תפוח אסור

השעה הייתה כבר מאוחרת ולא היה איש במשרד מלבדי. החלטתי לארוז את חפציי ופתאום שמעתי רעש מקצה המשרד. עצרתי לרגע הכול כדי להקשיב טוב יותר, אימצתי את עיניי כדי לנסות לראות מי שם בצידו השני של המשרד. השקט נמשך ואני חזרתי לארוז את חפציי. לקחתי את התיק וכיביתי את האור במשרד. הוצאתי את הטלפון הנייד והדלקתי את הפנס כדי שאוכל להפעיל את האזעקה, ואז הרגשתי מישהו מושך את ידי ומוביל אותי לתוך המשרד החשוך, ניסיתי להיאבק בו, אך הוא היה חזק ממני. ואז נדלק האור וראיתי אותו מולי. הבהלה שלי התחלפה ברגע לכעס, ובעודי מנסה להשתחרר בכל הכוח שמעתי אותו אומר ברקע: 'אני לא רוצה לפגוע בך, אני פשוט התגעגעתי.'

כל ניסיונותיי להשיב לא צלחו כיוון שידו חסמה את פי בחוזקה. לאחר כמה רגעים שבהם ניסה להתגרות בי הוא שחרר את אחיזתו ממני.

'אתה לא מבין שאני לא רוצה לראות אותך יותר? תסתלק מכאן!' הרמתי את קולי.

'הייתי חייב לראות אותך, התגעגעתי אלייך ברמות מטורפות,' אמר עמוס ושחרר את האחיזה אך עדיין ניצב במרחק שלא אפשר לי לברוח, ידיו אחזו בידיי משני צידיי. 'התגעגעתי לשפתיים שלך… לשיחות איתך,' עמוס המשיך והתקרב יותר.

הרחקתי אותו והסטתי את מבטי. 'די עמוס, זה לא יקרה, תמשיך הלאה' אמרתי בטון רגוע ושלו, וגם קצת מאוכזב, 'אני ואתה לא יכולים להיות יחד, אנחנו מעולמות שונים וכבר קרה יותר מדי. אני לא מסוגלת עוד. פשוט תשחרר ממני, תשכח שהכרת אותי אי פעם, תהפוך אותי לעוד אחת מהבנות שלך,' אמרתי בקול חנוק מבכי.

עמוס הרים את פניי כדי שלא תהיה לי ברירה אלא להסתכל בעיניו. הוא הסיט את שערי אל מאחורי האוזן ועיניי התכולות מלאות הדמעות הביטו בו. שקט מתוח השתרר באוויר. הסטתי את ראשי שוב הצידה, לא יכולתי להסתכל בעיניו. ידעתי שאם אסתכל – אישבר.

'אתה חייב להבין, עמוס. אני מרגישה אשמה. אני לא יכולה, אני לא מסוגלת,' לחשתי והבטתי בעצב בעיניו.

עשר שנים קודם לכן

היה זה יום אביבי. השמיים היו כחולים ללא עננים ואפשר היה לשמוע את הציפורים מצייצות בשירה. ריחות הפרחים חדרו פנימה דרך החלון ומילאו את חדרי בזמן שהתארגנתי ליום הגדול בחיי. מזג האוויר היה נעים במיוחד בזכות הרוחות המלטפות שבאו והלכו, יום מושלם ליום מיוחד במינו.

יש רגעים כאלה שאפשר לדמיין אותם במשך שנים, שבהם יש תחושה שהלב מלא, רגעים שבהם יש הרגשה שהכול מתחיל להסתדר ולהתקדם בכיוון הנכון, שכל הקושי והסבל שהיו עד כה היו שווים את זה. ביום הזה, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שהכול שלם.

