החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לקום

מאת:
הוצאה: | 2022 | 252 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

40.00

רכשו ספר זה:

לו הייתי מספרת לכם שיום בהיר אחד… נפלה עליי פצצה, העיפה אותי אל העולם הבא ומשם בחזרה אל הארץ לחיים חדשים לחלוטין, האם הייתם מאמינים?

1973, שירות צבאי בסיני, העתיד היה בהיר, ושום סערה לא נראתה באופק, עד שפרצה מלחמת יום כיפור, שהפתיעה אותי ושינתה את חיי. "הפצועה היחידה מהמלחמה", כך הגדירו אותי, ואני רק רציתי להבין איך אני מצליחה לקום על רגליי, ולא להישאר צמודה לכיסא גלגלים לשארית חיי.

 

לקום מתמקד במשבר הגדול שחוותה ענת יהלום במלחמה ההיא ומעלה משברים נוספים שאיתם התמודדה בחייה.

ילדות תחת אש בעמק הירדן, הגירה מהארץ בעקבות תפקידו של אביה במוסד, פוליטיקה מלוכלכת במקום העבודה, היציאה מהארון של בנה, התקפי הטראומה – כישלונות, אכזבות והצלחות נשזרים לסיפור סוחף. הספר נכתב מתוך רצון עז לטעת עמוק בליבו של הקורא את ההבנה שמכל משבר ניתן לקום אל החיים, אם רק נבחר בכך.

כדברי המחברת, "נפלתי, קמתי, התרסקתי וקמתי שוב ושוב. כך למדתי את טעמו המיוחד של איחוי השבר ושמחת הניצחון."

 

ענת יהלום, בת קיבוץ כנרת שבעמק הירדן, היא בוגרת לימודי חינוך ואומנות, שליחת עלייה, מגבית והסברה מטעם מדינת ישראל, חברת הפורום למנהיגות ישראלית בתפוצות, חברה מייסדת בעמותת ״אתגרים״, חברת נבחרת ארגון נכי צה"ל באופני יד למרתון ניו יורק, כלת פרס משרד הביטחון על מופת שיקומי, מרצה בארץ ובעולם על ״לקום אל החיים" – Owning Your Life, נשואה ואם לשלושה.

מקט: 4-1272-1565
לו הייתי מספרת לכם שיום בהיר אחד… נפלה עליי פצצה, העיפה אותי אל העולם הבא ומשם בחזרה אל הארץ לחיים […]

 

1

אני נולדתי לחיים של מלחמה

 

בקבוצת כנרת, שבעמק הירדן, תחת עינו הפקוחה של האויב הסורי, אלו, היו יורים אל העמק הפורח. ובעיצומו של קיץ, לעת קציר, היו מעלים באש את כל שדותינו.

אנחנו, ילדי הקיבוץ, התגוררנו ב”בית הילדים”, שם התנהלו חיינו. לימודים, הזנה, לינה ומעט אהבה שחולקה על ידי מטפלת אחת בין חמישה־עשר ילדים. אם אהבה אותי, זכיתי. המשמעות היא שברוב שעות היממה ניטלו ממני החמלה והחום השמורים לילדים צעירים. אל בית ההורים, שנקרא בפינו “החדר” משום שהיה קטן וצנוע ושימש רק את אבא ואימא, היינו מגיעים לביקור יומי בין השעות ארבע לשש אחר הצוהריים. הורינו היו מעורבים בגידולנו מרחוק, מן הצד, כל אחד על פי דרכו. לעיתים חזרתי אל בית הילדים לארוחת ערב ולשנת הלילה, כשאחותי הגדולה, אוחזת בידי ומסייעת בכך לאימא, שגידלה כמעט לבד ארבע בנות ובשעת ההשכבה העניקה את עיקר תשומת ליבה, לאחיותיי הקטנות. אחותי הגדולה ממני בארבע שנים הייתה יושבת על סף מיטתי בבית הילדים ומניחה את ידה על גבי כאומרת, ‘אני כאן, את יכולה להירדם בשקט’. שנת הלילה הייתה ב”לינה משותפת”. ילדים לבד, ללא אדם בוגר ששומר עלינו. שומרת הלילה הייתה מסתובבת בין בתי הילדים הצעירים פעמיים בכל לילה ומאירה בפנס קטן את פנינו הנמות על מנת לוודא ש”הכול בסדר”. ו… זהו. גופי ונפשי, זוכרים לילות מלאי אימה. כש”פעולות התגמול” מפעילות את הסירנות המזעיקות אותנו לקום מן המיטה החמה ולרוץ בחושך סמיך אל המקלט הקרוב, לחפש בו מחסה. ילדים לבדם נסים על נפשם מפני המוות המרחף מעליהם.

אני, ילדה בת תשע שנים. גופי רועד מפחד, בעיקר משום שחששתי שבעת הריצה, אפול ולא אספיק להגיע למקלט, לפני שיתחילו קולות הרעם של ההפצצות. אני זוכרת מחשבה חולפת בראשי, ‘אין לך למי לפחד’. ההורים רחוקים ועסוקים בתפקידם, אחיותיי כל אחת במקלט עם בני גילה — מי ישמור עליי? מי יחבק? מי ינחם וירגיע את הרעד האוחז בגוף ללא שליטה? ‘אין לך מול מי לפחד’, אני זוכרת את המחשבה חולפת בראשי בזמן ששיניי נוקשות.

ופעם, בעיצומה של הריצה, אני שומעת את קולי מהדהד בשירת “מאום לא יפחידנו”, וגובה הקול שלי עולה בכל משפט כשילדים סביבי מצטרפים כמקהלה: “הֵיי, הֵיי, היננו חומה, ובפינו אחת היא הסיסמה: מאום לא יפחידנו, מאום לא יפחידנו”. אי־שם ברגעי האימה האלו, נולדה בתוכי “הילדה האמיצה”, ילדה שגידלה את עצמה להיות כזאת, שלא יכולה להרשות לעצמה לפחד.

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לקום”