החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על חנן פילצקי

חנן פילצקי נולד בשנת 1950 להורים ניצולי שואה בעיר וילנה, ליטא. כיום מתגורר בחולון. סובל ממחלת ניוון שרירים PMD מילדות.   לפני מספר שנים פרש מעבודתו כמנהל חשבונות על מנת להתפנות לעיסוקי הלב והנפש. כותב שירה עכשווית ומחבר לחנים לשיריו. ... עוד >>

הצ'ט

מאת:
הוצאה: | 2021 | 223 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

זהו סיפורם של לינוי, יערית ותום. באחד מימי חודש אוגוסט החמים, מוצא עצמו תום בחופשה מהעבודה, משועמם וחסר תוכניות. בדרך מקרה הוא מגלה את עולם הצ'ט, ומרגע זה מתחילים חייו להשתנות. באחד מחדרי הצ'ט הוא פוגש את מי שמסתתרת מאחורי הכינוי "מכוערת". מסוקרן ונחוש, הוא עומד על כך שיפתחו חדר פרטי לעצמם, שם יהיו אמיתיים זה עם זה בעולם השקרי שמסביב. "מכוערת" מזדהה כלינוי. למרות התחייבותו לאמת, מחליט תום להסתיר מפניה את דבר נכותו. בלילה הראשון הוא חולם עליה. כעבור יומיים, מבלי שנפגשו במציאות וללא ידיעתה, נוסע תום לשדה התעופה ללוותה בדרכה לאוסטרליה. הוא מאמין שראה אותה במו עיניו עולה במדרגות הנעות לטיסה. מרסיסי המידע שהספיק לאסוף עליה, יוצא תום למסע, בחפשו אחר מקורות נביעתה של לינוי. בדרכו לשם מזמן לו הגורל את יערית. לאחר חיבוטי נפש קשים הוא מאמין שהכול "מכתוב".

 

האם "מכוערת" היא באמת לינוי היפה? האם יערית תגרום למפנה דרמטי בחייו?  האם יפגשו תום ויערית את זו שחוללה את הכול? העלילה מדלגת בין זמנים ומקומות – מעגלים רבים נפתחים בסיפור לוהט, מתעתע ומרגש. האם יצליחו לסגור אותם?

 

הסיפור מלווה בקטעי שירה של המחבר, חלקם כחלק מהעלילה וחלקם כ״איור״ למתרחש.

 

מקט: 4-698-832
זהו סיפורם של לינוי, יערית ותום. באחד מימי חודש אוגוסט החמים, מוצא עצמו תום בחופשה מהעבודה, משועמם וחסר תוכניות. בדרך […]

1

היא עמדה שעונה בגבה אל מחיצת הזכוכית של תחנת האוטובוס. גופה המתוח כקפיץ אִפשר לה כמעט להידבק אל הזכוכית הקרה. היא עמדה שם לבדה, בוהה אל השמיים כאל מקור ישועתה היחיד.

הייתה זו שעת ערב מאוחרת של יום חמישי, יום בו החורף החל לגלות סימני התפוגגות אחרונים. היה לה ברור כי האוטובוס האחרון חלף מזמן ובכל זאת נשארה דבוקה למקומה. היא לא נעה, רק חיכתה כאילו עוד מעט יגיע מישהו ויחלץ אותה ממצוקתה. שפתיה מלמלו מילים סתומות. 'זה לא בסדר, איך יכולתי להס… איזו טיפשה אני, המניאק הזה, אני… למה הס…' קולה היה צלול וחרישי, עירוב של תחינה ובכי שנתערבבו עם שאר קולות הלילה שבקעו מבין הפרדסים סביב.

תחנת האוטובוס הוסתרה בעצי ברוש גבוהים שעמדו כחרבות זקופות, ותרמו אף הם לחשכה שהלכה ופשטה בצידו זה של הכביש ובמרחב כולו. צלליתה נראתה רק במעומעם מעברו השני של הכביש, אך קולה נשמע בבירור, כאילו שאין לה מה להסתיר או שלא אכפת לה שמישהו עשוי להקשיב בשעה מאוחרת זו של הלילה, ואולי דווקא כיוונה את קולה כך שמישהו ישמע ויענה.

היא ניתקה הישענותה אל התחנה ובפסיעות קטנות החלה לחצות את הכביש הצר אל עברו השני.

בצידו זה של הכביש היה חשוך עוד יותר. קולו של תן שבקע מהחשכה החיש את צעדיה עד כדי ריצה קלה. אדמת הכורכר בשולי הכביש בלעה את רחש צעדיה, רק בכייה החרישי העיד על מקום הימצאה.

הליכתה הכפויה, בגפה, במקום זה ובשעה זו של הלילה, שארכה כחצי שעה בקירוב, דמתה בעיניה כנצח. בהגיעה אל קצה הדרך עצרה לפתע, כמו קפאה במקומה. אחרי השתהות של כמה שניות פלטה אנחת רווחה, 'ברוך השם.' לעיניה נגלה מבנה קטן בצד הדרך. אור צהוב קלוש בקע מבעד לזגוגיותיו ומעל לכרכוב היה שלט קטן ומואר, 'פונדק דרכים'.

