החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עיניהם צופות באלוהים

מאת:
הוצאה: | 2018 |
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

"אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם." זוהי שורת הפתיחה המפורסמת של יצירת המופת שלפניכם – מהיצירות החשובות במאה ה-20 – והיא אכן עוסקת במשאלות הלב, הקטנות והגדולות. הלב הוא ליבה של ג´ייני קרופורד, צאצאית לעבדים משוחררים, והסיפור הוא סיפור התבגרותה וסיפור אהבותיה, סיפור עיצוב זהותה ומציאת קולה.ג´ייני גדלה בבית סבתה בפלורידה, ומילדות בערה בה הכמיהה לחופש ולעצמאות. סיפור חייה הוא גם סיפור חיפושה אחר האהבה, כשסביבה נחשף הווי החיים האפרו-אמריקאי בדרום ארצות הברית של תחילת המאה שעברה. נקודת מבטה של ג´ייני יוצאת דופן – מבטה של אישה שחורה בעולם שייעד אותה לחיי פשרה אך היא לא נשמעה לו; "אם אתה יכול לראות את האור בזריחה," אומרת ג´ייני, "לא אכפת לך למות בערב." עיניהם צופות באלוהים (1937) נכלל ברשימת ´טיים מגזין´ של מאה הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית מאז 1923. זהו  ספרה הנודע ביותר של זורה ניל הרסטון (1960-1891), סופרת, אנתרופולוגית וחוקרת פולקלור אפרו-אמריקאית, והראשון הרואה אור בעברית. הרסטון נחשבת לסופרת פורצת דרך, וספריה לקלאסיקה מודרנית. הספר מלווה גם במסה מאת הרסטון ובאחרית דבר מאת אפרת ירדאי."ספריה ואגדותיה מלאים בטרגדיה, בהומור, ובמוזיקה האמיתית של הדיבור האמריקאי השחור." – מאיה אנג´לו"עבורי, עיניהם צופות באלוהים הוא אחד הרומנים הגדולים ביותר של המאה ה-20. פרוזה מדויקת, משכנעת, מרגשת, מרשימה ומסנוורת. אין רומן אהוב עלי יותר ממנו." – זיידי סמית "עיניהם צופות באלוהים שייך לאותה קטגוריה כמו ספריהם של פוקנר, פיצ´ג´רלד והמינגווי, של ספרות אמריקאית נצחית." – סאטרדיי ריוויו"אין ספר שחשוב לי יותר מעיניהם צופות באלוהים" – אליס ווקר ("הצבע ארגמן")

מקט: 4-1265-55
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

1

אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטווח הראייה, לעולם לא מגיעות, עד שהצופה מוותר ומפנה מהן את מבטו בהשלמה, חלומותיו גוועים בלעגו של הזמן. כאלה הם חייהם של בני האדם.

אבל נשים שוכחות את כל מה שהן לא רוצות לזכור, וזוכרות כל דבר שהן לא רוצות לשכוח. החלום הוא האמת. ואז הן פועלות ועושות דברים בהתאם לזה.

ראשית כול היתה אישה, והיא חזרה מקבורת המת. לא ממיתת מחלות ומכאובים עם חברים לצד הכרית וכפות הרגליים. היא חזרה ממות הנפוחים והסְפוּגים מים; מהמתים לפתע, עיניהם פקוחות לרווחה, שופטות.

האנשים כולם ראו אותה באה כי היתה שעת שקיעה. האדון שמש כבר הסתלק והלך לו אבל השאיר את עקבותיו בשמים. זאת היתה השעה לשבת במרפסות שפונות אל הרחוב. זאת היתה השעה לשמוע דברים ולדבר דיבורים. כל היום היו היושבים האלה אביזרים חסרי לשון, חסרי אוזניים, חסרי עיניים. פרדות וחיות אחרות שכנו בתוך עורם. אבל עכשיו השמש והבוס הסתלקו, והעור נעשה חזק ואנושי. הם נהיו אדוני הקולות וכל מה שלמטה מהם. הם העבירו אומות בין פיותיהם. הם ישבו על כס המשפט.

