החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שתי חברות

מאת:
מספרדית: סוניה ברשילון | הוצאה: | 2018 | 96 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

7.50

רכשו ספר זה:

משהו קטן ונטול חשיבות, לכאורה, קורה בפתיחת הספר הזה: בחורה חשה בצורך פתאומי לבקר את חברתה שעברה להתגורר בכפר. וזהו. השתיים לא נפגשו שלוש שנים. מאותו רגע, מאותה שנייה, בלי ששמת לב, עלית לרכבת הרים עלילתית, לצונאמי של מאורעות המצטלבים זה בזה במהירות מרתונית. אין כל דרך לדעת מה יקרה בעמוד ואפילו בפסקה הבאה, ועם זאת, בא לך להתקדם, לרוץ עם הסופר ולברר מה יקרה.

לפניכם סיפור הבנוי מאלפי סיפורים שהם סיפור אחד, מוצק, מאושר ושלם. נראה שרק הסופר מכיר את ההמנגנון ששולט על העלילה: דומה כל כך אך בה בעת שונה מהחיים עצמם, עד שהיצירה מעוררת סחרור חרדתי.

מרטין רכטמן, במאי דגול, סופר גאון – המשלים את סרחיו ביסיו – הוא גם תחמן שמכשף, סוגר אותך במלכודת ספרותית אקסטטית: לפניך בית ספר לכתיבה, אמנות הסיפורת במיטבה.

מרטין רכטמן (1961) הוא סופר, תסריטאי ובמאי ארגנטינאי. למד קולנוע בבואנוס איירס ובאוניברסיטת ניו יורק. ב-1992 פרסם אוסף של סיפורים קצרים, ואחד מהם נהפך לבסיס הסרט העלילתי הראשון שצילם, "רפאדו", שנעשה במהרה סרט פולחן. ב-1999 ביים את סרטו השני, "סילביה פריטו", יצירת מופת שהשתתפה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ב-2003 את סרטו עטור הפרסים "הכפפות הקסומות", וב-2012 את "שתי יריות".היצירה הספרותית שלו זכתה להצלחה גם היא, במיוחד ספריו "רפאדו" (1992) ו"Velcro y yo" (1996) "ספרות וסיפורים אחרים" (2004) ו"שלוש נובלות" (2012) שבו נכלל "שתי חברות" הרואה אור כעת ב"תשע נשמות". הוא מלמד קולנוע ונחשב לאחד החלוצים בקולנוע הארגנטינאי החדש, והוא דמות מפתח, כיוצר ואמן אישי ופורץ גבולות המבטא את חיי יומיום של אמריקה הלטינית.

מקט: 4-1298-2001
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ברגע שמלאו לפלוֹרֶנסיָה שמונה־עשרה היא קיבלה רישיון נהיגה, ובוקר אחד אביו של דיֶיגוֹ השאיל להם את המכונית כדי לעשות סיבוב. דייגו ופלורנסיה נסעו חמש שעות על הכביש הראשי דרומה בלי להודיע לו. הם חיפשו את החווה שאליה עברה אָסוּל, החברה הכי טובה של פלורנסיה כל ימי ילדותה ותחילת נעוריה. שלוש שנים עברו מאז התראו. פלורנסיה פחדה; היא לא ידעה לְמה לצפות.

הם מצאו את הכפר רק כשכבר החשיך. החווה שכנה עשרים קילומטר דרומה משם, אבל הם לא ידעו איך להגיע. אישה אחת הלכה ברחוב ובידיה אקווריום ריק. היא הכירה את המשפחה, אבל לא ידעה אם מגיעים לשם מהכביש השמאלי או הימני. היא אמרה להם לברר בספריית וידיאו שמשפחתה של אסול לוקחת משם סרטים. בספריית הווידיאו היה שלט ועליו כתוב: ‘תכף אשוב’. כבר היה מאוחר והם לא יכלו לחכות. פלורנסיה כתבה הודעה על פיסת נייר וביקשה שיודיעו לאסול שהיא באה לבקר אותה ושתתקשר אליה לבואנוס איירס כשתוכל, והחליקה את הנייר מתחת לדלת ספריית הווידיאו. הם אכלו משהו בבר מול הכיכר והתיישבו ליד החלון; הם חשבו שאולי יצליחו לראות אותה עוברת שם.

פעמיים בדרך חזרה כמעט היתה להם תאונה. בפעם הראשונה הם נקלעו לשוליים; בפעם השנייה בלמה פלורנסיה בכל כוחה מילימטר לפני התאונה.

