"טוניק הוא הספר הכי טוב של סטייסי. תתכוננו לקסם שפורץ מהדפים." קנדי סטיינר מחברת "מכתב אהבה לוויסקי" ג'ואל אנדרסון לא […]
כוס תה
ג’ואל
“זה הרעיון הכי גרוע שלך מאז ומעולם.”
שֶפּ הביט בי, חיוכו מתעקל ולעגני מאחורי שפמו וזקנו הכהים. “חשבתי שהפסקת כבר עם העוינות.”
הבטתי בו בזעם. החולצה שלי הייתה צמודה מדי — העניבה סביב הצווארון הייתה הדוקה כמו עניבת חנק. עמדנו במכון הקעקועים שלנו באותו ערב, וחיכינו למפיקים הבכירים שאיתם היינו צריכים להיפגש. התבשלתי מרוב חום בתוך הבגדים המעומלנים שלי ונעשיתי עצבני יותר עם כל רגע שחלף.
“אני אפסיק להיות עוין כשהתוכנית הזאת תיגמר.”
“תראה, הסוכן שלנו אמר שיש מצב שיחתימו אותנו לעוד כמה עונות, אם יהיה לנו מזל.”
צחוק פרץ ממני. “בסדר. מזל. איך אנחנו אמורים לעבוד עם מצלמות בתוך הפרצוף, כשאנשים אומרים לנו איפה לעמוד ומה להגיד?”
“זאת תוכנית ריאליטי. אם יגידו לנו מה להגיד הם יחטיאו את המטרה, לא?”
שלחתי אליו מבט. “אתה באמת חושב שהם לא ייתנו איזה כיוון או תסריט או משהו?”
הוא משך בכתפיו ונראה כמי שלא ממש אכפת לו. אבל ככה זה אצל אחי. הוא גרסה צעירה ונטולת דאגות שלי. לא שהפריע לי לשאת בעול. בתמורה, הוא היה יכול להישאר חופשי ומאושר. על אף שברגעים כמו אלה, הייתי מעדיף שתהיה לו טיפה של מודעות עצמית.
“תקשיב,” הוא אמר בקול מעט שקט יותר ובחיוך קצת פחות לעגני. “אני יודע שאתה לא מרוצה מכל הסיפור, אבל זה רק יכול להועיל לעסק ובטח שלא יזיק. הם לא מתכוונים לצלם אותך כל הזמן, אתה מבין? יש כללים, אחי.”
המבט ששלחתי אליו לא השתנה. הוא נאנח וגלגל עיניים.
“עדיף מאשר הם יצלמו את הָאל לתוכנית, לא?”
השרירים בפניי נדרכו לשמע השם. הָאל הוא הבעלים של מכון הקעקועים השני בגודלו בווֶסט סייד — המכון הראשון הוא שלי. הָאל, הבעל הנוכחי של אשתי לשעבר. הָאל. הָאל, הקוץ בתחת שאני לא מצליח להיפטר ממנו.
זזתי וגלגלתי את הכתפיים כדי ליישר אותן, בשעה שהעברתי את המבט אל הדלת. “שיזדיין הָאל.”
“בדיוק,” הוא אמר בשביעות רצון. עכשיו הוא הכניס אותי לעניין ונראה שככה הוא קיווה לשכנע אותי מלכתחילה.
כשפנו אלינו מחברת הפקות גדולה שעובדת בעיקר על תוכניות ריאליטי, והציעו לנו לעשות תוכנית על המכון שלנו, טוניק, סירבתי מיד. לא היה על מה לדבר — אף מולקולה בגוף שלי לא הייתה מוכנה להציג את העסק שלי או את עצמי לראווה בפני ההמונים של נטפליקס. אבל שפ התלהב כל כך, עד שכמעט עלה באש.
למעשה, הוא באמת האיש שגרם לזה לקרות. הוא פתח במאמצים לשכנע אותי בכל החזיתות, והתחיל עם החברה שלו, רָמונה, שעושה אצלנו את הפירסינג. היא שכנעה את שתי השותפות שלה לדירה, ורוניקה ופֶּני, והן הפיצו את ההתלהבות בכל רחבי המכון. הן לא חשבו שזה מוריד את הרמה שלנו — כולם אמרו שאנחנו נתפרסם ושזה יסדר לנו את הקריירה לכל החיים. אני מניח שזה נכון, אבל מה יהיה המחיר? זה מה שהציק לי.
