החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רוזנפלד

מאת:
הוצאה: | 2022 | 416 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

״תן לי סיגריה.״ היד שלי לא מגיעה לחפיסה שלו.

״מה שתרצי.״

אני מסתכלת עליו ואומרת ברצינות מוחלטת, ״תיזהר ממני.״

הוא מושיט לי אחת ומניח יד על הלב, מחייך. כמעט ולא החלפנו מילה וכבר אני מרגישה שאני עומדת להתנפל על הגבר הזה ולמשוך אותו אלי עד שיצרח, שיתחנן שאעזוב, וגם אז לא ארפה. לנגד עיני צְבוֹעִים מרטשים את הבשר החשוף של הפגר. המבט שלו נשאר עלי והחיוך גם עדיין שם, ניבים שפונים מעט פנימה ועולים על השיניים הבאות בתור. הפה הזה כל כך יפה בעיני.

״נו?״ אני חסרת סבלנות.

״מה?״

״מה אתה אומר לי?״

״מה אני אומר לך?״ הוא משתהה לרגע ואני נדרכת, ״אל תקשיבי לעמוס. אל תבואי לעבוד אצלי.״

״טוב.״ אני מקרבת אלי את המאפרה, ״למה אתה אומר את זה?״

״למה את חושבת שאני אומר את זה?״

״כי כנראה יש לך משהו אישי נגדי. או בעדי.״

הוא מלכסן אלי מבט, ״נכון מאוד.״

״הכרתָ אותי לפני שלוש דקות.״

״הספיק לי.״

״מנוול.״

הוא שוב מרשה לעצמו לחייך, ״אין לךְ מושג.״

 

להיות נועה זה להבין מהר שהגבר הזה אומר לה עכשיו משהו חשוב. הוא אומר לה שיש אפשרות שהיא עומדת מול מה שחיפשה. היא מבינה שיש מחיר והיא מוכנה לשלם והולכת איתו: לשירותים, לנסיעות, לדירות מאובקות. היא רוצה לכבוש ולקחת ולבזוז כל מה שרק אפשר להשיג מהגוף ומהנפש שלו, לקלף כל שכבה ביניהם עד שתגיע לעיקר, עד שתדע שהפעם מצאה מישהו חזק מספיק בשביל להיות מולו נועה.

 

רוזנפלד הוא רומן סוחף, פרוע ואישי על מערכת יחסים שנבנית על אדמה חרוכה. קסלר לקחה מהמציאות עסיס וייאוש, וכשרקחה מהם ספר יצרה תרכובת עשירה, מלאה הומור ומורכבת כפל כפליים.

מאיה קסלר חיה ועובדת בתל אביב.

מקט: 15101324
״תן לי סיגריה.״ היד שלי לא מגיעה לחפיסה שלו. ״מה שתרצי.״ אני מסתכלת עליו ואומרת ברצינות מוחלטת, ״תיזהר ממני.״ הוא […]

1.
עופי לי מהעיניים

«

הוא יושב ליד אחד השולחנות הלבנים על הדשא, מדבר עם השותף שלו. הם צוחקים ממשהו אבל מפסיקים כשהקהל מתבקש להיות בשקט. התאורה נחלשת והוא צופה בַסרט שמוקרן על המסך הגדול לצד הבמה. עד לאותו הרגע הוא לא יודע שיש אותי. עד לאותו הרגע גם אני לא יודעת שיש אותו. אבל תכף נדע.

זה אמצע ספטמבר ואני בתקופה לא טובה. החיים שלי תקועים ואני לא יודעת מה לעשות כדי לשנות את זה, אז אני כועסת, על הכול ועל כולם. ובכל זאת, יש רגעים משמחים, כמו החתונה של שני חברים טובים שלי, תומר ואלינור, שעכשיו יושבים מול המסך ומתגלגלים מצחוק כשהם צופים עם שאר האורחים בסרט שהכנתי להם. כשנגמר יש התרגשות ומחיאות כפיים ואנחנו כבר שוב ברחבה, רוקדים ושותים, אלא שאז תומר פתאום מושך אותי ואומר, ‘בואי, רוצים להכיר את הבמאית.’ הוא מפלס את הדרך בין האנשים ודרך השולחנות הפזורים על הדשא ואני משתרכת אחריו.

‘מי זה רוצים?’ אני מנסה לברר. ‘אני אדם שתוי. מה עכשיו שיחת היכרות?’

‘חברים של אמא שלי, ביוטכנולוגיה.’

‘ביוטכנולוגיה?’

‘כן. ימית.’

‘מה לי ולזה?’ אני שואלת, אבל תומר לא עונה כי אנחנו כבר מגיעים לשולחן של ‘הבעלים המכובדים של ׳אוקיינה׳!’ כך הוא מכריז ונעמד מאחורי, מניח בעדינות שתי ידיים על הכתפיים שלי ודוחף אותי לעברם, ‘הנה נועה סיימון שלנו.’

‘נעים מאוד,’ גבר מזוקן ונאה עם שיער קצר ואפור מחייך חיוך רחב, לוחץ את היד שלי לחיצה בטוחה ובוחן אותי בעיניים בורקות, ״עמוס פיקסמן!״ השני מגולח למשעי, השיער שלו מסורק לאחור. איש גדול ושמן לבוש בחולצה לבנה או במבט נוסף ורודה, מכופתרת כפתור אחד פחות מדי וחושפת קצת מהחזה השזוף שלו. הוא לא נראה כמו כלום, ללא תווית. הוא מסתכל עלי ומחייך בנימוס, רוכן קדימה בכבדות ולוחץ לי את היד, ‘טדי רוזנפלד’ ונשען בחזרה. עמוס מודיע לי שהסרט היה משהו מיוחד, שראה הרבה סרטי ברכה של חתונות, אבל ‘פה יש ניצוץ אחר’.

‘אז את עושה סרטים?’ עמוס מתחקר וטדי מדליק סיגריה.

אני מספרת שאני בתחום הקולנוע אבל שעדיין לא עשיתי סרט משלי. עמוס מושך כיסא פנוי ומזמין אותי לשבת. טדי שותק ובוחן אותי בעיניים חומות עם חיוך נינוח שגורם לי לרצות להרים את הכיסא המתקפל ולשבור לו אותו על הראש.

אני מתיישבת ועמוס שואל מה ארצה לשתות, כאילו היינו במסעדה ולא בחתונה. הוא מתעניין אם יש לי ברפרטואר סרטים עבור חבָרות ומספר בקצרה על אוקיינה והסרטים שהם צריכים. למעשה, אני עובדת בתוכנית טלוויזיה יומית ולא פנויה לעבודה חדשה, אבל אני מקשיבה ושואלת שאלות. אני מנסה להבין מה הם רוצים להציע, אבל מתארת לי שהקשר בין זה ובין השאיפות שלי קלוש. עמוס מקסים ולבבי, ליהוק טוב לג׳יימס בונד הישראלי, אם פעם יפיקו גרסה ציונית. טדי כבר לא עוקב אחרי השיחה ואפילו ממשיך לשבת כשהוא פונה לכיוון הבמה, כמו שיושבים בחוף הים ויש להקפיד על כיוון הישיבה כדי לא להפסיד את השקיעה.

עמוס דווקא כן מרוכז, ‘האמת היא שאנחנו במגעים עם איזו חברת מדיה, אבל לך יש ראש מיוחד.’

‘תודה רבה.’

‘אז את יודעת לעשות סרטים, ועכשיו אנחנו רואים שאת גם נחמדה ומקסימה.’ החיוך של עמוס מוצא חן בעיני.

‘גם אתם! בעיקר אתה, מבין שניכם טדי עושה רושם של פחות נחמד ומקסים.’

למשמע שמו טדי מסובב את הראש אלינו, מביט בי במבט שואל, ‘מה?’

‘משהו כמו שבעים אחוז פחות.’ אני מוסיפה בטון ענייני.

עמוס פורץ בצחוק, ‘היא, יש לה חושים מחודדים, עלתה עליך תכף ומיד.’

טדי מסתכל עלי. ‘מה אמרתְ?’

‘שאתה פחות מקסים מעמוס.’

‘עמוס מאוד מקסים, אין כאן תחרות הוגנת.’

‘נכון, מראש לא היה לך סיכוי. למה בכלל נרשמת לתחרות?’

משהו בהבעה שלו משתנה. אולי הרגזתי אותו? אני משיבה לו חיוך קונדסי. הוא מסתכל עלי במבט מוזר אבל אז סוף־סוף מואיל להסתובב אלי.

‘נועה.’ אני מזכירה לו את השם שלי, למקרה ששכח.

‘אני יודע.’ הוא אומר בטון שקט.

