החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הצד השני

מאת:
הוצאה: | 2021 | 191 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

 

הדלת נפתחת לפתע, ואדם נוסף נכנס פנימה. כל המבטים מופנים אליו, ונראה כי הנוכחים ממתינים למוצא פיו. "יש בעיה," הנכנס מפטיר ומתיישב בכבדות על אחד הכיסאות הפנויים סביב השולחן. "איזה סוג של בעיה?" שואל אחד הנוכחים. "בעיה מהסוג שלא נתקלנו בו עד היום. ה'אורח' לא הגיע."

 

הכול מתחיל בכניסה למנהרה.

משפחה מן המרכז יוצאת אל חופשת סוף שבוע בצפון הארץ ועוברת מסע שתחילתו מתוכננת לפרטי פרטים, והמשכו מטלטל ומפתיע. שבירת שגרה – זה כל מה שבני המשפחה ביקשו לעצמם, אלא שכל שציפו לו התנפץ אל מול מציאות חדשה, אחרת, משונה. ואולם דווקא המקום והזמן שאליהם נקלעו גורמים להם להביט בבבואתם ולהיווכח כי אפשר גם אחרת. הם חווים רגעי פחד, צחוק, אכזבה ואהבה, והכול תוך כדי תנועה במקום ובזמן שבמהלכה הם יוצקים תוכן למושג הכה שחוק בימינו – ערבות הדדית.

 

קיץ 73'. רמת הגולן. ההתיישבות הישראלית בחבל ארץ יפהפה זה בתנופה. המשפחה מגיעה לשם, לעָבר, מודעת לצפוי לקרות. האם היא תשפיע על מהלכי ההיסטוריה? האם היא מסוגלת לכך? כיצד היו נראים חייכם אילו היו מנתקים אתכם מכל מכשיר אלקטרוני מוכר? כיצד הייתם מוצאים את דרככם, את פיסת המידע שאתם זקוקים לה, את הקשר המיידי עם משפחתכם?

המסע שמתחיל בהפתעה מוחלטת מסתיים – כיצד נגדיר זאת? – בדיוק באותו האופן…

אבי הולצמן הוא מידען, כותב ומרצה. לאחר שנים רבות של עשייה מגוונת בענפי ההיי-טק, פנה אבי לכיוון חדש בחייו – כתיבה. הצד השני הוא ספר הביכורים שלו, ובמגירותיו ממתינים עוד ספרים נוספים, מרתקים ומפתיעים לא פחות.

מקט: 4-1272-1091
  הדלת נפתחת לפתע, ואדם נוסף נכנס פנימה. כל המבטים מופנים אליו, ונראה כי הנוכחים ממתינים למוצא פיו. "יש בעיה," […]

היום

הכול החל כאן, בצד הזה של הזמן.

'תכף נכנסים למנהרה,' אני קורא אל חלל הרכב.

מעין הרגל שכזה, לנסות ולתאר לבני המשפחה מה שכה ברור מאליו רק כדי להישמע 'אבא', זה שיודע.

אומנם כולן עסוקות בשלהן, כל אחת והעולם הווירטואלי בו היא חיה באמצעות המכשיר שבידיה, וספק אם שמעו אותי כלל – אבל כל זה באמת החלק הפחות חשוב כאן. העיקר שאבא יודע לחזות את העתיד.

כשהילדות היו עדיין ילדות, במהלך טיולים בחו'ל, כניסה למנהרה אחת מרבות וארוכות בכבישי אירופה הייתה אטרקציה. ההתרגשות בכניסה למנהרה, הנסיעה הארוכה לאורכה והאור שבקצה הרחוק שלה – כן, האור שבקצה המנהרה לוּוה תמיד בהרגשת הפתעה והקלה. שם כולנו התרגשנו.

היום? מתקרבים למנהרה. ביג דיל.

אפילו המהום תגובה לא נשמע ברכב – איכשהו כבר התרגלתי להתעלמות. אני מדבר, והעולם סביבי שותק.