בשבוע שלאחר מכן הופיעה אסול באופן בלתי צפוי בביתה של פלורנסיה. בספריית הווידיאו לא נתנו לה את הפתק, אבל אחיה פֵדֵריקוֹ פגש את האישה עם האקווריום במכולת הסינית של הכפר וכך נודע לה שמישהו חיפש אותה. אסול ידעה שזאת פלורנסיה. היא שאלה מאביה את ג’יפ הפאת’פיינדר ונסעה לבואנוס איירס.

היא הגיעה באמצע שיעור הפסנתר של דייגו; כבר בקומת הקרקע של הבניין נשמעו סולמות עולים. פלורנסיה הכניסה אותה דרך דלת השירות, ואז הן היו צריכות לעבור בסלון כדי להגיע לחדרה. הדירה נבנתה בשנות הארבעים, הספות והכיסאות היו מכוסים בסדינים להגנה מפני אבק ולכלוך. הרצפה היתה פרקט וּוילונות השיפון הבלויים סיננו את קרני השמש של שעת אחר הצהריים שחדרו מבעד לחלונות והעניקו להם צבע צהבהב. דייגו ישב על שרפרף הפסנתר ואִמה של פלורנסיה לצדו; זאת היתה תמונה שנלקחה מתקופה אחרת. שתי החברות הסתגרו בחדרה של פלורנסיה. פלורנסיה היתה בטוחה שתתרחש אותה התנגשות צפויה בין ילדת כפר לילדת עיר, אבל זה לא קרה. כל שעות אחר הצהריים הן סיפרו זו לזו מה עשתה כל אחת מהן בשלוש השנים האחרונות, ובסוף היו הראשים של שתיהן קרובים להתפוצץ.

אחרי שיעור הפסנתר שלו דפק דייגו על דלת חדרה של פלורנסיה ונכנס עוד לפני שענו לו. פלורנסיה הכירה ביניהם. אסול הניחה לפני כן שדייגו הוא רק תלמיד של אִמה של פלורנסיה ולא חבר, והיא התקשתה לסווג אותו מחדש במוחה.

אחר כך שבה והופתעה כשדייגו התלווה אליהן ליציאה הלילית הראשונה שלה בבואנוס איירס. אסול הביטה עליו בסקרנות; דייגו היה רזה וביישן; הוא היה קטן מהן בשנתיים או שלוש, ועדיין נראה כמו ילד על סף הנעורים.

— אני יודעת שנשים בשלות מעדיפות גברים צעירים, אבל לא אני — אמרה אסול לדייגו למחרת בלילה, כשנדמָה לה שהוא מביט בה בעיניים אחרות. באותו רגע החליטה גם פלורנסיה להעניק לו פחות תשומת לב. דייגו הבין.

גם בואנוס איירס הפתיעה את אסול. בשלוש שנות היעדרותה דמיינה עתיד שונה. אבל העיר נשארה בדיוק אותו דבר; העתיד לא ניכר לעין.

— לְמה ציפית, לאוטובוסים מעופפים? — שאלה אותה פלורנסיה כשאסול סיפרה לה על אכזבתה. היא הביאה במתנה מהחווה ריבת חלב ביתית עשויה מחלב עזים, ושני קילו תפוחים אורגניים לא יפים כל כך. בלילה השני הכינה אִמה של פלורנסיה פנקייק. בשעת הגשת הקינוח פיזרה עליהם פלורנסיה במטבח אבקת סוכר; על המנה של אסול, לעומת זאת, היא פיזרה טלק. כולם אכלו בלי להעיר דבר.

באותו לילה פלורנסיה ניגנה עם הלהקה שלה במעין פאב בפרברי העיר. כשההופעה נגמרה כבר היה לפנות בוקר, ואסול עזרה לה לפרק את הדברים ולהעמיס אותם על מונית. האורות הצהובים של הרחוב החלו לאבד מכוחם נוכח תחילת היום. פלורנסיה נרדמה. ברמזור אחד אסול אמרה שלדעתה המוזיקה היתה נלהבת מדי. פלורנסיה פקחה לרגע את עיניה ושבה ועצמה אותן בלי להשיב.

למחרת בבוקר התעוררה אסול עם חום. פלורנסיה היתה בטוחה שזה בהשפעת הטלק של הפנקייק. היא הרגישה אשמה ועיניה התמלאו דמעות. הן התקשרו לרופא שרשם לה כדור נגד כאבי בטן ומשככי כאבים, זה הכול. בערב היא כבר הרגישה יותר טוב.