המוזיקה נפסקת ברעש מיקרופון צורם. האחים של המתחתנים הכינו תוכן, שיר עם ריקוד. כל המוזמנים נשארים במקום אבל מקשיבים בהתלהבות. פתאום באמצע השיחה דבר כזה, מה מעניין בזה? שלושתנו קהל אחיד. אני יושבת ומקשיבה, והרגע הזה מאפשר לי לעכל קצת את הסיטואציה. עכשיו אני מבינה כמה שתיתי, מרגישה את הגוף במין רעד קטן ובלתי נשלט שהופך לצמרמורת וטדי כנראה שם לב כי הוא מפנה את המבט אלי. אני מחזירה אליו מבט עמוק ורחוק, פנימה לתוכו. האחים שרים פזמון חוזר. הוא ממשיך להסתכל עלי עד שפתאום מעביר את המבט בחדות לכיוון אחר. אני מרגישה קצת חשופה מדי אבל נהנית לשבת איתו בשולחן, כאילו נעמדנו במקרה בצפירה זו ליד זה. אני סורקת אותו; לא מצליחה לראות את הנעליים כי השולחן מסתיר, פישוק ברגליים, שעון ראוותני, כף יד מונחת בשקט על הברך, אצבעות ללא טבעת.

השיר נגמר וכולם מריעים.

‘אז מה אמרתְ, למה לא עשית את הסרט שלך?’ הוא כן הקשיב למשהו.

‘כי עוד לא הצלחתי לכתוב אותו.’ אני נעשית מתוחה.

‘לא הצלחת? על מה זה?’

‘קשה לי להסביר עכשיו.’

‘כנראה בגלל זה לא הצלחת. לא נשמע לי רציני.’

‘זה מורכב.’

‘את יודעת מה את רוצה? את צריכה לדעת בדיוק מה את רוצה.’

‘לא נכון בכלל. בתחומים של יצירה צריך לעבור דרך מקומות לא ידועים, מה זה ׳לדעת מה את רוצה׳?’

‘לא מבין בתחומים כאלה.’

‘אני רואה שלא.’

‘את נשואה?’

‘לא.’

חילופי הדברים מהירים מאוד, העיניים שלנו נעולות אחד על השנייה. יכול להיות שהוא מה שאני מקווה שהוא?

עמוס איבד אותנו. הוא מנסה להחזיר את השיחה לאווירה קלילה ולסכם, ‘טוב. תבואי, תבקרי אותנו במשרד ונשב לדבר קצת, אולי יסתדר לנו.’

‘כן, אני אתקשר ונקבע.’ אני שומעת את עצמי מבטיחה.

‘הנה, קחי את הכרטיס שלי.’ עמוס מושיט לי כרטיס ביקור.

אמא של תומר מופיעה, תולה זרועות סביב הצוואר של עמוס, ‘הכרתם את נועה שלנו? איזה סרט! יצא נהדר! כל כך כישרונית…’

עמוס קורן משמחה, ‘כן, הכרנו! ואנחנו בדיוק מנסים לגנוב אותה שתעשה לנו סרטים לאוקיינה. מה את אומרת על זה?’

עמוס ואמא של תומר נכנסים לְשיחה, ואני נשענת קדימה על השולחן, שולחת יד לכיוון הסיגריות של טדי.

‘תן לי סיגריה.’ היד שלי לא מגיעה לחפיסה שלו.

‘מה שתרצי.’

אני מסתכלת עליו ואומרת ברצינות מוחלטת, ‘תיזהר ממני.’

הוא מושיט לי סיגריה ומניח יד על הלב, מחייך. אני מקרבת לפה את הסיגריה שקיבלתי ומניחה אותה בזהירות בין השפתיים. הלב שלי דופק. כמעט ולא החלפנו מילה וכבר אני מרגישה שאני עומדת להתנפל על הגבר הזה ולמשוך אותו אלי עד שיצרח, שיתחנן שאעזוב, וגם אז לא ארפה, עד שאבלע אותו ולא יהיה אותו יותר. לנגד עיני צְבוֹעִים קופצים ומרטשים בשיניהם את הבשר החשוף של הפגר. המבט שלו נשאר עלי והחיוך גם עדיין שם. הוא מטה את הראש מעט ימינה, מסמן לי לעבור לשבת לידו. אני קמה, מקיפה את השולחן ומתיישבת.

‘נועה.’ הוא אומר את השם שלי.

‘כן.’ אני מרימה את המצית שלו ומדליקה לעצמי את הסיגריה.

‘סיימנו את הפגישה. את יכולה ללכת.’

‘אז למה קראת לי לבוא לשבת כאן?’

‘מה?’ הוא באמת לא שומע אבל אז עונה, ‘כדי להיפרד בשקט.’

‘לא בא לי כבר להיפרד.’

‘טוב.’ הוא מרשה לי להישאר לידו ומעביר מבט מסביב, ‘איך עוברת עלייךְ החתונה?’

‘כיף ומרגש. איך לך?’

‘גם לי כיף ומרגש.’ הוא אומר ביובש.

‘אתה נראה לי נרגש.’

הוא שוב מסתכל עלי, צוחק בקול רם. ‘את מתוקה את.’ הוא נשאר מחויך וחושף שיניים לא מסודרות, ניבים שפונים מעט פנימה ועולים על השיניים הבאות בתור. הפה הזה כל כך יפה בעיני.

‘נו?’ אני חסרת סבלנות.

‘מה?’

‘מה אתה אומר לי?’

‘מה אני אומר לך?’ הוא משתהה לרגע קצר ואני נדרכת, ‘אל תקשיבי לעמוס.’

‘לְמה מהדברים?’

‘אל תבואי לעבוד אצלי.’

‘זה מה שאתה אומר לי?’

‘כן.’

‘אז מי יעשה לכם סרטים יפים בתחום הביוטכנולוגיה הימית?’

‘לא יודע. לא מעניין אותי.’

‘טוב.’ אני מקרבת אלי את המאפרה, ‘למה אתה אומר את זה?’

‘סליחה?’ הוא לא שומע.

‘אני שואלת מה גורם לך להגיד לי דבר כזה.’

‘למה את חושבת שאני אומר את זה?’

‘כי כנראה שיש לך משהו אישי נגדי. או בעדי.’

הוא מלכסן אלי מבט, ‘נכון מאוד.’

‘הכרתָ אותי לפני שלוש דקות.’

‘הספיק לי.’

‘מנוול.’

‘אין לך מושג.’ הוא מחייך.

בחור מהקייטרינג קוטע את השיחה שלנו, ואני נשארת תקועה באמצע התשובה שלי אליו, שהולכת ותופחת בינתיים. כשהוא חוזר מהסחת הדעת להביט בי, אני כבר תוקפת, הפנים שלי לא רחוקות משלו. ‘לא, לךָ אין מושג. לךָ אין מושג מי אני וכמה מנוולת אני או לא, אל תשב פה כאילו יש לך בעלות על להיות מניאק.’ כמה אינטימיות עם זר גמור.

הוא לא נבהל. ‘אבל אני אומר לך, את צריכה להקשיב לי.’

‘לא רוצה.’

‘אז מה את כן רוצה?’

‘שתגיד לי מה כבר יש לך נגדי או בעדי.’

הוא מחייך, ‘רק בעדך.’

‘נו?’

‘מה.’

‘תגיד לי מה אתה רוצה.’

הוא מביט בי בפנים חתומות, מטה את הראש ומדבר בשקט. ‘אמרתי לךְ מה אני רוצה.’

‘אז תגיד שוב, כי לא הבנתי. תגיד ברור.’

‘אני רוצה שתקומי עכשיו ותעופי לי מהעיניים כי אני מת לזיין אותך.’

כן. הנה מה שחיפשתי, הנה מה שרציתי לקבל. ‘ככה יותר טוב.’ אני עונה לו, מרוצה.

חברים קוראים לי מרחוק, רוצים שאשוב לרחבה.

‘לכי אליהם.’

אני מניחה יד על הברך שלו, חוצה גבול נוסף ללא פספורט, ‘אני הולכת אבל אני אחזור, ושלא תעז לעזוב את החתונה הזאת בלי להגיד לי.’

‘לא יעלה על דעתי.’

אני מסתכלת עליו ברצינות, לתוך העיניים. ‘באמת־באמת.’

‘טוב.’ הוא מתכוון לזה.

‘יופי. ביי.’ אני מושיטה לו את מה שנשאר מהסיגריה שלי. הוא לוקח אותה ומסתכל עלי בזמן שאני מתרחקת.

רוקדים. צוחקים. והוא שם, משקל עצום של בן אדם, בצד השני של הדשא. מדי פעם אני מסתכלת לכיוון שלו. קשה לי לומר מהמרחק אם הוא רואה אותי, אבל אני מרגישה שהוא מסתכל עלי ורק עלי כל הזמן. או שאולי לא? אני שותה עוד וכבר מוכרחה להשתין. דבר כזה לא ייתכן, לא אבזבז זמן. ואיך אני נראית? שעות שלא הסתכלתי בראי, קלאסי שהכול כבר מרוח. ואם ילך הביתה כשאהיה בשירותים? אני לא יכולה לסבול את המחשבה הזאת. אני הולכת בביטחון לשולחן שלהם. טדי יושב באותה התנוחה, ממש כפי שהבטיח. עמוס לא שם, אולי הלך להביא צלחת מתוקים. טדי מחייך לקראתי עם העיניים האלה שלו.

