החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על משה לביא

נולד בשנת 1942 בבנגזי שבלוב, עלה לארץ בשנת 1949 היישר למעברת בית ליד בשרון, שירות בנח"ל, מדריך בבית בפר חקלאי ורוב שנותיו עצמאי במקצוע חופשי. ... עוד >>

אהבה חוצה גבולות

מאת:
הוצאה: | 2019 | 483 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

סיפורם המרגש של קצין ישראלי צעיר ונערה נוצרייה יפייפיה ממצרים שהגורל הפגישם באחת המלחמות והחליטו ללכת אחר אהבתם הבלתי אפשרית ומלאת הסיכונים, שהביאה בסופה להקמת שושלת בת ארבעה דורות. העוינות בין המדינות, דתם השונה והחברה השמרנית משני הצדדים לא היוו מחסום לאהבתם ההדדית של בני המשפחות בשושלת.

מקט: 001-3000-166
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יובל ודלל

יובל נולד בשנת 1938 למשפחה יהודית קשת יום בת חמש נפשות. זוג הורים, בכורתם אורית, וזוג תאומים – יסמין ויובל. יסמין נולדה ראשונה, וכמה דקות אחריה יצא יובל לאוויר העולם. מקור המשפחה: טולוז שבצרפת.

בעקבות פלישת הגרמנים לצרפת במלחמת העולם השנייה ברחה המשפחה לתוניס, אך המלחמה רדפה אחריה גם לשם. כמו הרבה יהודים ממדינות צפון אפריקה גורשה המשפחה על ידי כוחות הציר – גרמניה ואיטליה – למחנות ריכוז שונים, ואחרי תלאות רבות, בדרך לא דרך, שבו לתוניס.

בעלייה הגדולה של שנות החמישים עלתה המשפחה לישראל כשיסמין ויובל היו בני שתים עשרה לערך. כמו כל העולים שעלו לארץ בשנים אלו, נשלחה המשפחה תחילה למחנה מעבר ולאחר מכן שוכנה באחת המעברות, באוהלים שהמדינה הקימה עבור העולים הרבים שהגיעו לארץ מצפון אפריקה ומאירופה אחרי שואת היהודים במלחמת העולם השנייה. משפחה שהתמזל מזלה קיבלה מאוחר יותר בית אבן עם גג פח עגול, שבקיץ להט מהחום ובחורף קפא מקור. מדובר במבנים ששימשו את הצבא הבריטי לפני שעזב את הארץ עם הקמת המדינה.

בתחילת דרכה סבלה המשפחה, כמו כל העולים, מבעיות קליטה וממדיניות הצנע שעליה החליטה הממשלה בשנותיה הראשונות. השלג שירד בשנת 1951, בשנה הראשונה לעלייתם ארצה, והמגורים באוהלים, הוסיפו אף הם לתחושה הקשה מהשינוי הפתאומי שחל בחייהם, לעומת החיים בתוניס ולפני כן בצרפת.

המשפחה הייתה ציונית עוד בהיותה בצרפת, וכמו יהודים רבים מצפון אפריקה – שומרת מסורת וברוכת ילדים. מאז היו תינוקות ינקו הילדים מהוריהם את השאיפה לעלות לארץ הקודש על מנת שילמדו בבתי ספר יהודים. בשנים שבהן המשפחה התגוררה בתוניס השלטון אפשר ליהודים להקים גנים ובתי ספר יהודיים, ולשם המשפחה שלחה את ילדיה, למרות שההורים חששו שמא יסבלו מהיותם יהודים. בשל כך, בהגיעם לישראל השפה העברית לא הייתה זרה לבני המשפחה. הם הגיעו באונייה וככל שקרבו לחופי הארץ התרגשותם הלכה וגברה.

בתוניס חיה המשפחה ברווחה כלכלית סבירה, אך בארץ התקשו, כמו כל העולים כאמור, לספק את צורכיהם היום יומיים. לאחר כשלוש שנים לא קלות במעברה הועברה המשפחה לשיכון בדרום תל אביב, באחת השכונות של תל אביב יפו, שם יובל ואחיותיו גדלו.

המשפחה התגוררה בתל אביב בצפיפות רבה, בדירה בת שני חדרים בשכירות ממשלתית. אימו של יובל עבדה כמבשלת קבועה אצל משפחה מבוססת בצפון תל אביב, ואב המשפחה עסק בדיג, מקצוע שרכש בתוניס. הוא קנה בארץ סירה קטנה מאחד הדייגים בנמל יפו שכוחו לא עמד לו להמשיך בענף. שנות העבודה הרבות בדיג הפכה אותו לאדם חולני ותשוש עוד בהיותו בתוניס, וכך עלה לארץ עם משפחתו. הוא היה יוצא לים בשעות הערב המאוחרות ושב למעגן הדיג בשעות הבוקר המוקדמות, מוֹכֵר את הדגים המעטים שהצליח להעלות ברשתו לסוחרים בנמל כפי שנהגו כל הדייגים. לעיתים קרובות היה חוזר לנמל, אחרי שעות העבודה המפרכות במשך הלילה, עם שלל דגים כל כך מועט שמכירתם לא הספיקה לפרנסת המשפחה. הדייגים היו תורמים לו חלק משלל הדיג שלהם, על מנת שיוכל לכלכל את משפחתו.

ערב אחד יצא אביו, בכוחו הדל וכהרגלו, לדיג בסירתו הרעועה, ולפנות בוקר לא שב למעגן. יובל ואימו המתינו לו במשך כמה שעות, זמן רב לאחר השעה שבה היה אמור להגיע. משלא חזר, פנו לדייגים כדי לברר אם ידוע להם מדוע האב לא שב מהדיג. הדייגים הופתעו מאוד שלא הבחינו בכך שהאב נעדר, שלא שב כהרגלו ושלא הגיע לבקש מהם מעט דגים, כפי שנהג בזמן האחרון. הם הרגיעו את יובל ואת אימו והבטיחו לצאת לים לחיפושים.

לאחר שמכרו את שלל הדגה שהצליחו לדוג במשך הלילה שבו הדייגים לים, ובמקביל הזעיקו את אנשי משמר החופים וביקשו שיעזרו להם בחיפושים אחר דייג שיצא לים ולא שב לנמל הדיג. במשך שלושה ימים נערכו החיפושים, ולאחריהם הודיע משמר החופים למשפחה ולדייגים כי לא מצאו כל סימן לאיש, וכי הוא וסירתו נעלמו ושהם מפסיקים את החיפושים. אחריהם הודיעו גם הדייגים על הפסקת החיפושים. המשפחה סירבה לשבת שבעה על אבי המשפחה, בהנחה שבעוד ימים ספורים הים יפלוט אותו, חי או מת.

כמה ימים לאחר הפסקת החיפושים הבחינו הדייגים בסירה שהגלים טלטלו לחוף. הם הכירו את הסירה, השייכת לאביו של יובל, והזעיקו אותו מייד. יובל נסע לחוף לבדוק שאכן מדובר בסירת אביו. לאחר שווידא שאכן כך, הודיע למשפחה. המשפחה הניחה שאביהם החולני והתשוש איבד את הריכוז ואת שיווי המשקל ונפל לים, וסירתו היטלטלה במשך הימים בגלים הסוערים, עד הגיעהּ לחוף. המשפחה הניחה כי האב טבע כנראה, ולא ישוב עוד, והחליטה לשבת עליו שבעה. כשבוע לאחר השבעה הגיע אחד הדייגים לבית המשפחה ואמר:

'היום ראיתי גופה שכנראה נפלטה מהים, ולא ניתן לזהותה. אני חושב שאולי מדובר באביכם. היא עדיין מונחת שם,'

מששמעו בני המשפחה את דבריו עמדו לרוץ לחוף, אך יובל עצר בעדם.

