החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על ליאורה רוזנמן

ליאורה רוזנמן, היא אמנית וסופרת. למדה במכוני אמנות שונים בישראל והיום היא חברה באגודת האמנים בישראל ובאירופה, בנוסף להנחיית סדנאות אמנות. ציוריה מוצגים בישראל, קנדה, דרום אמריקה, ספרד וארה"ב, ומהווים חלק מאוספי אמנות ברחבי העולם. פרסומים: כריכות מגזינים בינלאומיים, עתונות ... עוד >>

מעגל הברקת

מאת:
הוצאה: | 2017-08 |
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

ילדה בת חמש נחטפת מגן המשחקים שליד ביתה, בעיר קטנה בצפון ישראל. סוד היעלמה מעמיד את הוריה בניסיון של התמודדות עם משבר איום. בעקבות חשדות הדדיים, כל אחד מהם יוצא לבדו למסע מטלטל בעולם, רגשית ופיזית כאחד, במטרה למצוא את הבת הנעדרת. הם מוצאים את עצמם בטבורה של תעלומה, במצב של סכנת חיים, במקום מרוחק שבו שולט מנהיג המתעתד לטהר את העולם באמצעות השבחה גנטית. תאגידים בינלאומיים בעלי מניעים אפלים והמוסד הישראלי, לכולם נגיעה כזו או אחרת בעלילה.

רבדים ארציים וגם מטפיזיים מופיעים בסיפור, ומנחים את פעולתם. מעגל הברקת הוא ממד נוסף, הקיים במקביל למציאות שלנו, שההתרחשויות בו נראות באופן ברור יותר. אלא שפתרון הכאוס ומערבולת ההתרחשויות שבעלילת הסיפור יכול לבוא רק במישור המציאות עצמה. מציאות שבה כל יום שעובר רק מגדיל את הסכנה שהילדה לעולם לא תחזור לזרועות הוריה.

רוזנמן היא אמנית רב תחומית, אוצרת וסופרת. זהו ספרה השלישי היוצא לאור.

מקט: 001-3000-041
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


באותו בוקר, השיגרה היתה חמימה ונעימה מאוד, כמו בכל אותם ימים נדירים בהם יוסי לא עבד באירופה, אלא שהה בביתו.

גם הבוקר לין השתיקה את השעון המעורר בחבטה וזינקה אל תוך נעלי הבית הפרוותיות שלה. דשדוש למקלחת, העיניים שטופות. דשדוש לחדר הילדות, תוך כדי קריאה לחדר השינה: ‘נו יוסי, קום!’

חדר הילדות היה עדיין חשוך ואפוף באדים מהבילים של נשימות שלוות.

‘גאיה, בוקר טוב.’ ליטוף קל וניעור השמיכה. גאיה רטנה והתהפכה לצד השני.

‘בוקר טוב, עדן.’ עדן פקחה עין עצלה אחת ואז את שתי עיניה הירוקות והצוחקות.

עוד לפני שהתעוררה, כבר ציחקקה עדן וסיפרה שחלמה שהארנב הוורוד החדש משחק אתה מחבואים ושהיא הצליחה לתפוס אותו!

מאוחר יותר, כשלין לקחה אותה לגן הילדים, היא שוחחה עם שרה, אימא של ליסה. עדן התחננה ללכת לשחק אצל ליסה אחרי הגן, עד שלין מצאה את עצמה מוותרת לה שוב.

‘אני מודה לך על שאת אוספת אותה, שרה. תתקשרי אלי בחמש וחצי בערך, ואני אבוא לאסוף את עדן מהבית שלך. תודה לך.’ היא חייכה וחיבקה את עדן חיבוק חזק ונשקה לה על כל לחי ו-‘עוד אחת על האף, אימא!’

 

17:15

קצת אחרי חמש, לין חשבה על כך שהיא לא ראתה את עדן מהבוקר. באותו הרגע בדיוק צלצל הטלפון.

‘גאיה תעני, זאת בטח שרה. אמרתי לה להתקשר כשצריך לאסוף את עדן ממנה.’ קראה לין לגאיה בת השתים-עשרה, מאחר שידיה היו עסוקות בהכנת שניצלים פריכים לארוחת הערב.

אין ספק שיוסי, שמי יודע איפה הוא נמצא מהבוקר, לא יוכל לאסוף אותה.

‘אימא!’ גאיה רצה אל לין עם הטלפון בידה, מתנשפת וסתורת שיער. ‘שרה בוכה בטלפון. היא אומרת שהיא חייבת לדבר רק אתך!’

עיניה הירוקות של לין נפקחו לרווחה והיא מיהרה לענות לשיחה, בעודה מנגבת בחפזה את ידיה בסינר המטבח.

‘שרה, מה קרה?’