‘מה הפסדתי?’ אני מתיישבת לצדו, מזיעה מהריקודים.

‘שום דבר.’

‘התגעגעתָ אלי?’

‘כן.’

‘יופי. אני חייבת להשתין.’

‘כן? גם אני.’

‘גם אתה? אז מעולה. נלך יחד?’

‘בואי.’

הוא קם מהכיסא ונעמד במלוא פאר והדר. איזה יופי! אני נרגשת לעמוד מולו והוא מסתכל עלי מלמעלה. אנחנו הולכים לכיוון השירותים. אני קצת שתויה מדי, נעלמות לי חצאי שניות, קפיצות קטנות בזמן. כשאנחנו מגיעים הוא פותח את דלת אחד התאים, אני נכנסת פנימה והוא מסתכל לרגע החוצה ואז נכנס אחרי וסוגר. אנחנו ביחד בתא הקטן ואין איש איתנו. סוד כמוס מאוד.

‘חופש הביטוי!’ אני צוהלת ומחבקת אותו בהתרגשות. הוא מחזיק אותי וזה כל כך טבעי אז אני נצמדת אליו, משעינה עליו ראש, דוחפת יד לפתח בחולצה ומלטפת לרגע את החזה והצוואר החשופים שלו.

‘חייבת פיפי.’

אני מפשילה מכנסיים ותחתונים ומתיישבת על האסלה הלא כל כך נקייה, אבל לא משנה לי כרגע. התא קטן, הוא נשען על הדלת ולא מוריד את העיניים ממני.

‘לא יוצא לי. זה מהתרגשות. גם לנשים זה קורה, שקשה להשתין במצבים מסוימים, לא רק לגברים.’

‘אני יודע.’

‘בטח שאתה יודע.’

הזרם יוצא ושנינו שותקים ומקשיבים לו, מביטים אחד בשנייה ומחייכים. נגמר. כשאני עדיין יושבת, אני לוקחת את כף היד שלו ומניחה את הפנים שלי בתוכה. משהו קורה באותו הרגע, אני מרגישה את זה קורה. הוא מרים לי את הסנטר למעלה, מעביר את האצבע על קו הלסת שלי ואז על השפתיים, הלשון שלי עוברת בעדינות על האגודל שלו.

‘עכשיו אני.’ יש לו קול עמוק וסדוק.

אני קמה, מנגבת ומתלבשת. מתחלפים במקומות, הוא עומד עם הגב אלי, פותח את הרוכסן של המכנסיים ומוציא את הזין. אני עומדת מאחוריו. ‘אתה מסתיר לי!’

‘אין כאן מה לראות, גברת. לכי הביתה.’

אני מציצה עם הראש מתחת לזרוע הישרה שלו, שתומכת בקיר שלצדו. אני פונה אל הזין בצעקה חלשה, כמו כשמנסים לשוחח במסיבה רועשת.

‘נעים להכיר, אני נועה!’

‘עזבי אותו, הוא לא שומע כלום.’ טדי משתין ואני מרוצה, מחבקת אותו מאחורה.

‘בפעם הבאה אני מחזיקה.’

‘נראה. יאללה, בואי נצא.’ הוא סוגר את הרוכסן.

‘מה פתאום, עוד לא.’

‘בואי.’

‘לא, לא, לא! בחוץ יש עולם ומלואו.’

‘גם כאן. בואי נצא.’

‘אבל אמרת שאתה רוצה.’

‘וגם אמרתי לך לעוף לי מהעיניים. בואי.’

אני מסתכלת עליו ומצטערת שאני שתויה מדי בשביל לשכנע אותו. בכל זאת אני מנסה. ‘אף אחד לא יודע שאתה כאן.’

‘אני ואת יודעים שאני כאן, זה מספיק.’

‘טדי… נו, אתה יודע שזה לא קורה כל יום.’

‘אני יודע. חיבור נדיר. עכשיו תשכחי מזה וצאי לרחבה, תמצאי לך בחור נחמד ולכי תתחתני איתו.’

‘למה? מה יש לי להתחתן?’

‘ככה זה בדרך כלל.’

‘לא אצלי.’

‘אה, לא? בת כמה את?’

‘שלושים ושש.’

הוא מהנהן ואז מצביע על הדלת, ‘לכי תחפשי אותו ואני אבוא לחתונה שלך ונלך שוב להשתין יחד, קבענו?’

אני מבינה שאין לי סיכוי, ‘אבל אז אני מחזיקה.’

‘טוב.’

הוא עומד ולא זז. גם אני לא זזה. הוא מעביר מבט על הגוף שלי מלמטה למעלה, ונעצר על העיניים.

‘אני לא יכול. הלוואי, אבל זה לא מתאים כרגע.’ הוא מדבר כאילו שהוא בפגישה עסקית. אני לוקחת מהמשפט את המילה הלוואי ומחייכת, מביטה בו בעיניים בורקות.

‘תתנהגי יפה.’ הוא מתכוון לזה.

‘טוב. אבל אני מודיעה לך שאף אישה בכל העולם, בכל החיים שלך, לא רצתה אותך כמו שאני רוצה אותך.’

פתאום הוא מרצין, מתכופף מעט ומקרב את הפנים שלו לשלי. ‘די. החוצה.’

הוא פותח את הדלת ואנחנו יוצאים מבלי שאיש מבחין. בדרך אני מסתכלת בחטף במראה כדי להבין מה בעצם הוא ראה.

אני הולכת לכיוון הבר ומבקשת מים. אני שותה ומסתכלת מרחוק על טדי שחוזר לשולחן, מדבר עם עמוס בעמידה. הם צוחקים ואז הוא אוסף את המפתחות והסיגריות שלו ונפרד לשלום. לא, זה לא קורה! גיהינום. כל שמחת החיים שלי מתנקזת בשניות לתוך חור שחור שנפער בתוכי, הכול נשאב פנימה ואין עוד טעם בְּדבר. איך הוא יכול לעמוד שם ולדבר איתו כשאני עדיין כאן, כשאנחנו עדיין כאן ועוד מותר לנו לגנוב אותנו לרגע מהעולם לתאי שירותים או מכוניות או רחובות חשוכים, מבלי שאף אחד ידע? איך הוא יכול לבחור ללכת ואפילו לא לוודא שיש לו איך להשיג אותי מיד, אם זה מה שירצה? בבת אחת נופלת עלי עייפות אדירה.

בבוקר אני עצבנית וכואב לי הראש. אני לא מפסיקה לחשוב עליו, להיזכר שוב ושוב בהיסטוריה המפוארת והקצרה מדי שלנו. טדי־טדי־טדי. מכינה קפה. טדי רוזנפלד. גוגל — הנה הוא. הנה האתר של אוקיינה. אוקיינוגרפיה. איך ייתכן שפיספסתי את הענף הזה עד היום?! אני קוראת שהחברה מפתחת מערכות ניטור תת־ימיות, משהו עם מצלמות מולטי־ספקטרליות, משהו למדוד את גוף המים, משהו ביו־מולקולרי. לא מבינה. נראה שמדובר בחברה רצינית, יש פעילות ומשרדים בארצות הברית וגם קישור למשרד הביטחון. הנה תמונות שלו. דופק לי הלב. איזה דבר הוא. חכם, מהיר, יפה, שמן, סקסי, מנוול, לא שלי, קצת שלי, די. איך הוא אמר לי ‘די’. כאילו שאני ילדה שלא מבינה מתי להפסיק. אז עדיף שימות אם הוא לא איתי. אוי, מה אם הוא ימות? בן כמה הוא בכלל? מי יש לו? אישה, ילדים? איך אגלה? המון דברים יש לאיש הזה, וגם אותי יש לו אבל הוא לא רוצה.

אבל הוא ראה. הוא ראה מי אני, הוא אהב אותי מיד, הוא הבין הכול. הוא יודע שגם אני מבינה. אני שונאת אותו שלמרות שהוא מבין ויודע שאני מבינה, הוא מעז לתת לי ללכת. הוא מעז לא להתקשר אלי הבוקר — הוא הרי יכול להשיג את המספר שלי בקלות. מעז להשאיר אותי לבד עם כובד המפגש הזה. ומה איתו? הוא מתעסק בזה? הוא זוכר בכלל? בטח שהוא זוכר. כל קיומי מצטמצם לצורך להיות מושא תשוקתו ושאר מרכיבי העולם הופכים מיותרים.

