החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סאדה

מאת:
הוצאה: | מאי 2024 | 176 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

סאדה הוא שמו של סיפור אנושי מרגש ונוגע ללב המופיע במקבץ סיפורים זה. עלילת הסיפור מתרחשת ביפן, שם נקלעת הגיבורה, תיירת צעירה ותמימה, לתוך מערבולות של דרמה מסתורית, סערת רגשות, תשוקות ומתח, שיותירו את הקוראים עצורי נשימה ופעורי פה לנוכח האירועים המטלטלים והבלתי צפויים המתרחשים בו, כמו גם בסיפורים אחרים בספר.

מאיר פינטו, יליד תל אביב-יפו, נשוי ואב לשתי בנות ובן, מתגורר כיום ברמת גן, בוגר תואר ראשון בפילוסופיה כללית מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית בירושלים, תורם לקהילה כמתנדב בער"ן ועוסק להנאתו בכתיבה יוצרת מזה שנים רבות. זהו ספרו השני היוצא לאור. ספרו הראשון "על הסלעים" יצא לאור ב"אוריון" בשנת 2022. חלק מהסיפורים המופיעים בספר הגה הסופר במהלך ריצה, כשהוא מתנתק מהגוף, חובר אל המוזה ומתרכז כל כולו בבניית תבניות עלילה ודמויות.

מקט: 4-575-868
סאדה הוא שמו של סיפור אנושי מרגש ונוגע ללב המופיע במקבץ סיפורים זה. עלילת הסיפור מתרחשת ביפן, שם נקלעת הגיבורה, […]

חתול וחתולה

“אתה נשאר פה עוד לנמנם? אני הולכת לנסות את מזלי בצומת מול המכבסה. מקווה לעשות שם קופה. הרמזור שם ארוך והוא מייבש את הנהגים, וזה אחלה.”

“משנה מקום, משנה מזל. שיהיה לנו בהצלחה. סומך עלייך, מיקה,” השיב לה נדב ונשק על לחייה.

היא לגמה קצת מים מבקבוק, פרעה את שערה, לקחה איתה את הקופסה ושמה את פעמיה אל עבר הצומת, מרחק של דקות ספורות הליכה ברחובות שוממים. מלבד כמה פועלים סודנים שעשו את דרכם למקום עבודתם, מעטים צעדו ברחובות שעברה בהם בשעה מוקדמת זו של הבוקר. כשהגיעה לצומת, התירה את שרוכי נעליה, הגדילה את הקרע בחולצתה ופרעה שוב את שערה. היא ירדה לכביש בהליכה איטית ובצליעה כשכתפיה שמוטות ופניה מעוררות חמלה ורחמים. היא פנתה לנהג שהמתין ראשון ברמזור בחלונות סגורים ואמרה לו, “תעזור לי, בבקשה.”

הנהג הביט בה, פתח את החלון, שלף מארנקו שטר של מאה שקלים ונתן לה. “את מבטיחה לי שאת קונה בזה אוכל ולא סיגריות, לא סמים ולא אלכוהול, בסדר?”

“מבטיחה, מבטיחה, תודה רבה,” השיבה לו בפנים מופתעות ומעט מחויכות. “אתה איש טוב. שאלוהים יעזור לך וייתן לך כל מה שתרצה בחיים.”

הרמזור התחלף לירוק והנהג המשיך בנסיעתו. זו פעם ראשונה מאז שעברה לחיות ברחוב לפני כשנה – שמישהו נותן לה סכום כל כך גבוה. היא נזכרה שנדב סיפר לה שקיבל פעם ברחוב שטר של מאה שקלים מעובר אורח נדיב במיוחד. עכשיו תוכל לספר לו שגם לה האיר המזל עם נהג נדיב במיוחד.