‘הילדה…’ היא שמעה קול חנוק מעבר לקו. ‘לין, אני מצטערת… אני לא מוצאת את הילדה. היא נעלמה!’

‘עדן? עדן נעלמה? מה את מדברת שטויות?!’

לין לא שמה לב שהיא שואגת, עד שהבחינה בגאיה, היא סתמה את אוזניה בכפות ידיה.

‘נשבעת לך, לין. אני ישבתי אתה ועם ליסה שלי בגינת השעשועים ורק לרגע – נשבעת לך, רק לשניה – הצצתי בוואטסאפ כי הייתי חייבת, ואז ליסה רצה אלי ואמרה שבזמן שהיא עלתה לסולם של המגלשה עדן נעלמה.

יצאתי לחפש אותה מיד. חיפשתי אותה בכל אזור המגלשות והנדנדות, אבל לא היה לה זכר! הילדה פשוט נעלמה… אפילו שאלתי כמה הורים שהיו שם בגינה. אבא אחד אמר לי שהוא ראה מישהו, איזה גבר, שבא לדבר עם עדן. הוא סיפר שהיא חייכה אליו, נתנה לו יד והלכה אתו. הוא לא ממש שם לב אליו, הוא אמר שחשב שהוא אבא שלה ו… זהו. לין, את רוצה לבוא?’

‘אלוהים אדירים, שרה! מתי זה קרה?’

‘לפני עשרים דקות בערך.’

‘למה לא התקשרת אלי מיד?’ שאלה לין בזעם.

‘כי יצאנו לחפש אותה! חשבתי שאמצא אותה כי היא הייתה ממש פה, ממש עכשיו.’ קולה רעד.

מעברו השני של הטלפון נשמעו קולות התייפחות. לין לא ידעה אם הם אמתיים או רק חלק מהצגה.

‘חכי שם! אל תזוזי!’ היא צרחה, ‘אני מיד באה!’

גאיה בהתה בה בעיניים קרועות, וגילתה בגרות נדירה כשאמרה: ‘אימא, את רוצה שאני אבוא אתך לחפש את עדן?’

‘לא!’ לין ירתה לעברה במהירות, רועדת בכל גופה בעודה זורקת את הסינר לעבר הכיסא וחוטפת את מפתחות המכונית.

‘תישארי פה,’ אמרה, ‘אולי עדן עוד תגיע הביתה. בעצם… תחכי למטה, בכניסה, אולי היא לא מגיעה לגובה הפעמון. ואל תזוזי משם עד שאני מגיעה!’

היא כבר הייתה באמצע חדר המדרגות כשנזכרה וצעקה אל בתה: ‘ותתקשרי לאבא! איפה שהוא לא יהיה, הוא חייב לענות!’

 

בתוך שבע דקות לין הגיעה לגינת השעשועים. שרה עמדה שם, לצדה ליסה המייבבת וסביבה מתגודדים הורים וילדים, והסבירה משהו בתנועות ידיים רחבות.

לין רצה לאזור ההתקהלות.

‘הנה, זו האימא!’ קראה שרה בפנים אדומות ובשפתיים רוטטות.

כולם הביטו בה בשתיקה, עד שגבר אחד אמר: ‘גברתי, אנחנו עשרה אנשים פה. בואו נתפזר ונחפש את הילדה. איך קוראים לה?’

לין הביטה בו במבט חלול, ולבסוף מלמלה: ‘עדן.’

האנשים במקום שמחו לקבל כל תפקיד ובלבד שלא להביט ישירות בעיני האם האומללה. הם החלו להתכופף מתחת לשיחים ולמתקנים, לחצות את הכביש ולצעוק: ‘עדן, עדן!’

איש מבוגר אחד, שהחזיק את נכדתו ממש צמוד ולא הרפה לרגע מידה, אמר לה: ‘את יודעת, לילדים בגיל של הילדה שלך יש מן קטע כזה שהם אוהבים להתחבא. לפעמים הם מתחבאים במשך שעה-שעתיים ומאוד נהנים לראות את ההמולה סביבם. רותי עשתה את ההצגה הזאת פעם לאימא שלה וחטפה עונש מאוד קשה… זוכרת, רותי?’

רותי הנהנה והביטה ברצפה, בעודה מוצצת את אגודלה.

לין הביטה בו. לבה פעם בחזקה כששקלה את הרעיון שלו. ‘עדן שלי לא ילדה כזאת.’ הסבירה, ‘זה פשוט לא מתאים לה…’

‘תתפלאי!’ האיש אמר בפנים נעלבות ועזב.

האנשים שהיו סביב הרחיבו את מעגלי החיפוש עד לרחובות הסמוכים, ולבסוף פשוט נעלמו.

כל אותה העת עמדה שרה עם ילדתה בסמוך ללין ולא עשתה דבר.

