החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אמן התיקונים

מאת:
הוצאה: | 2015-03 | 221 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

זהו מסעו של “אמן התיקונים”, גבר ישראלי השב ארצה לאחר שהות ממושכת בנכר. המשימה שלו היא לברוא מחדש את ביתו, והוא יעשה זאת באמצעיו שלו: אמנות התיקונים.
ראשית המסע בישראל של שנות השישים המאושרות, שרבים בה לא מאושרים, וקולם לא נשמע. שי הוא ילד שכונות “שקוף”, בעל ידי זהב ולב רגיש. אלה בת למשפחה שורשית מן ה”עמק”, הוא עמק יזרעאל ההיסטורי. דם משפחתה הרווה את אדמת הארץ והנביט בה אהבת מולדת עזה. רומן הנעורים שלהם היה עבור שי מקור לצמיחה אישית ומרפא לנפש, אך הפער ביניהם הזין את תחושת השונות שלו, ששיאה עם שובו משירות טראומטי בלבנון. האהבה בין השניים הופכת להתמודדות כואבת שממנה הוא נמלט לארצות נכר, וכעת הוא חוזר על מנת לתקן אותה.
ברומן נארגים זיכרונותיהם של הגיבורים בתוך חיי המציאות היומיומית והתוססת של אז ושל היום. המסע נע וחוזר בין עיירת חוף ישראלית מוזנחת, מגורים זמניים באילת, נדודים בבטן אניות, והשתקעות בחוף השזיף בברוקלין. המחברת משרטטת בכאב ואהבה את חייהם של “השקופים”, ואת השינוי התרבותי המתחולל בארץ בעשוריה האחרונים.
בנדודיו של שי במרחב ובזמן נארגת הרשת הנפשית המתפתחת, והסיפור יסתיים רק לאחר שמבשילות התובנות ומוגדר מחדש ה”בית” שהוא מחפש, ושאליו הוא יוכל לחזור.

עידית פוזנר היא רופאה המטפלת בילדים עם צרכים מיוחדים. עיסוקה מהדהד גם ברומן שלפנינו, שאחת הגיבורות בו היא ילדתה הנכה, הפיקחית והאמיצה של אלה.
ספריה הקודמים:
האישה של הוגו, הוצאת זמורה ביתן, 2003
ניחוח הדרים, הוצאת פרדס, 2009

מקט: 978-965-571-008-3
מסת"ב: 978-965-571-008-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 זו הייתה מסיבה קטנה ונחמדה, אבל שי הרגיש צורך לצאת קצת החוצה, למרפסת ה”מסתור”, ולהתבונן ברשת הכסף המרצדת שהשליך הירח אל הים. שם עקבה, מלכת הלילה הדמומה, וכאן אילת שאינה נחה לרגע בקולותיה: הבאס והתופים מהדיסקוטקים והפאבים, טרטורי הדחפורים שעבדו גם בלילות לאור זרקורים, צרחות העונג שהגיעו ממתקני היריד המוארים, והפטפטת במסעדה. צפוף על קו החוף באילת. עוד מעט יהיה כאן כמו לאס ואגס: יהרסו עוד מלון ישן ויקימו במקומו ארמון חדש, מפואר וגדול ממנו. יוחאי בעל ה”מסתור” לא מכחיש שגם הוא ממתין להצעות שמנות מקבלנים: הלוואי שיהפכו את המקום המיושן שלו לקניון חדש. אין לו מה להפסיד: הרווחים הלא-יציבים שלו מצטמקים כל הזמן, והמיסים תופחים. קראו לשי מבפנים. הוא העיף מבט אוהב אל החוף בטרם ייכנס פנימה. לאורך שפת הים בהקו באור הלבנה דגלי “טריאתלון 2003” הלבנים, שהונפו השנה לקראת מאות המשתתפים העתידים להגיע. בתוך המסעדה הטביעו אורחיו בתוך הבירה את הצער על עזיבתו, מעורב בשמחת האכילה והשתייה על חשבונו. נדיבותו אף פעם לא אכזבה אותם. פקקים חולצו ברינה מבקבוקיהם ומשקאות נמזגו בשפע, במטבח רחשו המחבתות וזרם המנות אל השולחן לא חדל. שי פיצח פיתה קלויה בזעתר ושתה עוד כוס של מים. הוא ליטף בעיניו את אוסף הגרוטאות המיושן שממלא את המסעדה: עששיות חלודות, שרשרות עגינה, גלגלי-הגה, עוגן ענק. החפצים עומדים על עומדם, ולא מזכירים מי עמל על הקמתם, מי טרח לייצר אותם ומי השתמש בהם לאורך שנים של עבודה. אבל שי זכר: כשנמלט לכאן לאחר