החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סוזן – ילדי השיטה

מאת:
הוצאה: | 2015 | 276 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

14.50

רכשו ספר זה:

גבר אשה גבר. חדר אחד, חשמל באוויר, משיכה בלתי
נשלטת, מיטה אחת, גבולות מאוד ברורים.
בערב ליל הסדר – פסח, חג החירות – יצטלבו דרכיהם,
בצומת אחד.
צמתים. גבולות. בראשית היה תוהו ובוהו… רק אז נוצרו
הגבולות: בין חושך לאור, בין שמים לארץ, בין חיים למוות,
אדם לאדם, מדינה למדינה.
הגוף, מעצם הגדרתו, תוחם גבולות. המחשבות – חופשיות
מכל, חופשיות לכל.
והרגשות? חבויים ככל שיהיו, תמיד יהיו פורצי גבולות
מעצם הוויתם. האם בשליטה עצמית מסוגלים אנו לבטל
שנאה? או קנאה, כמשל? או רק לתחום רגשות שכאלה, להשתלט עליהם ולרסנם –  וכבני תרבות נלמד להסתירם?
והחופש?
לחיים יש גבול.
למוות?
"סוזן" – סיפור אהבה.

 

אורגד ורדימון, איש קולנוע, הפיק את המחזמר שיער המקורי. ניהל את בתי הקולנוע "תכלת", "אלנבי" ועוד… ועד לאחרונה גם את "חן רחובות". הראשון בארץ שהציג סרטים בערבי שבת, לא נכנע לאיומים והפגנות. ממנהיגי "שלום עכשיו" בשנותיה הראשונות.
מלחמת יום הכיפורים גרמה לתפנית בחייו. תפנית, שבעקבותיה בין היתר כתב שלושה ספרים המשלימים זה את זה: המלחמות הקטנות שלי (שוקן, 2004) — על הנערים שכל חלומם היה לתת הכול למען המדינה; שנות חיינו היפות ביותר (עט ועת ספרים, 2010) — על ההקרבה והשתיקה של חיילי הסדיר; וכעת שתקנו, ואז — על החיים תחת איום ביטחוני תמידי.
עוד מאת המחבר: סוזן, ילדי השיטה (גוונים, 2015); וספרי שירה: באהבה, (עט ועת ספרים, 2006); ציפור באולם ההמתנה (גוונים, 2012); שירי תל אביב, סיפור מהסרטים (גוונים, 2016).

מקט: 4-86-1112
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


***

‘סוזן’, הבליח במוחו שמה ובטרם התחדדה תמונתה — מסתורית בתומתה, טופפת יורדת במדרגות לקראתו… ‘סוזן!’ — ‘לאונרד כהן!’ — ומיד פכפכה בראשו שירתו הנוגה של הזמר בשטף איטי וכובש, בשעה שדמותה התמירה של היפהפייה, הנראית בשנות העשרים המאוחרות, חלפה על פניו בעלותו לדירתו — אצילית, מצודדת, כובשת. כה ממשית ועם זאת שקופה, כמו היתה שם רק בשבילו.

and you want to travel with her, and you want to travel blind……’

רק לו היא פשוט כך, ‘סוזן’ — והרגיש אותה ממשיכה לרדת מאחוריו, ניחוחהּ, הולכת ונמוגה בדיזולב מהסרטים, אל אד חיוורון עורה הכהה, שכמו נתלה באוויר, התמשך ועלה לקראתו, משכר בהד חיוכה הרענן ששוב ושוב נאחז במוחו. והרי כלל לא הכירו, אך השיר עוד המשיך והִתהמהם בו — ‘For you‘ve touched her perfect body, with your mind‘ — כשהמשיך לטפס לאיטו במדרגות. תמונת דמותה התמירה בבגדים שחורים — מכנסיים הדוקים וטי־שירט — וקולו הסדוק של לאונרד כהן מלווים אותו בדרכו לקומה השלישית והאחרונה, לדירת שני החדרים בה הוא מתגורר מזה שנים.

במעבר שליד דירה מספר 9 חסם את דרכו בחור צעיר שטרח עדיין ונעל ביסודיות את הרב־בריח — מסובב את המפתח, עוד ועוד ולא הרפה עד שווידא ששמע את הנקישה הרביעית האחרונה. רק אז הוא הזדקף וגילה את יוּרי שהמתין בשקט שיפנה לו את דרכו. לרגע נפגשו מבטיהם וחיוך מצודד עלה על פניו של הצעיר.

‘אמנון,’ מיהר הלה וקידם את פניו במאור פנים, ‘השכנים החדשים. רק נכנסנו… קצת מתרגשים עדיין,’ עוד נידב, כמתנצל, ‘בטח רואים עלי… כן, תמי ואני… בטח ראית אותה יורדת הרגע למטה. מהממת, הַא?’