‘איפה היית? איפה חיפשת?’ שאלה לין בקול חורק וגבותיה התכווצו.

היא דמיינה בעיני רוחה אלף דרכים שבהן תוכל לחבוט בה עד אבדן הכרה, כיצד תשליך את גופתה לזאבים ותירה בה באלף רובים, אבל…

‘חיפשתי בכל המקומות האפשריים בגן השעשועים.’ השיבה שרה, ‘כשהאיש הכהה והמזוקן שאל אותי מה אני מחפשת, תיארתי לו את עדן. הוא אמר שהיא הלכה עם אבא שלה. בהתחלה חשבתי ‘איזה יופי שיוסי בא לקחת אותה מפה’, אבל אז… נזכרתי שבעצם לא יוסי ולא את ידעתם שבאנו לפה, כי יצאנו מהבית ובאנו לכאן רק לפני… ‘היא הביטה בשעון ולא זכרה.

ברקותיה של לין החל לפעום כאב ראש עמום. היא חשבה ברצינות להניף את ידה על שרה, וגילתה בתוכה אלימות שלא זכרה שהייתה בה.

‘לא משנה,’ המשיכה שרה, ‘העיקר, כשהוא הסביר שהגבר שלקח את עדן…’

‘כלומר, את מניחה שהאיש המזוקן הבין שעדן נלקחה על ידי מישהו שהוא חשב שהוא אבא שלה… אבל יכול להיות שהוא תיאר ילדה אחרת?’ ניסתה לין להבין, ‘הרי לא ראית את עדן נעלמת בעיניים שלך, נכון? או את מי שאת חושבת שהוא חשב שזו עדן…’

שרה הביטה בה במבט שואל ואז התבהר מבטה והיא הבינה.

‘כן.’ השיבה. ‘בקיצור, אז הפסקתי לחפש פה כי האיש הזה לקח אותה.’

לין תפסה בשיערה וחשבה ברצינות לתלוש קבוצות ממנו, מפני שהכאב בראשה כבר הפך בלתי נסבל.

‘ואיך הוא תיאר את האיש שלקח את עדן?’

‘בהיר, נמוך ועם שיער חום בהיר מאוד. בקיצור, ההיפך מיוסי. ככה ידעתי שזה לא אבא של עדן.’

‘אוקי…’ קולה של לין עלה אוקטבה, ‘ואיפה האיש הזה?’

‘שלקח את עדן?’ היא משכה בכתפיה, ‘מאיפה לי?’

‘לא!’ לין צעקה ובעיניה דמעות. ‘האיש שראה… האיש עם הזקן!’

‘אה!’ היא קראה, ‘הוא הלך מזמן.’

לין נשמה עמוקות, עצרה את נשימתה ואז סיננה בקול שקט: ‘איך קוראים לו? לקחת ממנו פרטים?’

שרה הביטה בה בחשש גובר והולך. ‘לא, לא ממש.’ אמרה, ‘הוא… מיהר, ואני הייתי… לחוצה. ואז התקשרתי אליך.’

לין חקרה כמה הורים שחזרו עם ילדיהם לגן השעשועים, אבל אף אחד לא ראה את האיש הכהה והמזוקן שישב על הספסל וגם לא את האיש הבהיר שלקח את עדן. הילדים בכלל לא זכרו את עדן, כל מה שרצו היה לחזור הביתה לאכול. כמה אנשים התנצלו ואיחלו לה הצלחה, ואשה אחת אמרה לה לרוץ למשטרה.

לין לא אמרה לשרה מילה אחת נוספת, פשוט החלה לרוץ ברחובות ברדיוס גדל והולך.

היא צרחה: ‘עדן ,עדן!’ וגם הבטיחה לה מתנה גדולה אם היא תצא מהמחבוא. למרות שלא האמינה שעדן תתנהג כך, היא חשבה שאולי האיש ההוא שסיפר על ילדים שמנסים ‘לשחק משחקים עם הוריהם’ צדק.

היא התכופפה אל מתחת לשיחים והציצה לתוך מרתפיהם החשוכים של בניינים, עד שלבסוף עצרה את המרוץ, ניגבה את עיניה, בלעה את רוקה והתקשרה ליוסי. זה מצב חירום, ידעה, והיא חייבת להפריע.

הטלפון צלצל כמה פעמים, אך ללא תשובה.

היא השאירה הודעה: ‘יוסי זה מצב חירום אמתי! תתקשר אלי בהול, בבקשה.’ היא שנאה את הטון המתחנן של קולה, אלא שלא היתה לה בררה.

כעבור כמה דקות, בעודה סובבת ברחובות בגוף רועד, צלצל הטלפון. זה היה יוסי.

‘יוסי, תשמע,’ היא התנשפה. ‘משהו איום ונורא…’ החלה להסביר מיד.