שירותו הצבאי, הוא עזר ליוחאי לשפץ את המקום תמורת מזון ופינה לישון בה וגם משכורת קטנה. הקישוטים שתלה מהתקרה צברו אבק במשך ארבע עשרה השנים שחלפו. אבל יוחאי השתנה דווקא: חובב ההרפתקאות ומסעות-הטבע נעשה לתושב קבע באילת לאחר שהמדבר הגדול הוחזר למצרים. הוא מין נווד שהפך לבעל מסעדה, המצוי עכשיו במסע אחר: מזה כמה שנים הוא מגיש במסעדה שלו מאכלים כשרים בלבד, אינו מפעיל אותה בשבתות וחגים, וחובש קסקט דרך קבע על ראשו. מעל הבר תלוי מכשיר מעוגל מפליז ועליו חריצים וסימונים, שנועד לכוון אניות בלב ים. אם תשאלו את יוחאי מניין הגיע ולשם מה נוצר, הוא יענה: ממתינים לקפיטן שמכיר ויודע ויראה לנו את הדרך. ואשתו, זו אשתו השנייה, שמסתירה את שערותיה במטפחת צבעונית ומצניעה את גופה מתחת לגלימות ארוכות, עוצמת עיניים בדבקות: מתי יגיע הקפיטן הגדול האחד ויחיד, שיראה לנו את הדרך? ראסטות מאפירות נדחסות מתחת לקסקט שלו. הוא נאנח לתוך זקנו. לפעמים נדמה באמת שכולם כאן בעמדת המתנה לאיזה נס סוחף שיציל אותנו מעצמנו. שי נזכר בשיר ישן נשכח: משיח לא בא, משיח כבר לא מצלצל... אבל הוא למד שכבר מזמן לא משמיעים כאן את השיר הזה, כי למילים הנשכחות, המיואשות של הזמר הוותיק יש היום תשובות בסימן קריאה: משיח! משיח! משיח! איייי... קולו של מויש הגדול העיר את שי מחלומותיו והשקיט את החבורה. “חבר’ה, חבר’ה!” הוא קם והקיש במזלגו על כוס היין. “אני אומר עכשיו מילֵי-פרידה. מה אני יגיד לכם, מי שפותח קווים בלבנון לא שוכח אף פעם את החברים שלו. כמו שאתם יודעים, אחרי הצבא ישר מלבנון באנו שנינו לאילת. מתי זה היה שייקה, בתשעים, לא? כמה זמן היינו כאן יחד, שנה? ואיך הסתדרנו? מהיד לפה. ואיפה ישנו? אצל יוחאי מאחורה, שם היה לנו חדר קטן. מה יש לך שם עכשיו יוחאי? מחסן? ואיפה אכלנו? אצל סימה! סימה’לה שלנו. ואיפה קרענו את התחת? במוסך של ששון חביבי... זכרונו לברכה, איש טוב היה. ומי היה מאמין שאני יהיה הבעל-בית של המוסך הזה היום? כי אני נשארתי פה מאז ועד היום, כמו שכולם יודעים, ואתה עלית לך על אניה, ונעלמת לנו. שלוש עשרה שנים לא שמענו ממך כמעט כלום, ופתאום אתה נוחת עלינו. ישר מאמריקה. ומפזר כאן מעשים טובים. זה שייקה שלנו. נו, ואיך שאתם יודעים כולם, כמו שהוא נחת אצלנו, ככה צ’יק צ’ק הוא עוזב ועולה צפונה. ביקור יפה עשית לנו. ביקור קצר, ושוב-פעם אתה יוצא לדרך. ולמה ומדוע – רק אתה יודע. בקיצֵר, שתצליח שייקה בפרויקטים שלך, ומתי שתחזור – ברוך הבא, ואנחנו נשארים כאן, אמן!” הוא סיים את נאומו הקצר בקולו הרועם, וסיבוב נוסף של משקאות געש בכוסות, והמשקה נלגם בפיות צמאים מיובש הלילה, והרטיב את הנשמה, והגברים הריעו “לחיים” והבחורות, הן נאנחו. “בטח יחזור,” אמרה סימה בקולה הסדוק מעשן סיגריות. “יותר מהר ממה שנדמה לו, איך יוכל עכשיו להסתדר בלעדינו בחיים שלו.” הם צחקו: כולם יודעים שאילת לא יכולה להציע לשי דבר. יש לו די בארצות הברית. אומרים שיש לו שם עסקים, מספנה. זה מה שהם חושבים. ולא עוזר שהוא אומר שאין זה כך: יש לו שם כל מה שהוא צריך, אבל הוא ממש לא מיליונר אמריקני, ומה שיש לו שם אינו בדיוק שלו. אך משום שזו דעתם עליו, ברור שניסו להציע לו להיכנס לעסקים, והיו שחיפשו אצלו הלוואות ומתנות. אנשים שזכרו אותו מהימים ההם, והם היום בגיל ארבעים וחמישים, מתרפקים עליו, אפילו מתרפסים קצת, מעלים רעיונות, רוקמים