גבר צעיר חולם לשנות את העולם. אמנון, חייל מצטיין וצלף מעוטר בצה"ל. הוא מאוהב, כמו שרק בן עשרים יכול […]
פרולוג
“לצערו, התמזל מזלו.”
ו. ויסוצקי
תקתוק מכשירים חדר לתוך הכרה נטולת זהות. הרגשתי שלווה למרות חוסר הוודאות והכאב. אור עקשן התדפק מבעד לעפעפיים ואני השתדלתי להימנע מלהזיז את גופי המעורסל בשמיכה. ויותר מכול, ניסיתי לחדול מהמאמץ להיזכר בשמה.
האור שחדר מבעד לחלון חימם את גבי. פקחתי את עיניי לכדי סדק שאפשר לבחון את הסביבה וגופי הטיל צל, אשר מנע מקרני השמש לסמא ולחתוך את פנים מוחי. שידת פורמייקה נצמדה למיטה בעלת מעקה מתכת ומעליה נתלה לוח כסוף, ממנו השתלשלו כבלים וצינורות המחוברים לגז כלשהו. נראה כמו בית חולים. לא זכרתי שחליתי או נפצעתי ולכן תהיתי, מדוע אני נמצא כאן. ערפל עטף את ראשי ולחץ על עיניי מבפנים, וזיכרון דמותה ליווה אותי מהחלום למציאות. ייחלתי שהיא תמות. תחלה באיידס, תסבול ממחלת עור ואז תמות.
קולות אנשי ביטחון המחפשים ביסודיות בתוך תיקי היד נשמעו ממרחק, או אולי זה אני, שנברתי במעמקי נפשי. הרחשים הפכו להברות ברורות שנשמעו מאחורי גבי. הם הזכירו שם שנשמע זר. בחלום חשבתי לבחור לי שם חדש והתלבטתי בין שגיא לאמנון, אבל שבתאי נראה מתאים יותר. הקולות דיברו על טראומה ועל החלמה איטית ואני חשבתי ששבתאי יכול להיות שם לא רע בתור שמי הפרטי. הסתובבתי על גבי והבחנתי שאחד הדוברים היה גבר בחלוק רופאים.
“דוקטור, אתה הולך לסבול,” אמרתי.
“תנוח איש צעיר. אתה זקוק בעיקר למנוחה.” הוא ניגש אלי ובדק את התחבושת על ראשי.
“דוקטור, החברה שלך תמות בקרוב, אבל לפני זה היא תדביק אותך באיידס. אני לא אוהב רופאים, ולכן לא מצטער בשבילך ובכל זאת, מאחל לך שהיא תמות מהר.”
התהפכתי על הצד והפניתי את גבי אל המבקרים. מנגינה של שיר התנגנה בראשי ושמות לא הטרידו אותי יותר. נזכרתי באינספור ציטוטים על הגורל שהעניק את הזכות לאהוב ועל הצער על אלו שהחמיצו אותה. האם כשאתה מטורף על בחורה והיא אדישה אליך, זה נחשב שזכית לאהוב? צריך לשנות את הקלישאה – זכיתי לאהוב ולהיות נאהב. על ידי אותו אדם. ובאותו הזמן. אחרת זו אכזריות לשמה. המנוולת קרעה לי את הלב מהמקום, אז זה נחשב לאהבה גדולה? עכשיו אני לא רוצה להיזכר בשם שלה.
המבקר הצעיר עבר לצדה השני של המיטה ונעמד ביני לבין החלון. השמש האירה מאחוריו והוא הטיל צל רזה וארוך. מכנסי הדגמ”ח המרופטים שלו הוכתמו בבוץ וקרעים בצבצו משיפולי חולצת הטריקו. לא הכרתי אותו, אבל דמותו נראתה כמישהו שראיתי פעם בתוך המון או בחלום. מבלי להביט בו ידעתי שהוא הולך לדבר איתי על חברות. עצמתי את עיניי, מתעלם ומסמן לו שילך.
כנראה ששקט בבית חולים נדיר כמו אהבה הדדית, ושוב שמעתי אותו מדבר אל האיש בחלוק הלבן. “אמרת שהוא קורא לעצמו שבתאי? שבתאי הוא שמו האמצעי בתעודת זהות. אף אחד לא משתמש בשם זה, אבל אולי בכל זאת הדבר מסמן זיק של זיכרון. יכול להיות שאני ועוד חברים נעזור לו להיזכר.” יתכן שהם דיברו עליי.
“אמנזיה רטרוגרדית זמנית היא תופעה לא נדירה. ישנו סיכוי שהכול יחזור אליו. ומצד שני המוח הוא איבר מסובך ואנחנו בקושי מכירים אותו. הוא לא זיהה אותך ואלי דיבר כאל אויב מר, למרות שמעולם לא נפגשנו. ואני לא מבין מאיפה הוא יודע על מחלת הסרטן הסופנית של אשתי.”
הדמויות היטשטשו בראשי, לא זכרתי את הפנים שלה ולא של אף אחד אחר, רק רציתי להתחיל מהתחלה. עצמתי את עיניי ונרדמתי.
משתמש אנונימי (לא מזוהה) – :
פפ