את נדב הכירה לפני כמה חודשים באשפוזית לנפגעי סמים ואלכוהול באברבנאל בבת ים, כששניהם טופלו שם בהצלחה בזכות התמיכה, העידוד והחיזוקים שנתנו זה לזה במהלך הטיפול. כבר במפגש הראשון היה ביניהם קליק שהוביל לאהבה גדולה. מבטיהם הצטלבו זה בזה כמה פעמים. בהפסקות הם שוחחו ארוכות, שיתפו בסיפורים האישיים שלהם, וגילו עניין רב זה בזה. הוא סיפר לה שהוא בן יחיד להורים מתמודדי נפש, ושבת זוגו זרקה אותו מהדירה שלה, לאחר ששקע בהתמכרות לטיפה המרה ולסמים קלים ואף הפסיק לעבוד. יום אחד הוא שב בלילה מאוחר כשהוא בגילופין. בת זוגו ביקשה לדעת היכן בילה עד אמצע הלילה, ואז בתגובה סטר על לחייה בעוצמה, וזו שהייתה המומה מהסטירה הבלתי צפויה שספגה, ביקשה ממנו שיארוז את חפציו ויעזוב את הדירה בו במקום, אחרת תזמין לו משטרה. הוא לא התווכח, ארז את חפציו בחופזה לתוך תיק גב גדול ויצא לרחוב. מאז הוא בסטטוס של דר רחוב.

מיקה, שהייתה קטנה ממנו בשש שנים, סיפרה לו שאף היא בת יחידה, ושעברה עליה ילדות קשה. אביה הרבה להתעלל בה ביד ברזל. הוא היה מרבה להכות אותה נמרצות בשלל חגורות ונעלי בית, על כל סטייה קטנה מכללי המשמעת הנוקשה שקבע וכפה עליה. יום אחד איחרה לשוב הביתה מחברתה ברבע שעה, מה שהעלה את חמתו של אביה שהִכה אותה נמרצות בחגורה, עד שכמעט איבדה את הכרתה. אימה, שסרה למרותו ושלא יכלה להושיע אותה, מתה מסרטן כשהייתה בגיל שש עשרה, מה שהותיר אותה בזירה קשה ומסוכנת במחיצת אביה, עד שבגיל שמונה עשרה קיבלה פטור משירות צבאי בשל אי התאמה, עזבה את הבית ועברה לחיות חיי נוודות, שמחד חילצו אותה מציפורני הרוע של אביה, אך מאידך הובילו אותה למחוזות של תהום שבהם נתקלה בלא מעט מהמורות פוגעניות בהרבה, כמו סמים, אלימות וזנות.

נדב התעורר משנתו, קיפל את השמיכות שקצת חיממו אותם ועזרו להם להתמודד עם צינת הלילה. הוא סידר את חפציו בתיק והוציא לעצמו כריך טונה שקיבלו אתמול אחר הצוהריים מאישה טובה שעברה במקום, עשתה איתם חסד ונתנה להם כריכים, ירקות ופירות. בעודו סועד את ארוחת הבוקר, הגיח לפתע אדם מעט מבוגר עם תמונה בידו. “אני מחפש את הבת שלי, אולי ראית אותה במקרה?”

נדב הביט בתמונה ומייד נדהם לזהות שמדובר במיקה כשהייתה נערה. פניה היו אטומות והיא לא חייכה אל עבר מי שצילם אותה. “מה פתאום אתה מחפש את הבת שלך?” שאל נדב.

“מה זאת אומרת? זו הבת שלי, והיא עזבה ונעלמה לפני יותר משנה. בימים הראשונים להיעלמות פניתי למשטרה והם איתרו אותה והיא סירבה לחזור הביתה. אשתי נפטרה לפני כמה שנים ואני חי לבד.”

“עוד מעט תתחיל לבכות לי כאן ותרצה שאני אתן לך גם טישו. אתה התעללת בבת שלך ופגעת בה ובגלל זה היא ברחה ממך. ועכשיו עוף מפה ומהר לפני שאני מפוצץ אותך במכות!” השיב לו נדב.

“מי אתה שתאיים עליי?” אמר לו אביה של מיקה.

חמתו של נדב נסקה לגבהים בלתי נשלטים. הוא נעמד מולו בארשת פנים זועפות, כיווץ את אצבעות יד ימין והלם בו בכמה אגרופים בזה אחר זה כפי שנהג לעשות מול שק החבטות כשלמד אגרוף בעבר.