חלומות. אולי משום שהם גרים בקצה הרחוק והחם של הארץ, הם מופקרים קצת, חסרי גבולות, ילדים בנשמותיהם, ומרשים לעצמם להיות קצת חסרי אחריות. כולם נוודים שמחפשים מנוח, שנמלטו אל המפלט האחרון, הדרומי ביותר שנותר. הם מתפרנסים בקושי מגחמותיה של תיירות הפכפכת, והם למדו להדחיק את מציאות חייהם, את הציפייה המתמדת, ולהסוותה במעטה האדישות הדרומית. ולזה הם קוראים: לעשות שמח. אוויר הלילה החורפי שירד מן ההרים נשק את שפת המים, נפנף את הדגלים ואת חולצתו של שי, שהלבינה על גופו השזוף ככושי, שיזפון עמוק שרכש כאן בשהותו הקצרה. הוא השיב לברכות ברצינות ובשקט: “אז תודה רבה לכם. תודה שבאתם לכבודי. ומי יודע, בטוח נתראה מתי שהוא...“ ולגם מהמים שלו. מה הוא הולך לחפש שם, בצפון הארץ, והאם הוא מתכוון לחזור? לו חפץ בהרפתקה - הרי באילת היצע משובח של הרפתקאות. גם בעיות פרנסה אין לו, הכסף עובד באמריקה, וחברים טובים – יש ויש. ונשים – אם רק יחשק. שמועות אמרו עליו שידע בצעירותו לטעום מכל המבחר האֵילתי הדשן והמגוון, מקורי או מיובא. אם נכון הדבר או לא - היום הוא שונה, אדיב אך מתבודד. יודעים שיש לו אישה ובית מעבר לאוקיאנוס. כולם שמעו על איליין היפה, ועל הבת אליסון, שהגיעה לביקור חטוף מיד לאחר בואו. הרכילות אמרה שהיא נראית יותר כאחותו הצעירה של שי מאשר בִּתוֹ. מכל מקום, לא נראה כי הוא זקוק לתחליף של משפחה, לא את זה הוא מחפש כאן. הוא שכר פנטהאוז בקצה השדרה העולה אל ההר. מויש שמכיר את כולם סייע לו לרכוש במהרה ידידים חדשים, שהתווספו על החברים הישנים שזכרו אותו. קל לחבב את שי, השלו והשקט, הנכון להציע עזרת-אמת, גם בכסף, גם בעבודה ומאמץ. הוא נכון תמיד להפשיל את השרוולים ולתקן מכונה מתמרדת, מכשיר שהכזיב, כלי שנתעקם, וגם להציע ידידוּת ולתת עצה. אבל אחרי הכול, בסופו של יום הוא מעדיף לחזור לבדו לדירתו השכורה, במרומי בית הדירות המרוחק שעל גבעה בדרום העיר. והנה הוא עוזב לאחר שבועות מעטים בלבד. שי התבונן החוצה, אל הים השחור, הלוחך את מרפסת המסעדה, והרחיק את מבטו מעלה, בעקבות הירח, שהתרומם בינתיים לזֶנית. זוהר וזעיר כמו מטבע של שקל, משחק בין כפות הדקלים, נסתר ונגלה. לפעמים, בזריחות המרהיבות שלו, כשהוא ורוד ושמן, נדמה שהוא עצום בגודלו. האשליות האופטיות ריתקו את שי, שקירב אצבע ואגודל ללכוד אותו, וניסה לחשב את היחס המתכווץ והולך בין קוטר הירח לקוטרו של גזע הדקל, ככל שהוא עולה לגובה השמים. למטה, במרכז הטיילת, זוג תימהונים קשישים עם טלסקופ משוכלל, מוכרים כוכבים: חמישה שקלים לכוכב. מדי פעם שי משלם ומציץ: מבעד לטלסקופ נראה שבתאי עם טבעותיו כמו ציור של ילד. צדק – עיגול לבן עם ירחים קטנטנים סביבו. הירח – כדור סלעי מצולק, שיכול ליפול עליך בכל רגע, ולו צד מסתורי ואפל שאין לראותו. הנה ישוב לעיר הולדתו שבשרון, לעיר שעזב – כמה קשה להאמין שרק ארבע עשרה שנים חלפו – בטריקת שער. אך את השער באילת אינו טורק: הוא משאיר כאן את הדירה ששכר, שתמתין לו לכל צרה שלא תבוא עד הקיץ, ועליה מופקדת סימה, שעל שולחנה סעד גם אז גם עתה. סימה הגרושה, מסורבת המזונות, שפרנסה בקושי שני ילדים קטנים, האכילה גם אותו כשהיה חסר בית. הפעם הוא שילם לה בעין יפה. סימה אהבה את צבע עורו העמוק, ותלתליו השחורים שמתגבהים כגל מעל מצחו בשני מפרצים רבי הוד, כמו שחקן קולנוע, יפה תואר ובלתי מושג. וסימה היא הלוא נמרה מבויתת, שהזמן