'לזה אתה קורא מנהרה?' שואלת אשתי בזלזול מופגן. 'אתנחתא של צל, זה הכול,' היא ממשיכה.

'אבא!' מתעוררת לחיים הבוגרת שבבנותיי, מיה. 'מתי מגיעים?'

מבט חטוף במסך הטלפון הנייד שלי מעלה כי נותרה לנו קצת יותר משעה עד היעד. 'פחות משעה,' אני עונה, מְתַחזק כהרגלי את מדד האופטימיות ברכב.

שעה וקצת, ונגיע למנוחה ולנחלה – נחלה של מישהו אחר, אומנם, אבל היא תהיה המנוחה שלי למשך סוף השבוע. עבור עירוניים, צימר הוא כמו נקודת טעינה עבור טלפון – מקום שלא עושים בו כלום, ותוך כדי כך מתמלאים אנרגיה.

בראשי רץ הצ'ק ליסט בפעם העשירית, לערך: מה הייתי צריך לקחת, מה לקחתי, והכי חשוב – מה שכחתי. אני טיפוס מאורגן בבסיס ההתנהלות שלי (תודה, אבא), כך שהבדיקה העצמית הזו אינה נובעת מחוסר ביטחון, אלא מ… מ… חוסר ביטחון?! אני?! לא, זה רק עניין של –

'האוכל של שוקו!' נובעת שאגה מפי.

האמת – הבהלתי את עצמי. השקט הופר, ובאופן גס ובוטה.

'מה קרה?!' קולות בהלה עולים מהמושב האחורי ומהמושב שלצידי, מלוּוים בתלישת אוזניות מהירה של כולם, בניתוק מהיר מהבועה החמימה והנוחה שהתעטפו בה ובהרמת ראש כַּלבי מוּטה הצידה – הבעה קלאסית של כלבה שהתעוררה זה עתה מנמנום אגבי על ברכי אחת הבנות.

'מה 'מה קרה'?' אני מגיב בתוקפנות: 'למי אמרתי להביא איתנו את האוכל של בת־הכלבה?'

'לא אמרת,' אני נענה פה אחד.

'לא הבאתָ אוכל לכלבה?' תוהה שרה אשתי, כאילו לא ביצעתי את הדבר הבסיסי ביותר שהיה תחת אחריותי.

'מה זה לא הבאתי?!' אני עולה למתקפת נגד מהירה. 'אני הייתי צריך לדאוג גם לזה?'

'אבא, אני אתן לה משלי,' עולה הצעה יצירתית מאחור, מיעל, הקטנה שבחבורה.

'עכשיו אני רגוע,' אני משיב. איך תמיד אני צריך לדאוג לכל גרגר בונזו? נותרת התהייה בליבי, בעוד אנו מתקרבים בצעדי תשעים קמ'ש לפתח המנהרה.

'זהו? על זה צעקת?' תהו היושבים מאחוריי ומצידי, תוך כדי חזרה חפוזה לשגרה, דהיינו – אוזניות באוזניים ומבט של זומבי בצג הטלפון.

'תגידו,' אני מנסה לתהות בקול רם בפעם המיליון, 'מה תעשו אם ייקחו לכם את הטלפון? מה תעשו עם החיים שלכם?' אני מביט סביבי ומקבל משוב מהיצור החי היחיד שמקשיב לי, בדמות ניעור ראש קל מלוּוה ברעשי נפנוף האוזניים כשהן מכות זו בו, וחזרה לתנוחת עובר.