באותו היום התחלתי רשמית את דרכי המקצועית כעורכת דין. סיימתי את התואר ועברתי את מבחני הלשכה, וביום הזה הייתי צפויה לקבל סוף־סוף את התעודה, את החותמת שאני עורכת דין מן המניין. נעמדתי מול המראה והסתכלתי על עצמי. כל גופי התמלא פרפרי התרגשות ותחושת גאווה הציפה אותי. 'עשיתי את זה,' אמרתי לעצמי וזזתי מצד לצד כדי לבדוק איך אני נראית ולוודא שהלבוש הולם את המעמד. בחרתי במכנסיים שחורים אלגנטיים, חולצה לבנה מכופתרת ונעלי עקב קטנות, וכל זה היה עטוף בגלימת סטן שחורה כשלראשי כובע הסיום של בוגרי האוניברסיטה. שערי האדום והגלי העניק מסגרת מחמיאה לפנים המאופרות באיפור עדין ורך. בהיתי בדמותי הנשקפת מן המראה ונתתי לדמיוני להשתלט על מחשבותיי, דמיינתי כיצד אהיה עורכת דין מצליחה בעלת משרד פרטי
עם מספר רב של עובדים…

'אריאל, את מוכנה?'

קול מעורפל נשמע מרחוק והעיר אותי מחלומי בהקיץ. צעדים איטיים הולכים ומתקרבים נשמעו ואז הקול נעשה ברור יותר.

'אריאל… אריאל?'

הקול הלך והתקרב ופתאום הרגשתי יד על כתפי. נבהלתי והחלום שלי נפסק באחת. הסתכלתי לאחור וחיוכי רק התרחב. קפצתי מאושר ואחזתי בידיה המקומטות, החלשות והרועדות.

'מצטערת… חלמתי על כמה מוצלחת אני אהיה,' אמרתי לסבתי ג'ולייט.

היא חייכה אליי חיוך רחב.

'את תהיי עורכת דין מספר אחת בכל הארץ, אין לי ספק בכך,' אמרה וחיבקה אותי חיבוק מלא אהבה וגאווה. 'אנחנו צריכות לצאת, אחרת תאחרי לטקס,' אמרה והתקדמה לאט לכיוון הדלת.

'אני לוקחת את התיק ובאה,' אמרתי. לקחתי את התיק הישן שלי מהשידה, הצצתי בפעם האחרונה במראה כדי לוודא שהכול מושלם ויצאתי מהחדר לכיוון הסלון. נעצרתי בתדהמה למול מה שניצב לנגד עיניי ודמעות של התרגשות נקוו בעיניי.

'זה הדבר הכי יפה ומרגש ומושלם שראיתי,' אמרתי לסבתא, שעמדה בפתח החדר.

זרקתי את התיק הישן שלי הצידה ורצתי לקראתה לחיבוק ענקי.

'סבתא, תודה רבה, לא הייתי מצליחה בכלל ללא התמיכה שלך, תודה לך על כל מה שאת בשבילי,' אמרתי והסתכלתי בעיניה המלאות התרגשות.

כשהתקרבתי לשולחן ראיתי הכול יותר מקרוב, סבתא הפתיעה אותי במארז יוקרתי שבו תיק עור של עורכי דין, עט שעליו חרוט שמי ומחשב נייד קטן – כל מה שעורך דין מתחיל צריך בתחילת דרכו.

'סבתא, איך ידעת מה לקנות?' הסתכלתי אליה וצחקתי.

'אל תראי אותי ככה, אריאלי, אני מתקדמת מאוד,' ושתינו התגלגלנו מצחוק.

סבתא שלי, ג'ולייט, הייתה כל עולמי. למרבה הצער כארבע שנים לפני אותו היום היא חלתה במחלת הסרטן, ובאותה התקופה היא כבר הייתה כל כך חלשה וכמעט לא קמה ממיטתה. בכל זאת היא התעקשה לצאת לכמה שעות כדי להיות איתי בטקס הסיום שלי. אישרו לה לצאת בליווי של אחות. היא הייתה המשפחה היחידה שלי, היא האבא והאמא שלי, פשוט הכול.

לא תמיד היה לה קל לפרנס אותנו לבדה, והיא עבדה קשה כל חייה כדי שאוכל לקבל את הטוב ביותר. אין יום שאני לא מודה לה על כך ובכל פעם מחדש היא הצליחה להפתיע אותי, כי גם כשלא היה לה לחם על השולחן היא דאגה שלי לא יחסר דבר.

'אני מבטיחה לך, סבתא, מעכשיו הכול יהיה יותר טוב, אני אחזיר לך על כל מה שעשית למעני. את תבריאי וניסע יחד לאן שתרצי.'