והשמש, ועבודה קשה ומאבק הקיום שחקו את טפריה ואת ניביה. פניה כמדבר, חרושי ואדיות יבשים, שלא כמו עור פניה החלק של איליין היפהפייה הברונטית שתמונתה הייתה מוצמדת למראה בחדר השינה שלו. אלה האמריקניות – נסיכות. חיים קלים יש להן, ולכן הן נראות כה חלקות ומאושרות, חשבה סימה, ולא ידעה כי טעות בידה. בטלפון הנייד שלה הבהב שמו של בנה אלעד, במסרון מהצבא: ‘חוזר לרַבעוּש’. הנה שמחה קטנה בשבילה. היא השיבה ‘מה שלומך’, ונענתה: ‘סבבה. דש’. סימה הסיטה את שערה מפניה. החינה האדמדמה שהיא סכה בה את השיער לא מצליחה להגן עליו מיקוד השמש הדרומית. אצבעותיה ליטפו את שפת הצווארון של חולצתה, ועורה היבש והמחוספס מצריבת השמש הזכיר לה ששנותיה היפות, אם היו כאלה, כבר חלפו והצטרפו כמו אצל כולם לאפלולית של העבר, לזמן האחר, הזמן שלא מגיעים אליו יותר, אבל משפיע על הכול, רק לא ידוע איך. מכל מקום, עכשיו כשהוא עוזב את אילת ויוצא צפונה, הרי שסימה, המגדירה את עצמה מנהלת המשק שלו, תשמור על הבית בהיעדרו מכל משמר. היא תשקה את עציצי התבלינים שלו, אותם עציצים שקנתה עבורו בעצמה, תרענן את הסדינים שיכסו את הרהיטים. תאסוף דואר, תדאג לתשלום חשבונות הארנונה, המים, החשמל. הכול ימתין כאן במצב רענן עבורו. כולם כאן ראו שהוא טרח והכין דבר מה לקראת המסע צפונה. עם בואו לאילת תפס לו במוסך של מויש פינה קטנה ושם התחיל לעבוד. זה מין מתקן מוזר על גלגלים, שמזכיר קצת אופניים, וקצת עגלת נכים. תחילה שירטט, אחר כך בנה, ותוך כדי כך מעולם לא סירב ללקוח במוסך של מויש, או לחבר הזקוק לעזרה. במשך שבועות מספר המכשיר הלך ונבנה בפאת המוסך, אחר כך נארז בזהירות בקרטון גדול, והמתין. וכולם המתינו. כולם הבינו שמחר שי יעמיס אותו על הג’יפ המשומש שקנה לו, וייסע אתו צפונה. אך כאן, ב”מסתור”, לא שאל איש את השאלה שאין לשאול: למי בנה את המכשיר הזה, וכיצד יסיים אותו, ולשם מה. הגיעו למרפסת לקרוא לו לחזור פנימה. מה פתאום הוא עוזב אותם ויוצא החוצה? שוב בוהה בירח? הוא לא יצליח לתפוס אותו, כמה שלא יתאמץ. ואת חלקו האפל לא יצליח לראות, כמה שלא ינסה. ניגש אליו אלכס, הבחור שמויש הביא לפני כחצי שנה משדרות כדי לעבוד במוסך. החליף אחר, שעזב, כי כולם באים לאילת והולכים, מגיעים ועוזבים. אלכס נקשר לשי, בדרכו שלו. הוא חיבק אותו בלבביות, טפח על שכמו, ואמר “מצטער, צריך לקום מוקדם בבוקר מחר.” ומויש רפרף לאלכס לשלום והפטיר “יאללה ביי,” ביטוי שלא היה זכור לשי מהעבר. השפה משתנה בארץ, אבל יש דברים שנשארו. הקשר הצבאי, למשל, שהביא את אלכס לכאן בעקבות שירות מילואים משותף. והחלומות, גם החלומות. מויש חולם להרחיב את העסק, לפתוח חברה לטיולי ג’יפים. זה עומד להיות להיט, הוא טוען. אלכס הוא מקצוען, ייתן גיבוי טכני לכל העסק. בינתיים אלכס מתקן את מכוניותיהם של הלקוחות. הוא עובד נקי ומהר, אבל קשה לו ללמוד את טכניקת השירות הכוללת הכנת קפה עם הל, ושיח חולין כלל לא בא בחשבון. במבטא הרוסי הכבד ורצינותו התהומית, בחריצות והדייקנות שלו, הוא לפעמים גורם ללקוחות לאי שקט חשדני, אשר לא תמיד חולף עם קבלת המכונית, מתוקנת ומצוחצחת, ולמרבה הפלא: בדיוק במועד המצופה. הם לא רגילים... בעקבות אלכס החלו אחדים לעזוב את המסעדה. נפרדו ממנו בשילוב יד אמיץ וטפיחת כתף נגדית, כמו בצבא. הם חזרו לבתיהם, והעובדים הבדואים של ה”מסתור” הסירו מהשולחנות את שאריות