אביה של מיקה נפל לרצפה, שותת דם כשהוא גונח ונאנק מכאבים.

נדב מיהר לאסוף את תיקו ואת תיקה של מיקה ומיהר לצומת שבו מיקה קיבצה נדבות מנהגים. היא הופתעה לגלות את נדב מתקרב לעברה עם התיקים ובפנים חתומות. “התגעגעת אליי ובאת? אתה לא תאמין, עשיתי המון כסף הבוקר. נהג אחד נתן לי מאה שקלים.”

“יופי, אבל בואי רגע לצד. יש לי משהו חשוב לספר לך. אבא שלך חיפש אותך. הוא פנה אליי ושאל אם אני מכיר אותך. הוא העלה לי את הסעיף ואז נתתי לו כמה אגרופים בפרצוף, כי מגיע לו. עכשיו בואי נעוף מפה ומהר, לפני שהמשטרה תעלה עליי.”

“מה? אני לא מאמינה? מה הוא אמר לך? ספר לי בדיוק מה עשית לו? למה פגעת בו?”

“כי אני אוהב אותך. הוא פגע והתעלל בך כשהיית ילדה חסרת ישע ועכשיו כשהוא לבד, הוא בא לחפש אותך החצוף הרשע הזה. האגרופים האלו הגיעו לו.”

מיקה פרצה בבכי, ואמרה לו שנכון שאביה גרם לה להמון סבל בילדותה, אבל הוא בכל זאת אבא שלה, ומאוד קשה לה עם זה. נדב חיבק אותה חזק ולחש לאוזנה, “בואי נתחפף מפה מהר.”

הם צעדו יותר משעה לכיוון דרום העיר, בוחנים לאורך הדרך מקומות מסתור פוטנציאליים, עד שהגיעו לחצר מקורה של בית נטוש, שם החליטו להעביר את הלילה. בעודם מתארגנים לשנתם, לפתע הגיחו לעברם כמה בלשי משטרה.

“אל תזוזו! קומו מהר על הרגליים! מה אתם עושים כאן? תוציאו מהר תעודות זהות,” פקד עליהם אחד השוטרים?

“לא עשינו כלום. סתם מעבירים פה את הלילה. אנחנו גרים ברחוב.”

הם הציגו את תעודות הזהות שברשותם. אחד מבלשי המשטרה התקשר למפקדו בתחנה והודיע לו, “בינגו! עשינו את זה. מצאנו אותם.”

מיקה ונדב נראו מבוהלים לנוכח הדיווח ששמעו.

“אתם עצורים!”

“עצורים על מה?” שאל נדב.

“עצורים בחשד לגרימת חבלות בנסיבות מחמירות וניסיון רצח.”

הם הובלו לניידת והוכנסו למושב האחורי מבלי שנאזקו. הניידת החלה בנסיעה מהירה אל עבר תחנת המשטרה. באחד הצמתים הגיח לפתע רכב פרטי שנכנס לצומת ברמזור אדום ופגע בעוצמה בדופן הימנית של הניידת שהסתובבה כתוצאה מן הפגיעה שלושה סיבובים במקום עד שנעצרה. שני בלשי המשטרה שנראו המומים ומעט חבולים יצאו מהניידת ופסעו אל עבר הרכב הפוגע.

נהג הרכב הפרטי ישב מחוסר הכרה וללא נשימה. אחד השוטרים ניסה לבצע בו החייאה והשני הזעיק אמבולנס.

“אתה בסדר?” שאלה מיקה, ונדב השיב, “אני בסדר, ואת?”

“גם אני בסדר, ברוך השם.”

באותו רגע חטף נדב את תעודות הזהות שלהם שהיו מונחות במדף הקדמי בדשבורד הרכב, לחץ על לחצן שחרור נעילת הדלתות מדלת הנהג, ואמר למיקה, “עכשיו יוצאים מהדלת שלי ורצים במהירות יחד לאחור.” בו ברגע הם יצאו מאותה דלת ופתחו בריצת ספרינט בחסות החשכה.