לזכותי ייאמר שעמדתי על שלי למרות שרק אדם אחד תמך בי — פטריק. הוא היה מעוניין לחשוף את חייו הפרטיים, בערך כמו שהיה דחוף לו להידבק בעגבת. ועל אף שהייתי בעמדת מיעוט, לא התכוונתי לשנות את דעתי. שפ נזקק לאישור ממני כדי לעשות זאת ולא התכוונתי לתת לו את האישור הזה. סוף סיפור.
עד שקלטנו שהם פנו גם למכון של הָאל. הדבר האחרון שרציתי עלי אדמות, חוץ מלהיות בתוכנית ריאליטי, הוא שהָאל יופיע בתוכנית כזאת.
תשומת הלב שלי עברה לדלת כשהפעמון צלצל ושתי חצאיות עיפרון נכנסו למכון. אחת הנשים הובילה. היא נראתה בת גילי, שיער כהה, עיניים כהות וחיוך ידידותי, על אף שידעתי שאסור לי לסמוך עליו. לייני פרסטון, הנחתי, יוצרת התוכנית. יפהפייה, טיפוס שבכלל לא נמצא בליגה שלי, עשירה, חזקה. אבל הייתי יכול להכניס אותה למיטה בתוך שני משפטים — היא הייתה הטיפוס שירצה אותי רק ללילה או שניים, לא יותר, וזה התאים לי בדיוק. אחרי ליז, מיציתי את כל הקטע של מערכות יחסים.
אבל זאת שלא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים לא הייתה לייני.
האישה שלצדה הייתה גבוהה ובלונדינית, בעלת עור חרסינה בגון שמנת. עיניים גדולות ורחבות עם אישוני קרח סקרו אותי באדישות. ריסים כהים וארוכים. אפה היה קטן וכפתורי אך שפתיה היו גדולות ורחבות כמו עיניה. היא נראתה כמו בובה, בובה יפהפייה וקרה שיושבת על מדף, שאליו שום גבר לא יכול להגיע ולגעת בה.
אני לא יודע למה, אבל כל מה שחשבתי היה: האם עורה קריר למגע כמו שדמיינתי, או לא? האם מגעה הוא כמו של פסל עשוי משיש?
הסטתי את עיניי כשלייני דיברה.
“ג’ואל אנדרסון?” שאלה, החיוך לא נוטש את שפתיה.
הושטתי את ידי. “מיז פרסטון?”
“תקרא לי לייני.” היא נטלה את ידי ולחצה אותה בכוח. “נעים לפגוש אותך סוף־סוף.”
“גם אותך,” שיקרתי. דחיתי את הפגישה הזאת במשך שבועות רבים.
היא חייכה כאילו ידעה, לפני שהעיפה מבט במכון. “אני מצטערת שלא נפגשנו קודם לכן. המקום הזה יפהפה. עשית כאן עבודה נהדרת — זה יצטלם נפלא. אפשר לשבת באיזה מקום?”
הנהנתי והצבעתי על פינת ההמתנה ועל הספות הוויקטוריאניות העתיקות והכיסאות שעמדו שם.
לייני בחרה בספת הקטיפה האדומה כדם ובובת החרסינה ישבה לידה והבעה בלתי־מפוענחת על פניה, אף שעיניה סקרו את החדר כאילו היא בוחנת היטב את הסביבה. היא הושיטה יד לתיק מסמכים, הוציאה קלסר והניחה אותו בידה של הבוסית שלה.
“הייתי רוצה שתפגוש את המפיקה בפועל ואת מנהלת התוכנית, אניקה בלוסוב, יד ימיני. כולנו נעבוד יחד, ואני מקווה שבבגדים נוחים יותר מאשר אלה שאנחנו לובשים הערב.”
שפ צחקק. עיניי נחו על אניקה שחייכה, אם אפשר לקרוא לזה חיוך. האמת היא שזה היה בסך הכול עיקול של מילימטר באחת מזוויות שפתיה, ולאחריו נדלק ניצוץ בעיניה כשהן פגשו את עיניי. משהו בהן גרם לדופק שלי להאיץ וסומק עלה בלחייה. היא הושפעה ממני כפי שאני הושפעתי ממנה.