הסלטים, השיפודים החשופים, סלסילות הפיתות הריקות וכוסות הבירה והיין, ואת המפות והמפיות וסידורי הפרחים הקטנטנים והמלחיות ובקבוקי הקטשופ, והעלו את הכיסאות על השולחנות. שי דחף צרור של שטרות לאחראי המשמרת, ולבסוף התחבק עם יוחאי והם טפחו זה על גבו של זה. “אני כל כך מודה לך, השם יעזור לך, גבר.” אמר יוחאי. “מי היה מאמין שיום אחד תגיע לכאן, ותפתח לפני את הארנק ואת הלב שלך ככה. אתה צדיק. אתה מציל נפשות בישראל.” “מי שנותן גג לבחור שבא בלי כלום, אחר כך מגיע לו שיעזרו לו לחזק את הגג הזה.” ענה שי. קשה לו להתבטא. הוא חש שהוא שולט בשפה פחות מאי פעם, לאחר הניתוק הממושך מהארץ. “אנחנו גם הולכים הביתה,” אמר יוחאי, וקרא לאשתו. ארבעה ילדים קטנים נולדו להם בשנים האחרונות, לו ולסיגלית-מנוּחָה, ששמה השני הוסף לה בעצתו של רב נערץ. הוא גם סבא לתינוקת, אך בנו ומשפחתו הקודמת רחקו ממנו, ככל שהתקרב אל אלוהיו. מלווה בקומץ חברים חזר שי אל דירתו. חלקם עלו על הג’יפ שלו, שבו הוא נהג בעצמו, כיוון ששתה רק מים, אבל היתר היו מבוסמים מכדי לנהוג, ומישהו הציע שאולי עדיף שיזמינו מונית. לא כדאי שינהגו ככה, במצבם, אפילו את המעט הזה, במעלה השדרה אל הבית. אבל יוסי, נגן הגיטרה, שטען שהוא פיקח, התנדב לנהוג עבורם. “יאללה, יוסי, תבוא, תיכנס אתנו, אנחנו לא מתכוונים ללכת לישון היום,” אמר מויש בקולו הגדול כשהגיעו אל רב הקומות שבמעלה השדרה, ואחת הנשים מיהרה ללחוש: שקט, אתם מעירים את השכנים! אבל אדי היין והבירה לא אפשרו ללחישות להגיע, ומתנודדים נכנסו למעלית, נתנו קולם וסלסלו בשיר: מה יפות הן שתי עיניה... ויוסי נכנס לסלון, מלטף ומדגדג את הגיטרה שבחיקו. מויש חש אל המטבח להרתיח תה. הוא קטף עלי מנטה ולואיזה מהעציצים שסימה משקה פעמיים בשבוע במרפסת, זו המרפסת שממנה שי אוהב לצפות על זריחת הירח, אבל בשעה הזאת עוד מעט תעלה בה השמש. ומהסלון זרם לו פתאום צליל קסום ושירה רכה, כי רותי, אשתו של יוסי שהגיעה עם קבוצת חברים במונית נוספת, הצטרפה בקולה הצלול. הכול היא יודעת לשיר, בכל סגנון ומכל תקופה, בהתאם לקהל ולביקוש. הם מופיעים בכל לילה, לפחות פעם אחת, בבתי המלון בעיר ובכמה מסעדות ובארים. היא הזמרת, ויוסי כל השאר: מנגן בגיטרה, או מפעיל את מוסיקת הרקע, או מציג מצגות אלקטרוניות של קריוקי, באנגלית, ספרדית, איטלקית, וכמובן שירים ישראלים חדשים וגם ישנים, כאלה ששרו פעם, אנשים אחרים במקומות אחרים, אי-אז בימים, לפני שקמה המדינה. אבל איזו מדינה? איפה בכלל המדינה? הם גרים בקצה המרוחק שלה. זה עולם אחר, שמתחלפים בו כל הזמן התושבים, שרובו זרים ומיעוטו אנשי המקום, ולא אכפת להם מה קורה “בארץ”. רותי שרה על מדינת-חלום, כמו החלום הסודי שלה, להיות זמרת מוכרת ואהודה, שמופיעה בטלוויזיה ומוכרת דיסקים. קרני השמש הראשונות הפציעו להן מעל ההרים שממולם, מעל עקבה, מעל המזרח. באילת אור היום מקדים זמן רב את הזריחה, וכשהשמש עולה בכבודה ובעצמה ומתגלה מעבר להרים, מציג הים לראווה את כחלחלותו הצוננת, קרירות בלתי מתקבלת על הדעת בתוך החום שיעלה עוד מעט ויתפשט מעל העיר. “אבל גם אילת היא כבר לא מה שהייתה...” הפטיר שי, וניסה להיזכר בעיר הולדתו, שהוא מכנה בשם “שרונה”. כיוון ששמה האמתי צורב את שפתיו. את מה שנשתנה בה אינו חש עדיין, כי שנים רבות לא ביקר בה, אבל הוא כבר מבין שלא ימצא בה שום דבר כפי שהשאיר. כולם