ויוּרי נבוך, ולא ידע על מה. אולי בגלל חביבות היתר של הזר, או אולי היה זה דווקא קולו המנסר של לאונרד כהן שהזדחל עכשיו גם אל מתחת לעורו — שב וכובש אותו עם ‘סוזן’ שלו — כמו חשש שהזר חשף זאת, דבר שרק הוסיף למבוכתו והוא מצא את עצמו ממהר לקדם את כף ידו כלפי ידו המושטת של הזר. לבו החסיר פעימה לנוכח הגבר הנאה (פלוס מינוס שלושים), הגבוה ממנו בכעשרה סנטימטרים ומתהדר ברעמת שיער בהיר — מעשה מעצב, מחושב לשובבות — מגע אחרון של קסם להופעתו. ‘לעזאזל’, הסתרבל עם עצמו יוּרי, והרגיש, ולא בפעם הראשונה, כאילו הוא כאן ‘הקטן’. וכמו כדי להרגיז, עלה שוב על פניו של אמנון החיוך שובה הלב וחופשי מעכבות, שהיווה כנראה את כרטיס הביקור שלו.

יוּרי, שלא היה מוכן לכך ובוודאי שגם לא בנוי לכל זה, אמנם שתק רגע אך הספיק להתעורר ולהציג את עצמו, כמתנצל, שהוא השכן המתגורר בדירה עשר השכנה.

‘לבד?’ שאל אמנון שלא חיכה לתשובה כשהמשיך מיד, כמושך את השאלה בחזרה, ‘לא לא… אני מצטער על הבוטות שלי, זה אולי בגלל שאני… שהדירה הזאת בשבילי… בשביל שנינו — כן, גם בשביל תמי שלי, שפגשת שם למטה…’ והוא כבר כל כך אינטימי, ואפילו מקומם משהו אצל יורי שלא ממש שש לדעת מה קורה בינו לבין התמי שלו. והקרבה הפתאומית הזאת? שלא לדבר על הבעלות המוצהרת של האמנון על התמי ‘שלו’, ויורי חש באיזשהו גל טינה, די מפתיע, שהולך ומצטבר בו.

‘אנחנו כל כך מתרגשים!’ המשיך האמנון הזה בחביבותו המוגזמת — לטעמו של יורי אפילו מלוקקת — והוא, יורי, רק רצה להשתיקו, להטיח בו בפנים הכה חתיכיות שלו שהוא בכלל לא פגש את התמי שלו, לא ראה אותה — ושרק את סוזן הוא פגש שם למטה, רק היא היתה שם, קסומה, פיה בחדר המדרגות.

בהבלחה פתאומית קלט כנראה אמנון את מבוכתו של יורי ומיהר להחליף נושא.

‘חוזר מהקלפי? בחרת?’ שאל, ממשיך באותה סחבקיות סוחפת.

‘זה לא לעניין’, הבליע יוּרי את תגובתו, ‘מה זה עניינו?’ המשיך, אבל מיד, כתמיד, חיפש גם את החיובי: ‘זה בטח סתם ככה אצלו. חטטני מעט, העיקר ליצור קשר, יש כאלה בני אדם…’

הוא לא בחר. מלמל משהו על כך שאין במי לבחור, ואמנון ענה לו עם אותו חיוך ממוסס לבבות: ‘כולם זונות, הא?’

וזה דווקא לא היה מה שהוא חשב. כלומר, לגבי אריק שרון לא היה לו ספק, הוא שנא אותו. אבל את אהוד ברק הוא לא שנא — הוא לא האמין בו — שזה היה משהו אחר מבחינתו — בזחיחות הדעת המתנשאת שלו. הוא גם סלד מהמקיאווליזם שלו — בחתירתו המואצת ‘לעסקה סופית’ עם ערפאת — הוא היה בטוח שברק פשוט מהמר על כך שאין לפלסטינאים מנהיג שיוכל לספק את הסחורה. כשלעצמו האמין שהעם מאס במנהיגים הצעירים והמבריקים שכשלו. הוא חש בסנטימנט שהבשיל בעד המנהיג הוותיק, השקול, ולכן העדיף את פרס, והיה משוכנע שרק פרס יכול לנצח את שרון. אבל היו שמחקו אותו, ולו רק בשל גילו המופלג לדעתם, והותירו את יורי ודומיו ללא מועמד רלוונטי. ומתוך כל ההמולה הזאת במוחו, שמע את עצמו עונה מאיזשהו מקום אחר, מרוחק: ‘כולם זונות’, כשהוא ממש שונא את התשובה שנתן.