'אל תדברי שטויות, את לא צריכה להחזיר לי דבר. את הבת שלי מאז אותו לילה נורא ותמיד תהיי,' אמרה סבתא וחייכה אליי חיוך מאוזן לאוזן, חיוך שכל כך אפיין אותה. גם בתקופות הקשות היא הייתה מחייכת ויודעת שהכול יסתדר לטובה. 'נו אריאלי, די עם כל הדרמה. אנחנו צריכות לצאת, שלא נאחר,' אמרה סבתא וקראה לאחות המלווה שלה.

כעבור חצי שעה נכנסנו בשערי האוניברסיטה. הרחבה שמולנו הייתה מקושטת בזרי פרחים חגיגיים ובשלטים עם איחולי הצלחה בהמשך הדרך. ברקע התנגן השיר של דני רובס, 'משהו חדש מתחיל'. בין הקהל היו עוד בוגרים, שכמוני התהלכו בגלימות וחבשו את כובעי הסיום. ההתרגשות הייתה בשיאה. התקדמנו אל עבר האולם בעודי דוחפת את כיסא הגלגלים של סבתא. האולם היה מלא מפה לפה, אך המקום שלה ושל אלכס, האחות המלווה, היה שמור. אחרי שהצלחנו לפלס את דרכנו לשם, נפרדתי מהן והצטרפתי
לכיתה שלי.

טקס חלוקת התעודות החל ואני חיכיתי שיקראו בשמי, ואז הגיע הרגע.

'ועכשיו להענקת התעודות למצטייני הדיקן,' קרא המנחה וליבי החסיר פעימה, 'אריאל כהן.'

מחיאות כפיים רמות נשמעו מצד הקהל ומצד חבריי לכיתה. נעמדתי והלכתי לכיוון הבמה בצעדים זהירים.

'זו הבת שלי!' קראה סבתא בכוחות שנשארו לה ומחאה כפיים בהתלהבות, 'זו בתי האלופה,' אמרה לאלכס ודחפה במרפקה לסמן לה להצטרף למחיאות הכפיים.

עליתי לבמה, ניגשתי לקחת את התעודה ולחצתי את ידו של הדיקן, הצלם צילם אותי מחובקת איתו ועם ראש הפקולטה למשפטים, ואחרי המעמד המרגש ירדתי מהבמה וחזרתי למקומי. כעבור חצי שעה תם הטקס וכולם יצאו החוצה לחגוג את סיום הלימודים. ברחבה שבחוץ היו דוכני אוכל, בר ורחבת ריקודים. חיפשתי את סבתא ולא מצאתי. 'לאן הן נעלמו?' שאלתי את עצמי וחשש החל להתגנב לליבי ובדיוק באותו שלב ראיתי אותן יושבות ליד הדוכנים ומצחקקות עם החבר'ה הצעירים.

'הינה היא, עורכת דין מספר אחת!' אמרה בשמחה והצביעה לעברי וכולם הסתכלו עליי. לא כל כך הכרתי את מי שהיא דיברה איתם, ועל אף המבוכה התקדמתי לעברם כדי לא לאכזב אותה.

'עשיתי את זה, סבתא, בשבילך,' הראיתי לה את התעודה, והיא, כמו כל סבתא גאה, לקחה אותה מידי והראתה לכולם.

'את רעבה, מתוקה?' שאלה ואני הנהתי בראשי לחיוב. 'לכי לדוכן שם, יש שם פיצה נהדרת,' אמרה וסימנה לי בחיוכה ללכת.

כשחזרתי ההמולה סביבה שככה, והתיישבנו בשקט רק שתינו.

'אז מה חשבת? איזה תחום מושך אותך? הרי יש כל מיני תחומים בעריכת דין…' שאלה אותי סבתא בזמן שאלכס סידרה לה את האינפוזיה.

'ברור, את זוכרת שתמיד אמרתי לך שמשהו בתחום הפלילי מושך אותי? מאז שהייתי קטנה תמיד אהבתי לראות סדרות פשע, הערצתי את עורכי הדין שם ורציתי להיות בדיוק כמוהם. אז לשם אני רוצה להגיע גם עכשיו, לעמוד בבית המשפט ולעזור לאנשים.'