אחר כך, בקפה של שישי עם חברים, אני עדיין עטופה בכל הרגעים שהיו. אני מחכה בקוצר רוח ששרון, חברתי הטובה באדם, תסיים את ענייניה ותצטרף אלינו, ואז ממתינה שהיא תתפנה משיחות החולין עם כולם ותהיה רק שלי, כיסא לידי. עכשיו אני יכולה שוב להיות עם טדי כשאני מספרת לה עליו, איך ענה ‘כן’ כששאלתי אם התגעגע אלי, איך אמר ‘הלוואי’ ו’תתנהגי יפה’. הוא מוצא חן בעיניה. אני מחסירה פעימה כשאני אומרת לה בשקט את המילים, ‘תעופי לי מהעיניים כי אני מת לזיין אותך’.

האושר הזה הופך למועקה אדירה בארוחת שישי אצל אבא שלי, ביבנה.

כשאני בבית הזה, יש לי צורך לדעת שאני עוברת פה רק לרגע ותכף אשוב לחיים שלי, שהם ההפך הגמור מהריקנות שממלאת כאן את החדרים. לאבא שלי יש בת זוג כבר עשרות שנים — זאת מינה. טיפוסה שקטה ומשמימה, פנים בהירות ושיער דהוי, אין שם צבע בשום מקום. אפילו העיניים שלה חסרות גוון. מינה באמת נחמדה ולא מזיקה, היא ואבא שלי מסתדרים טוב והיחסים שלה ושלי טובים, נטולי דרמה.

רועי, אחי הצעיר ממני בשלוש שנים, גר איתם. אמנם מדי פעם הוא שומר על כלבים או מטפל בעציצים בדירות שהבעלים שלהן נסעו לכמה ימים או ישן אצל חברים, אבל כנראה המגורים בבית הזה נוחים לו. בתור מי שעזבה את הבית בגיל שבע־עשרה, אני מוצאת שזו בחירה מוזרה לגור בבית אביך בגיל שלושים ושלוש, אבל ככה רועי, יש לו את הקצב שלו.

היתרון המובהק בלהגיע ליבנה הוא שרועי קונה לי את הגראס. כלומר, אני נותנת לו כסף, לרוב אקסטרה כדי שיקנה גם לעצמו כי הוא תמיד נתקע בלי כסף, והוא מבצע את הרכישה ומארגן אותי.

אני יושבת במטבח עם אור הניאון, שותה מכוס המים שמזגתי אחרי שסירבתי למיץ שמינה הציעה לי. למרות שגרתי בבית הזה הרבה שנים, תמיד אני מתעקשת להרגיש פה לא בנוח.

אני מחזיקה את הטלפון ביד. זה כבר עבר ממבעבע לרותח ואני חייבת למצוא דרך כלשהי להיות יכולה לכתוב לטדי, לדבר איתו, לראות אותו. להסביר לו שאני חייבת שהוא יתייחס אלי מיד, אחרת משהו לא טוב עלול לקרות. הוא הרי נמצא כרגע במקום כלשהו, הוא יושב או עומד או שוכב. טדי. מספיק לי לחשוב על השם שלו כדי שהלב יתחיל לדפוק במהירות; מספיק כדי שאסכים במודע לוותר על כל דבר שיש לי, רק שיהיה לי אותו כשאני כאן. אבל אין לי כלום ממנו ואני חייבת לעזוב את זה.

אני לא מסוגלת לשתות אחרי אתמול, אבל אל לי להישאר צלולה בדעתי, אז לפחות אקבל את המשלוח שלי ואוכל להתמסטל קצת. אני יורדת לקומת המרתף, משכנו של הילד הנצחי שהוא אחי, שיצא מהארון כמו גדול כבר כשהיה בן שש־עשרה וסיפר לכולנו שהוא הומוסקסואל, ואולי בגלל שהיה אז בוגר לגילו, נשאר בגיל הזה במובן מסוים.

אנחנו מעשנים ביחד, אני עם טבק והוא ללא. הוא מספר לי על איזה אוסטרי שהוא עומד לפגוש הערב, שהוא כמובן לא הבחור שהיה איתו בשבוע שעבר, וסביר להניח שגם לא מי שיהיה איתו בשבוע הבא. ולמרות שכך מתנהלים חיי האהבה שלו, באופן מוזר ואולי הגיוני רועי — יותר ממני — חולם על חיי משפחה, גינת ירק אורגנית וילדים שבעה.

ארוחת הערב הסתמית, האוכל הנורא, הדינמיקה הקבועה והמעייפת של הארוחות האלה. לפחות מצחיק עם רועי. אבא שלי — או יותר נכון, ענן הנוירוזה שדרך ערפיליו ניתן להבחין במי שפעם היה אבא שלי — מנסה ללא הרף לייצר נושאי שיחה, כאילו רגע של שקט יעיד שאין שום קשר בין ארבעת האנשים המסכנים שיושבים פה יחד, סביב העוף במרינדת אבקת מרק עוף. מינה נחלצת לעזרת אבא שלי ומספרת על הופעה של חוה אלברשטיין. עיקר הסיפור עוסק בבלבול שהיה בנוגע למספרי המושבים.

אבל מי אני שאגיד משהו? זה לא שהתחתנתי והקמתי משפחה ועכשיו הם יכולים לבוא לאכול אצלי ארוחות שישי טובות, באור צהבהב וחמים.

רק באמצע הלילה אני פתאום מבינה.

אני מתעוררת על הספה בבית שלי, נרדמתי כנראה. כדאי לאכול מיד משהו מתוק ואחריו משהו מלוח, ואז תוך כדי עישון הג׳וינט שנשאר מקודם, עולה על דעתי האפשרות לשלוח לו מייל. זה לא שאין לי איך לאתר את מספר הטלפון שלו, אבל זה מרגיש חדירה אחרת לפרטיות, בעוד שמייל זה הרי בהחלט בסדר! ובכלל, עמוס הזמין אותי שאבוא למשרד, אז אני יכולה לקבוע איתו ולהופיע שם במהלך השבוע. אבל עכשיו שישי בלילה ולפני עשרים וארבע שעות עמדנו יחד בתא שירותים ואני רוצה אות חיים ברגע זה.

באתר שלהם אין כתובות מייל אישיות. אני ניגשת לתיק שלי ומוציאה את כרטיס הביקור של עמוס. המייל שלו מורכב מאות ראשונה של השם הפרטי ואז שם המשפחה, שטרודל, שם החברה ודוט קום. אז אם ככה, המייל של טדי ודאי בנוי באותו העיקרון. ננסה. השעה 2:13, שעה טובה.

כותבת בנושא: בעיה.

הלב שלי מגביר את הקצב.

גוף המייל:

זה לא מקובל על שני הצדדים|

מוחקת ומדייקת:

ההחלטה אינה מקובלת על אחד הצדדים. לטיפולך המיידי. תודה, נועה

שלוק מים. עוד שאכטה. שולחת.

זהו, שלחתי. עבר, נגמר, מאחורי ובעצם מלפני.

שיט. מה עשיתי? הלך הלילה. איך אירדם כשאני מחכה לתשובה? ומה אם לא יענה לעולם? ומה אם הוא ישן? ולמה אני אדם אובססיבי? למה לא קיבלתי אישיות של אדם שיכול להרפות? אני קופאת, בוהה. שקט מוחלט של אמצע הלילה. איזו שטות עשיתי.

ואז הצליל הקטן המתוק כל כך, והאור בטלפון, וההודעה על המסך שיש מייל חדש, עם השם שלו. הלב בתחתונים. מהר לפתוח.

מה הדרישות

אפילו ללא סימן שאלה. אבל הוא ענה! מה הדרישות שלי? אני עונה מהר, בלי לחשוב יותר מדי.

יש לקיים דיון בהקדם האפשרי.

שקט. אני מרוגשת מדי, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני יוצאת לגג. הוא ענה לי! קר בחוץ. נכנסת בחזרה, מניחה את הטלפון כדי לא להחזיק אותו ביד ונשכבת על הספה. צליל. מתרוממת מהר, קוראת.

אוקיי

ומיד אחרי:

איפה את ?

די, אני לא מאמינה. מה זה הטירוף הזה? בשר מבשרי! ועוד עם סימן שאלה! טרח טרחה. הוא באמת יבוא לפה עכשיו? זה לא יכול להיות. איזה פחד. אולי אגיד לו לבוא לאיזה בר? אבל אמצע הלילה, איפה אפשר לקבוע עכשיו? אני שולחת לו את הכתובת שלי. ארד למטה, נדבר רגע באוטו. מה בעצם התוכנית שלי? מה זה ‘נדבר רגע’? על זה שאי אפשר כלום?

בא

אני צרה מלהכיל את ההתרגשות על איך שהצליח לי. מסתכלת סביב, הדירה קצת מבולגנת. מאיפה להתחיל? שלוק ערק ישר מהבקבוק. מה הוא ישתה? אין לי כאן שום דבר ראוי. מרימה גרביים זרוקים, מרוקנת מאפרה, מתחילה לעשות כלים מהר, מפסיקה באמצע כדי ללכת להסתכל בראי, מורידה איפור שנמרח מתחת לעיניים ושמה קצת אודם. הולכת לחדר השינה. מיישרת את השמיכה, מסדרת מסביב. מתחילה לקפל בגדים מהערימה. מורידה חולצה, מתלבטת בין שתי חזיות.