'מוטב שרק אני אלך. מי יודע מה מצב הגופה. לא טוב שאימא תראה זאת. הישארו איתה כאן, אני אלך,' אמר לאחיותיו.

אכן הגופה הייתה של אביו. אומנם לא ניתן היה לזהות את פניו, אך לפי פרטי הלבוש והנעליים הבין שמדובר בו. הוא הזעיק את המשטרה וביקש לערוך בדיקות כדי לוודא שאכן מדובר באביו. הגופה נלקחה לבדיקה, ולאחר כמה ימים הגיעו לידי יובל תוצאות הבדיקה, שאישרו זאת רשמית.

ההלוויה הייתה רבת משתתפים. כל הדייגים ואנשי השכונה שהכירו את המשפחה השתתפו בלוויה. לאחריה החליטה אימו של יובל לשבת שבעה פעם נוספת. 'לא נורא. מגיע לו,' אמרה, וכך נהגו.

אובדן המפרנס העיקרי של המשפחה החריף עוד יותר את המצוקה הכלכלית. עובדה זו לא נעלמה מעיני אגף הרווחה. בשל המצב החליטו באגף להקל על המשפחה, ורשמו את יובל ושתי אחיותיו לאחד מבתי הספר בשכונה אשר הלימודים בו הם במימון העירייה. שנה מאוחר יותר הועברו שלושתם לפנימייה באזור הצפון, בכוונה להרחיקם מהסביבה שבה גדלו. המרחק מאימם שנותרה לבד והגעגועים המשותפים חיזקו בתחילה את הקשר בין יובל לאחיותיו, אך הם התקשו להסתגל לחיים בפנימייה. תחילה היה זה יובל, הבן היחיד והמפונק, שהתגעגע געגועים עזים לאימו, אך עד מהרה התאושש והשתלב בין התלמידים הוותיקים והפך לאחד מהם. הם שיתפו אותו בפעילויותיהם. בניגוד לו, אורית ויסמין לא נקלטו היטב, אולי מחוסר התאמה ואולי בשל קשיי קליטה. אגף הרווחה נאלץ להעבירן מדי תקופה לפנימיות אחרות, אך גם שם הן לא נקלטו ואגף הרווחה נאלץ להפריד ביניהן, בתקווה שכל אחת לבדה תוכל להתאקלם בפנימייה אחרת. עבור יובל תקופת השהייה בפנימייה הייתה היפה ביותר בחייו.

בחלוף השנים מאז אורית ויסמין עזבו את הפנימייה, הקשר בינו לבין אחיותיו הלך ונחלש, עד שנוצר נתק מוחלט. הדבר ציער אותו מאוד, אך לא הפריע לו להתקדם במסלול הלימודים. ציוניו בבית הספר של הפנימייה היו מהגבוהים בכיתה וככל שעלה בסולם הכיתות הצטיין יותר ויותר – עד שסיים בהצטיינות את בית הספר התיכון.

במשך שנות שהותו בפנימייה שמר יובל על קשר קבוע עם אימו. המרחק לא הפריע לה לנסוע לעיתים קרובות מהבית בדרום תל אביב לפנימייה בצפון הארץ, והיא אף נהגה להביא לו דברי מתיקה, ככל שידה הייתה משגת. גם הוא השתדל בחופשותיו מהפנימייה לבקר אותה. הוא ניסה לברר אצלה מה עלה בגורל אחיותיו, אורית ויסמין שנפלטו מהפנימיות, אך לא הייתה לה תשובה. היא הסבירה שככל שהזמן חלף ניתקו אורית ויסמין את הקשר גם עימה, בנסיבות לא ידועות.

בסיום לימודיו בפנימייה שב יובל לבית אימו ביפו, אך לא מצא שם את מקומו. החיים בשכונה לא היו לרוחו. ברחוב הסתובבו חבורות עברייניות לא ידידותיות. המשטרה הופיעה מדי ערב בשכונה ועצרה כמה מחבריהן, בשל תלונות התושבים שסבלו ממעשיהם. חברי החבורות הללו מעולם לא ביקרו בבית ספר, או שביקרו בו בזמנם החופשי בלבד והסתובבו בשכונה בחוסר מעש. יובל השתדל להתרחק מהם, וניסה בתחילה למצוא תעסוקה כלשהי כדי להעביר את הזמן עד הגיוס לצבא, אך ללא הצלחה. הוא ביקש מהצבא להקדים את גיוסו והצבא נעתר לבקשתו. יובל התנחם בכך שמועד גיוסו קרוב, וכי סוף־סוף יתרחק מהשכונה.

אימו ניסתה לשכנעו שימשיך בדרכו של אביו ויפעיל את סירת הדיג העומדת בשיממונה מתחת לבניין שבו התגוררו, שילמד את מלאכת הדיג וכך יוכלו שניהם להתפרנס. מדי פעם הייתה אומרת:

'בני, איני יכולה עוד להמשיך בעבודה. אני לא נהיית צעירה יותר ויגיע היום שלא אוכל לעשות זאת עוד. יום אחד אתמוטט גם אני.'

הצהרות אלו מפי אימו הלכו ותכפו, עד שיום אחד, מתוך כבוד אליה, שיפץ יובל את הסירה הרעועה ואף יצא לדיג כמה פעמים – אך לא מצא בזה עניין ולא הצליח לדוג ולו קילוגרם אחד של דגים. מקצוע הדיג לא היה חזק אצלו: חוסר הידע בהטלת הרשתות לים והשלל המועט שהצליח לדוג גרמו לו לזנוח את הדיג. במשך השנים למד, בלי לפגוע באביו המנוח, כי מקצוע הדיג מעולם לא הצליח לפרנס בכבוד את המשפחה, והוא זה שגרם בסופו של דבר למות אביו. מאז ומתמיד המשפחה ידעה מצוקה, וזו הייתה הסיבה להתערבות אגף הרווחה.

לאחר כמה ניסיונות על הסירה בלב ים אמר יובל בעדינות לאימו שהוא מפסיק, למורת רוחה, והציע למכור את הסירה למרבה במחיר. מאז עמד על דעתו שָׁאַף להתגייס ליחידה קרבית מובחרת בצבא ההגנה לישראל, כמו רבים מחבריו בפנימייה, ולא חשב לרגע ללכת שוב בדרכי אביו. בסיום לימודיו הבטיח לאימו שבבוא העת יוכל לעזור לה בדרך אחרת, ושלעולם לא תדע מחסור.

מאחר שיובל סירב להמשיך בדרכי אביו, נאלצה אימו לעבוד שעות רבות יותר ובעבודות נוספות, ולמכור במחיר נמוך מאוד את הסירה שאביו קנה, ושפרנסה במעט את המשפחה במשך השנים. הסירה הייתה ישנה בעת שנרכשה ולמרות השיפוץ שביצע יובל, הסכום שקיבלה אימו בגין המכירה לא הספיק כדי לשלם את ההוצאות השוטפות של הבית. לאחר שעזב את הדיג באופן סופי, עבד יובל בעבודות מזדמנות עד לגיוסו.

יובל היה נער יפה, גבוה וחסון, נערץ על ידי חבריו בפנימייה ובעיקר על בנות כיתתו. בהגיעו לגיל הגיוס הוזמן למבדקים הטרום־צבאיים, ונקבע לו פרופיל גבוה. הוא נמצא כשיר להתגייס לכל חיל שיחפוץ. הוא התקבל לאחת הסיירות הקרביות המובחרות, והוא בן שבע עשרה וחצי בלבד. בהיותו בן יחיד ניסתה אימו לשכנעו שלא להתגייס, בטענה שלאחר מות אביו הוא נותר המפרנס היחיד, אך יובל הבטיח שאת רוב משכורתו הצבאית הזעומה יעביר אליה מדי חודש, ולאימו לא נותרה ברירה אלא לאחל לו הצלחה.

