הרוח שהרגשתי בעקבות ההתייחסות אליי כאל תינוקת, התחלפה במהירות בתחושת ניצחון על כך שאני נבחרתי על פני הבלונדינית. למרות שלא יכולתי להבין למה לעזאזל הוא לא קפץ על ההזדמנות ללכת איתה.

לא הייתי ילדה מכוערת, אבל גם לא הייתי מאלה שמסובבים אחריהן את הראש. מאבי המקסיקני קיבלתי שיער שחור, גבות עבות ופה שחשבתי שהוא כפול מהגודל הרצוי. מאימא שלי קיבלתי מבנה גוף רזה ועיניים בהירות, אבל צבען לא היה ירוק בהיר כים כמו שלה, אלא צבע שקד. פעמים רבות ייחלתי לצבע השנהב של עורה של אימא ולשערה הבלונדיני, אבל הכהות של אבי ניצחה.

הביישנות שלי והעובדה שהרכבתי משקפיים לא שיפרו את המצב. מעולם לא בלטתי בהמון. אהבתי להסתתר בפינות והייתי הכי מאושרת כשהייתי לבדי וקראתי. כל אלה, וגם הציונים הטובים שקיבלתי בבית הספר, חרצו את גורלי ומנעו ממני כל אפשרות להיות מקובלת. המסקנה הבלתי נמנעת היתה שבנים כמו הארדי בחיים לא יבחינו בי.

‘נו,’ הוא האיץ בי והוביל אותי אל קרוואן חום בעל חדר אחד, עם מדרגות בטון מאחור. שמץ של יהירות הכניס חיים בהליכתו, ונוספה לו גם נמרצות של כלב שמירה.

הלכתי בעקבותיו בזהירות ושאלתי את עצמי עד כמה אימא תכעס אם תגלה שהלכתי עם זר. ‘זה שלך?’ שאלתי כשהתקרבנו אל הבית, וכפות רגליי שקעו אל תוך העשב המתפצח שצבעו בז’.

הארדי השיב מעבר לכתפו. ‘אני גר כאן עם אימא שלי, שני האחים שלי ואחותי.’

‘זה המון אנשים לחדר אחד,’ הכרזתי.

‘כן, נכון. אני חייב לעזוב בקרוב. אין מקום בשבילי. אימא אומרת שאני גדל כל כך מהר, שעוד אעיף את הקירות.’

הרעיון שהיצור הזה עוד אמור לגדול היה מפחיד כמעט. ‘עוד כמה אתה הולך לגדול?’ שאלתי.

הוא ציחקק וניגש אל ברז שהיה מחובר לצינור גינה אפור ומאובק. הוא פתח אותו בכמה סיבובים מיומנים, וכשזה התחיל להזרים מים, הוא הלך למצוא את קצה הצינור. ‘לא יודע. אני כבר יותר גבוה מרוב בני המשפחה. שבי על המדרגה התחתונה שם ותמתחי את הרגליים.’

צייתי, כשאני מביטה למטה אל שוקיי הכחושות, שעורן מכוסה בפלומה ילדותית שחורה. גילחתי את הרגליים כמה פעמים, אבל זה עדיין לא היה הרגל קבוע. לא יכולתי שלא להשוות בינן לרגליים השזופות החלקות של הבלונדינית, ולהט המבוכה התעורר בתוכי.

כשהארדי התקרב אליי עם הצינור, הוא כרע על ברכיו והזהיר, ‘זה בטח ישרוף קצת, ליברטי.’

‘זה בסדר, אני…’ נעצרתי, ועיניי התרחבו בתימהון. ‘איך אתה יודע איך קוראים לי?’

חיוך ביצבץ באחת מזוויות פיו. ‘זה כתוב לך על החגורה מאחור.’

חגורות עם שמות היו מאוד פופולריות באותה שנה. התחננתי בפני אימא שתזמין לי אחת. בחרנו חגורה מעור ורוד בהיר שהשם שלי חרות בה באותיות אדומות.