דייגו ופלורנסיה שאלו את עצמם כמה זמן עוד תישאר הכפרייה הזאת בבואנוס איירס. אסול אהבה לצאת בשעות העומס לסיבובים בפאת’פיינדר שלה. נראה שהיא נהנית אפילו מהפקקים; היא אמרה שאלה דברים שחסרים לה בחווה. פלורנסיה חשבה שאלה הערות שטחיות, מטופשות. ביום שישי בחמש אחר הצהריים לקחה אותה למפגש הרחובות קוֹריינטֶס וטַלקָוָנוֹ: היא שמעה ברדיו שזה המקום הכי מזוהם בעיר. היא נעמדה בפינה ושאפה שאיפות רבות של אוויר מזוהם. פלורנסיה, שלא חשה בנוח, בחנה אותה בשנאה; היא לא האמינה שזאת היתה החברה הכי טובה שלה בשנים הראשונות בתיכון.

בהמשך הסיור למקומות מזוהמים פלורנסיה לקחה אותה לרחוב פּוּאֶנטֶה פָּסיפיקוֹ; אסול לא התלהבה, אבל בפינה של סנטה־פֶה וגוֹדוֹי קרוּס הן נשארו להביט באירוע שהתרחש ברחוב. בשולי השדרה התקוטט גבר כבן שלושים וחמש, לבוש במשהו שהיה כנראה מדים בצבע תכלת, עם בחור כבן עשרים ושלוש, בגופייה שחורה, ג’ינס שחורים גם הם, מגפיים עם שרשרת דקה ושרירים של חדר כושר. שניות אחדות עמדו שני הגברים זה מול זה ללא תנועה עד שהחלו להכות זה את זה באלימות. הבחור השרירי הכה מכה אחרי מכה בכוח הולך וגובר; הגבר במדים התכולים ניסה להגן על עצמו אבל היה בעמדת נחיתות, חסרו לו אימוני הכושר שכנראה היו ליריבו. הקטטה הביאה את שניהם לרצפה. הבחור הלבוש שחורים הכה בלי שיפסיק ללעוס מסטיק על גבו של הלבוש תכלת עד שתפס אותו בשׂערו וחיכך את פניו על משטח האספלט המחוספס; הוא שלט לחלוטין במצב. מבעד לחלון אוטובוס חונה בצד צעקה להם אישה: ‘תפסיקו, פרחחים.’ הבחור לא הפסיק להכות, כאילו זאת היתה ההזדמנות היחידה שלו לנצל את השעות שהשקיע בהרמת משקולות. לא נראה שהוא מתאמץ. בגלל התנועה הסואנת המכות לא נשמעו. הבחור קם והחל לבעוט בגבר בתכלת, שעדיין היה שרוע על הרצפה. כשראה שהוא כבר לא מגיב, תפס אותו בחולצה והרים אותו מהרצפה. אדם או שניים רצו להתקרב כדי להפריד. מישהו צעק: ‘אתה תהרוג אותו.’ הבחור החזיק את הגבר בעורפו ודפק את ראשו בכוח על תא מטען של פורד אסקורט בצבע בז’. הגבר כבר ויתר ופשוט נכנע. בכל פעם שהבחור הרים את ראשו של הגבר כדי לחזור ולמעוך אותו על פח המכונית, זלג עוד ועוד דם על פניו. אנשים הקיפו אותם והבחור בשחור החליט לסיים את העניין, עזב את הגבר, נכנס לאסקורט הבז’ שתא המטען שלה היה שטוף דם גם הוא, והתניע. הגבר בתכלת נותר עומד באמצע המדרכה, מתנדנד כמו מתאבק רגע לפני שהוא נופל. מישהו רשם את מספר לוחית הזיהוי של האסקורט. הגבר עשה מאמץ והלך עד לאוטובוס שעמד בצד, בדיוק מאחוריו. הוא עלה איכשהו, התיישב במושב הנהג וניקה את הדם שלו במטפחת שהגישה לו נוסעת.

באותו ערב הלכו פלורנסיה ואסול לדיסקוטק בטיילת שליד הים. דייגו לא הצטרף כי הוא היה בן חמש־עשרה ועדיין לא נראה בן שמונה־עשרה. אסול הביאה די הרבה כסף מהחווה. כל אחת מהן שתתה ארבעה ג’ין אנד טוניק אבל הן לא רקדו. פלורנסיה חשבה שהמוזיקה נוראית; גם אסול לא אהבה אותה בכלל, זאת היתה מוזיקה ישנה, מתקופה אחרת. הג’ין אנד טוניק כבר עלה להן לראש כשאסול, מסוחררת, התמקדה בכתם אדום על גופייה שחורה. אחרי כמה דקות מִרפקה אותה פלורנסיה. אסול התעוררה מהנמנום שהיתה שקועה בו והביטה בה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שתי חברות”