דפיקות שקטות על הדלת מחזקות את פעימות הלב שלי. איך הוא כבר הגיע? מהר שוב את הטישרט. פאק. אני לא מאמינה שאני אפתח את הדלת והוא, הנה הוא. עומד בחדר המדרגות של הבית שלי, טדי רוזנפלד.

‘איזו יפה את.’ הוא אומר כמעט בעצב.

אני זזה מעט והוא נכנס. אני סוגרת אחריו את הדלת וממלמלת, ‘זה בסדר מצדךָ אם אנעל ואשמיד את המפתח, נכון? לא יפריע לך, או שכן?’

‘דירה נחמדה, גם גג יש לך כאן? יפה מאוד. יפה כאן, יש לך טעם טוב. הדירה שלך?’ הוא מדבר מהר, שכחתי מזה.

‘לא שלי, בשכירות, ונמאס לי ממנה האמת.’

הוא נעמד מולי. אני מחייכת מאוזן לאוזן, מרוצה. גם הוא מחייך חיוך גדול, נדבק ממני כנראה. עכשיו שנינו עומדים ומחייכים באמצע הסלון. הנה השיניים שהתגעגעתי לראות.

‘אני לא מאמינה שאתה כאן. מה תשתה?’

‘מים, עליתי הרבה קומות.’

‘שלוש.’

‘אין לך מעלית.’

‘נכון. תיכננתי לרדת למטה אבל לא הספקתי.’

טדי מתהלך בדירה שלי, בוחן בקפידה את כל הפרטים. יצור מפואר חדר לבית שלי פתאום בשלוש לפנות בוקר, קורא את שמות הספרים ברפרוף מהיר, מסתכל בתמונה שלי ושל רועי כשהיינו קטנים, הידיים שלו משום־מה מאחורי הגב. איזו חיה הוא מזכיר? אף אחת. אני מושיטה לו את המים. הוא שותה ומעביר את העיניים עלי, ללא ספק מבחין בשדיים החשופים מתחת לחולצה. אחרי הצצה לחדר השינה — הוא קטן אז אפילו לא נכנס לשם — וסיור קצרצר בגג, אנחנו שוב בסלון. הוא מתיישב על הספה בנינוחות מפתיעה ונפלאה. אני מתיישבת גם, בזהירות.

‘אוקיי, אני מוכן.’

‘גם אני.’

‘אז קדימה. אמרתְ שההחלטה לא מקובלת על אחד הצדדים.’

‘נכון ואגב, גם זה שהיא מקובלת עליך זה לא דבר שמקובל עלי.’

‘אז מה את מציעה?’

‘שהצדדים יישאו וייתנו.’

‘כן, את זה הבנתי. תצטרכי להגיד לי מה כן יהיה מקובל על הצד —״ הוא נתקע, ‘הטוב.’ הוא משלים, משועשע מעצמו.

אני מרגישה כמו סייף שרוצה להרים את הקסדה, להניח את החרב ולומר ליריבו — בוא פשוט נזדיין וזהו.

‘דבר ראשון לא מקובל עלי שאתה אומר לי לא לבוא לעבוד אצלך.’

‘אוקיי, מה עוד?’

‘דבר שני, לא ייתכן שנכיר וזאת התגובה שלי אליך ואתה הולך מזה. וגם שלך אלי.’

‘איזה ניסוח רהוט.’

‘אני עייפה ומבולבלת.’

‘ומה הגורם המרכזי למצב הזה?’

‘אדוני הוא הגורם.’

‘כן, בדיוק. אז בתור מי שמייצג את הצד שלי —״

‘הרע?’

‘כן, אני מרגיש צורך, ואל תתעצבני עכשיו, לדאוג דווקא לאינטרסים שלך, שלא תהיי עייפה ומבולבלת במקרה הטוב, או בסיוט מתמשך במקרה הסביר.’

‘בטח שאני אתעצבן.’

הוא צוחק, נשען על המרפק ומחפש מצית לסיגריה שכבר תקועה לו בפה. אני קמה להביא לו אש וממשיכה לדבר. ‘זה שאתה יוצא מתוך נקודת הנחה שאתה צריך לגונן — לא, שאתה מגונן עלי בזה שאתה מונע ממני אותך זה דבר לא מתקבל ולא נכון, כי אני אומללה מזה.’

‘כבר את אומללה?’

‘כן.’

‘את מהירה.’

‘כן.’

‘עברו עלייך עשרים וארבע שעות קשות, נועה?’

‘כן.’ אני אומרת בגאווה, שמחה שהוא מתייחס לפרק הזמן הזה, ‘ועליךָ?’

‘נו, אז לזה בדיוק אני מתכוון.’ הוא מעשן ומסתכל עלי.

אני מטורפת עליו ועל הישירות שלו. ‘ועליךָ עברו עשרים וארבע שעות קשות?’ אני מתגרה במזל שלי.

‘לא.’

‘ברור.’ מגיע לי שזאת התשובה אבל אני לא אוותר, ‘אבל כן חשבת עלי. תגיד שכן כי אחרת אשמיד אותך.’

‘כן.’

‘כן?’ אני לא מסופקת.

הוא מסתכל עלי, ‘כן, חשבתי עלייך.’

חיוך של ניצחון על הפנים שלי, ‘בוא נדבר באמת־באמת רגע.’

‘אוקיי.’

‘מה מצבךָ?’

‘מאיזו בחינה?’

‘משפחתית. זוגית.’

‘אני לא פנוי.’ שיט שיט שיט.

‘אז מה אתה? נשוי?’

‘לא בדיוק. סיפור ארוך.’ יש תקווה.

‘אז תספר.’

‘מה את צריכה לדעת?’ הוא מאפר את הסיגריה שלו.

‘אתה לא יכול לדבר פתוח?’

‘אני פתוח. אני לא אפרוש כאן כרגע את ההיסטוריה שלי.’

‘כן, אתה כן צריך להגיד לי דברים.’

‘יש לי שני ילדים,’ הוא מביט בי במבט ישיר, ‘כבר לא ילדים. שני בנים.’

‘אוקיי, בני כמה? איך קוראים להם?’

‘אוּרי בן עשרים ושש, עידו בן עשרים ואחת.’ הוא מבטא את השם ‘עידו’ במלעיל, עם דגש על ה’עי’ וזה מוצא חן בעיני.

‘וואו, באמת גדולים. תַראה תמונה.’

‘את רוצה לראות אותם? ברצינות?’ משהו משתנה לו בפנים כשהוא מזכיר את הבנים שלו.

‘כן.’

‘רגע.’ הוא מוציא את הטלפון ואז מרכיב משקפיים שחיכו לו בכיס, מחפש תמונות. אני מסתכלת עליו משתנה מולי, לוקחת לו את הסיגריה מהיד. הוא מחפש בטלפון. בינתיים אני בוחנת איך קצווֹת שיער מוארך מתעגלים מעט ליד העורף שלו. בא לי לגעת. הוא מוצא תמונה ומראה לי.

‘זה עידו המתוק שלי. הנה, עם הכלב שלו, זירוקס. תראי את הכלב הזה.’ עידו המתוק שלו באמת מתוק ודומה לו בעיניים, בממדים.

‘דומה לך. ואוּרי?’

‘תמונה של אורי…’ הוא ממלמל לעצמו. ‘לא פשוט. רגע.’ הוא נובר בטלפון שלו, ואני מנצלת את הרגעים האלה לבחון כל סנטימטר בפנים היפות של הגבר הזה.

‘הנה, זה אוּרי.’ בתמונה בחור צעיר ורזה עם מבט רציני, ‘אורי מבריק, מוכשר בצורה בלתי רגילה.’

‘כיף לראות אותם.’

‘כן?’ הוא לא בטוח משום־מה.

‘ואשתך?’

‘איזו מהן?’

אני מסתכלת עליו, מחכה שימשיך לבד. הוא מניח את הטלפון.

‘אשתי הראשונה עופרה היא אמא של אוּרי, אחר כך מוניק, אמא של עידו, שהיא לא היתה אשתי, לא היינו נשואים. אחר כך לרה, אשתי השנייה, בקרוב לשעבר.’ הוא מדבר מהר, כמו רוצה לגמור עם החלק הזה בשיחה.

‘וואו.’

‘שאלתְ.’

‘נכון, שאלתי.’ אני מנסה לארגן את המחשבות, ‘אז מה בעצם קורה עם לרה?’

‘היה, נגמר.’ הוא מעביר יד בשיער שלו.

‘מתי?’

‘לא מזמן.’

זרות כלפיו מציפה אותי. עד אותו הרגע לא באמת נתתי לעצמי דין וחשבון על העבר שלו, על כל הנשים שאהבו אותו, שהוא אהב. על הילדים. על חמישים ומשהו שנה שהוא עבר — ומי אני בכלל. אני מכבה את הסיגריה, מושכת מעט את הפעולה כדי להסתתר לרגע מפניו. הוא כנראה מרגיש.