שאפתי אוויר בחוזקה כשהארדי שטף את ברכיי בזרם מים פושרים וניקה את הדם והחצץ. זה כאב יותר מכפי שציפיתי, במיוחד כשהעביר את אגודלו על כמה חלקיקי אבן עיקשים וחילץ אותם מעורי הנפוח.

הוא השמיע קולות מרגיעים כשנרתעתי ודיבר כדי להסיח את דעתי.

‘בת כמה את? שתים־עשרה?’

‘ארבע־עשרה ושלושת רבעי.’

עיניו הכחולות נצצו. ‘את קטנה קצת יחסית לבת ארבע־עשרה ושלושת רבעי.’

‘אני לא,’ השבתי במרמור. ‘בן כמה אתה?’

‘שבע־עשרה ושתי חמישיות.’

התקשחתי בתגובה ללגלוג הקל, אבל כשמבטי פגש את שלו, ראיתי שמץ של הומור. מעולם לא חשתי קודם לכן משיכה לאדם אחר בעוצמה כזאת, חמימות וסקרנות התערבבו יחד ויצרו באוויר שאלה שאינה נשאלת.

רק פעמים מעטות בחיים זה קורה כך. את פוגשת זר, וכל מה שאת יודעת הוא שאת מוכרחה לדעת עליו הכול.

‘כמה אחים ואחיות יש לך?’ הוא שאל.

‘אין. זה רק אני ואימא והחבר שלה.’

‘מחר, אם יצא לך, אני אביא את אחותי האנה לפגוש אותך. היא יכולה להכיר לך כמה מהילדים כאן ולגלות לך ממי כדאי להתרחק.’ הארדי הסיט את המים מברכיי הצורבות, שהיו עכשיו ורודות ונקיות.

‘ומה עם זאתי שעכשיו דיברת איתה? גם היא אחת מאלה שאני צריכה להתרחק מהם?’

הבזק של חיוך. ‘זאת טַמַרין. כן, תתרחקי ממנה. היא לא כל כך אוהבת בנות אחרות.’ הוא הלך לסגור את הברז וחזר לעמוד מעליי בעודי יושבת בפתח הדלת, ושערו השחור נשפך על מצחו. רציתי להסיט אותו לאחור. רציתי לגעת בו, לא בחושניות אלא בפליאה.

‘את הולכת הביתה עכשיו?’ שאל הארדי והושיט לי יד. כפות ידנו השתלבו. הוא משך אותי עד שנעמדתי על רגליי, וּוידא שאני יציבה לפני שהרפה ממני.

‘עוד לא. אני צריכה לעשות משהו. צ’ק למר סדלק.’ הושטתי יד אל כיס התיק שלי לוודא שהוא עדיין שם.

השם גרם לקמט להתפרש בין גבותיו הישרות השחורות. ‘אני בא איתך.’

‘אתה לא צריך,’ אמרתי, למרות שהוצפתי בגל של אושר למשמע ההצעה.

‘דווקא כן. אימא שלך צריכה לדעת לא לשלוח אותך למשרד הראשי לבד.’

‘לא הבנתי.’

‘תביני אחרי שתפגשי אותו.’ הארדי אחז בכתפיי בידיו ואמר בתקיפות, ‘אם אי־פעם תצטרכי לבקר אצל לואיס סדלק מאיזושהי סיבה, תבואי לקרוא לי קודם.’

אחיזתן של ידיו בכתפיי היתה מחשמלת. קולי נשמע חסר נשימה כשאמרתי, ‘אני לא רוצה לסבך אותך.’

‘את לא מסבכת.’ מבטו נח עליי עוד רגע, ואני מעדתי לאחור חצי צעד.

‘זה באמת יפה מצדך,’ אמרתי.