כשראו את האישה כפי שהיא עכשיו התעורר בהם זיכרון הקנאה שאגרו בזמנים עברו. לכן העלו גירה מקרקעית תודעתם ובלעו בהנאה. שאלות שימשו אותם להכרזות צורבות, וקולות צחוק הפכו לכלי רצח. זו היתה אכזריות המונים. מצב רוח שהתעורר לחיים. מילים מהלכות ללא אדונים; מהלכות יחדיו כמו הרמוניה בשיר.

‘מה היא חושבת שהיא עושה שהיא באה הנה עם האוברול הזה? אין לה שום שמלה ללבוש? — איפה השמלה הכחולה הזאת, הסאטן שהיא לבשה אז שהיא הלכה מכאן? איפה כל הכסף שהבעל הזה שלה לקח ומת והשאיר לה אחרי זה? למה אישה בת ארבעים מסתובבת ככה עם כל השיער מפוזר על הגב כאילו שהיא איזה בחורה צעירה? למה איפה היא השאירה את הבחורון הזה שלה שהיא ברחה איתו? נראה לכם שהיא תתחתן איתו? אולי הוא עזב אותה? מה הוא עשה עם כל הכסף שלה? הוא בטח מצא לו איזה בחורונת צעירה כזו שעוד לא צמחו לה שערות בכלל למה היא לא נשארת במקום שלה?

כשהתקרבה אליהם הפנתה את מבטה אל הספסל ודיברה. הם זרקו לעברה ‘ערב טוב לך’ קולני ופיותיהם נותרו פתוחים ואוזניהם נמלאו תקווה. דבריה היו חביבים למדי, אבל היא המשיכה ללכת היישר אל שער ביתה. המרפסת לא הצליחה לדבר מרוב מבטים.

הגברים שמו לב לפלחי ישבנה המוצקים, כאילו יש לה אשכוליות בכיסי הירכיים; למקלעת השיער השחור הנהדר המתנודדת על קו המותן ומתבדרת כמו נוצה ברוח; ולשדיה הקרביים שניסו לחורר את חולצתה. הם, הגברים, נצרו בליבם את מה שאבד מעיניהם. הנשים לקחו את החולצה הדהויה ואת האוברול המוכתם והניחו אותם בצד לזיכרון. זה היה נשק נגד הכוח שלה, וגם אם יתגלה כחסר ערך, עדיין תהיה להן תקווה שביום מן הימים היא תידרדר לרמתן.

אבל אף אחד לא זז, אף אחד לא דיבר, אף אחד אפילו לא העלה בדעתו לבלוע את רוקו עד ששער ביתה נטרק מאחוריה.

פֶּרל סטוֹן פתחה את הפה וצחקה בקול גדול כי לא ידעה מה לעשות. כשצחקה נטתה בכל גופה אל גברת סַמקינס. גברת סמקינס נחרה בתוקפנות ומצצה את שיניה.

‘נו! ואתם עוד דואגים בגללה. אתם לא כמוני. לי לא אכפת ממנה. אם היא לא יודעת להתנהג כמו שצריך ולעצור ולספר לאנשים מה קורה איתה, שתלך, שתמשיך ללכת!’

‘היא אפילו לא שווה את הדיבורים שלנו,’ אנפפה לוּלוּ מוֹס לאיטה. ‘היא אולי חושבת שהיא על הגובה, אבל היא נראית בשפל. זה מה שיש לי להגיד על אישה מבוגרת שרודפת אחרי בחורים צעירים.’

פִיבִּי ווֹטסוֹן הניעה מעט קדימה את כיסא הנדנדה שלה לפני שהתחילה לדבר. ‘טוב, אף אחד לא יודע בכלל אם יש לה מה לספר או לא. אפילו אני לא יודעת, ואני החברה הכי טובה שלה.’

‘אולי אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה כמו שאת יודעת, אבל כולם יודעים איך היא הלכה מפה וראינו עכשיו איך היא חוזרת. את לא צריכה להגן על אישה כמו גֵ’ייני סְטַארְקְס, פיבי, חברה או לא חברה.’

‘היא בכלל לא מבוגרת יותר ממכם, ואתם מדברים.’

‘פיבי, היא עברה מזמן את הארבעים, זה מה שאני יודעת.’

‘לא יותר מארבעים, מקסימום.’