ואז הבנתי שהחיוך שלה היה שילוב של משיכה ושיפוטיות, במידה שווה. התרשמתי שהיא לא ממש חשבה עליי ברצינות אך עיניה סקרו את זרועותיי המכוסות קעקועים, ככה שראיתי שזה עושה לה משהו. תהיתי אם יש אפילו סימן בודד אחד על עורה המושלם, ודמיינתי את עצמי מצמיד אליו את המחט ויוצר קעקוע שיישאר שם לעד.
המחשבה הציפה אותי בפרץ של חום. שׂערה היה אסוף בקוקו הדוק, החצאית שלה הייתה הדוקה סביב מותניה הצרים, הכול בה היה חמור סבר ויפהפה. תהיתי איך היא נראית כשהיא מחייכת ממש, כשהיא חופשייה ומאושרת, אם זה קורה בכלל. היה בה משהו נוסף שחמק ממני. ורציתי לדעת מה הוא.
ואז החלטתי שני דברים.
אחד: הייעוד החדש בחיי הוא להצחיק אותה.
שניים: אפצח את הסוד שלה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי.
לייני פתחה את הקלסר והניחה אותו על השולחן. היא רכנה לפנים וסידרה את הניירות.
“רצינו לעבור על חלק מהסקיצות להתאמת החלל לקראת התוכנית, וגם לדבר על מבנה הפרקים. אניקה?”
אניקה הזדקפה עוד יותר, אם זה היה בכלל אפשרי, ויצרה איתי קשר עין. “אם תעברו על זה, תמצאו את הפרטים להצעת הבנייה. המצלמות יתווספו בכמה מקומות במכון ותהיה גם תאורה מסייעת. אולי נצטרך גם לארגן את התאים כדי…” היא המשיכה לדבר אבל כבר לא ממש הקשבתי.
קולה היה שקט ומעט צרוד, ניגוד גמור לרושם החיצוני המושלם והנקי שתפס אותי לא מוכן. ציפיתי לקול אדיש שיהלום את כל הופעתה, אבל לא — הקול היה גחלים לוחשות ועץ מתפצח.
הבלעתי את המחשבה על הקול הזה לוחש את שמי, ואז חייכתי והתרווחתי בכיסא, שילבתי את זרועותיי על חזי והעמדתי פנים ששום דבר לא מדאיג אותי.
היא עצרה באמצע המשפט והטמפרטורה צנחה כשהסיטה שוב את מסך הברזל, וכל שמץ חמימות נעלם ממנה בן רגע. “משהו משעשע אותך, מר אנדרסון?”
משכתי בכתפיי. “לא במיוחד.”
עיניה הצטמצמו. “ברגע שתחתמו על המסמכים האלה, תהיה לנו רשות להיכנס לכאן ולהתאים את המקום לצורכי התוכנית. אתה צריך להתייחס לעניין ברצינות.”
לייני שלחה אליה מבט אבל אניקה לא נרתעה.
“אני לא מתייחס להרבה דברים ברצינות, ככל שזה תלוי בי.”
הרגשתי שאם לא היינו בפגישת עסקים, היא הייתה מגלגלת עיניים. גבה הזדקף כאילו חובר למוט. היא כיוונה את מבטה אל אחד הסדינים שהיו מונחים על השולחן והמשיכה במצגת שלה. צפיתי באצבעותיה, ארוכות ולבנות, כשהצביעה על התרשימים וסיפרה לנו על השינויים. שפ צפה בי בשעשוע.
גיחכתי אליו.
אניקה המשיכה ועברה על הכול בטון מנוכר, על אף שהרגשתי את המתח בזרם התת־קרקעי שמתחת למילותיה. היא דחפה את הניירות לעברנו כשסיימה ונשענה לאחור. היא פנתה ללייני ולא העזה להסתכל עליי.
הידיעה שהיא נמנעת מקשר עין איתי דקרה בצד גופי כמו פגיונות. המשכתי להביט בה ורציתי שגם היא תסתכל עליי, כדי שאוכל לפעור בה חור.
משהו בה גרם לי להרגיש קל דעת, אפילו יותר מהרגיל. מעולם לא היה לי קשה לשכנע נשים לבלות איתי קצת זמן, אבל לטפס על חומת הקרח שהיא הציבה בינינו — זה היה אתגר ששמחתי להיענות לו. יכולתי ללחוץ עליה מתוך סקרנות, ושני דברים היו עשויים לקרות כתוצאה מכך. היא תעזוב את התוכנית ותיקח איתה את כל הסיפור. או שלא. ואם לא, אולי יש סיכוי שאצליח להביט מקרוב בדבר הזה שראיתי בה.