‘לעזאזל.’ הוא ניענע את ראשו והשיב בחיוך, ‘אני לא נחמד. אבל בין הכלבים של מיס מארווה לסדלק, מישהו צריך להשגיח עלייך.’

הלכנו לאורך הכביש הראשי, כשהארדי מקצר את צעדיו הארוכים כדי להתאים אותם לשלי. כשקצב צעדינו היה מתואם באופן מושלם, הרגשתי כאב חד של סיפוק. יכולתי להמשיך ללכת ככה לנצח לצדו. רק פעמים מעטות בחיי נכחתי בהווה באופן כה מלא, בלי הבדידות שאורבת לי בקצה.

כשדיברתי, קולי נשמע חלוש באוזניי, כאילו שכבנו בתוך עשב בשרני מתחת לעץ מֵצל. ‘למה אתה אומר שאתה לא נחמד?’

צחקוק נמוך. ‘כי אני חוטא חסר תקנה.’

‘גם אני.’ זה לא היה נכון, כמובן, אבל אם הנער הזה היה חוטא חסר תקנה, גם אני רציתי להיות.

‘לא, את לא,’ הוא אמר לאט ובוודאות.

‘איך אתה יכול להגיד כשאתה לא מכיר אותי בכלל?’

‘אני יכול לדעת רק מלהסתכל.’

הבטתי בו בהיחבא. התפתיתי לשאול מה עוד הוא יכול ללמוד מהמראה שלי, אבל חששתי שאני כבר יודעת. הקוקו הסתור שלי, האורך הצנוע של הג’ינס הקרועים שלי, המשקפיים הגדולים והגבות הסמיכות… כל אלה לא הסתכמו בתמונת הפנטזיה הפרועה של כל נער. החלטתי לשנות את נושא השיחה. ‘מר סדלק רע?’ שאלתי. ‘בגלל זה לא כדאי לי לבקר אותו לבדי?’

‘הוא ירש את חניון הקרוואנים מהוריו לפני חמש שנים בערך, ומאז הוא הטריד כל אישה שעוברת לידו. הוא ניסה לעשות את זה לאימא שלי פעם או פעמיים, עד שאמרתי לו שאם הוא יעשה את זה שוב, אני אדאג לכך שלא יישאר ממנו כלום חוץ מכתם על האדמה מכאן ועד שוגרלנד.’

לא פיקפקתי בדבריו לרגע. למרות גילו הצעיר, הארדי היה מספיק גדול כדי לגרום למישהו נזק רב.

הגענו לבית חווה בנוי לבנים אדומות, שהיה צמוד לאדמה צחיחה כמו קרצייה. הכיתוב על השלט הגדול בשחור־לבן הכריז, חוות התורמוס מושבת הקרוואנים. השלט ניצב בצדו של הבית, קרוב לכביש הראשי, ולהקות של פלמינגואים מפלסטיק ורוד דהוי, מנוקבים בקליעי רובה, היו מסודרים בקפידה לצדי הכביש.

רק כעבור זמן גיליתי שכמה מדיירי פארק הקרוואנים, כולל מר סדלק, נוהגים לבקר בחלקה של אחד השכנים ולהתאמן בירי למטרה. הם ירו בשורה של פלמינגואים מפלסטיק שהתנודדו והסתובבו לאחור בכל פעם שנפגעו. כשפלמינגו היה מחורָר מדי ויצא מכלל שימוש, הוא היה ממוקם באופן אסטרטגי לפני הכניסה לחניון הבתים הניידים, כפרסומת לכישורי הירי של הדיירים.

שלט פתוח היה תלוי על החלון הקטן הסמוך לדלת הכניסה. מחוזקת מהנוכחות הבוטחת של הארדי לצדי, ניגשתי אל דלת הכניסה, דפקתי עליה לרגע ופתחתי אותה.