'את בטוחה שזה מה שאת רוצה? זה תחום לא פשוט וגם מסוכן,' אמרה בטון חרד.

'כן, זה מה שאני רוצה ואני אהיה הכי תותחית. במקרה הכי גרוע יחטפו אותי ויבקשו ממך כופר,' אמרתי וקרצתי לעברה.

'אני לא משלמת שקל,' אמרה סבתא והתגלגלה מצחוק, 'זה מעולה בשבילי, סוף־סוף מישהו אחר יממן אותך ואני אוכל לנוח על משכבי בשלום,' סבתא צחקה בקול אבל אצלי ההומור התחלף בבהלה.

'סבתא, תפסיקי לדבר שטויות, את תהיי כאן עוד הרבה זמן.'

חיבקתי אותה חיבוק חזק וארוך. לסבתא שלי תמיד היה הומור שחור, היא הייתה הופכת כל קושי לבדיחה. אני לעומת זאת הייתי הרצינית שבינינו.

'נחיה ונראה,' אמרה סבתא וחייכה, 'נחיה ונראה…'

חודש לאחר טקס קבלת התעודות המחלה הארורה ניצחה, וסבתא שלי כבר לא הייתה בין החיים. הייתי שרויה באבל כבד במשך ימים ארוכים. היא הרי הייתה בת משפחתי האחרונה. ידעתי שאני חייבת לקום למענה והחלטתי להמשיך בחיפושיי אחר עבודה כדי שאוכל להגשים את מה שהבטחתי לה כל הזמן, ש'אהיה חזקה'. דרך מסך הדמעות שבעיניי הסתכלתי בלוחות הדרושים יום ולילה. ערב אחד קפצה לנגד עיניי מודעה: 'למשרד עורכי דין בתחום הפלילי דרושים עורכי דין מתחילים למחפשים להיכנס לתחום, לא נדרש ניסיון קודם.'

המשכתי לקרוא, המשרד נמצא בתל אביב, קרוב לבית. ראיתי בכך עוד סימן חיובי ושלחתי מייד קורות חיים. כיביתי את המחשב ונשכבתי במיטה ולאט־לאט שקעתי בשינה עם דמעות בעיניי וכאב לא מוסבר בלב, כאב של ריקנות. סבתא הייתה עבורי העוגן, בלעדיה הרגשתי שאני כלום. בערב האחרון שבו היא נפרדה ממני היא ביקשה ממני רק דבר אחד – להיות חזקה. משהו בי הרגיש שאני חייבת את
זה בשבילה.

הגיע הבוקר, עדיין לא מצאתי את הכוחות לצאת מהמיטה כשפתאום שמעתי את הטלפון שלי מצלצל. 'מי מתקשר אליי כל כך מוקדם?' תהיתי לעצמי כשראיתי על צג הטלפון מספר לא מזוהה.

'הלו?' עניתי בקול צרוד לאחר לילה מלא בכי.

'שלום, אריאל. מדברים ממשרד עורכי הדין של יוסי קצב.'

ניערתי את ראשי והתיישבתי במיטה בניסיון להחזיר רעננות לקולי, 'שלום, בוקר טוב!' אמרתי כשראיתי שהשעה מעט אחרי עשר בבוקר.

'האם זה זמן טוב לדבר?' שאלה הבחורה מהצד השני של הקו.

'כן, בטח, רק רגע בבקשה,' אמרתי ועשיתי קצת רעש כדי שלא תחשוב שאני בטלנית שרק מחכה לצלצול הטלפון. 'כן, אני איתך,' אמרתי.

'אז ככה, יוסי ראה את קורות החיים המרשימים שלך, והוא רוצה שתגיעי בעוד שעה לראיון עבודה.'

'בעוד שעה? וואו…' אמרתי והרגשתי לחץ והתרגשות בחזה, 'אני אגיע,' אמרתי וניתקתי את השיחה.

קפצתי מהמיטה, לקחתי את הבגדים הכי רשמיים שלי מהארון והלכתי לכיוון המקלחת, לא לפני ששלחתי את מבטי מעלה ואמרתי בקול, 'סבתא, תודה לך, אני יודעת שבזכותך זה קרה!' כי הרי כל כך קשה למצוא עבודה בתחום, במיוחד למישהו מתחיל וחסר ניסיון.