לרגע אפילו התרגז על עצמו, על שלא נכנס לפרטים ופירט — אך במשנהו קלט שהנה, בדקה הראשונה שהכירו, הצליח הצעיר חסר המעצורים הזה ליצור איתו סוג של קשר, שזה הישג יוצא דופן כשלעצמו. מעולם לא קרה לו דבר שכזה. אבל למה? אולי כי הוא כה ישיר, חביב ופתוח, עד שליורי, המופנם תמיד, לא היתה כל אפשרות שלא להיפתח כלפיו בחזרה? ולו רק קמעא. ושוב זרק בו מבט תוהה, כמו כדי לוודא האם הוא אמיתי האמנון הזה? היש מי, שלנוכח מטח פתיחות ידידותי כזה לא ייכבש? מי שישיב לו בגסות? או שישיב פניו ריקם? שלא לדבר על הרגע לפני שנפרדו כשהזמין אותו שכנו החדש בחיוך רחב ובלבביות להיכנס אליהם בהזדמנות, ויוּרי עוד שמע את עצמו משיב: ‘בהזדמנות’. ואיך אפשר היה אחרת?

דקה מאוחר יותר עמד מול דלת דירתו, מפשפש בכיס מכנסיו בחיפוש אחר המפתח, וכל המפגש הפתאומי הזה עוד הדהד באוזניו במשך דקות ארוכות גם אחרי שכבר עשה בדירתו. ככל שזה נראה מוזר בעיניו, היה בהבטחה להיפגש משהו אחר, חורג מן הנימוס המתבקש, אולי אותו קורטוב של תום, איזושהי כנות בתולית.

אי־נוחות מסוימת התעוררה בו כשהשווה את התנהגותו שלו לזו, הפתוחה כל כך, של הצעיר — כאילו חשש שהציניות שלו עלולה להעכיר את תמונת העולם הטהורה של הבחור. כחמש־עשרה שנים ביניהם, אולי יותר. ובינתיים הספיק כבר לשלוף מספרייתו תקליטור ולהכניסו למערכת הכמעט מקצועית — הפריט המושקע המשמעותי היחיד בדירת הרווקים הדלה שלו — ונשאר זמן מה לעמוד, בוהה בעטיפת התקליטור עליה מודפסים שמות חברי החמישייה של צ’ארלי פארקר, וביניהם המבצע הפחות מוכר, הקונטרה בסיסט, טומי פוטר.

צלילי ג’ז זריזים בקצב הבי־בופ, ‘Now’s the Time‘ של צ’ארלי פארקר, התפשטו בדירתו כנחיל נמלים ידידותיות, וכמו חיבקו אותו — קבלת פנים חמימה, של בית. ביתו. כבר שנים שחדל לחפש בתוך עצמו את הסיבות לבחירותיו, המוזרות לעתים, לחיבורים שעשה בין המציאות לבין המוזיקה שכבשה את לבו. הוא היה מוזיקאי בינוני — לפחות לדעתו. חבריו, ובמיוחד אלו שלא באו מהתחום, אהבו את ביצועיו, העריכו אותו כבסיסט מצוין, ‘מקצוען’. לא פעם אף הפתיעו אותו כשעשו לו כבוד והגיעו לאותן מאורות ג’ז שכוחות אל בהן הופיע — לרוב כמחליף לגיטימי לבסיסט שנעדר באופן בלתי צפוי עד צפוי. החברה בברנז’ה דווקא אהבו אותו וידעו תמיד למצוא אותו בעת הצורך. אבל זה בדיוק הדבר שכאב לו כל כך: אהבו אותו בגלל שהוא זמין, שהוא היה כה נוח, כולם ידעו שיוּרי אף פעם לא יבריז, וזה אכל אותו מבפנים. לא העובדה שהוא היה אמנם זמין, אלא העובדה שבגילו (עוד מעט ארבעים ושש) הוא חי, כעשור, בידיעה שהוא כבר לא ‘יהיה’, שהוא לא יגיע לאותו מעמד מוזיקאלי עליו חלם, אפילו לא למעמדו של טומי פוטר — זה המוכר פחות בחמישייתו הנפלאה של צ’ארלי פארקר — הבסיסט שכמעט ולא קיבל מפארקר קטעי סולו משלו — ויורי הרי תמיד הזדהה עם בסיסטים אחרים והשווה את עצמו אליהם. ועם זאת גם טומי פוטר זכה לשבחים מפי יודעי דבר שידעו לציין את ההשפעה של ריי בראון ואוסקר פטיפורד על נגינתו, ובמיוחד את נגיעותיו הגאוניות על הבס, הדים לעבודתו המשותפת עם צ’ארלס מינגוס.

ולא היה זה גילו שעמד בדרכו של יורי, מי כמוהו הכיר את סיפור חייהם של רבים כל כך, אלה שבכל זאת הצליחו, למרות שפרצו לתודעת הציבור בגיל מאוחר, הרבה יותר מאוחר מגילו שלו, הוא הרי מרבה לספר עליהם לסטודנטים שלו. אבל הוא היה מספיק כן עם עצמו כדי להכיר בכך שהוא, אל תקרת השלמות, ברמה שנשמעה מהמערכת שבחלל דירתו — ולו גם של טומי פוטר — לעולם לא יגיע. שאין לו את זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סוזן – ילדי השיטה”