‘אני לא יכול לדבר עכשיו.’ קטע אותה יוסי בקול יבש ולא אישי. ‘אני מצטער. אהיה בבית בעוד חצי שעה בערך, נדבר שם.’

הוא ניתק לה!

הוא ניתק!

לין חזרה למכוניתה והחלה לנסוע לאט בין הרחובות המרוחקים יותר. בכל מקום היא חיפשה דמות של איש נמוך ובהיר שאוחז ביד של ילדה קטנה ומתולתלת במעיל ורוד.

פתאום נזכרה – גאיה! גאיה עדיין עומדת ומחכה בפתח הבניין!

היא זנחה את החיפוש ומיהרה לחזור הביתה, רק כדי למצוא את גאיה יושבת על גדר האבן של הבניין, כשהיא צופה למרחקים ומנדנדת את רגליה.

שתיהן עלו הביתה ללא אומר.

 

18:00

יוסי נהג ביד אחת. עיניו נחו בהיסח הדעת על הדרך, בעוד שמכוניתו נהגה את עצמה בדרך המוכרת לעייפה.

ייתכן שזה היה היום. אולי מחר…? השבוע? על כל פנים, זה ממש אמור לקרות.

הממונה עליו הבהיר לו שהפעם הוא יהיה הראשון. בכל פעם מישהו אחר נבחן בתחום המיוחד לו, ואם הוא מצליח, הוא זוכה לתהילה ביחידה.

‘זה לא פשוט, והנה מסתיים הפרויקט הגדול ששנתיים חיכינו לסיומו.’ כך הוא אמר. ‘תהיו דרוכים. תפעלו בדיוק לפי התכנית. יוסי, לך הכנו תרגיל מיוחד. בהצלחה!’

לין צעקה קודם משהו בטלפון. היא יודעת שהוא לא נוהג לדבר בטלפון, מה כבר יכול להיות דרמטי כל כך? הילדות עיצבנו אותה? קרה משהו לאבא שלה? קרה משהו לדודו בעבודת השיפוצים החדשה שלו?

לא משהו שייפתר בשיחת טלפון, בכל אופן.

תמיד דרמטית כל כך, לין…

הוא עקף שתי מכוניות והתחיל לתכנן. אחרי התרגיל הזה הגיע הזמן לדרוש קידום – אחראי על כל אירופה, לדוגמה. אם לא ידרוש קידום בגיל 36, אז מתי כן?

נשדרג את המכוניות, חשב. קודם את של לין, הרי היא מסיעה את הילדות.

הוא עלה הביתה וניסה לפתוח את הדלת, אך מפתח חסם אותו מצדה השני. הוא לחץ על הפעמון ושמע את לין רצה, לפני שהיא פתחה בסערה את הדלת. עיניה ואפה היו אדומים ושיערה דבוק ללחייה.

היא שלחה אליו את ידיה, תפסה אותו והצמידה את כפות ידיה לחזהו.

מממ… כזאת ענוגה אשתו. גבוהה ונשית, אבל בעלת אגודלי פלדה.

‘עדן נעלמה! היא לא בבית!’

יוסי לא הגיב.

עיניו התעגלו ונשימתו הפכה חטופה ומקוטעת. הוא משך את ידיה של לין מחזהו, הביט אל תוך עיניה ולא אמר דבר.

‘איפה היא? אתה יודע?’ היא אבדה את העשתונות והתחילה לצרוח, מטיחה בו אגרופים קטנים וחסרי משמעות. ‘אם אתה יודע, תגיד כבר!’

לשם שינוי, הפעם הוא בבית. לא כמו בפעמים האחרות שבהן נקלעה לצרה והוא היה בחו’ל. הרי תמיד יש לו פתרון לכל דבר. שיגיד משהו! שיגיב! אדיש לעד… אדישות שיכולה להטריף את החושים.

‘לין…’ הוא אחז חזק בידיה ואמר בקול שקט ואיטי – בקולו הנמוך, השמור לרגעים מאוד מיוחדים בחיים – ‘אני לא יודע, אבל תירגעי. זה לא עוזר כל הצרחות האלה, וזה גם מפחיד את גאיה. יש לזה הסבר, אני בטוח! ואני אמצא אותה.’

‘אז תמצא כבר! אלוהים אדירים, כל דקה יקרה! היא בסך הכול בת חמש! שודדים, אנסים, פסיכופטים… איפה היא?’

הוא היסה אותה והביט בחשש לכיוון חדרה של גאיה. מדלת החדר הביטו בו זוג עיניים קטנות ומכווצות.

לין קרסה אל הכורסא החומה והתייפחה בקול.

גאיה יצאה מחדרה בריצה, ידה על פיה ועיניה קרועות לרווחה. ‘אבא…’ קראה, ‘באמת מישהו חטף את עדן? אתה יכול להציל אותה?’