מנקה לטינית היתה עסוקה בטאטוא הכניסה. בפינה השמיע נגן קלטות פולקה עליזה בקצב של מוזיקה טיחואנית. הנערה הרימה את מבטה ודיברה ספרדית בקצב של מכונת ירייה. ‘קווידאדו, אֶל פּיסו אֶס מוחאדוֹ.’

הבנתי רק מילים מועטות בספרדית. מכיוון שלא היה לי מושג מה היא אמרה, הנדתי בראשי בהתנצלות. אבל הארדי השיב בלי להשתהות, ‘גרסיאס, טֶנדרֶמוֹס קווידאדוס.’ הוא הניח את ידו על מרכז הגב שלי. ‘זהירות. הרצפה רטובה.’

‘אתה מדבר ספרדית?’ שאלתי אותו, מופתעת מעט.

גבותיו השחורות התרוממו. ‘את לא?’

הנדתי בראשי, מבוישת. זה תמיד היה מקור למעט מבוכה, שלמרות המורשת שלי לא ידעתי לדבר בשפת אבי.

דמות גבוהה וכבדה הופיעה בדלת המשרד הראשי. במבט ראשון לואיס סדלק נראה גבר נאה. אבל היה זה יופי חרב. על פניו וגופו נראה הריקבון שנובע מהתמכרות להנאות. חולצת הבוקרים המפוספסת שלו נותרה מחוץ למכנסיים במאמץ להסתיר את האזור שמתחת למותניים. למרות שבד המכנסיים שלו נראה כמו פוליאסטר זול, המגפיים שלו היו עשויים מעור נחש שנצבע בכחול. תווי פניו החלקים נפגמו על ידי נפיחות אדמומית סביב צווארו ולחייו.

סדלק הביט בי בעניין מסויג, ושפתיו נמשכו לאחור בחיוך של בדיחה גסה. הוא דיבר קודם אל הארדי. ‘מי זאת המסתננת הקטנה?’

מזווית עיני ראיתי את המנקה מתקשחת ומפסיקה לקרצף. היא כנראה נחשפה למילה הזאת מספיק פעמים כדי להבין את משמעותה.

‘אל תקרא לה ככה,’ אמר הארדי בטון שגרם לשערות שעל עורפי לסמור.

הם הביטו זה בזה בעוינות מורגשת, מבטיהם שווים. גבר שעבר מזמן את שיאו, ונער שעדיין לא הגיע אל השיא שלו. אבל לא היה לי ספק איך זה ייגמר אם יתפתח שם מאבק.

‘אני ליברטי ג’ונס,’ אמרתי בניסיון להרגיע את האווירה. ‘אימא שלי ואני נכנסות לבית החדש.’ הוצאתי את המעטפה מהכיס האחורי והושטתי לו. ‘היא אמרה לי לתת לך את זה.’

סדלק לקח את המעטפה ותחב אותה בכיס החולצה שלו, ומבטו החליק על גופי מלמעלה עד למטה. ‘דיאנה ג’ונס היא אימא שלך?’

‘כן, אדוני.’

‘איך לאישה כזאת יש ילדה שחומה כמוך? בטח אבא שלך היה מקסיקני.’

‘כן, אדוני.’

הוא פלט צחקוק מלגלג וניענע בראשו. חיוך נוסף הזדחל לרוחב פיו. ‘תגידי לאימא שלך להביא את הצ’ק של השכר דירה בעצמה בפעם הבאה. תגידי לה שאני צריך לדבר איתה על משהו.’

‘בסדר.’ כל כך רציתי כבר לא להיות לידו, שמשכתי בזרועו הנוקשה של הארדי. לאחר שזרק מבט מתרה אחרון לעבר לואיס סדלק, הלך הארדי בעקבותיי אל הדלת.

‘כדאי שלא תסתובבי עם זבל לבן מהסוג של משפחת קייטס, ילדונת,’ סדלק קרא אחרינו. ‘הם מביאים רק צרות, אלה. והארדי הוא הכי גרוע.’

