בעקבות מות אמה בהפצצת המצרים על תל אביב ב-48' מגלה אסתר בת השש, את יכולתה ויעודה לעזור ולתמוך באנשים. בתחילה […]
פתח דבר
אני משקיפה על חיי לפעמים בפליאה ולפעמים בכאב. חורשת עמוק בהם ומוצאת אוצרות גנוזים במרתפי נפשי. היו דברים וחפצים שהטמנתי עמוק באדמת חיי ולא השקיתי וטיפחתי אותם כדי שלא יצמחו ויכאיבו לי. מדי פעם הם עלו על פני האדמה, הצמיחו עלה או שניים ושוב כיסיתי אותם.
לעומתם, יש דברים שהשקתי וגידלתי לי מתוכם גינה עשירה בעצים ופרחים. כאלה היו חיי, תולדה של המשכיות של מעשי הוריי והוריהם ושל סבתא וסבא רבה שלי משני צדי הוריי. יש לי זיכרונות שאני זוכרת וזיכרונות מסיפורים שסיפרו לי בילדותי ומשאלות ששאלתי. כאשר בגרתי, התחלתי לחקור ולקבל פרטים מקרובי משפחה. יש בי שמחה שנולדתי למשפחה זו עם מורשת ואוצרות גדולים כאלה. אני מקווה שהעברתי לילדיי את האוצרות שקיבלתי ואולי הוספתי להם עוד קצת משלי.
זמן רב אני רוצה לכתוב וכל פעם מסיבות שונות דחיתי את הכתיבה. לפני כמה שנים יצרתי יחד עם עינת, סטודנטית לקולנוע, סרט על חיי. כן יצרתי דיסק ביחד עם נורית מאפיקים (מפיקת סרטים) המלמד אנשים את סודות הטיפול העצמי, אבל את כתיבת הספר דחיתי כל פעם מסיבה אחרת. היום אני מבינה למה. כתיבת ספר דורשת את כל הזמן הפנוי, אליו ואל הכתיבה. מהרגע בו התחלתי לכתוב, הספר נמצא איתי כמעט 24 שעות ביממה. מה לכתוב? מה סדר הדברים הנכון? האם לחשוף דברים אישיים מאוד? האם לכתוב על עניין זה או אחר? האם הדברים שאני כותבת יש בהם עניין לאחר – או רק לעצמי? הכתיבה מהווה תרפיה פנימית. לעתים החפירה בנבכי הזיכרון והנפש מעלה אוצרות פנימיים נסתרים. המפתחות נכנסים בקלות למנעולי הדלתות והמגירות של נפשי נפתחות ללא חריקה ובקלות. ההרגשה היא שאני נכנסת להיכל מואר וזוהר וההתרגשות רבה ולעתים אני פותחת דלת למגירות שקשה לי להיות בהן. אז, החפירה כואבת ומרפה את ידי ונעשה קשה לנגן על מקלדת המחשב או הפלאפון. אני בוררת מילים שלא יכאיבו לי מדי. כאשר אני כותבת על דברים כואבים שבהם מעורבים אנשים שכבר לא נמצאים עוד בחיים, אני נמנעת לעתים מלכתוב את שמם, כי הם אינם פה לתת את גרסתם וכן נמנעת לחפור מדי בכאב שנגרם לי מדברים שקרו לפני עשרות שנים.
הקורונה והסגר בעקבותיה הם אלה שהובילו אותי לשבת ולכתוב. הסגר סגר עליי בתחילה באופן קשה ולאט לאט הבנתי שזו ההזדמנות שניתנה לי לכתוב את סיפור חיי. בתחילה כתבתי לכל הקבוצות שלי. כתבתי למטופלים, תלמידים וחברים. כתבתי כדי לעודד את עצמי ואותם. חקרתי מה זו המפלצת הנקראת קורונה מכל היבט. מי היא, מאיפה באה? מאיזה חומרים הווירוס הזה מורכב? איך הוא פועל? עודדתי את האנשים שסביבי כמה שיכולתי וכל זאת בכתיבה בווטסאפ. חלק מהדברים שכתבתי נוספו עתה לספר. בשלב מסוים כשגמלה בי ההחלטה לכתוב, עלה בי הרעיון לשתף כמה שיותר אנשים שהיו מעורבים בחיי ולספר על הקשר שלהם איתי, וזאת כדי שאוכל להסביר מה הן הדרכים המקצועיות באמצעותן אני מטפלת ומתחברת למטופלים ולספר על הקשרים האישיים שמחברים אותי לסביבה הקרובה אליי. קיבלתי החלטה לבקש ממטופלים, תלמידים, חברים ואנשים שפגשתי לאורך חיי שיעזרו לי לכתוב נכון סיפור זה, על ידי כך שאשאל אותם את השאלה: “מה עשה, נתן לך הקשר איתי – בינינו?”
