החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בז'יברני, עם קלוד מונה

מאת:
מצרפתית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2013 | 126 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

בסדרת שיחות מרתקות בביתו בז'יבֶרני, הצייר האימפרסיוניסט ופורץ הדרך הגדול קלוד מוֹנֶה (1926-1840) חושף את עצמו לפני ידידו הסופר חתן פרס גונקור מארק אֶלְדֶר (1933-1884) ומדבר באינטימיות משוחררת ושובת לב על עצמו, על חבריו האמנים, על אמנות הציור, על יצירותיו ועל תפיסת עולמו. מן הדפים עולה דמותו המורכבת של הרב-אמן הדגול, שגרם למהפך בתהליך של יצירת האמנות העכשווית ובישר בדרכו המקורית את לידתה של האמנות המודרנית.

מקט: 4-644-1005
מסת"ב: 978-963-7303-68-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בסדרת שיחות מרתקות בביתו בז'יבֶרני, הצייר האימפרסיוניסט ופורץ הדרך הגדול קלוד מוֹנֶה (1926-1840) חושף את עצמו לפני ידידו הסופר חתן […]

הבריכה

האמן שולף מכיסו את שעונו:

— עשר וחצי, הוא אומר, בוא נלך לראות אותן: הן כבר פתוחות!

אנחנו יורדים בשביל הראשי, פוסעים תחת עצי אשוחית משופעי צל. מרבדים אווריריים של אירוסים משתרעים מימין ומשמאל, ובשמש הם נדמים לטללים סגלגלים. בכל אשר תביט נחבאת האדמה מתחת לפרחי ציפורן, רודודֶנדרון, פעמוניות ונוריות. ורדים מסתערים על גזעי העצים ועל קשתות המטפסים, צונחים בחינניות בצליל מפתיע ומַלהיטים את האוויר. יש לחצות את השביל ואת מסילת הברזל, זו שעליה אמר קְלמַנסו:[2] “קלוד מונה, זה שבגנו יש לו מסילת ברזל…!” הנימפֵאות צומחות באזור נפרד בשולי האחו שעל גדות הסֵן.

הנימפאות, כמו האנשים היפים, אינן נוהגות להשכים קום; על השמש לבוא ולהפציר בהן. הן נפתחות בעזרת אצבעותיה הזהובות של הקוסמת, לצללים אינן מתמסרות. לעת ערב השמש סוגרת אותן, בזו אחר זו, בעודה שוקעת מאחורי אמירי העצים. האין זה נושא נפלא למשורר? — משורר האתמול, שכן כיום דוחקת המכונית את מקומו של הפרח — בתולות מים מפשילות את הינומתן הטהורה אך ורק למבטה הלוהט של השמש!

כשידו האחת בכיסו וסיגריה תחובה בזקנו צועד קלוד מונה בשלווה החלטית שמושגת בזכות איזון טוב ובריאות מושלמת. הוא לבוש בגדים בהירים כי אינו אוהב צבעים קודרים לגופו או בסביבתו. בחורף הוא לובש מעילים רחבים בצבע בז’ ואפודה עשויה פרוות חולֶד רכה ומִשיית — מן החולדים שבגן כמובן. בכל מזג אוויר מתנוסס על ראשו כובע כפרי עשוי לֶבד או קש. דמותו כשל גנן טוב, הוא מוצק ויציב, וחזותו מרמזת הן על עוצמת היער והן על אור אפריל הבוהק. ואולם אם יִפנה לאחור, תחזו במבט החריף, העיקש והנוקב שאין מצפים לראות בחזוּת כה מסבירת פנים.

— מאין באה לך, רב־אמן יקר שלי, החיבה הזאת לנימפאות?

— האמת שאיני יודע… תן לי לחשוב רגע… היה פלג אחד, האֶפְּט, שזורם מז’יזוֹר,[3] בשולי הנחלה שלי. כריתי בו תעלה כדי למלא בריכה קטנה שחפרתי בגן. אני אוהב מים, ואני אוהב גם פרחים. לכן, מאז שהבריכה נמלאה חשבתי לעטרהּ בצמחים. נטלתי לידי קטלוג ובחרתי באקראי, זה הכול…

נכנסים אל גן המים דרך גשר מגובנן מכוסה שיחי ויסטֵריה. ביוני הבושם כה סמיך עד כי דומה שאנו הולכים בתוך גליל של וניל. אשכולות ויסטריה לבנים וסגולים — סגול עדין כציור אקוורל — צונחים כצימוקים היתוליים בינות לירקרקוּת המים מלאי השרכים. הרוח הקלה נושבת ובוצרת את הניחוח. צליל הצעדים מושך את הדגים והם מתקבצים בצל מתחת להולכים. אם תתכופף תגלה את בבואתך ובאחת ינקב אותה חרטומו של דג לַבקית כמו שאצבע מבקעת בועה.