שפ כחכח בגרונו ואני העפתי מבט וראיתי את לייני ואת שפ מביטים בי בציפייה. עיניה של אניקה היו עדיין נעוצות בלייני.
שוב גיחכתי, בלי להתבייש אפילו לשנייה. “סליחה. אתם לא מרגישים שקר כאן?”
שפ ניסה להסוות חיוך בשיעול ואמר, “לא יודע, אחי. דווקא אני מרגיש שרותח.”
צחקתי. “רק בגלל שאתה לובש חליפה עבה כזאת.”
שפתיה של לייני התהדקו וריסנו חיוך. “פשוט שאלתי אם הכול נראה לכם בסדר או שאתם צריכים עוד זמן?”
הבטתי שוב באניקה ולא ידעתי למה הכול משעשע אותי כל כך. אבל זה היה המצב. “הכול נראה מעולה בעיניי. פשוט מעולה.”
לייני חייכה חיוך רחב הפעם והוציאה עוד ניירות. “מושלם. אצטרך שכל העובדים שלך יחתמו על ההסכמים המעודכנים האלה, וגם אתה ושפ. זאת הגרסה הסופית עם כל הבקשות שהציג עורך הדין שלכם, לרבות התשלום שהוסכם במשא ומתן והפיצויים על הנזקים ועל השינויים במכון. שכנעתי את הבוסים שלי לשלב בתוכנית את הקטעים ההיסטוריים והתרבותיים שביקשתם, ותוכלו לראות אותם בערכות של הפרקים. הם אוהבים את הזווית שמלמדת על תת־התרבות — זה משהו שלא ראינו בעבר. הם גם בעניין של להביא מלחין חדש, כדי להימנע מה…” היא הביטה באחד הניירות שבידה. “‘הפסקול הנדוש והדפוק של טי־אל־סי’, אם לצטט אותך.”
חייכתי והזדקפתי במקום מושבי. הצגתי רשימת דרישות כדי להסכים להשתתף בבדיחה הזאת, ולייני שיתפה פעולה. משהו בי רצה שהם לא יסכימו וכך אוכל לסרב, אבל לפחות אם נדרש ממני לעשות את התוכנית הדפוקה, זה יקרה בתנאים שלי.
היא השיבה לי בחיוך ועלעלה בכמה ניירות. “יש לנו גם עותקים של כל האישורים כאן, במקרה שבעל הבית או העירייה ירצו לראות, אבל תמיד תוכל להפנות אותם אלינו.”
הנהנתי.
“אנחנו מעריכים את העובדה שנפגשת איתנו, ג’ואל. אחיך סיפר לנו שלא התלהבת במיוחד מהתוכנית אבל אני שמחה שהתרצית. אני מקווה שתופתע לטובה מההתנהלות שלנו. לא הכול דרמה מלאכותית וקטטות — אנחנו משאירים את זה להישרדות ולרווק. ואם יש בעיה, תמיד תוכל לפנות לאניקה או אליי. אנחנו כאן כדי לוודא שהכול מתנהל כשורה — אנחנו פותרות בעיות. אז אם יש משהו שאתה לא מרוצה ממנו, תן לנו לנסות לטפל בזה. בסדר?”
שוב הנהנתי והרגשתי לא בנוח עם העובדה שהיא פגעה בדיוק במקום הרגיש שלי ופירטה את כל הפחדים שלי.
“נהדר. אמרתי למהנדס הראשי שלנו שאצלם כמה תמונות של המשרד ושל החדר האחורי בשבילו, דברים שהוא לא הספיק לתעד כשהיה כאן בשבוע שעבר. מישהו מכם יכול להראות לנו את הדרך?”
שפ קם עוד לפני שהתחלתי לדבר.
“כן, בואו. זה כאן,” הוא אמר.
לייני קמה וחייכה אליי כאילו ידעה מה עובר לי בראש — שמחתי ממש על כך שאשאר לבד עם אניקה. רציתי לראות אותה מתפתלת. ואני אראה אותה מתפתלת גם אם זה יהרוג אותי.