אנחה כבדה יוצאת מפי. העולם של היום…

'תיזהר!' נשמעת לפתע צעקה מפיה של אשתי, ואני אוחז בחוזקה בהגה ומַפנה בחטף מבט מבוהל ימינה, לכיוונה. אני מבחין ברכב מיושן סוטה חדוֹת לכיווני, כאילו מנסה להסיט אותי שמאלה ממסלולי. משמאלי רכב כבד, כזה המשדר עוד מרחוק כי אין מה להתעסק איתו. הכביש מצטמצם לשני נתיבים בלבד בכניסה למנהרה. מעולם לא התיימרתי להיות נהג מסלולי מרוץ מקצועי, אולם באותו שבריר שנייה אני מבין: זה או אני שנכנס למנהרה, או אני שנכנס במשאית. הלכתי על האפשרות הראשונה.

אני נועץ את דוושת הגז לרצפת הרכב, מגביר מהירות ומסיט את ההגה מעט ימינה כדי לשמור על מקומי בנתיב ומותיר לנהג המנסה להידחף ברירה אחת בלבד. הוא בחוץ. אני בפנים. בעיה שלו שנזכר ברגע האחרון לנסות להיכנס לנתיב העובר דרכה – ודרכי.

מימיני עולה צווחת צמיגים המנסים נואשות להיאחז בכל פירור חיכוך שהם מוצאים בינם ובין האספלט השחור כדי לבלום, צווחה נוספת עולה מכיוונה של שרה, ו –

חשיכה נעימה עוטפת אותנו. אנחנו בפנים.

אוף – זה היה קרוב, קרוב מדי. לוּ הייתה תאורה מספיקה כרגע, אני בטוח שמבטיה של שרה היו משפדים אותי. אני מרשה לעצמי פשוט ליהנות מהספק החבוי לו בחשכת הרכב. אני מוריד את רגלי מדוושת הדלק, מעביר מבט לצידיי הרכב. מאחור, הרכב המיושן ההוא כנראה פספס את הכניסה למנהרה. מקווה לטובת הנהג שגם פספס את הקיר והצליח להשתלב במסלול העוקף את המנהרה.

מלפנים המסלול פנוי… ושקט.

שעה – ואנחנו מגיעים. קצת יותר.

סְפוֹג.

בחיי, לפתע אני מרגיש שאני לכוד כמו בתוך ספוג. התזוזה אפשרית, אך הכול נע בהילוך איטי, איטי להחריד. המוח והגוף נעים באיטיות, מוקפים כוח חיצוני המוֹנע תנועה מהירה יותר. אני כלוא בחומר אפל, גמיש וסמיך.

כאשר אני מנסה לשחזר אותה התחושה, אינטואיטיבית אני מניע את הלסת התחתונה באיטיות ובנוקשות, כמו ברגעים שאחרי זריקת הרדמה שבהם תחושת הנימול מתפשטת לה בחלל הפה, בדרך אל עוד טיפול שיניים, ובדרך אל העושר של רופא השיניים שלי.

תחושה של מהירות תגובה איטית. עזבו תגובה – מחשבה! אני מרגיש שעליי לחבר אותיות למילים על מנת לנסות להבין מה אני חווה, אפילו על מנת לחשוב על כך שאני לא לבד כאן ברכב. יש עוד אנשים איתי, וכלבה – אפילו אליהם אני מתקשה להגיע במחשבותיי. אני עדיין נע כאחוז מסטיק… לאט. מאוד לאט.

עיניי מתחילות לנוע לצדדים. הזזת האישונים קלה יותר מהנעת הראש לצדדים. אני לא יודע מדוע, אולם עיניי ננעלות על צג הטלפון, והמפה שהייתה שם רק לפני רגע והתוותה את דרכי עד כה, פשוט אינה שם יותר. במקומה אני בטוח, משוכנע, במאת האחוזים, שהבחנתי במילים 'היה נכון' על הצג, שריצדו באיטיות האופיינית לאותו רגע, ואז דהו ונעלמו. אחריהן המסך הופך לשחור מוחלט.

כמו המחשבות באותו רגע – הכול הופך לשחור.

וזהו. לא זוכר יותר כלום. עטוף בספוג… ספוג שחור.

.– .– .– .-.-.- — .- -.– -.. .- .-.-.- -.-. — .-.-.- .. .-..

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הצד השני”