מתחתי את שערי לקוקו גבוה, הוספתי איפור קל, לבשתי את החליפה המחויטת שקניתי לא מזמן ויצאתי מהבית לכיוון המשרד. הגעתי לפתח המשרד, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי בצעד בטוח.

'שלום, אני אריאל כהן,' אמרתי לפקידה שמולי בטון שמשדר ביטחון עצמי וידידותיות כאחד.

'שלום אריאל, אני נעמי, דיברנו בטלפון, טוב לפגוש אותך, שבי כאן,' אמרה והצביעה לעבר הספה הכחולה 'תרצי לשתות משהו?'

'לא, תודה. אני אמתין כאן,' חייכתי והתיישבתי.

כעבור עשר דקות נפתחה הדלת שמולי ומבעדה יצא בחור נמוך קומה ורחב לבוש בחליפה אלגנטית, עורו שחום ובפניו קמטי זקנה. בפנים רציניות ניגש אליי ואמר, 'את אריאל כהן?' והושיט את ידו לעברי.

'כן, אדוני,' אמרתי והושטתי את ידי בחזרה. חייכתי קלות, אך לא קיבלתי שום חיוך בחזרה.

'אני יוסי, בואי אחריי,' אמר.

הלכתי אחריו, נכנסתי לחדר והתיישבתי. הוא סגר את הדלת והתיישב מולי. משרדו היה מפואר ועל הקיר נתלו תעודות רבות ותמונות שלו עם אנשים מוכרים מהעולם הפלילי. תחושה של חוסר נינוחות עלתה בי.

'אז אריאל, סיימת בהצטיינות בבר אילן את לימודי המשפטים, התרשמתי לטובה מקורות החיים שלך,' אמר בעודו מדפדף בדפים שעל השולחן ואז הישיר אליי מבט.

בתוך תוכי נלחצתי, אך הייתי נחושה שלא להראות זאת כלפי חוץ ורק הנהנתי לעברו.

'את צריכה להבין, לתחום הזה צריך עור של פיל. אני גם מאוד לא קל ויש לי דרישות גבוהות, המשרד הזה, כמו שאת רואה, ייצג הרבה אנשים מכל מיני צדדים,' והצביע על התמונות שמאחוריו, 'אי אפשר לפשל כאן, זו עבודה עם סיכון, האנשים האלה, לא רואים בעיניים, הם יכולים לפעמים לא להיות מרוצים מהתוצאות ואת תצטרכי לבשר להם לפעמים בשורות לא כל כך נעימות, את חושבת שתהיי מסוגלת לעמוד בזה?' הוא שלח לעברי מבט בוחן.

'אני כאן כדי ללמוד מכם, אני בטוחה שאצליח,' אמרתי בביטחון.

'את נראית לי כמו אחת לא פראיירית בכלל, אבל אין כאן מקום לטעויות.'

'אני אעשה כמיטב יכולתי,' אמרתי בקול ברור וחזק.

'תקשיבי, אני בן־אדם של דוגרי, את נראית לי מתאימה, תוכלי להתחיל כבר מחר.'

פתאום משהו בו נעשה רגוע ואפילו חיוך קטן עלה על פניו. הייתי בעננים! כל כך התרגשתי מדבריו, אך המשכתי להפגין איפוק.

'בשמחה, ניפגש מחר בבוקר,' אמרתי וקמתי ממקומי.

'מחר בשעה שמונה בבוקר יש ישיבת צוות, נדבר על התיק שאנחנו עובדים עליו,' אמר יוסי והושיט לי את ידו. לחצתי את היד ופניתי לצאת מן החדר. יוסי ליווה אותי לקבלה, נפרדתי לשלום ויצאתי.

'נו יוסי, מה אתה אומר עליה?' שמעתי את נעמי שואלת מבעד לדלת הזכוכית.

'את מכירה אותי, אני מזהה ברגע מי הולך להיות תותח בתחום, ומשהו בבחורה הזו אומר לי שאנחנו נגיע להישגים מאוד גדולים איתה,' שמעתי את תשובתו של יוסי וחיוך מאוזן לאוזן נפרש על פניי.