‘היא מבוגרת מדי בשביל ילד כמו טִי קֵייק.’

‘טי קייק כבר מזמן לא ילד. הוא בעצמו בערך בן שלושים.’

‘באמת לא אכפת לי מה שהיה איתה, היא היתה יכולה לעצור עכשיו ולדבר איתנו כמה דקות. היא מתנהגת כאילו שעשינו לה משהו,’ התלוננה פרל סטון. ‘היא זאתי שלא בסדר כאן.’

‘אז את כועסת עליה שהיא לא עצרה לספר לנו כל מה שקורה איתה. ומתי בכלל את ראית אותה עושה איזה משהו כל כך נורא כמו שאתם עושים מזה? הדבר הכי נורא שאני יודעת שהיא עשתה זה להוריד לעצמה כמה שנים מהגיל שלה וזה בטוח לא פוגע באף אחד. אתם כולכם נמאסתם עלי. לפי איך שאתם מדברים אפשר לחשוב שכל האנשים בעיר הזאת לא עושים שום דבר במיטה חוץ מלהתפלל לאלוהים. עכשיו תסלחו לי מאוד, אני הולכת להביא לה משהו לאכול.’ פיבי הזדקפה.

‘אל תתייחסי אלינו,’ חייכה לולו, ‘את יכולה ללכת, ואנחנו נשמור לך פה על הבית עד שתחזרי. אני כבר הכנתי ארוחת ערב. כדאי שתלכי לבדוק מה שלומה. אחר כך תספרי גם לנו.’

‘בדיוק,’ הסכימה פרל, ‘אני כבר שרפתי טוב־טוב את הבשר הזה עם הלחם, לא רוצה בכלל להגיד כמה זמן. אני יכולה להישאר כאן ולא לחזור הביתה כמה שאני רוצה. בעלי לא עושה שום עניינים מדברים כאלה.’

‘חכי רגע, פיבי, אם את הולכת אליה עכשיו אני יכולה ללוות אותך לשם,’ התנדבה גברת סמקינס. ‘כבר די חשוך בחוץ עכשיו והבוגימן המפחיד יכול לתפוס אותך בדרך לשם.’

‘תודה, לא צריך, שום דבר לא הולך לתפוס אותי, זה ממש רק כמה צעדים מכאן. וחוץ מזה בעלי תמיד אומר ששום בוגימן אמיתי בחיים לא היה נוגע בי. אם יהיה לה מה לספר לכם, אתם כבר תשמעו.’

פיבי מיהרה לצאת ובידה קערה מכוסה. היא יצאה מהמרפסת ושאלות שלא נשאלו מומטרות על גבה. הם קיוו שהתשובות אכזריות ומוזרות. כשהגיעה למקום לא נכנסה פיבי ווטסון בשער הקדמי אל שביל הדקלים ומשם לדלת הקדמית. היא הלכה מסביב לגדר ופנתה אל השער הקטן, ונשאה את הצלחת הגדושה אורז זהוב. ג’ייני בטח תהיה איפשהו באזור הזה.

היא מצאה אותה יושבת על המדרגות של המרפסת האחורית. העששיות כבר היו מלאות נפט והזכוכיות שלהן נקיות.*

‘הלו ג’ייני, מה את מספרת?’

‘אה, די בסדר, אני רק מנסה לנקות קצת את העייפות והלכלוך מהרגליים שלי.’ היא צחקה קצת.

‘אני רואה. חמודה, איך שאת נראית טוב. את נראית כאילו שאת הבת שלך.’ שתיהן צחקו. ‘אפילו עם האוברול הזה רואים את כל הנשיות שלך.’

‘כן תמשיכי! תמשיכי! את בטח חושבת שאני הבאתי לך איזה משהו. אבל לא הבאתי שום דבר חוץ מאת עצמי.’

‘וזה מתנה יקרה. החברים שלך לא היו רוצים שום דבר יותר טוב מזה.’

‘אני מסכימה שאת תתחנפי אלי ככה, פיבי, רק כי אני יודעת שזה בא מהלב.’ ג’ייני הושיטה את ידה. ‘אלוהים שישמור, פיבי! את לא מתכוונת לתת לי כבר את המנה החמה הזאת שהבאת לי? הדבר היחידי שנגע לי בבטן היום זה היד שלי.’ שתיהן צחקו בקלות. ‘תביאי לי את זה ותשבי איתי.’