שפ הפנה את גבו לנשים וקרץ אליי כשעבר על פניי.
אניקה שבה ושיכלה את רגליה כשהם התרחקו — גם רגליה הארוכות היו בצבע שמנת, כמו פניה. היא יישרה את החצאית שלה באצבעותיה ואחר כך התכופפה להרים את הניירות וערמה אותם בחבטה על השולחן.
היא עדיין לא הסתכלה עליי.
“אז מסתבר שנעבוד צמוד,” אמרתי.
“מסתבר.”
חיוך עלה על שפתיי. “משהו בי מפריע לך, מיז בלוסוב?”
היא זעה במקומה והרימה את עיניה לעבר החלון — עיניי עקבו אחר קו הלסת שלה, שמשום מה היה נוקשה ורך גם יחד. “ממש לא.”
צחקקתי. “את שקרנית איומה. מישהו אמר לך את זה פעם?”
עיניה סוף־סוף הביטו בעיניי וניסיתי להמס את התחתונים שלה בעזרת כוח המחשבה. סומק עלה בלחייה. “מה הבעיה שלך?” שאלה והפתיעה אותי בישירות שהפגינה.
משכתי בכתפיי. “אני לא ממש מבין למה את מתכוונת.”
“לא אמרו לך שזה לא מנומס לנעוץ מבטים?”
“ברור, אבל כשאני רואה שועלה קרה כמוך, קשה לי לא לנעוץ מבטים.”
היא צחקה אבל הצחוק שלה לא היה משועשע. עיניה נעשו קרות ומבטה לעג לי. “כן, אני מבינה. אני רק פנים יפות, נכון? למה שלא ארצה שזרים יחפיצו אותי בתור אובייקט מיני? יש לך ערכה מוכנה של משפטי חיזור? אולי תצליח למצוא משהו שעוד לא שמעתי.”
הרמתי גבה אחת. “ניצחת.”
היא נענעה את ראשה ועיניה שלחו אליי מבט נוקב. “אתה בעצם קלישאה מהלכת. מעניין שלא רואים נשים מתנהגות אל גברים כאילו הם גוש בשר.”
גיחכתי. “תהיי כמה ימים במכון, מתוקה.”
היא רתחה מזעם והסומק בלחייה העמיק. “אל תקרא לי מתוקה, חתיכת אפס.”
“אל תקראי לי אפס, נסיכה.”
היא הביטה בי בכעס. חייכתי.
הרמתי ידיים בכניעה כי חשבתי שהנחות היסוד שלה משעשעות. דמיינתי את המבט על פניה כשתבין כמה היא טועה. “תקשיבי, אני מצטער. אבל למען ההגינות, לא אני משחק כאן את תפקיד מלכת הקרח.”
“לא. אתה משחק את תפקיד הבריון, נכון?”
נענעתי את הראש. “אני לא משחק את תפקיד הבריון. זה המצב הטבעי שלי. זה הטריף את אמא שלי.”
“אהיה חייבת להסכים איתה.”
“אז את מודה שאני מטריף אותך? זה שיא חדש מבחינתי. כמה זמן עבר, רבע שעה?”
היא הביטה בשעונה. “שתים־עשרה דקות.” המילים היו יבשות ונטולות הומור, אבל צחקתי בכל זאת.
“את מוצאת חן בעיניי,” אמרתי. “אני לא ממש מבין למה.”
צל חיוך שרוסן ונעלם תוך שבריר שנייה. “רק אחד מאיתנו לא מבין.”
“תראי, אני מחכה בקוצר רוח לעבוד איתך, אניקה.”
“אני מעדיפה מיז בלוסוב, תודה.”
המילים היו קצרות וחותכות ותהיתי אם היא כבר מנסה למצוא דרך להתחמק מהעבודה. באותו רגע, קיוויתי שהיא לא תצליח. קיוויתי שהיא תיתקע איתי לעולמים.
רכנתי קדימה והתקרבתי אליה, התקרבתי כל כך שהצלחתי להריח את הבושם שלה, הד של משהו פרחוני ומוכר, אבל לא הצלחתי להגדיר מהו. מה שכן, יכולתי להשתכר ממנו.
“טוב, מיז בלוסוב, אולי אצליח לשנות את דעתך.”