למוחרת בעשרה לשמונה כבר הייתי במשרד. נופפתי לשלום לנעמי בעמדת הקבלה שכיוונה אותי לחדר הישיבות, נכנסתי לחדר והרגשתי את כל העיניים ננעצות בי. מבטים מתנשאים שלא מבינים מי זו הבחורה החדשה שנכנסה.

'שלום לכולם,' אמרתי בשקט, בניסיון שלא לחשוף את התרגשותי ואת חוסר הניסיון שלי, והתיישבתי בכיסא הפנוי הקרוב אליי. ואז הרגשתי יד על כתפי.

'זה המקום שלי,' אמר בחור גבוה בפרצוף זועף.

'אני מתנצלת,' חייכתי אליו ונעמדתי.

עמדתי ליד השולחן וראיתי שכולם מתיישבים במקומותיהם. הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי עד שראיתי את פרצופו המוכר של יוסי, שנכנס לחדר. הם קיבלו את פניו במחיאות כפיים, בשריקות וצעקות של שמחה.

'שקט, לא צריך, לא צריך,' אמר יוסי בחיוך.

'אין כמוך, יוסי,' אמרה אחת הבנות.

'איך הצלחת לעשות את זה?' אחד אחר אמר.

יוסי סימן לכולם להיות בשקט והתיישב בכיסא בראש השולחן.

'אני רוצה להציג בפניכם עובדת חדשה שגייסתי למחלקה הפלילית, תכירו את אריאל כהן,' אמר ושלח את מבטו אליי.

'שלום לכולם,' אמרתי בעודי עומדת קפואה במקום.

'בהצלחה,' אמרו כולם.

'שבי בבקשה איתנו,' אמר יוסי והצביע לעבר כיסא פנוי, 'אז ככה, כמו שאתם יודעים התיק של בר מזרחי היה אחד התיקים המורכבים שייצגנו ובזכות עבודת צוות של כולם הצלחנו אפילו יותר ממה שציפינו, וזה אומר שגם הבונוסים שלכם יהיו בהתאם, אז קודם כול, כל הכבוד לכולכם. ועכשיו נתקדם לתיק הבא, ואותו אני רוצה לתת ל…' כולם היו בשקט וחיכו בציפייה למוצא פיו. היה לי ברור שכל אחד רוצה לזכות בתיק נוסף לעצמו, שהרי זה מוסיף גם לרזומה וגם לשכר. 'לך, אריאל כהן.' והצביע לכיווני במבט ערמומי.

החוורתי. לא האמנתי למשמע אוזניי כשהמבטים של כולם הופנו אליי בתדהמה.

'סלח לי, יוסי. אריאל חדשה כאן, האם אתה בטוח שזו הבחירה הנכונה?' פנה אליו אותו בחור גבוה, שעכשיו נראה לי כאחד מעורכי הדין הוותיקים במשרד.

יוסי הסתכל אליי, מסמן לי בעיניו שהוא מחכה לתשובתי.

'ודאי, אשמח מאוד לטפל בתיק הבא. אני בטוחה שאעמוד במשימה בעזרת שיתוף הפעולה של כולכם,' אמרתי והסתכלתי לעבר האחרים במבט בוטח.

'מצוין,' אמר יוסי, 'קדימה לעבודה. אריאל תשארי כאן, אעדכן אותך בכל מה שאת צריכה לדעת.'

נשארתי קפואה במקומי בזמן שהאחרים יצאו מן החדר כשאכזבה ותסכול ניכרו בפניהם.

נשארנו רק יוסי ואני בחדר הישיבות.

'אתה בטוח שאני האדם המתאים? עוד לא התמקמתי במשרד וכבר אני מקבלת תיק?' שאלתי.

'למה? זה גדול עלייך? אם כן את יכולה לקחת את דברייך ולצאת מהמשרד,' אמר יוסי בטון כעוס.

'לא, לא,' התעשתי מייד, 'פשוט ראיתי שיש פה כל כך הרבה עורכי דין מנוסים וניכר שהתאכזבו.'

'אל תשכחי שגם הם היו פעם בתחילת דרכם, בדיוק כמוך,' אמר יוסי ופתח את התיקייה שעל השולחן.