כעת שתיהן הביטו ביוסי.

יוסי שתק, מבטו קודר ואפילה מאיימת להטביע את עיניו. ידו נשלחה אל הטלפון לאט והוא התחיל לחייג.

שקט השתרר ושתיהן הביטו בו. ברגע הזה הכול תלוי בו, ידע, ומה כבר הוא יכול לעשות?

‘רפי,’ הוא אמר והביט בשתיהן. הוא התרחק מעט ומלמל בשקט. ‘אנחנו חייבים להיפגש, זה לא לטלפון…’ לחש. ‘מה? לא עכשיו?’ הוא נאנח, ‘אז מתי? אוקי… תוך שעתיים אהיה אצלך…’ מצחו התכווץ, ‘כן, בתל-אביב… מצב ‘4’.’

הוא ניתק את השיחה והביט בשתיהן, לפני שפנה ללין.

‘אני מטפל בזה.’ אמר. ‘קודם ניקח את גאיה להורים שלך, ואז אגיד לך מה עושים. אני מבטיח לך, לשתיכן, שהכול יהיה בסדר.’

הוא השמיט את כוונתו להגיע לתחנת המשטרה מיד לאחר מכן. אין טעם להפחיד את גאיה כעת.

 

18:37

כמה דקות לאחר שהשאירו את גאיה אצל הוריה של לין ואפילו לא סיפקו להם הסבר קצרצר למה, מיהרו לין ויוסי למשטרה.

בצרוף מקרים מצמרר, קיבל את פניהם בדלפק אותו שוטר שנכח בתחנה ביום שבו יוסי דיווח על היעלמותה של לין, כשעוד נקראה ‘מיכל’. הוא הביט ביוסי ובלין ולא אמר מילה. הם היו חיוורים ועיני שניהם היו אדומות מדאגה.

‘מה קרה? מי נעלם שוב?’ שאל ולא העז לחייך.

‘תרשום – הבת שלנו, עדן. בת חמש. תוציאו ניידות!’ התנשפה לין, ‘מיד!’

‘רגע,’ אמר השוטר ולא העז להתווכח, ‘אקרא למפקח זהבי.’

למרבה המזל, המפקח ירון זהבי נכח בתחנה. הוא יצא ממשרדו בקרחת נוצצת וחשופה יותר מתמיד וכרס המשתפלת מעל חגורתו. אקדחו היה תלוי עליה והשתלשל ממנה באופן רשלני למדי.

הוא חייך בחמימות למראהו של יוסי שסיפק לו, לפני פחות מחצי שנה, את הפרשה העסיסית והמספקת ביותר מבחינה מקצועית בתולדות התחנה. הוא ניגש לחבקו בלבביות, אך נרתע למראה פניו.

יוסי ואשתו התנשפו ופניהם האדימו. בעודם עומדים, החלה לין להתייפח ולומר: ‘המפקח, אנחנו… עדן…’

יוסי נטל את הפיקוד ואמר בקול שקט, אך סמכותי, את המילים שהתקשה כל כך להוציא מפיו: ‘הבת שלנו, עדן. בת חמש. נעלמה.’

זהבי לא בזבז זמן. היעלמות של ילדה כל כך קטנה היא לא עניין לדחייה. הוא ידע שיש לפעול במהירות.

‘שם מלא?’ פנה אל ההורים המודאגים.

‘תעודת זהות? הבאתם תמונה? מתי זה קרה? מי ראה אותה בפעם האחרונה? את מי אפשר לזמן למתן עדות?’ את השאלות האלו ירה בצרורות ואז הביט עליהם לפתע, חיוורים ונשענים על הדלפק הישן.

‘רגע, בואו שבו.’

לין הביטה ביוסי, הוא הביט בה ונופף בידו לשלילה. לא. הם לא רצו לשבת. ממש שם, מול עיניהם הנדהמות של השוטרים, הם פרשו את תמונות הילדה ומסרו את השעה ואת כתובת גן השעשועים שממנו היא נעלמה.

‘איפה האימא שראתה אותה אחרונה? ‘שרה’ אמרת קוראים אותה? תקראי לה!’

לין צלצלה לשרה.

עשר דקות לאחר מכן, שרה נכנסה לתחנה בבכי. חרף ממדי גופה הגדולים, היא רעדה כעלה נידף.

היא סיפקה לשוטרים את עדותה, שלא תרמה הרבה. את ילדתה ליסה, חברתה של עדן, הוחלט לא לחקור. בגילאי ארבע-חמש הדרך היחידה שבאמצעותה ניתן לגבות עדות מילדים, היא בנוכחות פסיכולוגית-חוקרת ילדים מיוחדת. זו תוכל להגיע מתל-אביב רק בעוד יומיים, במקרה הטוב. הזמן הזה לא עמד לרשותם. הם הסתמכו על עדותה של האם.