‘את שואלת יותר מדי שאלות.’

‘מה עוד יש לי לעשות?’

‘לא יודע.’

‘בגלל זה אמרתָ לי בחתונה ׳הלוואי׳ ולא מתאים כרגע? בגלל לרה?’

‘לא מתאים, מכל מיני סיבות, אני לא אכנס לזה עכשיו.’

‘מה אכפת לי מעכשיו?’

‘מה הכוונה?’

‘אני מסתכלת על התמונה הרחבה.’

‘אה, כן? זה מה שאת עושה?’ הוא והחיוך הזה.

‘מה, אין לי מקום בחיים שלךָ? כלום?’

‘לא. ואת משגעת, משהו.’

‘אז… נעשה משהו אחר. לא יודעת.’

‘לא מכיר משהו אחר.’

‘נהיה חברים.’

הוא מחייך ועוצם עיניים, מטה את הראש אחורה ומשפשף את המצח, מפהק. ‘אני גמור.’

‘אתה כאן, אצלי. זה לא ייאמן. אולי אני הוזה?’ אני שולחת רגל יחפה ומניעה קלות את הירך שלו, כאילו כדי לבדוק אם הוא באמת כאן. הוא מניח את היד החמה שלו על כף הרגל שלי, מלטף אותה. יש לי צמרמורת בכל הגוף.

‘איזה עור יש לך.’ הוא אומר בשקט.

אני מתרוממת ומתיישבת קרוב אליו, נשענת על הכתף שלו. הריח שלו. מדובר בריח נפלא ומרגש. אני מתקרבת לצוואר שלו, עוברת עם השפתיים, טועמת אותו. ‘מה יש לי איתךָ? למה אני כל כך נמשכת אליך?’ אני מבקשת לדעת.

הוא מסובב את הפנים אלי ואנחנו קרובים. הפה שלו במרחק של ארבעה סנטימטרים משלי. הוא מעביר את כף היד באגביות במעלה הגב שלי, מחזיק לי את העורף לרגע ומוריד שוב את היד, משאיר אותה על הגב שלי למטה, ברווח שבין החולצה למכנסיים.

‘אז מה עושים?’ אני שואלת בשקט.

‘כלום. אני הולך.’

‘לא נזדיין?’

‘לא.’ הוא החלטי מדי.

‘אתה בא אלי באמצע הלילה ואין זיון?’

‘כתבת דיון בהקדם האפשרי.’ הוא כובש חיוך, ‘כנראה שהיתה אי־הבנה.’

אני מתעלמת מהבדיחה, ‘זאת טרגדיה. זה גם לא הגיוני…’ אני מתנתקת ממנו, מנסה להיעמד בין הספה לשולחן. ‘אז אני באה אליכם למשרד. אני אקבע עם עמוס.’ אני מביטה בו בדריכות לקבל אישור.

‘תעשי מה שאת רוצה.’ הוא קם ונעמד מולי, ‘רק אם את באה, תעשי לי טובה ותלבשי חזייה, כי אני לא אהיה מסוגל לעמוד בזה שוב. שלום.’

הוא הולך לעבר הדלת.

‘טדי…’ אני הולכת אחריו.

‘לכי לישון.’

‘אני לא אצליח לישון עכשיו.’

‘אז תישארי ערה.’

הוא סוגר את הדלת מאחוריו. אני מסתכלת על הסלון. שכח פה את הסיגריות שלו.

בשבת בצהריים רק קופסת הסיגריות שלו מאשרת את שקרה במציאות. אני יוצאת לגג ומדליקה לי אחת. אני טדי, מעשן סיגריה, איש חשוב. מה חשוב? לא ברור. אני רוצה לזכור הכול, מה אמר ומה עניתי, שלא ייעלם לי דבר. למה זה משנה לי? אני מרגישה שיש לי מישהו חדש בחיים. אני מצליחה להיזכר בריח שלו, במגע של העור.

באמת אלך למשרד שלו? אם כך, אראה אותו. אני רוצה לעבוד שם בכלל? מה הקשר ביני ובין עבודה באיזה משרד? אני צריכה להתקדם בחיים.

אחר הצהריים אני מחליטה לצאת מהבית כדי שלא להשתגע. אלה השעות שמאז שאני ילדה אני לא יכולה לסבול. בוקר זה טוב כי יש תקווה, צהריים זה נעים כי עדיין קיים פוטנציאל שמשהו מדהים יקרה, ערב זה רגוע כי כבר אפשר לוותר על התקווה המעייפת וגם לשמוח שלא קרה משהו נורא במהלך היום, ולילה זה חופש מוחלט. אבל אחר הצהריים — שעה דוחה. במשך השבוע זה עוד יותר גרוע, הזמן שבו כולם עוזבים את העבודה, חוזרים לחיי המשפחה שלהם באותה הדרך המוכרת, לא יודעת איזה תמריץ יש להם.

אני יורדת למטה וצועדת ברחוב לכיוון הקולנוע. זה משהו שאני עושה — כשאני מגיעה אני נעמדת ובוחנת את הפוסטרים של הסרטים. לא בשביל לבחור באיזה סרט לצפות חלילה, אלא כדי להזכיר לעצמי שאנשים עושים סרטים ושאני לא. אחר כך אני הולכת הביתה בדרך הארוכה.

בשנה הראשונה באוניברסיטה עשיתי סרט קצר, דרמה, שיצא כל כך גרוע שזה שיתק אותי ובמשך שנתיים רק השתתפתי בהפקות של אחרים ולא העזתי לכתוב ולעשות סרט משלי. בקיץ שבין השנה השלישית לרביעית כתבתי סרט. קומדיה. הפקתי אותו וצילמנו. זה היה פרויקט הגמר שלי והוא הצליח. דלתות נפתחו בפני, פסטיבלים בארץ ובעולם ואפילו פרס ראשון לסרט סטודנטים בפסטיבל טורונטו. היה אושר. ואחריו, איך לא, ההתרסקות.

קשה להאמין שעברו עשר שנים ואני עדיין רק פוטנציאל שמכוון לתרחיש אחד ויחיד ונדיר מדי. לפעמים נדמה לי שנצמדתי לכרוניקה של הכישלון ולא הרפיתי עד היום. אפשר אולי לקרוא לזה מגלומניה־דפרסיה; יש קול בראש שאומר שאני טובה, ויש קול שאומר שאני לא ראויה. שניהם חזקים, שניהם צודקים. את מי מהם אני יותר אוהבת? עם מי מהם אני יותר מזוהה? אבל בינתיים, בדרך הביתה, אחד הפוסטרים תקוע לי בראש, ואני מספרת לעצמי את הסיפור שהייתי רוצה שהסרט הזה יספר, ויודעת שמהסרט האמיתי הייתי נהנית פחות.

בערב אני גאה שהצלחתי להתאפק ולא לכתוב לו כל היום. לפני שאני הולכת לישון, אני מחליטה שאתקשר בבוקר לעמוס ואקבע פגישה. זה יכול להיות שינוי משמעותי בחיים שלי ולכן אני צריכה לנסות.

אבל למחרת אני מחליטה לדחות את השיחה לאוקיינה. יום ראשון, ומי אני שאפריע להם בתחילת השבוע? הביקור שלי ודאי נמצא בתחתית סדר העדיפויות שלהם.

‘מי אתה חושב שאתה?!’ השחקנית שואגת בכאב מוחצן, והמקליט מרחיק מעט את האוזניות מהראש שלו, אבל נשאר בהבעה קפואה. אני מציצה אל המוניטור של הבמאי דרך הרווח הקטן שבינו לעוזרת שלו. ‘שנבקש עוד טייק, פחות מוגזם?’ היא לוחשת לו, בצדק. לא יכול להיות שהוא חושב שזה שמיש, מי מדבר ככה?

‘לא, זה מצוין.’ הבמאי מתרומם לעמידה, ‘קאט!’

מנהלת הסט מגיחה כהרגלה משום מקום, ‘קאט! יש לנו את זה?’ ואז מסתכלת עלי, ‘נועה, למה את לא על המוניטור צוות? כמה פעמים אני אבקש?’

‘סורי, צודקת. צודקת.’ אני ממהרת להסתלק משם והולכת למחסן כדי לארגן את האביזרים לסצנה הבאה. אולי באמת הגיע הזמן שלי לעזוב את המקום הזה.

ביום שני בשעות הבוקר אני לוקחת הפסקה קצרה, מרכיבה משקפי שמש ויוצאת מהאולפן. מדליקה סיגריה ומתקשרת לעמוס.

‘אוקיינה, בוקר אור.’ קול של בחורה שלא עושה חשק.

‘שלום, מדברת נועה סיימון, אני מחפשת את עמוס פיקסמן.’

‘את עמוס? מה השם שוב?’

‘נועה סיימון.’

‘אוקיי, באיזה עניין?’

‘הוא ביקש שאקבע איתו פגישה.’

