החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מאחורי המסכה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 222 עמ'
קטגוריות: יהדות, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

ספרי הקודם, "להסיר את המסכה", עסק במפגש הטעון בין שמוליק לבין אביו, בנימין, שאליו הגיעו לאחר שהתנגשו האחד בשני בתאונת דרכים, בשל בור שנפער בכביש . מכיוון שהם ניתקו קשר לפני שנים רבות, ובשל העובדה שהם עטו מסכות כחלק מהליך השיקום מהתאונה, הם לא הכירו אחד את השני ולא היו מודעים זה לזהותו של זה. בנוסף, זיכרונו ארוך הטווח של שמוליק היטשטש. עתה שמוליק מנסה להתמודד עם מציאות חדשה, שבה הוא עובר גילויים חדשים, נחשף לדמויות חדשות, ומקלף אט אט את עברו הלוט בערפל. הספר משלב שירים מקוריים.

ד"ר יובל מזר- בעל תואר שלישי בכלכלה מהאוניברסיטה העברית בהר הצופים, כלכלן בכיר בחטיבת המחקר של בנק ישראל. זהו ספרו הרביעי.

 

מקט: 001-3000-205
ספרי הקודם, "להסיר את המסכה", עסק במפגש הטעון בין שמוליק לבין אביו, בנימין, שאליו הגיעו לאחר שהתנגשו האחד בשני בתאונת […]

פרק 1

שלושתנו, ליאורה דניאלה ואני, נשארנו חבוקים עוד דקות ארוכות. כולנו מותשים וסחוטים. מצד אחד, כל אחד עם סערת הרגשות שלו, מכונס בעצמו, עם העולם שהיה לו לפני כן, ועם העולם החדש שצפוי לו כעת. מצד שני, כל אחד מחבק בעוז ונתמך במי שעל ידו.

מדהים מה התרחש פה תוך כל כך מעט זמן. איך החיים שלי הסתובבו מהקצה האחד לקצה השני. אתי, אשתי האהובה, הצטרפה אלינו, ועתה היינו לארבעה. כולם מחבקים את כולם כדבוקה אחת, חשים אחד את השני אך לא מבינים מה מתרחש בקרבו של האחר. הזמן עצר מלכת ואף אחד לא העז לדבר.

אני לא יודע כמה זמן עבר עד שדנה, עמיתתה לעבודה של דניאלה – האחות המדהימה – נכנסה לחדר והחלה לבהות בנו כמו נחתנו ממקום אחר. באיזשהו שלב היא קראה לדניאלה ואמרה לה שהמשמרת שלה נגמרה והגיע הזמן להתחלף.

‘וואו, סליחה, חברים, לא שמתי לב…’ דניאלה ניגבה את פניה בחלוק, השפילה מבט מובך לעבר הרצפה והחלה לצעוד אחורנית בפסיעות שקטות ובאי נחת בולט. היה זה האות של החבורה כולה להיפרד. נחלצנו איש מזרועותיו של האחר, לא רק באופן פיזי, ויצאנו כולנו לדרך חדשה.

‘נשב?’ הצעתי.

‘פה?’ השיבה ליאורה בחשש.

‘נצא ללובי,’ הציעה אתי.

‘אביא לכם משהו חם לשתות,’ הציעה דנה במבוכה וחיש מהר חזרה עם שלושה ספלים של תה וכמה ביסקוויטים חומים שמצאה במטבח.

גם בלובי של בית החולים לא היה לי חשק לדבר. בטח לא עם הידיעה שאבא מת, עם זה שאחותי ליאורה נמצאת פה לידי, ורעייתי האהובה אתי, תמימה, יפה וצעירה, שממש לא מודעת לכל הדרמה שמתחוללת פה. למעשה, זה נראה שלאף אחד לא היה חשק לדבר על כלום. מצב מביך לכל הנוכחים. מה עושים?

אז עצמתי את עיניי בתקווה שכך יעשו גם אתי ואחותי ליאורה. תקוותיי נענו בחיוב, אולי משום שזה מה שכולם רצו. ברדיו, באופן סמלי משהו, התנגן לו חרישית שיר שאני מאוד אוהב.