הבריכה משתרעת הרחק שמאלה בינות לכרי דשא, סבך עצי ערבה, קָנים, שיחי ורדים ורודודנדרון. היא מכסה את רוב הגן והשבילים מתפתלים סביבה מעשה ידי אמן, נפלאים בפרספקטיבה שלהם ובפריסתם הבלתי צפויה, עד כי דומה שהמכלול עצום ורב. הנה עצי טיליָה רכי ענפים היקרים ללבּן של הדבורים; וכאן עץ ערמון שמקודקודו מזדקרת נוצה כמתוך כובע שַאקוֹ מפואר; הצפצפות נראות כעין מבקרי מוזיקה באים בימים הנעים בַּרוח במקצב כה נעים עד כי דומה שהים הוא המערסל אותם. כאן ורדי־כלב תמימים שקסמם פשוט; עצי דובדבן מיפן שחודש אפריל זרה עליהם פרחים בכל צבעי הקשת; והנה קנים רכים שלעת סתיו צונחות עליהם להקות זרזירים כה צפופות עד שהם נשברים. הנימפאות מסתחררות במים כטווסים. להרף עין מתגלים כרי דשא שלווים ומרעננים ושיפולי אזור הרוֹלבּוּאַז חותמים את האופק הערפילי.

— ניסיתי שלוש פעמים. שלוש פעמים הגדלתי את הבריכות בעודי משנה את זרימתו של האֶפְּט… הגן שלי הוא יצירה איטית שאני עושה מתוך אהבה. ואני לא מסתיר את הגאווה שהוא מעורר בי!… לפני ארבע שנים, כשעברתי לגור כאן, לא היה פה דבר מלבד בית כפרי ומטע עלוב… עצי פרי לא גדלים בקלות בחבל הארץ הזה. יש כאן שכבת חרסית והמים אינם מחלחלים. עצי השזיף נרקבים מיד, עוד לפני שנתנו פרי… רכשתי את הבית ולאט לאט הגדלתי אותו וסידרתי אותו. הטרקלין שלי היה קודם אסם… כולנו התחלנו לטפל בגן: אני תיחחתי, שתלתי ועישבתי במו ידי; בערב הילדים היו משקים. כשהמצב השתפר, התרחבתי. יום אחד הצלחתי לחצות את הדרך ולהתחיל לטפח את הגן הזה… באותה תקופה עדיין ציירתי בסביבה: בוֶוטֵאי[4] ובלִימִיטֶה…[5]

— שם ציירת את סדרת “הצפצפות”?

— כן, זה היה חתיכת סיפור! כדי להשלים את הציור הייתי צריך לקנות את הצפצפות.

— למה, כי רצו לעקור אותן?

— היישוב לימיטֶה העמיד אותן למכירה פומבית. פניתי לראש העיר. הוא הבין את הסיבות שלי אבל לא היה יכול לדחות את המכירה. לא נותר לי אלא להתייצב במכירה הפומבית בחוסר חשק, כי אמרתי לעצמי: “עוד תשלם הרבה על הפנטזיה שלך, ברנש!” אז עלה בראשי הרעיון לפנות לסוחר עצים שיהיה מעוניין לרכוש את העצים. שאלתי אותו מה המחיר המרבי שהוא מוכן להציע וציינתי שאם הסכום במכירה הפומבית יעלה על הסכום שהוא מציע אוסיף אני את ההפרש, בתנאי שיִקנה את העצים במקומי וישאירם על מקומם למשך עוד כמה חודשים. כך עשינו — לא בלי לפגוע בכיסי…

אדם מטפל בבריכה, עוקר עשבים רעים, צמחי עדשים, נאדידֵי מים וסמרים שהתרבו בסחופת הפושרת. המים הרדודים מתחממים אט אט בשמש. הנימפאות אוהבות שרגליהן חמימות והעלים שלהן משתרעים בנוחות. במשך כל השנה הן מעסיקות מטפל שהוא גם אלוף איגרוף. בפסיעות קטנות קלוד מונה מקיף את הבריכה, נעצר לצד כל תפרחת, מצביע על הפרחים ואומר:

— הנה! זאת!… וההיא, כל כך יפה!… והשנייה, עם ההשתקפויות שלה…

יש לבנות כשלג, ללא רבב, אחרות כחולות, ורודות, צהובות ואדומות כמו להבה נטועה על מקומה. אך אלה הם התווים העיקריים בלבד וסביבם מרננים הניואנסים. קלילים הם בוקעים מלב הנימפאה מתפשטים ומתפוגגים עד הגיעם לקצות עלי הכותרת שלה. הגוון סובב סביב־סביב בראי המים: תכול, כסוף וזהוב. המראה הוא כשל תפאורה שמיימית, הפכפכה, מתנועעת. אילולא ניצבו שם ערבות שענפיהן העגמומיים חובקים את הבריכה, היו הנימפאות נראות כמרחפות בשמים.

השמש עולה. הוורדים מזיעים ומפזרים נשיפות בְּשֹוּמוֹת. עלי הצפצפות תלויים בקצות גבעוליהם ומשקשקים ברוח הקלילה. בדממה הכפרית הכבדה הקרקע רוחשת רחש אילם, ושקשוק של רכבות רחוקות מגיח מפעם לפעם. ההמולה של עידן המתכת, האופיינית לז’יברני ולעמק הסן כולו, מעיקה על היקום. נהמת הגלגלים בין צוקי אִיל־דה־גרַאס ומישור וֶקְסֶן נשמעת כמו גוּלה בצינור. לעומתה נראה הגן שלֵו יותר, סגור יותר, מבודד יותר.

— לקח לי זמן עד שהבנתי את הנימפאות שלי, אומר קלוד מונה. שתלתי אותן להנאתי; טיפחתי אותן בלי להעלות בדעתי שאצייר אותן… נוף לא נספג בך בתוך יום אחד… ואז, פתאום, התגלו לי קסמי הבריכה שלי. לקחתי את פָּלֶטַת הצבעים… מאותו רגע לא היה לי מודל מלבדן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בז'יברני, עם קלוד מונה”