כמובן האדם יכול להישאר באלמוניותו מבלי להיחשף. מטרת השאלה הייתה להוליך ולהוביל אותי אל השיטות בהן טיפלתי בהם, דרך התשובות שענו לי וכך נוצרת הבמה, בה אני מתארת ומספרת באילו דרכים, שיטות וגישות טיפלתי במטופל מסוים או במקרים דומים, בלי בהכרח לכוון בדיוק אל הבעיה האישית של אותו המטופל, אלא להסביר ולהרחיב את הנושא מנקודת מבטי.
בתחילה פרסמתי ברשתות החברתיות את בקשתי ולשמחתי הרבה הייתה היענות עצומה. אנשים רבים כתבו לי מכתבים מרגשים. אנשים שכבר שנים לא היה בינינו קשר טיפולי ושמחתי לשמוע איך הטיפול המשיך ללוות אותם בלעדיי. אנשים שהקשר איתי נתן להם דרך חדשה ושינה את כיוון התנהלותם בחיים וקרובי משפחה של מטופלים שיקיריהם הלכו לעולמם ואנחנו נשארו בקשר עמוק ומתמיד. הכתיבה הביאה איתה מפגש עם נשים שעזרתי להן להביא ילדים לעולם ועם פצועים ממלחמות שביחד בנינו עולם של אפשרויות רבות, למרות הפציעה הקשה. היו כאלה שכתבו רק לי באופן אישי בבקשה שלא אפרסם בספר, אלא רק כדי לספר לי את קורותיהם. בספר כתוב אודות תהליך התפתחותי המקצועית והאישית.
המוטציות החדשות עוד משתוללות והחיסונים בפתח, אולי סוג של תקווה… ימים יגידו. מתחילים להגיע אליי אנשים שנפגעו מהקורונה. אני אצטרך ללמוד איתם איך לטפל ולמצוא את הדרך לעזור להתמודד עם כשל כה עמוק של התפקוד הפנימי, כאשר המערכות קורסות. אני מאמינה שבכלים שיש באמתחתי אצלח משימה קשה זו. אני ממשיכה בכתיבה, באיסוף החומרים ובקבלת מכתבים נוספים והלב מתרחב, פותחת את הקליניקה בין סגר לסגר ובין אישור לאישור ומאמינה שהטוב ינצח…
הספר נולד מתוך כמה רצונות עיקריים: רצון אחד היה, כאמור, לספר את תולדות חיי בשילוב סיפורי מטופלים, תלמידים, חברים ואנשים מיוחדים שפגשתי בדרכי הארוכה, במהלך 78 שנות חיי – חיים מלאי פעילות ועשייה. חיי הם מסכת אחת המשלבת בה את הטיפולים שאני מעניקה ואת חיי הפרטיים. עבורי הם שזורים זה בזה כאגודת פרחים ושניהם ביחד יוצרים את תמונת חיי בכללותה. מימשתי את רוב האפשרויות שהזדמנו בפניי, הזדמנויות שלעתים קורות פעם בחיים. אומרים שמכל משבר אפשר לצמוח, אז צמחתי וסחפתי איתי אנשים רבים בזרם חיי. כך מימשתי את הייעוד שלי וחלומותיי. היו חלומות שלא הצלחתי להגשים, כנראה שלא היו לי הכוחות והאומץ לממשם.