בחצי השעה הבאה התקשרו השוטרים, יחד עם לין, לכל מפקדי תנועות הנוער באזור. אלו מיהרו להקים צוותי חיפוש שיצאו לסרוק את כל המקלטים והוואדיות באזור.

במקביל, לין העלתה לפייסבוק תמונה עדכנית של עדן וביקשה להפיצה בכל דרך אפשרית. היא ציינה את מספר הטלפון של משטרת מגדל-העמק ושל דודו, אחיה, כדי שיוכלו ליצור עימם קשר בכל מצב שבו מתגלגל אליהם רסיס מידע.

המפקח יעץ להם לא לפרסם את מספר הטלפון הפרטי בפייסבוק, כדי להימנע משיחות של תמהונים ושרלטנים שרק יערערו את עצביהם המעורערים מאוד גם כך. כמו כן, הופצה תמונתה בקבוצות ה’וואטסאפ’ של הגן ושל בית הספר, ובכל מקום פורסמו פרטי ההתקשרות.

הפעם המשטרה היתה יעילה מאוד, חשב יוסי ונזכר בפעם הקודמת שבה המשטרה כשלה באיתורה של לין. כל חייו ניסה להימנע מלהפנות אליו את אור הזרקורים, וכעת, בנסיבות מפחידות, תמונתה של בתו מפורסמת בכל מקום אפשרי.

יוסי התרחק מעט לכיוון החלון, מבטו תהום אפלה.

 

19:45

‘למעשה,’ אמר ירון זהבי, ‘הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות עכשיו, זה לחכות בבית. אנחנו ניצור אתכם קשר ברגע שיהיה עדכון, גם אם זה באמצע הלילה. וגם, לכו תדעו, אולי עדן תגיע הביתה פתאום.’

ליוסי וללין לא היה מה לומר על זה. הם לקחו את מפתחות המכונית ונסעו הביתה.

מיד לאחר שפתח את דלת הבית, רץ יוסי אל החדר הקטן המשמש לו כמשרד, וכעבור שבע דקות כבר טרק את דלת הבית, לבוש מחדש ואוחז בידו כוס קפה שחור לדרך. על כתפו הוא נשא תיק גב ובו מחשבו האישי.

המכונית התניעה ויצאה מהחנייה בחריקת בלמים.

לין נעורה מהרהוריה וחשבה: נכון, הוא מזועזע, אבל… לא מופתע! למה הוא חושב שהרפי הזה יפתור את העניין?

לין ידעה שעדן לא תחזור הביתה בכוחות עצמה. בהיעדר משהו טוב יותר לעשות, יצאה בברכיים כושלות אל בית הוריה, עדכנה אותם ואת דודו במצב, חיבקה את גאיה והבטיחה לה, בקול לא ממש משכנע, שהכול יהיה בסדר.

היא דיברה עם השכנים, שהביעו דאגה ויצאו לחפש את עדן באזור הקרוב לביתם. הם הניחו שאולי היא התבלבלה וניסתה להגיע לבית סבה וסבתה, מפני שהיא מכירה את הדרך. על האפשרות שאולי עדן לא איבדה את דרכה, אלא פשוט, כמה נורא, נחטפה… אף אחד לא דיבר. לפחות לא בנוכחות לין.

מרים, אמה של לין, הגישה לה כוס תה חם ופרוסת עוגת גזר – הדרך היחידה שהכירה כדי לנחם.

לין הסכימה לשבת ולשתות כמה דקות. היא ידעה שכולם עושים הכול במטרה למצוא את עדן, ושכרגע אין דבר נוסף שביכולתה לעשות.

האמנם?

היא חיכתה לטלפון מיוסי. הוא תכף יתקשר וירגיע. הרי הוא הבטיח שהכול יהיה בסדר…

אבל המבט שלו, המבט השחור והאפל שהביט דרכה ולא ראה אותה כשהתקשר למפקד שלו, היה מבט שמעולם לא ראתה אצל יוסי.

כשהגיעה הביתה, לאחר שהשכיבה את גאיה לשנת הלילה אצל הוריה, תוך הבטחות שהכול יבוא על מקומו בשלום, הבית היה קודר, שומם, אפל ואפוף צינה סיבירית. תלוליות דמיוניות של שלג נערמו בפינותיו.

 

21:30

‘שוב שלום, יוסי.’ נשמע קול גברי ברמקול הדיבורית ברכב.

מערבל הקולות עיוות את הקול עד כי הפך למתכתי ומנוכר, אך יוסי ידע מיד שזהו ‘רפי’. אי-אפשר היה לטעות ב’יו…סי…’ הארוך והנחשי שלו.