‘ידעתי שתהיי רעבה. החושך זה לא זמן טוב לאסוף עצים לתנור. האורז המולאטי לא הצליח לי, הוא לא יצא לי כל כך טוב הפעם. לא היה לי מספיק שומן בייקון בשבילו, אבל אני בטוחה שהוא יצליח לחסל את הרעב.’

‘בעוד רגע כבר נדע,’ אמרה ג’ייני והרימה את המכסה. ‘חמודה, זה כל כך טעים! את יודעת איך לנענע את התחת במטבח.’

‘אה, זה לא משהו כזה מיוחד, ג’ייני. אבל מחר אני רוצה לבשל משהו ממש טוב, לכבוד זה שחזרת.’

ג’ייני אכלה בתיאבון ולא אמרה דבר. ענן האבק הרבגוני שהשמש סחררה בשמים שקע למטה לאיטו.

‘פיבי, הנה, את יכולה לקחת את הצלחת שלי עכשיו. חתיכת חרסינה, כמו כל חתיכה, לא שווה כלום כשהיא ריקה. מזל שאני כבר מלאה.’

פיבי צחקה מהבדיחה הבוטה של חברתה. ‘את משוגעת על כל הראש כמו שהיית תמיד.’

‘תני לי את הסמרטוט הזה מהכיסא שלידך, מותק. אני רוצה לנקות את הרגליים.’ היא לקחה את פיסת הבד ושפשפה במרץ. קולות צחוק הסתננו לאוזניה מכיוון הרחוב הראשי.

‘אז אני רואה ש’הפה הגדול’ עוד יושבים שם יחד באותו מקום. ואני מוכנה להתערב איתך שהם כבר שמו אותי בפה הזה שלהם.’

‘זה בטוח שהם שמו. את יודעת שיש אנשים שאם את עוברת לידם ולא מספרת להם את מה שהם רוצים לשמוע אז הם ילכו לחטט ולחפור לך בכל מה שעשית כל החיים. הם יודעים עלייך יותר ממה שאת יודעת על עצמך. קנאה בלב מביאה שקרים לאוזן. הם בטח כבר ‘שמעו’ עלייך את כל מה שהם מקווים שקרה.’

‘אם לאלוהים לא אכפת מהם כמו שלי לא אכפת, אז הם אבודים כמו מחט בערמה של שחת.’

‘אני שומעת מה הם אומרים בגלל שכל יום הם באים לשבת במרפסת שלי כי זה ליד הרחוב הראשי. לפעמים לבעלי כל כך נמאס כבר מהם שהוא מכריח אותם ללכת הביתה.’

‘סם באמת צודק. הם סתם יושבים על הכיסאות שלכם ושוחקים לכם אותם.’

‘כן, סם אומר שרוב האנשים האלה הולכים לכנסייה רק כי הם רוצים לקום לתחייה ביום הדין כי ביום הזה אמורים לגלות את כל הסודות בעולם והם רוצים להיות שם ולשמוע את הכול.’

‘איזה משוגע סם! אי אפשר להפסיק לצחוק לידו.’

‘אה־הה. הוא אומר שהוא בעצמו מתכוון להיות שם כדי לגלות מי גנב לו את המקטרת תירס שלו.’

‘סם הזה שלך אף פעם לא מפסיק, פיבי! משוגע כזה!’

‘רוב הכושים האלה כל כך מתרגשים מהעניינים שלך שהם עוד מעט הולכים להביא על עצמם את יום הדין אם הם לא ידעו הכול ממש בקרוב. כדאי שתספרי להם מהר שאת וטי קייק התחתנתם ואם הוא באמת לקח לך את כל הכסף שלך וברח עם איזו בחורונת צעירה, ואיפה הוא נמצא עכשיו ואיפה כל הבגדים שלך שהיית צריכה לחזור לכאן ככה באוברול.’