אחרי רגע קצר בנוכחותו הרגשתי כאילו בוססתי באשפה עד גובה המותניים. הסתובבתי כדי להציץ בהארדי בפליאה.

‘איזה חלאה,’ אמרתי.

‘אפשר להגיד.’

‘יש לו אישה וילדים?’

הארדי הניד בראשו. ‘עד כמה שאני יודע, הוא התגרש פעמיים. יש נשים בעיר שחושבות שהוא מציאה. לא רואים עליו, אבל יש לו קצת כסף.’

‘מחניון הקרוואנים?’

‘מזה, ומעוד עסק צדדי אחד או שניים.’

‘איזה מין עסק צדדי?’

הוא שיחרר צחוק מריר. ‘את לא רוצה לדעת.’

הלכנו לצומת הלולאה בדממה מהורהרת. עכשיו, כשהערב התחיל לרדת, נראו סימני חיים בחניון הקרוואנים. מכוניות נכנסות, קולות בני אדם וטלוויזיות מסתננים מבעד לקירות הדקים, ריחות של אוכל מטוגן. השמש באופק דיממה צבע עד שהשמים נספגו בסגול ובכתום ובארגמן.

‘זה?’ שאל הארדי, כשהוא נעצר לפני הקרוואן הלבן שלי, המוקף כולו בחגורת אלומיניום.

הינהנתי עוד לפני שראיתי את הצדודית של אימא שלי בחלון המטבחון. ‘כן. זה זה,’ קראתי בהקלה. ‘תודה.’

כשעמדתי שם והרמתי את מבטי אליו מבעד למשקפיי בעלי המסגרת החומה, הארדי הושיט יד כדי להחזיר קווצת שיער שהשתחררה מהקוקו שלי. קצות אצבעותיו המיובלים שיפשפו בעדינות את קו שערי כמו דגדוג של לשון חתול. ‘את יודעת מה את מזכירה לי?’ הוא שאל כשהוא בוחן אותי. ‘ינשוף שדוני.’

‘אין דבר כזה,’ אמרתי.

‘דווקא יש. הם חיים בעיקר בדרום עמק ריו גרנדה ומעבר לו. אבל מדי פעם איזה ינשוף שדוני מגיע לכאן. ראיתי אחד.’ הוא השתמש באגודל ובאצבע כדי לסמן אורך של עשרה סנטימטרים. ‘זה היה כל הגודל שלו. ציפור קטנה וחמודה.’

‘אני לא קטנה,’ מחיתי.

הארדי חייך. צלו כיסה אותי וחסם את אור השקיעה מעיניי המסונוורות. רגש לא מוכר התעורר בתוכי. רציתי לפסוע עמוק יותר אל תוך הצל עד שאפגוש את הגוף שלו, להרגיש את זרועותיו עוטפות אותי. ‘סדלק צדק, את יודעת,’ הוא אמר.

‘באיזה עניין?’

‘אני מביא רק צרות.’

ידעתי את זה. לבי המשתולל ידע את זה, וכך גם ברכיי החלשות ותחושת החום המעקצצת בבטני. ‘אני אוהבת צרות,’ הצלחתי להגיד, והצחוק שלו התגלגל באוויר.

הוא התרחק בצעדים ארוכים וחינניים, דמות כהה וחזקה. חשבתי על הכוח בזרועותיו כשהרים אותי מהקרקע. הבטתי בו עד שהוא נעלם מן העין, והגרון שלי דיגדג כאילו בלעתי הרגע כפית מלאה בדבש חם.

השקיעה נגמרה בחרך אור ארוך שעיטר את האופק, כאילו השמים היו דלת גדולה ואלוהים הגניב הצצה אחרונה. לילה טוב, ולקאם, חשבתי ונכנסתי אל תוך הקרוואן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבה כפולה בטקסס”