בשנה הראשונה לגיוסו הספיק יובל לעבור קורס מפקדי כיתות, להשלים קורס קצינים בהצטיינות יתרה ולקבל דרגת סגן משנה. מייד עם סיום הקורס פתחה ישראל במבצע סיני נגד המצרים בשל סגירת תעלת סואץ. הסיירת שאליה השתייך הייתה הראשונה, לאחר חיל האוויר שנכנסה לקרבות, ולצד כוחות נוספים נחלה ניצחונות מזהירים והתקדמה עד אזור התעלה, שם התמקמה. למרות שיובל היה חסר ניסיון קרבי, הוא הצטיין בכל קרב שיחידתו השתתפה בו. בתום הקרבות קיבלה היחידה ציון לשבח מאלוף הפיקוד. אומץ ליבו ועוז רוחו הקנו לו חברים רבים והערכה רבה מצד מפקדיו, והוא הומלץ לקידום. משם הדרך לעלייה בסולם הדרגות הייתה סלולה בפניו.

בתום הקרבות, שנמשכו כמה ימים, המשיכה יחידתו של יובל לשהות בחצי האי לסירוגין, ומדי פעם הוחלפה ביחידה אחרת – אז יחידתו הייתה שבה לארץ. יובל השתתף במשימות שונות שהוטלו על יחידתו, הוא נשלח לקורס מפקדי פלוגה, עלה בסולם הדרגות ומונה למפקד פלוגה.

יחידתו של יובל הוצבה לתקופה קצרה ברפיח עד להגעת היחידות העורפיות הרגילות לביטחון שוטף. באחד הימים, עת סייר עם חייליו ברחובות רפיח ועלה על גג אחד הבתים לתצפת במשקפת על הסביבה ועל בתים חשודים, ראה על גג אחד הבתים ממול, שנראה לו חשוד, נערה יפהפייה בעלת גוף חטוב להפליא תולה כביסה. שמלתה הוורודה ושערה הזהוב התנפנפו ברוח, ובמשקפת היא נראתה לו כבת שבע עשרה לערך. הנערה, שהבחינה בו מביט לעברה במשקפת, עשתה כמה תנועות בידה שיובל לא הבין את פשרן והמשיכה במלאכתה. יובל פירש את הסימנים שהנערה עשתה כמתעניינת בו, ועיניו לא משו מהמשקפת על אף מחאות חייליו שגם הם רצו לראותה. הוא המשיך להביט בה עד שסיימה את משימתה וירדה לביתה. הוא צילם במוחו את מקום הבית וקיווה שבאחד הסיורים הקרובים יבקרו, מסיבות מבצעיות כמובן, ואולי יראה את הנערה מקרוב.

בתום משימותיו של אותו יום, לא שכח יובל את הנערה היפהפייה שראה על הגג וניסה להבין את פשר הסימנים שעשתה לו בידה. בערב, כששכב במיטתו, דמיין שהוא נפגש עימה ומצא חן בעיניה ושהיחסים ביניהם מתחממים.

בהיותו מפקד פלוגה, ובאישור מפקד הגדוד, סידר לעצמו משימה לערוך ביקורות בבתי חשודים ולבצע בהם חיפוש אחר אמצעי לחימה שונים. יובל העדיף שלא ללכת היישר לבית שבו התגוררה הנערה, ולא רצה שחייליו יחשדו בו שהוא מכוון להגיע לשם, לכן הוא וחייליו עברו מבית לבית באזור וחיפשו אמצעי לחימה – עד הגיעם לבית שאליו רצה יובל להגיע, הבית שעל גגו הבחין אז בנערה. הוא נכנס ראשון לבית וראה רק שני בחורים ואיש מבוגר נוסף, 'כנראה האב,' חשב. הוא ידע בביטחון שמתגוררים בבית אנשים נוספים, לפחות עוד בת אחת. 'לא ייתכן שטעיתי בכתובת,' אמר לעצמו. הוא ידע שכאשר הצבא עורך חיפושים הידיעה מתפשטת מייד בכל רחבי העיר. הוא הניח שהגברים במשפחה שמעו שנערכים חיפושים ושלחו את הנשים למקום מסתור מחשש שיאונה להן רע מהחיילים. תחילה שאל יובל את האיש המבוגר היכן כולם. מאחר שלא קיבל תשובה, אחז בצווארון חולצתו ושאל שוב: 'היכן כולם?' האב לא השיב גם לאחר שיובל הבטיח לו שלא יאונה להם כל רע. יובל הידק את הלחץ, טלטל אותו, איים עליו באקדחו ואמר לו שהוא מסתכן בכך שאינו משיב, אך האיש עמד בסירובו. כשראה הבן הבכור שאביו אינו עומד בלחץ המופעל עליו על ידי הקצין הישראלי והחל להחוויר, חשש שיתמוטט. כשיובל שב ואמר שלא יבולע למי מבני או בנות המשפחה, השיב הבן במקום אביו:

'הם במרתף,' אמר.

'קצין ישראלי מעולם לא יפר את הבטחתו ותמיד יכבד את מילתו. הבטחתי שלא יאונה להם רע, ואקיים,' אמר יובל.

יובל אמר כך על אף שידע שרק בנות נותרו במחבוא. הוא שלח את אחד מחייליו ללוות את הבחור לקרוא לשאר המשפחה. הנשים המפוחדות נכנסו לבית אחת אחרי השנייה. תחילה נכנסה אישה נאה מאוד, בגיל העמידה, לבושה היטב בלבוש מערבי. 'כנראה האֵם,' חשב יובל. אחריה נכנסו שתי בנות צעירות ויפהפיות, שתיהן לבושות במיטב בגדי האופנה ובטוב טעם, כאילו ידעו שעומדים להגיע אורחים גברים. מייד כשנכנסו הבחין יובל בנערה בעלת השיער הזהוב, שהייתה הצעירה מביניהן. אותה צעירה שראה על הגג. היא לבשה את אותה שמלה ורודה. הבנות חששו תחילה מהחיילים אך הצעירה, שמשום מה הייתה לה הרגשה שראתה בעבר את הקצין, אמרה לאחותה ולאימה כמה מילים בערבית והן נרגעו. יובל, שערבית הייתה שפת אימו, הבין שהנערה אמרה להן שראתה את הקצין וכי הוא השקיף עליה מהגג הסמוך, ושהיא חושבת שאין להן מה לחשוש. הן נרגעו מעט, והנערה חייכה ליובל. אימה, שראתה את חיוכה, גערה בה והפליטה לעומתה כמה מילים בערבית. הנערה הרכינה את ראשה כמתנצלת.

יובל החליט לחקור אותן בנפרד, ואת הנערה הצעירה הותיר אחרונה, לאחר שחקר את האחים ואת אחותה ואימה. חקירת הנערה לא דמתה לחקירה כלל. זו הייתה שיחה הדומה יותר לשיחת היכרות בין שני צעירים, והנערה שיתפה פעולה.

'מה שמך?' שאל.

'דלל,' השיבה הנערה.

'שמי יובל. אני הוא זה שראיתי אותך במשקפת,' אמר.

'ניחשתי. סימנתי לך בידיי,' אמרה.

'מה פשר הסימנים? לא הבנתי,' אמר יובל.

'איני יודעת, סתם. אולי רציתי לראות את פניך בלי המשקפת,' אמרה.

'גם אני קיוויתי לפגוש אותך ולראות את פנייך. אני שמח שנפגשנו. בת כמה את?' שאל.