בלשי המשטרה שהיו עסוקים באותם רגעים בהצלת נהג הרכב הפוגע, לא הבחינו בהם נמלטים.

כעבור כקילומטר של ריצת אמוק, הגיעו לבניין ישן, נכנסו לתוכו וירדו למקלט שהיה פתוח. היה שם שולחן פינג פונג ועליו שני בקבוקי מים. הם הרוו את צימאונם הרב, הסירו את הרשת, נשכבו על השולחן ומייד נרדמו.

כעבור מספר שעות, התעוררו. מיקה הציעה שינסו לברוח כמה שיותר רחוק. נדב הציע שייסעו באוטובוס לאילת. מיקה התלהבה מהרעיון. הם בדקו ומצאו שיש ברשותם מספיק כסף על מנת לרכוש כרטיסי נסיעה. את הדרך לתחנה מרכזית, מרחק של כקילומטר וחצי, החליטו מטעמי ביטחון לעשות כל אחד בנפרד. הם נפגשו בתחנה, רכשו כרטיסים ונסעו דרומה.

בדרך באוטובוס, אמרה מיקה, “בוא ננסה להפוך מחתולי רחוב לחתולי בית.” והם דיברו ביניהם שינסו שלא לשוב לקבץ נדבות ולחיות ברחוב, אלא שיעשו מאמצים למצוא לשניהם עבודה מסודרת.

אחר הצוהריים הגיעו לעיר השמש הנצחית ושמו פעמיהם אל עבר הטיילת על החוף. הם עברו בין כמה מסעדות ושאלו אם יוכלו לעבוד ולקבל קורת גג. באחת המסעדות הציע להם בעל המסעדה דיל של עבודה בשטיפת כלים ובמלצרות תמורת שכר במזומן ודירת מגורים מרוהטת בקיזוז שכר דירה.

מיקה ונדב גילו התלהבות מההצעה המפתה ומייד נתנו את הסכמתם. בעל המסעדה לקח אותם לדירה על מנת שיתארגנו וינוחו. למוחרת בבוקר כבר התייצבו לעבודה.

במשך שבועות ארוכים נדב שטף כלים ותפקד כאיש תחזוקה ומיקה מלצרה. בתום כל יום עבודה היו שבים לדירה, שהייתה ממוקמת עם הגב לים אך מול נוף מדברי עוצר נשימה, ונהנים מהשקט ומהשלווה.

בעל המסעדה שהיה כל כך מרוצה מהחריצות וממוסר העבודה הגבוה שלהם, הציע בשלב מסוים לשניהם תפקידים של מנהלי משמרות. “אם תמשיכו כך, אשקול לקדם אתכם, כך שאולי תנהלו בעצמכם את המסעדה הזו, או אחת אחרת,” אמר להם בעל המסעדה שהצליח להעלות חיוכים על פניהם.

באותו ערב, כשישבו מיקה ונדב במרפסת דירתם חבוקים ושלווים מול נוף המדבר שהואר באור ירח ענוג ורך, הם הביעו את התפעלותם מכך שהצליחו בכוחות עצמם, עם המון חריצות ונחישות, להיפרד מהרחוב, לעלות על הפסים ולהשתקם.

נדב העלה את נושא הקידום במסעדה ואמר שעל מנת שההצעה תצא לפועל, הם ודאי יצטרכו לקבל משכורות הרשומות בספרים והמוזרמות בצורה מסודרת, ואפילו אין להם חשבון בנק, ובנוסף לכך, סביר להניח שהמשטרה כנראה ממשיכה להתחקות אחריהם.

“מסכימה איתך, ואם כך, אולי עדיף שנקדים אותם.” היא הדגישה את האפשרות שבמוקדם או במאוחר הם צפויים להופיע על הרדאר המשטרתי. נדב הסכים איתה.

למוחרת, אחרי שסיימו את עבודתם, הם אזרו אומץ ועשו את דרכם בלב כבד אל עבר תחנת המשטרה המקומית, שם הסגירו את עצמם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סאדה”