ללא היסוס, טעונה באנרגיה של כעס שצברה ממצוקתה, הדפה את הדלת הקטנה. כמעט איש מבין השוהים במקום לא הרים את עיניו להביט מדוע הדלת סבבה על צירה, כאילו הדיפת הדלת בכוח הייתה דבר שבשגרה. הדבר הבולט היחיד היה שהיא הייתה בגפה. גם כעבור זמן, כשאיש לא נכנס אחריה ולא הצטרף אליה כמקובל, זה לא גרם לאף אחד להתייחס אליה.

המקום לא היה ריק, בהתחשב בשעה מאוחרת זו של הלילה. ישבו שם שבעה אנשים, חוץ מהברמן שהיה גם המלצר וכנראה גם הבעלים של המקום.

הדלת נסגרה מעוצמת הרוח שנשבה בחוץ, והיא נותרה עומדת שניות ספורות על מקומה בטרם החליטה אנה פניה מועדות.

הרמתי עיניי אליה, מסתיר את פניי בספל הקפה שבידי. מולי ניצבה אישה צעירה, כבת עשרים וחמש. היה לה יופי מיוחד שלא נתקלים בו במקומותינו. שיערה בצבע שחור פחם, שהיה מתוח ואסוף בקפידה, הבליט פנים עדינות בגוון ורדרד. אוזניה דבוקות לראשה, כמעט שטוחות, עדויות בזוג עגילי פנינה קטנים. צעיף ארגמן קשור לצווארה הדק ומעיל בד בצבע בז' כיסה את גופה עד ברכיה. לרגליה נעלה מגפיים בהירים בעלי עקב בינוני. היא פשטה כפפה אחת והעבירה את ארנקה הקטן מיד ליד, פסעה צעד אחד ועצרה.

במקום היה מספר לא רב של שולחנות קטנים ומרובעים המתאימים לזוגות. בהזזת ספל הקפה השני שלי באשמורת זו של הלילה ומפתחות הרכב מצידו האחד של השולחן לצידו האחר, כאילו היה איתות על מקום פנוי אשר הזמין את האישה היפה אל שולחני.

היא ניגשה בצעדים בטוחים, הנידה בראשה בנימוס כאילו הכרנו בעבר, הניחה את ארנקה הקטן על השולחן ליד מפתחות הרכב שלי, חייכה ואמרה: 'סליחה, תכף אשוב.'

עקבתי אחריה בעיניי מבלי להזיז את ראשי, היא פנתה לעבר שלט קטן שהיה כתוב בו 'שירותים'. ליבי גאה בי, חשתי גאווה על האמון שנתנה בי בהניחה את ארנקה הקטן לידי, נוסף על בחירתה בשולחני כמקום ישיבה.

שלושה זוגות ישבו בפונדק הקטן, כל אחד מהם עסק בשיחה חרישית תוך לגימת כוס קפה. מכשיר טלוויזיה עשרים ושבע אינץ', נטוי בזווית חדה כלפי מטה, תלוי על זרוע מתכווננת בקיר, הקרין סרט וידיאו שאיש לא גילה בו עניין. כולם ישבו במקומם כשרק הברמן חוצה מדי פעם בפעם את הרחבה שבין השולחנות במסלול קבוע מראש כל אימת שמישהו מסמן לו באצבעו לגשת.

מהמקום שבו ישבתי יכולתי לתצפת על כל הנוכחים. זוג אחד היה מבוגר יותר מהאחרים, אנשים סולידיים בלבוש ובמראה, אולי בפרק ב' בחייהם, חשבתי לתומי. שני הזוגות הנוספים היו צעירים וקולניים יותר, דיברו בהתלהמות, בשצף ובליווי תנועות ידיים כאילו השתמשו בשפת הסימנים, הם ישבו בחברותא וצחקקו כל העת.

חלפו למעלה מעשר דקות מרגע שהניחה את ארנקה על שולחני ונעלמה. כעת היא פסעה לעברי תוך שהיא מסדרת את חולצתה הלבנה ואת שולי חצאיתה השחורה במקומן הנכון.

מולי ניצבה אישה יפה ואצילית שנישאה לגובה של מטר ושבעים בערך. היא הושיטה ידיה אל מאחורי עורפה, הנידה ראשה מצד אל צד ופיזרה את שיערה שהחליק בקלות וגלש ברכות על צווארה ועל כתפיה, מה שהוסיף לה חן רב עוד יותר.

'אפשר?' שאלה.

בטרם הספקתי לסמן לאות הסכמתי התיישבה מולי.

'בבקשה, בבקשה רבה,' עניתי במהירות לאחר מעשה, אף שלא חיכתה כלל להסכמה ממני.

דומייה מתוחה אפפה את מרחק ארבעים הסנטימטרים שהפרידו בינינו, כאילו שיחקנו במי ימצמץ ראשון.

'אני לינוי,' אמרה לפתע, שוברת ראשונה את כללי משחק השתיקה.