היא הפנתה אליי את עיניה הכחולות ואני ראיתי שהן בוערות כמו שקיוויתי. על אף שהבעירה הייתה מוסווית ראיתי את החום שמסתתר מתחתן.
“אני מסופקת מאוד, מר אנדרסון.”
חייכתי. “אה, לא יודע. יש לי כושר שכנוע יוצא דופן כשאני רוצה.”
שפתיה התהדקו ועיניה הצטמצמו מעט, בדיוק כאשר לייני ושפ חזרו לחדר. התרווחתי במקום מושבי והייתי מרוצה מעצמי לחלוטין.
“נהדר,” אמרה לייני כשהתקרבה אך לא חזרה לשבת. “נראה לי שהשגנו את מה שרצינו. אניקה תהיה איתכם בקשר לגבי לוחות הזמנים. אם תוכלו להחזיר לי את ההסכמים האלה בימים הקרובים, זה בהחלט יאיץ את התהליך.”
שפ חייך. “נביא לכם הכול מחר.”
“מושלם, ואז נביא את הצוות שלנו לכאן כדי שנוכל להתחיל את העבודה ביום שני. זה אמור לקחת רק כמה ימים.”
“זה הכול?” שאלתי וניסיתי לא להסתכל על אניקה, שקמה ועמדה רחוק ממני ככל שיכלה.
לייני הנהנה. “הם עובדים בצורה מדויקת ומתוכננת כמו מדענים.”
קמתי והושטתי יד. “אז נראה אתכן בקרוב.”
“כן, בהחלט,” אמרה כשלחצה את ידי. “תודה שוב שנפגשתם איתנו ועל שהסכמתם להשתתף בתוכנית. היא תעשה דברים נפלאים למכון שלכם, למותג שלכם.”
שלחתי מבט אל אחי. “ככה אומרים לי.”
“טוב לראות אותך, לייני,” אמר שפ ולחץ את ידה. “מיז בלוסוב.” הוא לחץ גם את ידה.
משהו ניצת בחזי כששלחתי יד ללחוץ את ידה של אניקה, בידיעה שהיא לא תוכל לסרב כשלייני מסתכלת. “נעים לפגוש אותך, מיז בלוסוב.”
הסומק חזר, רק צבע ורדרד בעצמות הלחיים הגבוהות שלה, כשהניחה את אצבעותיה הלבנות בידי. הן היו עדינות וחמימות — לא, לוהטות — וכף ידה נצמדה לכף ידי. נגענו רק לשנייה אבל כל תחושה שעברה בשנייה הזאת נטבעה בגופי.
לחצתי את ידה פעם אחת, בנחישות אך בעדינות, אבל לפני שהיא משכה את ידה אצבעותיי טיילו במורד אצבעותיה כאילו לא רצו להרפות.
היא לא אמרה דבר, רק הנידה בראשה והסתובבה ברחש שהשאיר את ריח הפרחים שלה כמשב רוח. צפיתי בה יוצאת ומנענעת את מותניה הצרים בקצב נקישות נעלי העקב שלה.
הכנסתי את הידיים לכיסים וצפיתי לרגע בדלת. המחשבות התרוצצו והסתחררו. רציתי לפצח אותה. האמת היא שרציתי הרבה יותר מזה. רציתי את זה יותר מכל דבר אחר שרציתי זה תקופה ארוכה מאוד.
כעבור רגע של שתיקה, שפ פרץ בצחוק.
הבטתי אליו אבל הוא פשוט המשיך לצחוק בלחיים ורודות ובקול גדול ורועם.
“מה?” שאלתי.
“בחיי, ג’ואל. עברו שנים מאז שראיתי אותך מזיין בחורה עם העיניים.”
משכתי בכתפיי.
הוא המשיך לצחוק. “רק תעשה לי טובה.”
“אם זה כולל לא לשכב איתה, אין מצב.”
“סמוך עליי, אני יודע שאני לא יכול למנוע ממך לעשות משהו שכבר החלטת עליו.” חיוכו נעלם ועיניו הצטמצמו בדאגה אבל היו חדורות תקווה. “פשוט אל תהרוס לנו את זה, אוקיי?”
טפחתי לו על השכם ומשכתי אותו אליי. “אל תדאג, אח קטן. הכול יהיה תחת שליטה.” ובאותו רגע, האמנתי לכל מילה שיצאה לי מהפה.
אין עדיין תגובות