השתתקו לאט, מתנמנמים, ושי ביקש מיוסי: תשיר לי את השיר של שלום חנוך על מיה. עוד שרים את זה כאן? ויוסי ענה ברצינות ועצב בביטוי התנכ”י: “לא נס ליחו,” והדגיש את ה”חי’ת” בכל עומקה. הוא פיזם לו כנגד קולה הרך של רותי את השיר הישן, היפה, הענוג, העָצוב: מה, מה מיה, מיה קטנה שלי, ועוד מישהו זמזם לפני שהם שקעו בשנתם, נרדמו בערימה של חבר’ה על השטיחים, לאור השמש העולה. * וכשעלתה השמש לאמצע השמים הוא כבר נסע במעלה כביש הערבה, באחורי הג’יפ הישן שקנה לו היטלטלו מזוודה וקרטון עם יציר הגרוטאות שבנה, ובדירה באילת שנמוגה מאחוריו נותרו הרהיטים שסימה תכסה עבורו בסדינים. על הכיסא לצדו הייתה מוטלת מעטפה עם צילומים ישנים, ועל גבה כתובת של חדר מרוהט להשכרה לגבר או אישה, עם שירותים משותפים, במערב העיר שהוא מכנה שרונה, ואף אנו נכנה אותה כך, מתוך כבוד לרגשותיו. כשדפק על הדלת ברחוב ההסתדרות מספר שבע, חש בכל העייפות שהצטברה בתוכו. הקשישה פתחה בלבביות ואמרה: שלום. אתה בטח שי. החבר שלך, דרור ישראלי הוא בחור מקסים. בוא, תיכנס, אני מיד אראה לך את החדר שלך. אבל אולי תרצה קפה, אתה בטח עייף מהדרך, לא? ושי העיף מבט קצר מסביבו וחייך. בדיוק כמו שדרורי הבטיח: הוא מצא את עצמו בתוך מבואה קטנה של בית קטן מהימים ההם, עם סבתא קטנה וחייכנית. הוא ישב בזהירות על הכורסה הישנה, ושילב את כפות ידיו בין ברכיו. מכוח הרגל רב שנים שי אינו מניח את ידיו על המסעד. הוא מקפיד דרך קבע על ניקיונן, אבל סדקי העור ספוגים תמיד בשרידים של שמן מכונות, והמסעד הרי מכוסה במפית תחרה עדינה ובוהקת בלובנה. התה הוגש בכוסות זכוכית עבות, שהתנדנדו בתוך צלחיות זכוכית קטנות ועמוקות. כך הוגש התה לאבותיה של הקשישה הזו, סבים וסבתות יוצאי רוסיה, שהסתפקו בתמצית תה שחור פשוט, השרויה בתוך קומקומון שניצב דרך קבע מעל מיחם שדלק תמיד, גם בקיץ הישראלי הלוהט. שי זכר. היה כזה אצל סבא שלה. “צ’ייניק” קראו לזה. הסבא נהג למזוג את התה מתוך הצ’ייניק לכוס כזו בדיוק, להוסיף מים רותחים ושתי כפיות עמוסות סוכר, לערבב היטב, ואת המשקה הלוהט הגיר לשיעורין אל צלחית כזו בדיוק, מעט מעט כל פעם, כדי לצנן אותו, והיא הייתה שותה מתוך הצלחית את התה הפושר, מתוק-מתוק, וממתינה לסבא שימזוג שוב. שי זכר את ראשה המתולתל, ואת משקפיה שהסתירו פזילת חן דקיקה בעיניה האפורות, ואת נמשיה. אבל הילדה כבר מזמן אינה ילדה, גם לא הנערה המתבגרת שמעולם לא שכח. והסבא לא היה סבא שלו. אבל הוא שתה בסלון של יהודית שטיין, אלמנה וסבתא של מישהו אחר. הכורסאות, המפה הרקומה, דלת הזכוכית המשורטטת עלעלים שקופים, ריח עוגת השמרים בפרג, צלילי להקת הגבעטרון ברדיו – פריטים קטנים וביתיים – לא היה בהם דבר שהזכיר לו את ביתו. לא שלו היה הבית הזה, ברחוב ההסתדרות: חד קומתי ומיושן, עם מפיות תחרים על מסעדי כורסאות. אבל היה זה בהחלט דומה למושג המוכר, שהיה בשעתו לחבריו האחרים, ושנקרא על ידם תמיד: “הבית”. הוא הניח את הכוס, והיא הבינה את רצונו והובילה אותו אל חדרו. והסבירה: חיימק’ה, הבן שלי, הכניס לכאן טלוויזיה בשבילך, אבל יש רק ערוץ אחד ושתיים. אני לא מחוברת לכבלים. לא אכפת לך? לשי לא היה אכפת. הוא הביא מהג’יפ שלו את מיטלטליו: המזוודה והארגז עם האוצר שלו. אחר כך נכנס למקלחת, ולבסוף השתרע על המיטה ונרדם. לו ידעה, הייתה אולי גברת יהודית שטיין תוהה, מדוע אדם עם אמצעים כשלו