‘אני ממש לא מתכוונת לטרוח לספר שום דבר, פיבי. הם ממש לא שווים את זה. אם את רוצה את מוזמנת לספר להם את מה שאני אומרת. זה בדיוק כאילו אני סיפרתי, כי הלשון שלי בפה של החברה שלי.’

‘אם את רוצה אני מבטיחה לספר להם את כל מה שאת תספרי לי כדי שאני יספר להם.’

‘מההתחלה אנשים כאלה מבזבזים יותר מדי זמן בלפתוח את הפה על דברים שהם לא יודעים עליהם שום דבר. אז עכשיו הם חייבים לדחוף את האף לאהבה שלי ושל טי קייק ולהגיד לי אם זה בסדר או לא! הם לא יודעים בכלל אם החיים זה ערמה של קציצות תירס, ואם אהבה זה כיסוי מיטה!’

‘בינתיים כל עוד יש להם איזה שם שהם יכולים לכרסם, ממש לא אכפת להם מי ולמה, במיוחד אם הם יכולים לגרום לזה להישמע כמו משהו רע.’

‘אם הם כל כך רוצים לדעת, אז למה הם לא באים לכאן לתת נשיקה ולקבל נשיקה? אז הייתי יכולה לשבת איתם ולספר להם דברים. אני הייתי נציגה באגודה של החיים. כן כן! בלשכה המרכזית, בכנס הגדול של החיים, ששם אני הייתי בשנה וחצי האלה שלא ראיתם אותי פה.’

הן ישבו קרובות זו לזו בחשכה הצעירה והרעננה. פיבי השתוקקה להרגיש ולעשות באמצעות ג’ייני, אך נמנעה מלהביע התלהבות מתוך חשש שזו תיתפס כסקרנות בעלמא. ג’ייני היתה מלאה בכמיהה האנושית העתיקה ביותר — הכמיהה לחשיפה עצמית. שעה ארוכה התאפקה פיבי ולא דיברה, אך לא הצליחה להימנע מלהזיז את רגליה. אז ג’ייני דיברה.

‘הם ממש לא צריכים לדאוג לי ולאוברולים שלי כל עוד עדיין יש לי תשע מאות דולר בבנק. טי קייק גרם לי ללבוש את זה כשהלכתי בעקבותיו. טי קייק לא בזבז לי שום כסף, והוא גם לא עזב אותי כדי ללכת עם שום בחורונת. הוא נתן לי את כל הנחמה והתמיכה שבעולם. והוא גם היה אומר להם את זה בעצמו, אם הוא היה כאן. אם הוא עדיין היה איתנו.’

פיבי התפרשה לכל עבר מרוב התרגשות, ‘טי קייק איננו?’

‘כן, פיבי, טי קייק איננו. וזאתי הסיבה היחידה שאת רואה אותי כאן היום — כי לא נשאר לי שום דבר שמשמח אותי איפה שהייתי. שם למטה באֶוֶורגלֵיידס, שמה בבוץ.’

‘קצת קשה לי להבין למה את מתכוונת, ככה כמו שאת מספרת את זה. אבל אולי זה כי לפעמים אני קצת איטית בהבנה.’

‘לא, לא, זה בכלל לא כמו שאת אולי חושבת. אין שום טעם אם אני מספרת לך משהו בלי להסביר לך גם מה זה אומר. אם את לא רואה את הפרווה שלו, העור של החורפן לא שונה גם מעור של רַקוּן. תגידי לי, פיבי, סם לא מחכה לך בשביל הארוחת ערב?’

‘הארוחה שלו מוכנה כבר והיא יושבת שם ומחכה לו. אם הוא לא מספיק חכם בשביל לאכול אותה, בעיה שלו.’

‘אז יופי, אנחנו יכולות לשבת לנו פה ולדבר. פתחתי את כל הבית כדי לתת לרוח להיכנס ולהזיז עניינים.

‘פיבי, אנחנו חברות טובות שמחליפות בינינו נשיקות כבר עשרים שנה, אז אני סומכת עלייך שתחשבי עלי דברים טובים. ומתוך העמדה הזאת אני מדברת איתך.’

הזמן הופך כל דבר צעיר לזקן, וגם החשכה הצעירה המנשקת נהפכה למשהו מפלצתוני וזקן בזמן שג’ייני דיברה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עיניהם צופות באלוהים”