‘באיזה עניין?’ היא חוזרת בדיוק באותה האינטונציה. קרצייה! בא לי לנתק לה.

‘בעניין סרטים, את יכולה בבקשה להעביר לי אותו או שיחזור אלי כשהוא מתפנה?’

‘כן. שנייה, אני ארשום. רגע, תמתיני.’ מה היא עושה שם? הולכת להביא דף ועט? זה לא משהו שבכל מקרה מונח לפניה כל היום? ‘הלו? כן, אני רושמת, מה השם אמרת?’

‘נועה סיימון.’ אני מסננת בקרירות.

‘מה הטלפון?’

אני נותנת לה את שאר הפרטים, מנתקת ומקללת. מסתכלת בכרטיס הביקור ומצטערת שלא התקשרתי ישירות לסלולרי של עמוס. הייתי יכולה לחסוך לעצמי את החרא המשפיל הזה. כבר לא מתחשק לי ללכת לעבוד שם אם אלה הטיפוסים שעובדים אצלם.

המשך היום באולפן מוזר ומעיק. אני מרגישה שאני רוצה להיפרד מהעבודה שלי, מהתוכנית הזאת, ובאותו הזמן מתמלאת בסלידה נוראה להתחיל לעבוד עכשיו, בגילי, באיזו חברה משמימה עם אורות ניאון ואינטריגות נשיות וארוחות צהריים עם שיחות מייאשות ונטולות השראה. כבר עדיף לי להישאר כאן, לפחות האנשים מסביב יותר כמוני, כמעט כולם מפנטזים לעשות את הסרט או הסדרה שלהם מתישהו. אבל עד מתי אהיה תקועה במקום הזה? נדמה לי שכוח כמו הנוכחות של טדי הוא משהו שיכול לעזור לי לצאת מכאן ואולי להתקדם או לפחות לא להיתקע. אני נעשית עייפה ובזמן הפסקת הצהריים הולכת לישון בסט של חדר השינה. למרות שאני ממשיכה לשמוע מה קורה סביבי, אני נרדמת. רגע לפני שההפסקה נגמרת, הטלפון שלי מצלצל ומעיר אותי.

‘הלו?’ אני עונה, מבולבלת.

‘גברת נועה סיימון! מה שלומך? כאן עמוס פיקסמן!’

הלב שלי פועם במהירות, גם כי רק התעוררתי משינה של אמצע היום וגם מהמחשבה שטדי אולי יודע שעמוס איתי בטלפון, שאולי הוא מעורב בזה, אולי אפילו יושב לידו עכשיו עם החיוך המשועשע שלו.

‘הי, עמוס. שלומי בסדר, תודה. איך אצלך?’

‘לא רע בכלל! שמחתי לקבל את ההודעה ממך. מתי את באה לבקר אותנו?’

‘כן, אני רוצה לבוא, מתי מתאים?’ מנהלת הסט מחזירה את כולם מההפסקה, אז כדי להתרחק מהרעש, אני ממשיכה את השיחה תוך כדי שאני הולכת בכיוון הנגדי משאר הצוות שנכנס פנימה, יוצאת החוצה מהאולפן החשוך לאור צהריים בוהק וללא משקפי השמש שלי, שנשכחו על המיטה המזויפת.

‘מתי שאת רוצה! אנחנו כאן. תבואי היום, מחר, מה שנוח.’

אנחנו. אני מעבירה בראש בין היום למחר ובחזרה, מנסה לחשב מה עדיף לי. בוודאי שבא לי לגשת לשם תכף ומיד. לא רוצה לחכות עד מחר, להתארגן ולנסות להיראות יפה ואז לבוא וטדי אפילו לא יהיה. ואולי בכלל עדיף שלא יהיה? למרות שכל כך בא לי לראות אותו ברגע זה.

‘עד איזה שעה אתה שם? אני מסיימת כאן בחמש, אתם בתל אביב, נכון?’ הוא נותן לי את הכתובת ואומר שהיום הוא במשרד עד שעה מאוחרת ושיחכה לי. אז כנראה רק הוא? אני חוזרת פנימה לצעקות של מנהלת הסט.

‘איפה נועה למען השם?!’ ואז כשהיא רואה אותי, ‘תגידי לי, חמודה, את שפויה? חזרנו כבר לפני שלוש דקות!’

פקק. כמובן. עכשיו אני כבר מאוד רוצה להגיע לשם. בוחנת בדמיוני אפשרויות שונות של משרדים. מדמיינת כיעור שאין לו סוף באור ניאון ירוק. נגעלת. הפקק מזדחל, השעה 17:45. מדמיינת משרד יפהפה ומעוצב, עם רהיטים יקרים ועבודות אומנות נדירות על הקירות. מדליקה סיגריה.

הבניין גבוה, ומבחוץ קשה לנחש איזו מאפשרויות האווירה שדמיינתי נכונה. קומה 26. מראה במעלית, שמה אודם. אני נראית כמו אחרי יום עבודה, ומשהו במראה החבוט שלי דווקא משמח אותי.

המשרד לא רע בכלל, יותר לכיוון היפה והמעוצב, אבל ללא אומנות נדירה על אף קיר. וחשוב מכול — האור נעים.

הוא פה? הוא לא? אני מביטה סביבי, סורקת במהירות את החלל. בחורה מטופחת יושבת מאחורי שולחן מעוגל שממוקם בכניסה. אני ניגשת אליה. היא מרימה את המבט ומחייכת באדיבות.

‘שלום! את נועה?’ היא נחמדה ואני מהנהנת בהקלה, ‘עמוס מחכה לך. הוא בחדר שלו, בואי אראה לך איפה זה.’ היא קמה ומובילה אותי על נעלי העקב המרשימות שלה, ואני כבר פחות שמחה מאיך שאני נראית, מרגישה כמו ילדה מלוכלכת — נגיד, אחרי פעולה בצופים — שממהרת בעקבות האמא האלגנטית שלה.

‘מה תשתי?’

‘מים, תודה.’ מעניין איפה המשרד שלו. נדמה לי שאני יכולה להריח את הריח שלו.

‘הנה, כאן זה עמוס.’ היא דופקת קלות על הדלת ועמוס עונה מבפנים. אני נכנסת פנימה ועמוס קם ועוקף את השולחן השחור והרחב, מגיע עד אלי ומחבק אותי בחיבה.

‘נועה! איזה יופי לראות אותך! הגעת בקלות? היה פקוק?’

שתי כורסאות פשוטות יוצרות פינת ישיבה בצד המשרד שלו. אנחנו מתיישבים, יש נוף יפה מהחלון, בחוץ כבר כמעט חשוך לגמרי. הבחורה מהקבלה חוזרת עם מים ותה קר בקנקן. הכוסות מזכוכית ולא מפלסטיק או מנייר.

השיחה עם עמוס נעימה וקולחת. אנחנו מדברים על סוג הסרטים שהם צריכים, על איך לשלב אותי בפעילות. אני מנסה להבין אם הם באמת זקוקים למישהו בתפקיד הזה, ועמוס מספר על מחלקת מדיה שהוא רוצה להקים בתוך החברה. אני מרגישה טוב ומוצא חן בעיני הכבוד שהוא נותן לי. לא ייאמן שכל זה על סמך סרט שעשיתי לחתונה. אחרי שיחה של חצי שעה אני מעיזה להעלות את השם של טדי.

‘מה עם טדי, הוא יודע מכל הסיפור?’

‘טדי? כן־כן, ודאי שהוא יודע, הוא פחות מתעסק בכל האספקטים של המדיות וכולי. אבל הוא כמובן יצטרך להחליט אם זה מקובל עליו וגם, חשוב לא פחות, על איזו משכורת אנחנו מדברים.’

אין לי הרבה חמצן באותו הרגע. לא יודעת למה, כמו שוטפת אותי תחושה מוזרה. אני מביטה לכיוון הדלת.

‘הוא פה? הוא במשרד?’

‘לא, הוא יצא.’

הוא יצא. אני מקנאה במקום שאליו הלך ומשתוקקת לדעת אם ידע שאני מגיעה אבל מתאפקת ולא שואלת. אני קצת נרגעת שהוא לא שם, לצד האכזבה שלא אראה אותו עכשיו, שלא יראה אותי.

עמוס ואני קובעים שהוא ידבר עם טדי והם ינסו להגדיר את התפקיד ויחזרו אלי עם הצעה מסודרת. הוא מלווה אותי החוצה, ואנחנו חולפים על פני חדר גדול נוסף, הדלת שלו פתוחה ואני יכולה לראות רק מעט אבל יודעת שזה המשרד של טדי ומצטערת שאני לא יכולה להיכנס פנימה ולהיות שם במשך שעה ארוכה, לעבור על הדברים שלו, לחפש סודות, לבחון את כתב היד שלו, לשבת בכיסא שלו.

למטה, בלובי של הבניין, אני מאתרת את שלט החברה מבין השמות שמופיעים בלוח. אני מצלמת את השם ‘אוקיינה’, ומבלי לחשוב יותר מדי שולחת לטדי את התמונה במייל.