מעדיף לשכור חדר בביתה של קשישה כמוה, ולא באחד ממלונות הדירות הנאים, הסמוכים לרצועת החוף של העיר ומבחר שעשועיה. שי יכול היה לשכור ואף לקנות לו דירונת שכזו, המחירים היום בשרונה מגוחכים בגלל השפל הכלכלי שמאז האינתיפאדה האחרונה. שי ידע זאת כבר בחוץ לארץ, מתשדירי החדשות בטלוויזיה, ומשיחות הטלפון שנהג לקיים בקביעות עם דרורי. הוא ידע שמכת הפיגועים לא פסחה על שרונה, בה התפוצצו פצצות במרכז העיר ונרצחו תושבים ותיירים, שתנועת התיירות צנחה, שבתי המלון והמסעדות הוזנחו והכיכר המרכזית איבדה את חינה וחיוניותה, והפכה לכיכר רפאים. אבל לאחרונה יש התעוררות מסוימת ונראה שהעיר מלקקת את פצעיה, משפצת את בתי המסחר והבילויים, והחיים חוזרים אליה. בבוקר ניגש למשרדו של דרורי, שהיה ממוקם בדירת שני חדרים ישנה הבנויה מעל חנות במרכז הישן של העיר. הם התחבקו בחוזקה וטפחו איש על שכם רעהו. אחר כך התרחקו ובחנו זה את זה. עיניו של דרורי התלחלחו. “אתה לא השתנית בכלל!” אמר דרורי. הוא טפח שוב ושוב על שכמו של שי בידו הימנית. את השמאלית, המעוותת, הוא מסתיר באופן אינסטינקטיבי צמודה לגופו, אפילו בפני שי. “אתה נראה טוב, דרורי,” אמר שי. דרורי אמר שהוא בסדר. “אתה יודע, בטלפון לא תמיד מרגישים מה העניינים. הכי טוב זה לראות בעיניים.” “אני בסדר ועופרה בסדר, והבנות. תבוא אלינו הערב, ותראה הכול. הסתדרת שם אצל גברת שטיין?” “בטח. יופי של סידור עשית בשבילי. ואיך הולך לך כאן?” שי התעצב למראה המשרד המוזנח. “מסתדרים.” “שמע, הכול קשה בארץ עכשיו, לא?” “מאז המבצע האחרון, יותר רגוע.” “כן אני זוכר, חומת מגן קראו לזה. לפני שנתיים בערך. לא? אני שומע תחנות ישראליות בברוקלין.” ברור לשי שאין הרבה פעילות במשרד. המעילות והבגידות לא פחתו חלילה, אבל לאנשים אין כסף לשלם לחוקרים פרטיים. יש פחות פרויקטים, פחות נסיעות. לפעמים קשה לו לשבת בין ארבע קירות, דרורי אומר, ואז הוא יוצא לצילומים בשמורת האירוסים הסמוכה, או בגבעות הכורכר שליד הים. יש לו אוסף של צילומי ציפורים שהוא עובד עליו. הוא נוסע לבריכות הדגים ומצלם: עם השמש, מול השמש, בשעות אחר הצהרים. ולעיתים הוא מסתובב במכונית שלו על יד אתרי בנייה, ומצלם את הפועלים בעבודתם דרך הטלסקופ שלו. והפרנסה כיום היא בעיקר מחקירות עבור חברות ביטוח, וקצת בשביל ביטוח לאומי, לתפוס את המתחזים. “אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה יש! בוא אתי, אני אראה לך, איך בנאדם קם מכיסא גלגלים. הם שוכחים לפעמים שמישהו יכול לראות אותם. יש טריקים פשוטים כל כך, לפעמים זה ממש מצחיק. ואני מצלם, אתה יודע...” “ומה עם הפורנוגרפיה, אין עבודה בזה עכשיו?” “למה אתה קורא לזה ככה? אם אישה מתעסקת עם מישהו, ואני מתבקש על ידי בעלה לעקוב אחריה, זה פורנוגרפיה? גם זאת פרנסה. הלוואי והייתה לי.” שי גיחך במבוכה. “התוצאה זה פורנוגרפיה, לא?” “אתה יודע יותר טוב מכולם שיש לי גבולות. מה אתה חושב, זה היה פורנו, מה שעשיתי בשבילך?” שי נכלם. לא פורנו, אבל מציצנות גדולה, כל התמונות שלה, שדרורי היה שולח אליו מהארץ בקביעות. “לפחות עם זה כבר סיימנו,” אמר דרורי. “נו, בחייך, מה נעשית לי רציני כל כך? הרי הגעת הנה בשביל לעשות משהו, לא? כבר סיימת לבנות את זה? אבל בוא, קודם כל נרד לרחוב, אצל ג’ורג’ החומוס כבר מוכן. בוא, תכיר אותו. זה טיפוס שקם מאוחר בבוקר, בַּכֵּיף שלו, עד השעה אחת