החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

קצרים על סרטן

מאת:
הוצאה: | 2020 | 79 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:

אלמוג שטורפר, צעיר בן 22 וסטודנט לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בורגונדי שבצרפת, נאלץ לקחת פסק זמן ממרוץ החיים של שאר בני גילו על מנת להילחם בסרטן.
למרות הכל החליט אלמוג לא להיכנע למחלה ותיעל את מחשבותיו ותחושותיו להוצאת ספר השופך אור על עולמם ה"זר" של חולי הסרטן, על מנת שנוכל כולנו להבין, להכיל, ולהתקרב, קצת יותר, כבני אדם.

מקט: 4-1272-610
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


שוב בכי.
נשען על הכיור, מביט במראה, עיניים נפוחות ואדומות. איפה הריסים שהיו לי? אני נראה כל כך… לבן, כל כך חסר הבעה. תתמקד בעיניים, אני אומר לעצמי. תתמקד בהן. בכחול שלהן, בעומק שלהן. כל כך הרבה מחמאות קיבלתי עליהן, תתמקד בהן. הן הקלף שלך עכשיו. תתמקד בהן.
אבל זה חזק ממני.
האישונים סוקרים מעלה מטה, בוחנים את הגוף שהשיל עשרה קילוגרמים בחודשיים וחצי בעל כורחו. מי זה במראה? על מי אני מסתכל שם? זה לא אותו אחד שאני מכיר, זה לא אותו אחד שאני אוהב, זה לא אני.
רק שזה כן אני.
מביט שוב במראה כדי לוודא שהיא אכן משקפת את אותו הנמש ששיקפה קודם.
הנה הוא.
הוכחה שהמחלה הזאת גם משנה לי את אופי הפנים.
יופי.
זה כבר לא הפיך. השיער אומנם יחזור, הגוף יתעבה והשרירים יגדלו, אבל הנמש הזה, הנמש הכל כך קטן הזה שאף אחד לא רואה מלבדי, הוא יישאר שם לנצח.
עוד צלקת מהתקופה הארורה הזאת.
חוסר החלטיות של המוח, שמבין שצריך לקבל, אך מסרב לעשות זאת. חוסר עקביות בקבלה שזהו אני עכשיו, גם אם לתקופה קצרה. כל שעה מזיזה את גלגל מחשבותיי, כמו גלגל ענק – פעם למעלה ופעם למטה.
וזה לא משנה כמה אימא תחבק ותאמר לי, “אתה יפה”, “יש לך חיוך כובש “, “מי שמכיר אותך, מתאהב בך במאית השנייה”. אימא שלי. היא רואה אותי ככזה.
וזה לא משנה כמה החברים יאמרו, “כפרה על העיניים המדהימות שלך” ויקראו לי “חתיכי” כשתיפתח הדלת. חברים שלי. הם פה כדי לתמוך, כדי להעלות את הביטחון בתקופה הזו.
וזה לא משנה כמה החברה תמשיך לאהוב. חברה שלי. היא תעשה כל שביכולתה כדי לגרום לי להרגיש טוב.
אפילו האישה המאוד נחמדה שעזרה לי בבית החולים להוציא כרטיס חניה. “איזה יפה אתה”, היא אמרה ברגע שהתיישבתי על הכיסא במשרדה. ללא ספק, היא מתבלבלת. מן הסתם, כשהיא רואה את הכובע, את הלובן, את הריסים שחצי אינם, לא קשה לזהות בי חולה סרטן. היא פשוט רצתה להעלות לי את מצב הרוח, זה הכול. היא בטוח אומרת את זה לכל אחד שם… משפט המחץ שלה.
אבל עדיין… האומנם?
אני רגיל למבטים ברחוב, במיוחד ברחוב הישראלי. אבל הפעם, תחושה של מבטים שונים. הפעם אני בטוח שאני יודע למה הם מסתכלים. הרי כולם בוחנים אותי כי אני נראה שונה.
אולי, בגלל שיש לי סרטן, אני חושב שכל אחד מסתכל עליי ככזה. אבל מה אם הכול בראש שלי? ומה אם הגברת עם הכלב פשוט הסתכלה עליי כדי לראות אם אני מחזיר מבט לכלב שלה? ומה אם הבחורים שרצים סתם הסתכלו עליי כי זהו הלך הרוח ברחוב הישראלי? ומה עם הבנות שם שפשוט זורקות מבט כי הן בטוחות שכולם מסתכלים עליהן והן רק מחפשות מבטים חוזרים?
אבל עדיין… האומנם?
אתמול בלילה הסתכלתי על תמונה ישנה שלי, אותו בן אדם, אך אדם שונה לגמרי. השיער, השיזוף, הבגדים שהתאימו על הגוף. הזיפים, הריסים, אני… הכול איננו. נפרדנו לשלום.
שוב בכי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.