'עוד מעט שבע עשרה,' אמרה.

'אני בן תשע עשרה. הייתי שמח לפגוש אותך שוב,' אמר.

'זה בלתי אפשרי. אתה מבין מה אבי ואחי יעשו אם ישמעו על מפגש בינינו, או אפילו על אופן החקירה הזו?' אמרה דלל.

'אני אדאג לכך שאיש לא ידע. את יכולה לסמוך עליי,' אמר.

החקירה ארכה זמן רב מדי לטעמה של אימה. היא חשדה שמשהו לא בסדר ודפקה על דלת החדר. יובל פתח בלי לומר את שמה של דלל ואמר: 'כבר סיימנו. את יכולה ללכת.'

בעת החקירה, חייליו המתינו בחדר האורחים עם כל המשפחה ולא הבינו את פשר החקירה שיובל מנהל. הם הבחינו בהתנהלותו בתצפית בעת שצפה במרפסת ואת הסימנים שעשה לנערה שהייתה על הגג הסמוך, והניחו שזו מצאה חן בעיניו. למרות שידעו שחקירה אינה חלק ממשימתם, לא העירו לו על כך בשל אהבתם והערצתם אותו כמפקד וכחבר. יובל ידע זאת, וזה היה הדדי. כשעזבו יובל וחייליו את הבית והיו לבד, שאלו אותו בחיוך:

'מה החקירה הזו? זו לא המשימה שאליה נשלחנו.'

יובל הבין שנתפש בקלקלתו ואמר: 'לא הצלחתי להתאפק. ראיתם כמה היא יפה? אני חייב לבקר אותה שוב.'

'זה מסוכן. אתה מסכן אותה ואת משפחתה. גם אתה מסתכן אם הדבר ייוודע למפקד הגדוד,' אמרו.

'אם אתם תתעלמו, איש לא ידע ולא יקרה דבר,' אמר יובל לחייליו והם המשיכו בסיור.

בתום המשימה שבו יובל וחייליו לבסיסם, וכל אחד פנה לעיסוקיו. יובל לא מצא מנוחה לעצמו. הוא שחזר את השיחה עם דלל, הרהר בשיתוף הפעולה מצידה וחשב על אפשרויות שונות שיסייעו לו לפגוש אותה שוב. 'איני יכול לחזור בכל פעם על חקירת המשפחה. זה ייראה חשוד,' חשב. 'אם אביה או אחיה יגלו את דבר המפגשים שלנו, ירצחו אותה ומשפחתה תיחשב לבוגדת בעיני תושבי העיר. ואני? מה יהיה עליי? מה יעלה בגורלי אם המפגשים ייוודעו למפקדיי? צריך לעשות הכול בהסתר.' הוא תכנן את סיורי הפלוגה וחילק את חייליו לגזרות שונות. הוא והחיילים שהיו איתו בסיור הקודם, עת חקר את המשפחה, סיירו איתו באזור שבו שכן ביתה של דלל, בתקווה שהיא תבחין בו ותצא מביתה. הסיור עבר ליד ביתה אך דלל לא יצאה. עובדה זו ציערה אותו מאוד. 'אולי אימהּ חשדה במשהו בעת חקירתה ושלחה אותה אל מחוץ לעיר או לאחותה,' חשב.

דלל הייתה בת למשפחה נוצרית בת שש נפשות. היא, אחותה חלימה, שני אחיה והוריה. עם חלימה היה לדלל קשר מיוחד, והיא הייתה משתפת אותה בסודותיה האינטימיים ביותר, יותר מאשר עם אימה. עם אחיה הקשר היה רופף ביותר. בהיותם הבנים הבוגרים במשפחה, הם לא התייחסו אליה או לאחותה בכבוד הראוי.

המשפחה התגוררה ברפיח והייתה אחת העשירות והמכובדות במצרים. אביה היה איש העסקים הגדול והעשיר ביותר במדינה. הוא סחר בחומרי בניין והיו לו בתי מלון, כמה סוכנויות רכב, חנויות ובתים, ברפיח, בקהיר ובערים אחרות במצרים שהושכרו לכל המרבה במחיר. כמו כן, היה למשפחה בית נופש באלכסנדריה שבו נהגה המשפחה לנפוש בחודשי הקיץ. אבי המשפחה היה ידוע ומכובד בכל רחבי מצרים וברפיח, מאחר שהעסיק אלפי עובדים. הכנסותיו גדלו משנה לשנה ונכסיו התרבו אף הם בהתאם.

בניו ובנותיו היו מעורים בעסקי אביהם. האחד היה ממונה על עסקי הרכב והשני על החנויות והבתים. שתי בנותיו ניהלו את המנהלה של העסק הענק והאב עסק בהזמנת חומרי הבניין ובניהול בתי המלון, והיה מנהל־על של כל העסקים ואחראי על המדיניות. אומנם היה לו גם חתן, בעלה של חלימה, בתו, אך בהיותו לא יוצלח מצא לו האב תעסוקה בניהול אחת החנויות ומידר אותו מעסקיו הרבים האחרים, למורת רוחה של חלימה בתו על אף שידעה שאביה צודק.

בהיות דלל בת הזקונים, ויחידה בבית לאחר שאחותה ושני אחיה נישאו, לא חסר לה דבר. היא למדה בבית הספר היוקרתי בעיר והייתה למלכת הכיתה מאז היותה בכיתה אל'ף. היו לה חברים וחברות רבים, הן בשל יופייה והן בשל מעמדה והצלחתה בלימודים. דלל לא הסתנוורה מהיותה כזאת: היא אפילו בחלה בכך, בחושבה שחבריה וחברותיה מחפשים את קרבתה בשל עושרה ומעמדה. היא סיימה בהצטיינות את בית הספר התיכון ונרשמה ללימודים בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטה, בתקווה שתתקבל לעבודה בסיום לימודיה בשירות בתי הסוהר או במשטרה, שם משמשים אחותה של אימה ובעלה במשרות בכירות מאוד ויוכלו לעזור לה להתקבל לעבודה.

באחד הימים, עת סייר יובל שוב באזור שבו דלל התגוררה, ראה אותה יוצאת עם חלימה, אחותה, מאחת החנויות בעיר. מאחר שלא הבחינה בו, הוא האיץ את חייליו עד שצעדו במקביל להן. דלל הבחינה בו מייד וחייכה אליו. אחותה, שהבחינה בחיוכה, חייכה אף היא ושתיהן המשיכו ללכת כשהסיור הולך במקביל להן. בהתקרבם לביתה של חלימה, אמרה לה דלל: 'לכי את הביתה, כבר מאוחר. גם אני אלך, בטח אימא דואגת.' חלימה חשדה שהיא רוצה לדבר עם הקצין, אך לא אמרה דבר ונכנסה לביתה. יובל אמר לחייליו שימשיכו בסיור ושיאספו אותו בעוד חצי שעה. 'על אחריותך,' אמרו חייליו והמשיכו בסיור.

יובל ודלל נכנסו לסמטה צדדית ליד ביתה של דלל וחשבו שאיש לא הבחין בהם, אך אחיה הבכור שהיה בסביבה ראה אותם והחליט לעקוב אחריהם. הוא התקדם, הסתתר מאחורי אחד העצים וראה כיצד שמחו אחד לקראת השנייה במשך כל הפגישה. כחצי שעה המשיכו יובל ודלל את השיחה שניהלו בעת החקירה בבית. ככל שהשיחה התארכה הם התקרבו יותר ויותר, וקבעו להיפגש מדי פעם באותו מקום. דלל הלכה לביתה, ויובל הצטרף לחייליו לאחר ששמע את שריקתם המוסכמת.