חשתי כי באומרה את שמה בטני מתהפכת וליבי מחסיר פעימה. קיוויתי בכל מאודי כי על פניי לא ניכרת הסערה שהתחוללה בקרבי.

'נעים מאוד,' עניתי במהירות הבזק, בטרם תאמר משהו נוסף שייתן לה שליטה בלעדית במגרש הבית שלי.

ידעתי כי כעת תורי להציג את עצמי, אך בחרתי לחזור על המשפט הקודם פעמיים נוספות: 'נעים מאוד, נעים מאוד, שם יפה יש לך וגם הולם אותך מאוד. לינוי – נוילי,' ניסיתי לגלגל את שמה על לשוני ולמשוך זמן נוסף בטרם אחליט על המשך דבריי.

לינוי תיקנה אותי מייד: 'לינוי,' חזרה שוב על השם כעומדת על המשמר, שמא אשבש אותו.

'כמובן,' הזדרזתי להשיב, 'ל­-י-נ-ו-י,' חזרתי על שמה תוך שאני מדגיש כל הברה.

חיוכה הנבוך קמעה חשף שיניים צחורות כפנינים. היא החליקה את לשונה על שפתיה כדרך משחק ונגסה בהן קלות, שפתיה הפכו מלאות וחושניות.

'הממ… הממ… תשתי משהו?' המהמתי ועוד בטרם הספיקה להשיב סימנתי לברמן לגשת אלינו.

'פעמיים נס קפה וקרואסון שוקולד בבקשה,' אמרתי לברמן מבלי לחשוב מה רצונה של לינוי, 'ושיהיה חם בבקשה,' הוספתי לאחר שהלה כבר הספיק לסוב על עקבותיו ולגמוע מחצית דרכו חזרה לביצוע ההזמנה.

היא אחזה בארנקה ושיחקה בו תוך שהיא פותחת וסוגרת שוב ושוב את הסוגר הקטן שהשמיע קליקים בכל פעם שהאור חדר לארנק. סקרתי את אצבעותיה שהמשיכו לנוע במהירות ובחוסר שלווה על פני ארנקה. לא מצאתי שום אחיזה לרמז בנוגע למצבה. לא הייתה שם טבעת כלשהי שממנה יכולתי ללמוד משהו על לינוי. היא הפשילה מעט את שרוולי חולצתה, שעון זהב קטן הציץ וגילה כי השעה שתיים אחר חצות.

הברמן ניגש אלינו והניח על השולחן לפנינו מגש ועליו שני ספלי קפה ושני קרואסונים. ניחוח השוקולד החם שניגר מהם מילא את נחיריי בזיכרונות מרגעים מתוקים.

'אני רעבה מאוד,' אמרה לינוי והושיטה ידה, כמעט חוטפת את מנתה. 'תודה,' הוסיפה, 'זה היה ממש במקום, עברתי הלילה חוויה שעוד לא נרגעתי ממנה ושעות רבות לא בא אוכל אל פי.'

חשתי כי בטני מתהפכת בשנית וליבי מחסיר פעימה נוספת באומרה זאת. הבטתי בה בעת שנגסה מהקרואסון, היא הבחינה במבטי ושתי דמעות עגולות זלגו פתאום מעיניה החומות. היא הוציאה משרוול חולצתה ממחטה לבנה ומחתה בה קלות את דמעותיה שניגרו על לחייה. 'מצטערת,' אמרה, 'אתה בסדר גמור, אבל יש אנשים שהם ממש לא בסדר.'

שוב חשתי באותה הרגשה מוזרה שאליה התוודעתי בשלישית באותו ערב. ביקשתי מאלוהים, 'הלוואי שלא תאמר עוד מאום ולא תענה אותי לשווא, לפחות עד שתסיים את הקפה'.

בקשתי נענתה במלואה, האור כבה לפתע בגלל סיבה לא ידועה. תוך שניות הופיע הברמן עם חבילת נרות, כאילו ציפה להפסקת חשמל שתבוא בכל רגע. כל שולחן קיבל נר קטן, מסתוריות ואינטימיות השתלטו על המקום.

היא באמת הייתה יפה ולאור הנר עוד יותר. לא יכולתי לשאת עוד את המתח שנצבר בי.

'את יפה,' אמרתי בלחש, כיאה לדיבור במקום שאין בו אור רב. היא הביטה סביבה כאילו חיפשה למי נאמרו הדברים. 'כן,' אמרתי, 'כן, באמת,' הוספתי, 'אני לא אומר זאת סתם בשביל להרשים אותך.'

'זה יפה מצידך,' אמרה. 'אני מודה לך על יחסך אליי מהרגע שבאתי לכאן.'

הבנתי שלינוי עברה חוויה קשה עד אשר הגיעה לכאן, לא ידעתי עד כמה. הצטערתי צער רב על כך, חשתי במידה מסוימת אחריות כלפיה. רצוני לחבקה ולעטוף אותה בזרועותיי היה עז, אך הכוחות שריתקו אותי אל מקומי היו גדולים פי כמה ממשאלות ליבי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.