עשרה הוא מכין לאט לאט דוּד של חומוס עם פוּל, ויש לו אוקראינית יפיפייה שמכינה צלחות קטנות של עגבניות עם זיתים, ואחר כך כולם באים וגומרים את הכול. ואז הוא סוגר והולך הביתה לישון צהרים. לזה אני קורא חיים!” ובכן, הנה הוא בעירו, הולך במדרכותיה ומציץ על אזרחיה הממהרים לשוק, או לחנויות ה”דולר” שבהן מוכרים סדקית תוצרת סין, כי הכול תוצרת סין עכשיו, מי כבר עובד עם הידיים שלו פה. ויש גם דוכני פירות יבשים, חשופים וגלויים לאבק ועשן הרחוב ולידיהם של הלקוחות המפשפשים, כי טו’ בשבט תמיד מצוי באופק. במזללה הצפופה של ג’ורג’ הם חלקו במשותף שולחן עם עוד שני סועדים מזדמנים, טבלו פיתות טריות בחומוס, שהוקצף עם פול לימון ועשבי תבלין חריפים. “טעים, מה?” “בברוקלין אין את הטעם הזה,” ענה שי. אל המזללה הקטנה נכנס אדם שמן וכבד עם זיפי-זקן בן כמה ימים, שכיפה בוכרית פרחונית לראשו, ופתח בפיוט בקול גדול ועשיר של בעל תפילה. לאחר מכן הסתובב בין השולחנות וקיבל את שכרו מן הסועדים, אשר שיבחו את שירתו. “גם כזה אין בברוקלין, מה?” “שם זה כושים שמנגנים בסקסופון ברחובות, או היספאנים עם גיטרה שמנגנים סלסה בתחתית,” ענה שי. “מסכן זה, משהו לא בסדר אצלו,” אמר שכנם לשולחן, והשני הנהן. “הוא מגבעת-אולגה. אחיו מת משבץ בגיל שלושים. כולם שמנים כאלה במשפחה שלו, מתים בגיל צעיר.” הם אכלו לאט והתבוננו החוצה, אל המדרכה: התפאורה אותה תפאורה, אבל האנשים השתנו. על יד הדוכנים מצטופפות נשים בכובעים ומטפחות המסתירות את גופן במלבושים ארוכים, ביניהם ערב רב של גברים חבושי כיפות שחורות צועקים בטלפונים הניידים, ונערות עם חולצות בטן, ממהרות כנגדם. בקפה-קונדיטוריה “קינג” שעל המדרכה מולו יושבים נהגי המוניות של התחנה הסמוכה ומעשנים. קשישים שמוטי ראש מובלים על ידי פיליפיניות אל הגן הציבורי הקטן. הן מסדרות את העגלות בחצי גורן, מתקבצות בינן לבין עצמן ומפטפטות, בעת שהקשישים בוהים באוויר. הם שרויים בין הצללים, מטושטשים ברקע התוסס, הצבעוני, בלתי נראים, נעלמים כמעט, אך גם נעלמים זה לזה ונראה שהעולם כולו נעלם מעיניהם. ובפינת הרחוב בפתחו של בנק “המזרחי” עדיין עומדים כמה גברים שחזותם קווקזית, הלובשים אפודות בעלות כיסים עמוקים, ותולים מבטים עגולי עיניים בעוברים ושבים, לוחשים לכל עובר אורח: דולרים? דולרים? הם לא השתנו. הם עדיין שם. “אז מה התוכניות שלך בדיוק? כבר התקשרת אליה? מתי תפגוש אותה? ואחיך, מה אתו? דיברת אתו כבר?” שואל דרורי. “לא. הם עוד לא יודעים שאני פה. אני מחכה קצת בינתיים. עם אברהם זה לא בוער. ועם הילדה – זה קצת בעיה. המכשיר שלי זה רק אבטיפוס, צריך להתאים אותו. ולפני זה צריך לפגוש את הילדה, ולפני זה צריך לדבר עם האימא שלה... זה ייקח זמן. אני צריך לתכנן את זה. אז מה אני יעשה בינתיים? אני רוצה להתנדב לעשות דברים, לעזור. אני יכול לעשות דברים עם הידיים.” “אתה רוצה שאני אברר בשבילך בכל מיני ארגוני עזרה? אולי ב”יד שרה”? שם יש הרבה מכשירים רפואיים, אולי צריכים שם מישהו שיתקן להם. שנתקשר אליהם? ויש את ארגון “יד לאחים” כאן ברחוב גורדון, מאה מטר מכאן. רוצה שניגש לשם?” “לא, אני יכול לבד.” “חכה, בוא נעלה רגע בחזרה למשרד. אני אוציא לך מהמחשב רשימה של מקומות שאתה יכול לגשת ולבדוק אם הם צריכים עזרה. נעשה את זה בצורה מסודרת.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמן התיקונים”