דלל חייכה, עלתה לחדרה ונעלה את הדלת. אחיה, שחשש שמא אחותו תסתבך עם חייל אויב, עקב אחריה לבית הוריו. הוא עלה בעקבותיה ודפק על דלת חדרה. דלל חשבה שמדובר באימה ופתחה. אחיה נכנס אחריה ונעל את הדלת. משראתה אותו חיוכה נעלם.

'מה קרה? למה נעלת?' שאלה דלל.

'אני לא רוצה שמישהו בבית ישמע,' אמר האח.

'מה ישמע?' שאלה.

'ראיתי אתכם בסמטה,' אמר.

'אסור לי לדבר עם איש?' שאלה דלל.

'הוא חייל ישראלי. זה הקצין שחקר אותנו,' אמר האח.

'הוא רצה לדעת עוד פרטים על המשפחה. לא סיפרתי לו דבר,' אמרה.

'אני מזהיר אותך ממנו. שום דבר טוב לא יצמח למשפחה מהפגישות שלך איתו,' אמר.

'אני מבקשת, אף מילה. לא אפגש עימו שוב,' ביקשה דלל.

'כל עוד לא תקיימי מפגשים עימו, אני אשתוק,' אמר ועזב את החדר.

למרות הבטחתו, לא השלים האח עם פגישת אחותו והקצין הישראלי, ופנה לשירותי הביטחון המצריים. הוא החליט ליידע אותם על פגישת אחותו עם החייל הישראלי לפני שיגלו בעצמם ויבולע למשפחה. הוא הסב את תשומת ליבם למפגשים של דלל עם החייל הישראלי ואמר:

'מדובר באחותי. אני מבקש שלא ייוודע במשפחה שאני זה שסיפרתי.'

'אל תדאג. גם אם לא היית מספר היינו מגלים זאת לאחר כמה פגישות ביניהם,' אמרו.

הם הודו לו על הידיעה ומרגע זה המפגשים של יובל ודלל היו תחת מעקב בכל אשר יפנו. אך המצרים לא יכלו לעשות דבר בשל שליטת הצבא הישראלי באזור.

למרות חששה, לא רצתה דלל לוותר על המפגשים עם יובל והם המשיכו להיפגש ביתר שאת. מדי יום, עת יצא יובל לסיוריו הרגילים, חייליו הותירו אותו לבד בסמטה הקבועה שם המתינה לו דלל. שוב הייתה מתנהלת ביניהם שיחה קולחת, והפעם אף אחז בידה והיא לא נרתעה. חצי שעה ארכה הפגישה, ובסופה קבעו את המפגש הבא.

הפעם הגיע יובל לפגישה בעצמו, ללא סיור וללא מדים. הוא ידע שהוא לוקח על עצמו סיכון רב, הן מבחינת התנהלותו בשטח עוין והן מעצם הפגישה עם גורם זר, אויב, אך בשל אהבתו לדלל התעלם מהסיכונים. הפעם הפגישה הייתה פגישת אוהבים. הם התחבקו והתנשקו ודיברו על האפשרות להמשיך את אהבתם ללא חשש, וקבעו להמשיך להיפגש כהרגלם בסמטה הרגילה. הם לא הבחינו בכך שכל אותו הזמן היו תחת מעקב. כמה שבועות נמשכו הפגישות, ובפגישה האחרונה בישר לה יובל כי הם עומדים לעזוב למחרת את העיר. דלל פרצה בבכי, חיבקה אותו ושאלה:

'מה יהיה עלינו?'

'יהיה בסדר. אני מבטיח לך שעוד ניפגש. איני יודע איך, אבל ניפגש,' אמר.

'אתה לא תהיה כאן. איך ניפגש?' שאלה.

'אחפש דרך להישאר. תהיי מוכנה לעזוב עימי?' שאל.

'אני מקווה שלא יהיה צורך,' השיבה.

הם ישבו זמן מה על גזע העץ הרגיל שהיה בסמטה, כשדלל צפונה בחיקו ובוכה, ויובל מלטף את שערה ומבטיח שיעשה הכול כדי שלא ייפרדו לעולם.

'איך?' שאלה שוב. 'אתה לא תישאר כאן לתמיד.'

'איני יודע. חזר שוב על דבריו. הבטחתי שלא ניפרד וכך יהיה,' אמר.

הם נפרדו בחיבוקים ובנשיקות, כהרגלם בתקופה האחרונה, לא לפני שקבעו שריקה מוסכמת שיובל ישמיע אם יחליט להיפגש במפתיע. דלל שבה לביתה ויובל הלך לבסיסו. כל הדרך דמיין מצבים שונים שבהם הוא רואה את עצמו עם דלל במקום רחוק, נשואים וגרים בבית חלומות. בהמשך הדמיון תעתע בו. הוא חש שדלל הולכת ומתרחקת ממנו, וחשש שלא יוסיף לראותה.

יובל הגיע לבסיסו והתקבל בחיוך על ידי חיילי החוליה שהיו עימו בסיורים. הם ידעו על הקשרים שלו עם דלל וידעו על הסיכונים הכרוכים בכך, עבור שני הצדדים, ואף יעצו לו והזהירו אותו מדי פעם כי כדאי שיימנע מהמפגשים האלה, אך תשובתו הייתה תמיד: 'איני יכול. דלל היא אהבת חיי ואיני יכול שלא לראותה, למרות הסיכון.' יובל היה בטוח שבהעריצם אותו חייליו לא יסגירו אותו. הם אף הבטיחו לו זאת.

בשעות הערב המאוחרות באותו יום הוזמנו הקצינים לקבוצת פקודות לקראת עזיבתם את העיר והעברתם למקום מרוחק יותר. הזמן שנקבע לעזיבה הייתה השעה עשר בבוקר למחרת. יובל לא הצליח לישון. מחשבותיו היו נתונות לדלל ולשאלה מה עליו לעשות על מנת להישאר עימה בקשר. לפני השינה גמלה בליבו החלטה לבקר אותה ולספר לה על עזיבתו למחרת.

דלל הגיעה הביתה והודיעה להוריה שהיא הולכת לבקר את חלימה אחותה ואולי תלון אצלה. היא נהגה כך לעיתים קרובות, ולכן הוריה לא חשדו בדבר. הקשר בין דלל לאחותה תמיד היה חזק מאוד. בשבילה, חלימה הייתה כותל הדמעות כשנזקקה לעצה או לתמיכה. דלל סמכה מאוד על אחותה וידעה שהיא תשמור על סודה. היא עזבה את הבית והגיעה לבית אחותה. בעלה לא היה בבית וחלימה שמחה כתמיד לקראתה, הזמינה אותה לאכול עימה והן שוחחו על המשפחה ועל נושאים שונים. ללא חשש, סיפרה לה דלל על המפגשים עם יובל ועל אהבתה החזקה אליו. כששמעה חלימה את דברי אחותה, אחזה בראשה בשתי ידיה.

'מה עשית? הבנתי ברגע ששילחת אותי באותו יום הביתה והלכת בתואנה שאימא דואגת. בטח נפגשת איתו. את יודעת מה אבא ואחייך יעשו אם ייוודע להם על כך?' שאלה חלימה.

'לכן באתי אלייך. אני זקוקה לעצה,' והנהנה בראשה כמבינה את גודל הסכנה.

'הלילה את נשארת ללון כאן. יש לנו הרבה על מה לדבר. עד כמה את מוכנה ללכת רחוק עם אהבתך לחייל אויב?' שאלה חלימה.

'עד סוף העולם. איני יכולה לחיות בלעדיו,' השיבה דלל.

'קרה משהו ביניכם במפגשים?' שאלה.

'פרט לחיבוקים ונשיקות לא היה שום דבר מיוחד,' אמרה דלל.