'בוקר טוב, משה,' אמרתי למרשי בחלוף חודש ימים מאז קיבלתי את התיק שלו כשנפגשנו בבית המשפט לדיון המסכם, 'אל דאגה, היום אתה תצא לחופשי. סמוך עליי.'

'אני מקווה מאוד,' אמר במבט רציני.

ידעתי שזו ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי, ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. וכשהדיון בבית המשפט נפתח נשמתי נשימה עמוקה שהורידה מטה את כל חששותיי. ידעתי שאני שולטת בחומר ומכירה כל פרט ופרט מן החקירה. איש לא יוכל להפתיע אותי. שעה של דיון שבה הייתי חדה כתער חלפה ביעף, וכשהדיון הסתיים בהצלחה יצאתי
מחוץ לאולם.

הרגשתי שכל המתח שהיה אצור בתוכי פרץ החוצה, ליבי החל להלום בחוזקה וראשי הסתחרר. 'אני לא מאמינה שזו התוצאה שהשגתי, איך זה קרה?' חשבתי לעצמי בעודי מנסה להסדיר
את נשימתי.

'אריאל, עשית את זה! איזו אלופה!' שמעתי קול נשי קורא לעברי והרגשתי חיבוק חם עוטף אותי. 'הצלחת! איזו הברקה הבאת ברגע האחרון של מצלמת הרכב שחנה ממול, זה היה מדהים. איך חשבת על זה? ואיך לעזאזל מצאת את הנהג? את פשוט גאון,' אמרה נעמי בהתרגשות, אבל אני רק הרגשתי שאני עומדת להתעלף.

'אריאל, כל הכבוד לך,' קול בס מוכר נשמע מתוך הערפל שבראשי ואז הצלחתי לחזור לעצמי, 'ידעתי שתצליחי בזה, את עוד תגיעי רחוק.'

'תודה רבה, יוסי,' אמרתי במבוכה.

'בדיוק ראש כמו שלך חסר לי במשרד, חד ושחושב מחוץ לקופסה. ראיתי את זה כבר מהרגע הראשון. את רק צריכה פחות לקחת ללב, יותר להאמין בעצמך ולהתחיל לחשוב איך את גורמת לי להיות עשיר יותר,' אמר ופרץ בצחוק רועם.

התיק הזה היה הראשון מבין תיקים רבים שיוסי העביר אליי. ברובם הצלחתי לנצח, בחלקם הצלחתי להוציא את מרשיי בעונש קל בלבד. היחסים ביני לבין יוסי היו מורכבים – מצד אחד הרגשתי שהוא מעריך אותי ואת הכישורים שלי, הוא גם אמר זאת לא פעם, ומצד שני הרגשתי שהוא תמיד מציב לי אתגרים קשים ודואג להעביר ישירות אליי כל משימה מורכבת, לפעמים הרגשתי שהוא מנסה להכשיל אותי. לעיתים קרובות היו בינינו חילוקי דעות, לפעמים זה גם הגיע לוויכוחים קשים וכשבסופו של דבר הרעיונות שלי התקבלו הרגשתי שההצלחות שלי מאיימות עליו. 'יש לך רעב להצלחה, לא משנה איזה מכשול ניצב בפנייך' –
כך הוא היה אומר לי כשהייתי מוצאת דרך חדשנית ומקורית לפתור בעיות.

אט־אט צברתי ניסיון וביטחון והפכתי לאחת מעורכי הדין הבכירים במשרד. ההצלחות גרמו למשרד שלנו להתפרסם והביאו עוד ועוד לקוחות. בכל פעם מחדש הופתעתי שלקוח עם תיק מורכב במיוחד התעקש שאני אייצג אותו, הם ראו שאני מוציאה אנשים מהמקרים הכי קשים. הרגשתי שבעשייה שלי אני מצליחה לקיים את ההבטחה לסבתא שלי, סבתא ג'ולייט היקרה. בשנים האלה גם הכרתי את מי שיהיה בעוד זמן קצר בעלי ואבי ילדיי. ללא ספק הצלחתי להגשים את החלום שלי, אבל אז עוד לא ידעתי עד כמה הכול הולך להשתנות – לטובה ולרעה.