הוא כבר היה בחצי הדרך לתל-אביב. בזמן הזה בוודאי כבר בירר משהו לגבי חטיפתה של עדן. אם יש מישהו במדינה שיודע לקצר תהליכים ולהגיע למקומות הנכונים, זהו ‘רפי’.

‘יוסי, כשדיברנו קודם אמרתי לך שאברר אם נושא הבת שלך קשור לעניינינו, אבל צר לי, כרגע אני לא רואה קשר. אני מבטיח לך שנברר את זה בהמשך היום. אני מאמין שזה קשור לנושא של רמאללה. אברר עם ‘זאב’ עוד מעט, אבל כעת, מה שחשוב הוא שעלינו להפגש בהקדם. אני מקווה שאתה מגיע לתל-אביב כפי שסיכמנו.

אתה אמור להיות במרחק של ארבעים דקות בערך מהמשרד. אתה יודע שאנחנו חייבים להגיש מחר דו’ח חצי שנתי לראש המוסד על הפעילות בגיזרה שלנו, ושאתה איש מפתח. תבוא לכאן לסגור את כל סיכומי אנשי השטח. שלושים קטנות אתה כאן?’

יוסי הביט נדהם במכשיר השחור. הוא ממש לא אנושי! עדן בסכנה, ללא צל של ספק, והחטיפה שלה קשורה אך ורק אליו, אל יוסי. גם בזה, הוא ידע, אין כל ספק.

הוא נשם נשימה עמוקה וידיו אחזו בחזקה בגלגל ההגה, עד כי פרקי אצבעותיו הלבינו. מבטו חסר העניין נשלח אל עבר קו החוף שהבליח ונצנץ מפעם בפעם באור הירח, בין גבעות הכורכר מימין.

כמה יפה וכמה נורא.

זה לא פדופיל. יותר מדי דברים קרו בזמן האחרון כדי שיחשוב שזו יד המקרה הזדונית. זה גם לא ‘רפי’. הוא אמנם רמז רמיזה קלושה לפני כמה ימים על המשפחה שלו, אבל הוא לא היה מחכה.

‘רפי’ ישר היה יורה לו בטלפון שעדן היא חלק מה’דיל’. הוא ידע שאין לו בעיה, הרי הוא מכיר אותו – יצור קר, אכזר וחסר רגשות. אין לו בעיה לומר לו את העובדה הזאת בטלפון. ‘רפי’ מעולם לא הפגין רגישות שהביאה אותו עד למצב שבו יעכב משימה בשעה או יותר, בשל צורך לדבר עם מישהו פנים אל פנים.

רותי, מזכירת המחלקה, שמה יד על הטלפון האישי שלו בשבוע שעבר. במשך שתי דקות הוא התרשל והותיר אותו גלוי על השולחן בחדר הישיבות, בזמן שמיהר לשירותים. זה הספיק.

הוא נאנח עמוקות, שוב.

מכונית לבנה וארוכה האיצה משמאל, עקפה אותו והתמקמה לפניו.

בזמן הזה רותי כנראה העתיקה את רשימת השיחות שלו אל מחשבה האישי, וכך ‘רפי’ עלה על הקשר עם ספרד…

איך היה יכול? הוא קילל את עצמו. לעזאזל, איזו רשלנות מצדו!

מכונית נוספת התמקמה בשדה הראייה שלו – אאודי שחורה שנקלטה בזוית המראה. כל פריטי המידע הזה, כמו גם השלט המבשר על תחנת דלק שתופיע בעוד כקילומטר בפנייה לכביש שש, כמו הכלב שמביט החוצה מחלון הרכב שלצדו וכמו השיר המעצבן של ג’סטין ביבר שבקע בעצמה רבה מחלון המכונית הפתוחה – הכול נקלט במוחו בו-זמנית, יחד עם המחשבות על כמה שיחות במכשיר שלו הספיקו רותי ו’רפי’ לראות עד שחזר מהשירותים.

הוא נדרך, כפי שנדרך תמיד כשמכוניות ניצבות סביבו ולא זזות מהנתיב.

אז, כשהופתע לפני שבוע, ‘רפי’ אמר לו: ‘שמנו עליך עין, יוסי. אתה נוסע למשימה חשובה בגרמניה, תדאג שלא יהיו יותר טלפונים או קשרים לא מורשים בספרד. יש לך שבוע לדאוג לזה.

יש לך משפחה מקסימה במגדל-העמק. הקטנה שלך עוד הולכת לגן, בטח תתגעגע כשתהיה בגרמניה, לא? מתוקות הבנות שלך. מקווה שנפגש עם המשפחות בהזדמנות.’

יוסי ידע מיד שההתעניינות הלבבית במשפחתו הייתה רמז עבה לכך שהוא נמצא על הכוונת. עליו לנתק קשרים. ‘רפי’ מעולם לא מתעניין בחייו האישיים של אף אחד.