'אם כך, לא מאוחר להפסיק את האהבה הבלתי אפשרית הזו,' אמרה.

'אפשרית. אני מוכנה לעשות כל דבר כדי להיות עם יובל,'

'אפילו לברוח איתו?' שאלה חלימה.

'אם יהיה צורך, כן,' השיבה.

'את מבינה שההורים ואחייך לא יסכימו. הם ירצחו אותך אם ישמעו.'

'גם את נישאת לאיש זר לא משלנו, וההורים לא התנגדו,' אמרה דלל.

'נכון. זה לא היה קל, אבל לא התחתנתי עם אויב,' סיימה חלימה.

לשמע המילה 'אויב' פרצה דלל בבכי. חלימה חיבקה אותה והבטיחה למצוא פתרון במשך הלילה. דבריה הרגיעו את דלל, והיא הלכה לישון בחדר שבו נהגה לישון בביקוריה אצלה. לחלימה היה רעיון לפתרון זמני. היא התלבטה אם לספר לבעלה ולשאול אותו אם יסכים שדלל ויובל יתגוררו אצלם לזמן מה. לאחר מחשבה החליטה להתייעץ עימו, אך בלי לומר שמדובר בדלל.

בשעת לילה מאוחרת יצא יובל מהבסיס במטרה לדבר עם דלל ולברר אם תסכים לבריחה משותפת. הוא הלך לבדו לסמטה שהייתה מקום מפגשם הקבוע, גם הפעם ללא מדים, השמיע את השריקה המוסכמת אך דלל לא יצאה אליו. 'אולי היא ישנה. אני מקווה שלא נודע לאחיה על המפגשים עימי,' חשב. יובל לא הבחין בגבר שעקב אחריו, הלך במקביל אליו וצילם אותו בחשאי.

לאחר כמה ניסיונות עזב יובל את המקום. הוא ידע על חלימה אחותה, שהייתה אשת סודה, והכיר את כתובתה. הוא אף ערך בעבר חיפוש בביתה עם חייליו, לפני שהכיר את דלל. הוא צעד לעבר ביתה, והעוקב בעקבותיו. בהתקרבו השמיע את השריקה המוסכמת. דלל שמעה את השריקה וקפצה כנשוכת נחש, ולאחר כמה שניות יצאה ורצה לקראתו. הדבר לא נעלם מעיני העוקב.

'מה את עושה כאן?' שאל יובל.

'באתי להתייעץ עם אחותי. היא יודעת עלינו הכול,' השיבה.

'את לא חוששת?'

'אני סומכת עליה. גם היא התחתנה עם זר והמשפחה הסכימה לקשר,' אמרה דלל.

'אני החלטתי שאיני יכול בלעדייך. באתי להציע לך שנברח יחד,' אמר.

'אני מסכימה. אבל לאחותי יש פתרון חלקי. בוא נמתין עד מחר בבוקר ונראה מה היא מציעה,' אמרה דלל.

'מחר בשעה עשר בבוקר אנחנו עוזבים. צריך להחליט,' אמר יובל.

'נמתין עד הבוקר. אם אחותי לא תמצא פתרון, נברח,' אמרה.

ליובל לא הייתה ברירה. הוא נשק לה ועזב את המקום. לאורך כל הדרך חשב איך יבצע את תוכניתו. לוח הזמנים היה לחוץ מאוד. כשהגיע לחדרו בבסיס החליט לשתף שניים מחייליו שהיו קרובים מאוד אליו, ושנהג לחלוק עימם סודות. הם נדהמו כשיובל הציג להם את התוכנית.

'אני לא עוזב עימכם, אני בורח עם דלל. בשלב זה איני יודע לאן,' אמר.

'זו בגידה. לא נגלה לאיש, אך אנו לא איתך בעניין ואל תצפה לעזרה מאיתנו,' אמרו חייליו וניסו לשכנעו לוותר על הרעיון – אך יובל בשלו.

'די לי אם לא תגלו לאיש,' אמר יובל.

כל ניסיונותיו להירדם לא צלחו. המחשבות על העתיד הצפוי לו ולדלל לא נתנו לו מנוח. הוא החליט שבכל מקרה לא יעזוב עם גדודו את רפיח, ונרדם.

לפנות בוקר, עת השכימו דלל ואחותה, אמרה חלימה: 'דיברתי עם בעלי. נאלצתי לספר לו במי מדובר והוא הבין את הבעיה והסכים שתתגוררו כאן כמה ימים אך לא יותר. הוא פוחד שאם ייוודע לאנשים שהוא מסתיר חייל בביתו, יבולע לו.'

'אני מבטיחה שלא יידרשו יותר מכמה ימים עד שנמצא לנו מקום מסתור,' אמרה דלל ושמחה לבשר על כך ליובל כשייפגשו.

לפנות בוקר העיר אחד מחייליו את יובל עם הבשורה כי עזיבת העיר שנקבעה לאותו יום נדחתה, וכי לא נקבע לה מועד חדש. יובל שמח מאוד והחליט שהסיור של הבוקר ייעשה שוב ליד ביתה של חלימה, שם לנה דלל בלילה. משהתקרב עם חייליו ליד הבית, ביקש מהם שוב להמשיך ולהמתין לו במקום אחר. כהרגלם הם לא אמרו דבר והמשיכו בסיור. פרט לשני החיילים, אנשי סודו, שידעו שהוא הולך לפגישה עם דלל, שאר החיילים לא ידעו את הסיבה לפרישתו מדי פעם מהסיור, ולא חשדו בדבר. הם חשבו שיש לו משימות שאותן הוא כקצין חייב לעשות לבד. השעה הייתה שעה מוקדמת בבוקר. הוא קרב לבית והשמיע את השריקה המוסכמת וציפה. דלל, שאף היא לא הצליחה להירדם, שמעה את הקריאה, קפצה ומייד רצה לדלת היציאה. חלימה, ששהתה במטבח והכינה את ארוחת הבוקר, הבחינה בה והבינה שהיא עומדת לצאת – וניסתה לעצור בעדה.

'זהירות. שאיש לא יראה. זה מסכן את כולנו,' אמרה.

'אל תדאגי,' אמרה דלל וירדה אליו. הפעם היא נמנעה ממגע פיזי שמא מישהו מהשכנים יראה ואמרה: 'איננו יכולים להיפגש כאן. היום אני חוזרת הביתה וניפגש אחר כך בסמטה הקבועה,' אמרה.

'רק רציתי לומר לך שדחו את העזיבה. איני יודע עד מתי. יש לנו עוד זמן להחליט על עתידנו,' אמר.

'אני מאוד רוצה לחבק ולנשק אותך אך זה בלתי אפשרי כאן,' אמרה. היא נשקה לאצבעה והניחה אותה על פיו, חייכה ושבה בריצה לבית אחותה.

שמח וטוב לב סיים יובל עם חייליו את הסיור ושב לבסיס. לקראת הצהריים הוא זומן לחדר מפקד הגדוד. משנכנס לחדרו, המפקד הזמינו לשבת.

'קצינים התלוננו שאתה מתעקש לעשות את כל הסיורים עם הפלוגה שלך באותו אזור. יש סיבה מיוחדת לכך?' שאל.

'אין סיבה מיוחדת. יש באזור שני בתים שנראו לי חשודים וחשבתי לעקוב אחריהם,' שיקר. 'אך מאחר שעד היום לא גיליתי דבר, מעתה הסיורים יהיו בכל פעם במקום אחר,' הבטיח יובל.

מפקד הגדוד קיבל את הסברו והציע לו שיעשה כן, כדי למנוע לזות שפתיים של חבריו הקצינים. 'מוטב שגם הם יכירו גזרות אחרות בעיר,' אמר מפקד הגדוד.