רצון נוסף הוא להביא לידיעת העולם אפשרויות טיפול רבות ומגוונות הקיימות על מנת לתת לאדם אובד עצות פתרון לבעיותיו האישיות, להן לא מצא פתרון ולהעניק לאנשי מקצוע מבט נוסף מעבר לשיטות הטיפול הידועות והמוכרות להם. למצוא את המכנה המשותף בגישות השונות ולפתוח הזדמנות לקרב את הטיפולים אל המדע ולהפוך את הטיפולים שלעתים לא מובנים – למובנים. הספר נועד לאוכלוסיות רחבות של אנשים, לסקרנים הרוצים לדעת מה זו רפואה אלטרנטיבית – הוליסטית ומה ההבדל בינה לרפואה הקונבנציונאלית. לאנשים הרוצים לעזור לעצמם או למישהו קרוב אליהם בדרכים אחרות מהמקובלות במחוזותינו, למטפלים בדרכים נוספות (פרט לשיטות הקונבנציונאליות) אשר רוצים ללמוד מהספר, למטופלים ולתלמידים בעבר ובהווה ולחבריי באשר הם, לקוראים הרוצים ללמוד מתיאורי המקרה, ואחרונים חביבים, לבני משפחתי הענפה ולדורות הבאים אחריי.
הספר מאפשר הצצה והרחבת הידע אל מגוון רחב של טכניקות טיפול שונות. כן, אני מספרת על התפתחותן של שיטות חדשות שלרוב נולדו וצמחו מתוך שיטות מסורתיות עתיקות ועל יכולות הריפוי הענקיות הגלומות בהן.
בטיפולים ובהוראה לא התפשרתי עם עצמי. תמיד למדתי משהו חדש בהתלהבות גדולה ומה שמצא חן בעיניי והתאים לי, אימצתי אותו ללבבי ואט אט הרעיונות נטמעו עמוק לתוך תודעתי. הדבר מעניק לי מרחב גדול של אפשרויות טיפוליות. לקחתי מכל שיטה את העיקר בה ושילבתי כמה שיטות יחדיו, שיטות שיש להן מכנה משותף – וכך יצרתי משהו חדש. יש בי שמחה גדולה על יכולת זו. לא יכולתי לעשות זאת ללא שיתוף הפעולה של הסובבים אותי. בזכותם ובזכות האמון, התמיכה והאהבה שהעניקו לי. אחטא לאמת אם אומר שהדרך הייתה קלה וללא חתחתים. לעתים אף עם משברים קשים.
היו זמנים שהרגשתי את ההתנגדות הגדולה סביבי, למקצועי ולשיטות הטיפוליות בהן נקטתי. את ההתנגדות קיבלתי מאנשים ומוסדות והיא באה לידי ביטוי בדרכים שונות: הבעת עמדת נגד, הפחדה, הערמת קשיים, התעלמות ובעיקר חוסר רצון לשיתוף פעולה. מאנשים אלה לרוב התעלמתי עד כמה שיכולתי. למדתי לבחור באנשים תומכים ומפרגנים, המצטרפים לדרך אותה בחרתי. הבחירה לא הייתה קלה ולעתים קשה הייתה הדרך, כאמור, אבל תמיד כשהגעתי ליעד מסוים שקבעתי לעצמי הרגשתי שכבשתי את האוורסט. בעלייה להר נשימתי הייתה כבדה ומקוטעת עד שנרגעה ושוב המשכתי לטפס…
אני רואה בעבודתי שליחות. השליחות הזו התקיימה בזכות אותם אנשים שאפשרו לי לטפל בהם ונתנו לי את רשותם להוביל אותם לפסגות שאליהן כיוונו. הם נתנו לי את הסכמתם ויחדיו טיפסנו אל עץ החיים. עשיתי זאת מאחר שהדרך והכיוון היו ברורים לי מהיום בו הבנתי שזה הייעוד שלי.
אבל איך אני מתחילה לספר את אותם אוצרות גנוזים במרתפי נפשי? את סיפור ילדותי? את אותן אפשרויות טיפול שגיליתי? את סיפורי מטופליי ותלמידיי? החלטתי לצאת למסע לחקר חיי ולכתוב אותו שלב אחרי שלב, כמו שאני רואה אותו, ואתם קוראים יקרים, מוזמנים להצטרף אלי.
אין עדיין תגובות