המכונית הלבנה החלה להאט. הוא ניסה לעקוף אותה, אבל המכונית עם הכלב, שהתחלפה פתאום בג’יפ שכור בעל חלונות כהים, התמקמה משמאלו ולא נתנה לו לעקוף. הם האטו מאוד. גם מכונית האאודי מאחוריו החלה להתקרב אל הפגוש באופן מסוכן.

בעוד עשרים מטר…

עכשיו!

הוא פנה בחדות אל כביש הגישה שהוביל לתחנת הדלק.

כל המכוניות המשיכו בדרכן, מלבד לאאודי שדבקה לאחוריו, אבל זאת לא היתה בעיה באמת.

יוסי כיווץ את עיניו, ונחיריו התרחבו.

‘רפי’ הגזים. לחלוטין.

הוא האט באדישות מופגנת ליד משאבת הדלק. הוא היה הראשון בתור.

האאודי האטה. הוא עצר. האאודי עצרה. ואז, כאשר נפתחו דלתות המכונית השחורה, הוא זינק ממקומו בחריקת בלמים.

כל הנוכחים בתחנה קפצו ממקומותיהם בצרחות.

הוא הסתובב בפראות ונסע לעבר היציאה אל כביש שש.

השעה הייתה כבר אחרי 22:00, כשהגיע יוסי לאור-יהודה. הוא החנה את רכבו בתחנת הדלק שבכניסה לעיר ועצר מונית.

בתוך עשרים דקות כבר הגיע לשדה התעופה נתב’ג. עוד במונית הוא שלף את כרטיס הסים מהמכשיר וטמן אותו בכיסו. לאחר היסוס קל, הוא טמן את המכשיר בין כריות המושב האחורי. יקח הרבה זמן עד שינקו פה ויצליחו למצוא אותו, חשב.

הוא התייצב בדלפקי חברת ‘וואלינג’, שלף את דרכונו מתיק הלפטופ הקל התלוי על כתפו, ובשלווה של איש עסקיים עייף הזמין לעצמו כרטיס טיסה לברצלונה.

‘הטיסה תצא בעוד שלוש שעות.’ הסבירה הדיילת וחייכה אליו בערנות לא אופיינית לשעה זו של הלילה. ‘התייצבות בשער B22 בעוד כשעתיים ועשרים.’

היא השהתה לרגע קצרצר את שיחתה ובעודה מושיטה לו את דרכונו, הביטה בפרופיל המצודד והשחום של הגבר הגבוה שעמד מולה.

היא חייכה שוב. ‘טיסה נעימה.’

יוסי הודה לדיילת ועבר אל שרשרת הבידוק והדרכונים. בדיוטי פרי הוא קנה לעצמו כובע רחב שוליים, ואז התיישב בפינת קפה מרוחקת ובחן בעניין את העוברים והשבים שהמתינו בעייפות לטיסות אמצע הלילה שלהם.

מדי פעם הציץ בתיבת ההודעות הנכנסות של מכשיר הטלפון החלופי שנשא עימו תמיד. הוא ראה שלין לא הפסיקה לנסות להשיגו – הודעות וואטסאפ, סמס, מסנג’ר ושלל מסרים נוספים – כל מה שהטכנולוגיה מנפיקה כיום.

הוא לא הגיב. לא היה טעם להתקשר אליה.

כל מה שהוא ראה לנגד עיניו היו רק ילדות קטנות, עייפות וחמודות, חבוקות בזרועות הוריהן או צועדות כשהן מגלגלות בידן האחת תיק ‘נסיכות’ ורדרד וקטן על גלגלים ואוחזות בחזקה באימא או באבא בידן השנייה.

אף אחת מהן לא היתה הנסיכה שלו.

יכול להיות שהוא מקדים את המאוחר? יכול להיות שהפתרון נמצא בארץ?

לא, לא… לא היה לו צל של ספק שזה לא ‘רפי’. זאת העבודה שלהם, של ‘אימפריה 1’. אפשר היה לראות בנקל.

 

23:00

יוסי עדיין לא התקשר. לין ניסתה לחייג אליו, אבל הוא לא ענה. יתכן שבאמת נסע לתל-אביב לטפל בעניינים בדרך שרק הוא מכיר…

היא לא דאגה לו. אם הוא אמר שיטפל – אז הוא יטפל.

מאוחר יותר, הרבה אחרי חצות ולאחר שבדקה בכל דקה את הפייסבוק ואת הטלפון שלה, ניסתה להתקשר ליוסי בפעם המאה, אך עדיין לא הייתה כל תשובה.

לבסוף העזה והתקשרה לאימא של יוסי, רק כדי לשמוע השתתפות בצער והבטחה שברגע שיוסי ייצור איתם קשר, הם יבקשו ממנו להתקשר ללין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מעגל הברקת”