יובל עזב את החדר מודאג מאוד. מה פשר תלונות הקצינים? האם שמעו משהו? האם מי מהחיילים שלו דיבר? הוא חש שהזמן אוזל ושהוא חייב לעשות מעשה, אם ברצונו להמשיך את הקשר עם דלל. משניתנו לחיילים כמה שעות מנוחה, פשט את מדיו והלך לפגוש שוב את דלל. משקרב לבית והשמיע את השריקה המוסכמת ראה את דלל קרבה, ופניה לא כתמול שלשום. הם הלכו למקום מפגשם הקבוע.

'מה קרה?'

'איני יודעת. משהו נורא מתחולל בבית,' אמרה.

'מה מתחולל?'

'נראה לי שאבי ואחי כועסים על בעלה של חלימה, ואיני יודעת מה הסיבה לכך,' אמרה.

'ואת חושבת שזה קשור אלינו?' שאל יובל.

'איני יודעת. בעלה מכיר את הסיפור שלנו. אולי סיפר לאבי, איני יודעת,' אמרה דלל.

'כדאי שתבררי במהרה. אם זה קשור אלינו, עלינו לברוח מייד,' אמר.

'אבדוק אצל חלימה. היא בטח יודעת מה קורה,' אמרה.

דלל חיבקה ונשקה לו. הוא הרעיף עליה דברי אהבה והיה קשה לו להתנתק ממנה. היא התנתקה ממנו בקושי, עזבה אותו ושבה בריצה לביתה, שם המשיכו הצעקות בין אחֶיה לבין בעלה של חלימה. פניו של האב החווירו, והוא התיישב בכורסתו והפסיק להתערב. אחיה המשיכו את הוויכוח עד שבעלה של חלימה עזב את הבית בטריקת דלת והלך לביתו.

דלל לא ידעה מה הסיבה לריב הקולני, וחששה שמא גילו אביה ואחיה שהוא ידע על הקשר שלה עם יובל ולא סיפר להם. אימה, שהבחינה בדאגתה, לקחה אותה למטבח והסבירה לה שאביה כועס על בעלה של חלימה על שהוא מזניח אותה ואת החנות שהוא אמור לנהל, מסתובב בבתי קפה ובמועדונים מפוקפקים וגורם לכך שההכנסות מהחנות ירדו מאוד בזמן האחרון והביאו למשפחה הפסדים. כשניסה להצדיק את מעשיו והאשים את חלימה, הצטרפו גם אחיה וכעסו עליו. כששמעה דלל את דברי אימה, נרגעה. 'שום דבר לא קשור אליי,' חשבה.

אחר הצהריים אמרה דלל לאימה כי היא הולכת לבקר את חלימה. 'נראה לי שהיא עצובה לאור המצב שנוצר,' אמרה. אימה שמחה מאוד על הקשר של דלל עם אחותה. 'לכי אליה. ארחי לה חברה וראי מה מציק לה.'

היא הגיעה לבית אחותה, דפקה על הדלת והמתינה. במשך זמן רב לא היה מענה והיא החלה לדאוג. היא רצה לביתה, לקחה מפתח שהיה ברשותם למקרה הצורך ושבה לבית אחותה. היא פתחה את הדלת, חיפשה את חלימה ומצאה אותה שכובה במיטתה בחדר השינה מכוסה מכף רגל עד ראש. היא הורידה מעליה את השמיכה וראתה שהיא ישנה ושפניה חיוורות. לדלל לקח הרבה זמן להעירה. משהבחינה חלימה בדלל, פרצה בבכי.

'מה קרה?' שאלה דלל.

'אני מפחדת. הוא שב מפגישה עם אבא, כולו סוער, לקח כמה חפצים ועזב את הבית,' אמרה חלימה.

'לא הסביר מה קרה? מה הסיבה לעזיבתו?' שאלה דלל.

'לא. רק קילל במילים גסות את אבא ועזב. אני חוששת שלא יחזור. אני חוששת גם לך. לאחר הריב עם אבא הוא מסוגל לכל דבר, אפילו לספר לו על יובל,' אמרה.

דלל הרגיעה את אחותה, סיפרה לה על הסיבה לסערה שהייתה בבית הוריה ואמרה שלא מדובר בהם. 'אל תדאגי לי. אני יכולה לדאוג לעצמי. בואי נכין לנו כוס קפה ונדבר.' היא לקחה את חלימה למטבח, והכינה לשתיהן קפה.

'אחפש אותו. אני יודעת היכן הוא מבלה. אני מבטיחה לך שאביא אותו הביתה,' אמרה דלל.

'לא אשכח לך את זה,' אמרה, פרצה שוב בבכי וחיבקה את אחותה.

'לי יש יותר סיבות לא לשכוח לך כמה את מוכנה לעשות למעני ולמען יובל,' אמרה דלל.

'בואי נראה אם תצליחי להביא אותו,' אמרה חלימה.

דלל עזבה את בית אחותה והלכה למרכז העיר, שם היו רוב בתי הקפה ומועדוני החשפניות שבהם בילו המובטלים והמבוגרים חסרי המעש, עישנו סמים ושיחקו קלפים או שש־בש. דלל ידעה שבעלה של חלימה מבלה בערבים במקומות האלה, ולא חששה להיכנס לשם. כולם הכירו אותה ואת אחֶיה, שאף הם לא חפים מהבילוי במקומות אלה. היא ידעה שהוא לא ייכנס למקומות שבהם מבקרים אחיה לאחר הריב עימם, והלכה לחפש בבתי הקפה ובמועדונים אחרים. לאחר שעברה על רובם, מצאה אותו באחד הברים יושב ליד אחד השולחות עם חבורת בטלנים, ועל השולחן מונחים בקבוקי אלכוהול. למרות היותו שיכור הוא הכיר אותה.

'בואי, שבי איתנו, דלל היפהפייה,' אמר.

'אתה בא איתי עכשיו. אנחנו הולכים הביתה,' אמרה דלל.

'אני לא הולך איתך לשום מקום,' אמר.

'אם אתה לא קם ובא איתי עכשיו, אני אקרא לאחיי והם יסחבו אותך על גבם.'

כשהבין את הסכנה שבמפגש נוסף עם אחיה ושמע שהם עלולים לבוא, קם מייד והלך בעקבותיה. בהיותו שיכור, ניסה להישען עליה אך היא כמעט קרסה. היא ביקשה עזרה מעוברים ושבים שהכירו אותה ואת משפחתה, ואלו עזרו לה לגרור אותו לביתו. היא וחלימה הכניסוהו לחדר השינה, חלצו את נעליו והשכיבו אותו לישון. דלל נשארה ללון אצל אחותה, שמא בעלה יקום בלילה או בשעות הבוקר ויקים מהומה.

הוא קם לקראת הצהריים של יום המחרת ולא זכר דבר ממה שקרה במועדון, ואף שכח את הריב עם אביה של חלימה ועם בניו, אך זכר היטב את הקשר של דלל ויובל. כשראה את דלל, שאל:

'היכן יובל? אני לא מסכים שיישאר כאן. תסתלקו שניכם מהבית שלי.' 'הוא לא כאן,' אמרה חלימה.

'שלא ישוב לכאן. אם ישוב, אספר להורייך,' אמר.

חלימה ניסתה להרגיעו אך בראותה שהוא כועס ובהכירה את התנהגותו הבלתי צפויה, ביקשה מדלל לא להשיב ורמזה לה ללכת. דלל הבינה את הרמז ועזבה את הבית.