אני יוצאת למגרש החניה, מדליקה סיגריה והולכת לכיוון האוטו שלי.

בבית, גם אחרי שאני יוצאת מהמקלחת, עדיין אין תשובה ממנו. מה זה אומר? הרי אני כבר יודעת שהוא טיפוס שרואה את המיילים שלו ברגע שהוא מקבל אותם. אני מכינה לי ג׳וינט, מתקשרת לשרון ומספרת לה על כל המהלך של הימים האחרונים. אחרי זה אני רואה שני פרקים של סדרה וכמעט נרדמת. מצחצחת שיניים, מחברת את הטלפון לטעינה בסלון ונכנסת למיטה. בשנייה שאני עוצמת עיניים, אני שומעת צליל של מייל חדש. אני יודעת שזה הוא. קמה והולכת לטלפון. אכן כך.

איך היה

עונה מהר:

היה טוב. באמת נשמע מעניין והתייחסו אלי יפה. ואתה לא היית.

אני מתיישבת בחזרה על הספה, הדירה חשוכה. הוא עונה מיד.

יופי שמח לשמוע

הוא נותן לי הרגשה שהוא מאשר את העניין. אני לא מבינה עד הסוף, אבל יודעת שלא כדאי יותר מדי להתעסק בזה. אולי גם הוא עם רגשות מעורבים? בכל זאת, אני צריכה אישור מובהק. אני מנצלת את האפשרות הרגעית לדיאלוג, חושבת על נוסח שלא ידחק אותו אל הקיר.

אתה באמת מעדיף שלא אעבוד אצלכם?|

אני כותבת אבל לא שולחת. זה מסוכן מדי, עכשיו כבר יש לי מה לאבד, למרות שיש לי גם מועקה גדולה בנוגע לעבודה הזאת. אבל אני לא רוצה להביא אל מפתנו את כל הרגשות האלה. די, הוא ‘שמח לשמוע’ ו’יופי’ — אז זה אישור. אני אלך לישון ולא אענה לו הפעם. לילה טוב, טדי, אני עונה לו בראש, הלוואי שהייתי איתך ברגע זה.

אני נשכבת במיטה, אבל עכשיו השינה כבר התרחקה. אולי הוא כועס שהתעלמתי ממה שאמר לי? אולי ‘יופי שמח לשמוע’ זה בכלל בטון זועף ולא קראתי את זה נכון? אחרי עשרים דקות של חרדה סביב המחשבה הזאת אני חוזרת אל הספה והטלפון.

אתה כועס?

אני שואלת בצורה פשוטה וישירה, מודעת לעמדה הילדותית שאני שוב נוקטת מולו.

הוא עונה מיד.

לא . הכל בסדר לכי לישון

אני מחייכת ומתחילה לבכות כי אני מתרגשת שהוא מבין מה עובר עלי ובוחר להרגיע אותי ואפילו כותב לי משהו אינטימי כמו לכי לישון.

טוב

אני נכנסת למיטה ובוכה עד שנמאס לי מהאף הסתום של הבכי ואני מכריחה את עצמי להפסיק ובאמת הולכת לישון.

+

בחלומות שלי חוזר אלמנט שקשור לתנועה; זאת תחושה שאני שונאת, כמו לנסות ללכת על קרקעית הים, הלחץ האדיר של המים נדחס כנגד הגוף שלי ואני כמעט לא יכולה לנוע קדימה, רק מאוד לאט ובקושי, לכן מחפשת נואשות אחר גופים להיאחז בהם כדי למשוך את עצמי ולהתקדם. הבעיה היא שלא כל מה שנקרה בדרכי יציב מספיק. כל מה שנדמה לי קבוע, סלע או רהיט, ניתק ממקומו ברגע שאני נאחזת בו ואני נשארת במקום.

בסביבות אחת־עשרה בבוקר, בזמן שאני סוחבת ערימה של אביזרים באחד ממסדרונות האולפנים, הטלפון שלי מצלצל ממספר נייד לא מזוהה. הלב שלי מחסיר פעימה. אני מניחה את הכול על הרצפה לידי ועונה כמה שיותר מהר.

‘הלו.’

‘נועה, זה טדי.’

‘הֵי.’ אין אספקת חמצן.

‘את עסוקה? איפה את?’

‘בעבודה, בצילומים.’

‘חרוצה. כמה משלמים לך שם?’

‘טדי…’ אני עוצרת לרגע את שטף הדיבור המהיר שלו, ‘זאת הפעם הראשונה שאנחנו מדברים בטלפון.’

הוא צוחק, ‘נכון. תרשמי את זה ביומן, שנזכור לחגוג את זה.’

‘מקעקעת הכול, אל תדאג. רשומים לי פה על הירך כל התאריכים של כל הרגעים החשובים.’

‘על הירך? אני לא רוצה לדבר על הירך שלך.’

‘אתה רוצה לדבר על כמה משלמים לי?’

‘כן.’

‘אוקיי. אני עושה כאן… משהו כמו חמש־עשרה אלף בחודש.’

‘וכמה נשאר לך מזה?’

‘לא יודעת. הרבה פחות?’

‘משהו את. טוב, תשמעי, תבואי לעבוד אצלנו בשביל שלושים אלף בחודש. תסגרי עם עמוס את שאר הפרטים, תעבדי בלוחות הזמנים שלך ועמוס הבוס הישיר שלך, אין מישהו מעלייך חוץ ממנו. ואני כמובן, שזה אותו הדבר. ותעשי לי טובה, אל תדברי פה עם אחרים על כמה את מרוויחה, תשאירי את זה בינינו. תקציבים את מאשרת מולי, ואם יש לך הוצאות זה לא יורד מהשכר שלך וזה כולל נסיעות, ציוד צילום, מה שאת צריכה.’ הוא עוצר ולי אין אוויר, ‘את שם?’

‘כן.’

‘יופי, שיהיה בהצלחה. שמחים לקבל אותך.’

‘תודה… גם אני.’

פתאום יש שתיקה ואני מבינה שאני צריכה למלא אותה במילים, אבל אני לא מסוגלת. אני מופתעת. לא עלה על דעתי שככה יהיה. זה טוב מדי, משהו פה לא מסתדר לי. אני שומעת אותו לוקח נשימה.

‘טוב, דברי איתי אם את צריכה משהו. מתי את יכולה להתחיל?’

‘אני אצטרך להודיע להם פה ונראה מתי הכי מהר אני אוכל לעזוב.’

‘בסדר, תעשי מה שאת צריכה.’

‘אני אדבר איתם ואגיד לךָ יותר במדויק.’

‘מאה אחוז.’

אני רוצה לומר עוד דברים אבל לא מצליחה לעקוף את המילים היחידות שיש לי בראש כרגע:

כמה

שאני

אוהבת

אותך

אני עומדת עם עיניים פעורות במסדרון האפל ומרגישה כאילו יד אלוהית נכנסה פתאום מלמעלה ובחרה בי ומשכה אותי החוצה משם. ‘חשוב לי להגיד,’ אני מתחילה ולא בטוחה איך לנסח, ‘שאם תוך כמה חודשים נראה שזה לא מתאים מסיבה כלשהי, אז אני אבין את זה ולא יודעת — שלא תרגישו מחויבות, אם זה לא יסתדר בסוף.’ הוא שותק לרגע ואז אומר, ‘אוקיי.’ ‘אוקיי. תודה רבה.’ ‘אין על מה. נהיה בקשר. ביי נועה.’ ‘ביי.’

מה זה היה? דיברנו בטלפון; הוא התקשר; הוא הכפיל את הסכום שאמרתי שאני מרוויחה; זה קורה, אני אתחיל לעבוד שם.

כעבור דקה של תדהמה והתלהבות, הרגשה איומה משתלטת עלי. כל השמחה נעלמת, ובמקומה אני מרגישה אובדן עצום. אני נכנסת למחסן התפאורות, מניחה את האביזרים ומתיישבת על כיסא מאובק, מנסה לסדר את המחשבות.

ברור. איך לא עליתי על זה קודם? אין יותר טדי ואני. אין יותר משהו שאפילו לא היה, אבל גם קצת היה. עכשיו אסור לי ללכת לכיוון הזה בכלל, עכשיו הוא יהיה הבוס שלי ואני אמורה להתנהג יפה ולכבד את הגבולות והוא יישאר לידי אבל לא שלי ורחוק כל כך בתוך העולמות שלו, ואראה אותו מולי כל הזמן, מתאהב בבחורות שהקשיבו לו ולא באו לעבוד אצלו. עכשיו אני חושבת פתאום שהסיבה שהוא מראש לא רצה שאעבוד אצלו היא כי אולי כן התכוון לשכב איתי ולהיות איתי קצת, אבל לא אם אני עובדת שלו. הוא אמר לי את זה מפורשות, איך לא הבנתי. כמה מטומטמת אני.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.