יובל שב לבסיסו וראה שמתרחשת שם המולה רבה. כולם אורזים, מכינים את הרכבים וחיילים רצים אנה ואנה. בירור קצר הבהיר לו שבעוד ארבע שעות עוזבים. הוא נלחץ מאוד מהמהירות שעליו לקבל החלטה בנוגע לקשר שלו עם דלל. שני חייליו שידעו על הקשר שלו עימה, שאיתם חלק את סודותיו, הבחינו בלחץ שבו הוא נתון, לקחו אותו לאחת הפינות וניסו לדבר על ליבו להצטרף אליהם ולא לברוח עם דלל.

'זה ירדוף אותך כל החיים. זה ייחשב לבגידה. חשוֹב על משפחתך ועל חבריך. בכלל, חסרות בחורות יפות בארץ?' לאחר שעה ארוכה של שיחות יובל השתכנע.

'זה קשה לי ואיני יודע איך עושים זאת, אך אני מוכן לוותר בשלב זה. איני יכול לעמוד מולה ולבשר לה זאת, אחרי שהסתכנה מול משפחתה ולאכזב אותה.'

לפתע הציע אחד משני החיילים: 'אני מציע שאני אלך אליה, אסביר לה שנעצרת ולכן לא תוכל לממש את החלטתכם. היא ודאי תצטער ואולי תבכה, אבל לא תראה בזה שינוי מצידך או בגידה באהבתך אליה.'

ליובל לא הייתה ברירה אלא להסכים. הוא השמיע לחייל את השריקה המוסכמת עם דלל ושלח אותו אליה. החייל ידע היכן ביתה של דלל וגם הכיר את הסמטה שבה הייתה נפגשת עם יובל. הוא הגיע לשם ושרק.

השריקה אומנם הייתה דומה אך לא זהה לשריקתו של יובל. דלל הבחינה בהבדל ולא ירדה אליו. בתחילה חששה שמכינים לה מארב, אך במחשבה שנייה, מאחר שרק יובל מכיר את השריקה החליטה לבדוק בזהירות. 'אולי זה שליח מטעמו?' חשבה. לאחר שהשריקה לא פסקה ואף גברה, היא החליטה לצאת מהבית ולראות מרחוק מיהו השורק. ברגע שהתקרבה לסמטה זיהתה מייד את אחד מחייליו של יובל, שהכירה מהסיורים הצבאיים. היא אומנם ראתה אותו לעיתים רחוקות, וממרחק רב יחסית, אך אי אפשר היה לטעות בו. היא התקרבה אליו ללא חשש וליבה ניבא לה רעות.

'מה קרה ליובל? מדוע לא בא בעצמו?' שאלה.

'הוא נעצר,' אמר החייל בלי להתבלבל. 'מפקדיו גילו על המפגשים ביניכם ועצרו אותו, והיום אנחנו עוזבים והוא מוחזר לישראל.' דלל פרצה בבכי.

'בטח הלשינו עליו. איך מפקדיו יכלו לדעת? מה אעשה עכשיו בלעדיו?' היא חיבקה את החייל, הודתה לו, עזבה בבכי את המקום ושבה לביתה.

איש שירות הביטחון שעקב אחרי יובל ודלל, וראה את דלל נפגשת עם בחור אחר ולא עם יובל, החל לחשוד שהמפגשים שלה הם גם בתחום המוסר, נוסף על המגע עם גורם עוין, אך בשלב זה החליט להמתין ולא עשה דבר בקשר לכך והסתפק בדיווח למפקדו.

החייל שב למחנה וסיפר ליובל על מה שהתרחש בפגישה.

'אני מבין מדוע התאהבת בה. היא יפה מאוד, אהבה אותך ולא הפסיקה לבכות.' דמעות זלגו מעיני יובל בשומעו את דבריו.

'תודה. אני רוצה להיות לבד,' אמר ועזב את המקום.

לאחר כמה שעות עזבה הפלוגה את העיר לכיוון מערב למשימות אחרות שהצבא הטיל על יחידתו, ויובל עימה.

דלל נכנסה הביתה היישר לחדרה, ולא הפסיקה לבכות. אימה, שראתה אותה, אצה בעקבותיה לברר את פשר בכייה. היא ניסתה ככל יכולתה להרגיעהּ ללא הצלחה.

'אני רוצה ללכת לחלימה,' אמרה.

'את לא יכולה ללכת במצבך. אקרא לחלימה שתבוא לכאן,' אמרה אימה.

דלל התעקשה. היא ידעה שבבית לא תוכל לדבר באופן חופשי עם חלימה. אימה תרצה לשמוע מה קורה, לכן היא העדיפה ללכת לבית אחותה, כדי שלא תהיה קרובה לאֵם. דלל הגיעה לאחותה וחלימה הבינה מייד את הסיבה לבכי. היא ידעה שאין סיבה אחרת, פרט לפרידה מיובל. היא לקחה אותה למטבח ודלל סיפרה לה על השתלשלות העניינים, כשבכייה אינו מפסיק.

'זה לטובה,' אמרה חלימה.

'ממך לא ציפיתי לשמוע את זה. למה לטובה?' תהתה דלל.

'כי זו אהבה בלתי אפשרית. לעולם לא תוכלי להביאו להורים.'

'פרט ליובל איני זקוקה לאיש. נוכל להסתדר. מספיק שהוריו יקבלו אותי,' אמרה דלל.

'וכי את מכירה את הוריו? שאלת עליהם? הלכת אחריו כעיוורת,' אמרה חלימה.

חלימה היא היחידה מבני משפחתה שדלל מוכנה לשמוע ממנה דברי תוכחה. חילופי הדברים נמשכו כל הלילה. בתחילה דלל לא השתכנעה, אך דברי אחותה חלחלו למוחה אט־אט ולפנות בוקר נרדמו שתיהן והתעוררו לקראת הצהריים. לאחר ארוחת הצהריים שבה דלל לבית הוריה. אומנם לא הוסיפה לבכות, אך פניה העצובות לא נעלמו מעיני אימה. 'מה קורה בתי? מדוע פנייך היפות נפולות?' דלל לא יכלה עוד לשמור בליבה את סודה. למרות שאימה מעולם לא הייתה שותפה לסודותיה, היא ידעה שאהבת אימה אליה אינה יודעת גבול. תמיד תמכה בה בחילוקי הדעות שהיו לה עם אחֶיה, אביה ועם אחותה, ולכן החליטה לשתף אותה בקשר שלה עם יובל. לשמע הדברים, הניחה אימה את אצבעה על פיה ואמרה. 'שתקי. אוי לך אם אביך או אחייך ישמעו.' היא יצאה עימה לחצר ודלל סיפרה לה בפרוטרוט על הקשר האסור.

'קרה משהו ביניכם?' שאלה גם אימה.

'שום דבר. אבל התאהבתי,' אמרה דלל.

'מה עכשיו?' שאלה אימה.

'זהו. הוא נאלץ לעזוב וזה כמה ימים שלא ראיתיו,' אמרה.

'כנראה לא אהב אותך מספיק.'

'את לא מבינה, הוא חייל. עצרו אותו בגללי. מי יודע מה יעלה בגורלו.'

'זו לא בעיה שלך. זה נגמר ואת צריכה לשכוח. הקדישי את זמנך לדברים אחרים. תוכלי למצוא בחור טוב ממנו, ומשלנו,' אמרה אימה.

'לו הכרת אותו היית מדברת אחרת,' אמרה דלל.

'אני מעדיפה לא להכיר אותו. הוא יביא עלינו רק צרות.'

'לא נוסיף לדבר על כך. אלה הם חיי,' אמרה דלל לאימה.

למרות שדלל חשבה שיש מידת מה של צדק בדברי אימה כאשר ניסתה לשכנע אותה שתתמקד בעתידה בלעדיו, לא הסכימה עימה והמשיכה בחייה ובעבודתה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.