"מה יקרה אם נעז לקלף מעלינו חלק משכבות הזהות שבונות אותנו? מי נהיה אם נצליח לעמעם את תחושת השייכות שלנו לעם, למדינה, או לדת, ולהיות קודם כל ומעל הכל – רק בני אדם?"
כך שואל במהלך חיפוש אחר זהותו גיבור הספר, עיתונאי וצלם עיתונות ישראלי, המנהל עם צלמת אמריקאית רומן מרגש, שבמהלכו הם חווים מסע מייסר ומענג, לגילוי נקודות של אור סביבם.
זהו רומן שעוסק במרכבי הזהות של בני אדם. כמה מהם נולדים כחלק מבשרנו, וכמה נערמים בדרך כשכבות על האישיות שלנו. ברגעי הגילוי של זהותם הוא שואל אותה את השאלה שבלב הסיפור הזה – "האם תעודת הזהות שלנו, חשובה לנו יותר מהנשמה שלנו?"
זהו ספרו השני של יוסי קורן. הספר הראשון – המלחמה שבפנים – עוסק בצלקות שנותרות בנשמתו של אדם בעקבות מלחמה ובהשפעתן של אלה על מערכות היחסים עם העולם שסביבו.
על הספר הראשון, כתב גיא הורוביץ במדור "גלריה" של עיתון ה"ארץ" – "קורן הוא אומן של מילים שכתב רומן מפתיע ברעננותו ובשלותו. הוא מתגלה כמספר מרתק ורגיש, חד הבחנה ורהוט".
על יוסי קורן
אחרי שנים של עיסוק בתקשורת שיווקית, פרסום ומיתוג, החלטתי לכתוב רומן. זה התחיל ב"מלחמה שבפנים", ספר שנכתב כתהליך של עיבוד רגשות ותחושות שהצטברו בי מאז קרבות מלחמת יום הכיפורים בגולן. הרומן השני, "נקודות של אור" הוא פרי הדחף שלי לעסוק ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
28.00 ₪
מקט: 978-965-598-549-8
1.
עבר בחלל הכניסה שקבועה בחומת האבן של מבנה תחנת הרדיו, חלף על פני שני המאבטחים קפואי המבט, אחד הביט בו בלי לראות אותו, האחר בהה בחומר הבְּחינה של מחר בלי להבין. לא יכול היה להימנע מהמחשבה אם גם הוא נראה אז כשהיה מאבטח באותה מבואה, כל כך משועמם ודפוק.
בקצה המעבר, נכנעה לפניו חרישית דלת שקופה. וידא שכל הציוד שלו עליו, מישש את הביפּר שעל חגורת המכנסיים, את מקְלֵט ההאזנה לרשת הקשר של משטרת ירושלים, נגע במצלמה שהוא נושא תמיד על כתפו, וברצועת מכשיר ההקלטה הקטן שהיה חגור לו על החזה. הכול שם.
ירד במדרגות המובילות אל הרחבה הכלואה בין החומה לארמון האבן המפורכס שבו שכנו האולפנים, הרחבה שאירחה לפני שמונים שנה את אנשי החצר ונשות הפמליה של הקיסרית טאיטו, אשת הקיסר האתיופי. הקיסרית, היא שהורתה כמה שנים קודם לביקור, שייבנה שם הארמון הזה ברחוב הלני המלכה בירושלים, לקראת מסעה אל עיר הקודש.
מאז הקמת המדינה מתארחים בארמון, כמו גזלו מקום לא להם, אנשי רשות השידור הממלכתית. לצד מבנה האבן ההדור, נוספו במעין התנצלות, שלושה צריפים שחוחי גב המשמשים בקודש השידור העברי. כך נכרכו אותן בקתות קסרקטין עלובות, סביב ארמון המלכה הנשכחת.
בתוך החצר הרצופה אבנים שפניהן מבריקות מִשָנים של התרוצצות חפוזה, ניטעו בתוך ריבועי אדמה כמה עצי לימון וכמה עצי רימון שמעולם לא גבהו דיים. במרכז הרחבה, נָבטה לה באר מים – גומת חן פתאומית – עשויה אבני פרא שסותתו בגסות ועל ראשה מכסה פח חלוד. זה המקום שבו נפגשים בין מהדורות החדשות העורכים והעורכות שיוצאים לעשן יחד לפני המהדורה הבאה, כַּתְבניות חדר החדשות שחולקות בלחש עם עוזרות ההפקה של יומן הצוהריים את החדשות החשובות באמת וכתבים שזה עתה חזרו מהכנסת, ממשרד האוצר או מבית הקפה הסמוך, לצד אנשי התקליטייה שיצאו לספוג בעיניים עצומות למחצה, מנת שמש חורפית לפני שיחזרו למרתפים הצוננים.
“לו אך יכולה הייתה הבאר לפצות את פיה…”, נהגו ליצני התחנה לומר.
***
באותו בוקר ישבו על־פי הבאר המפיקה התורנית של “בחצי היום” עם מגיש יומן הצוהריים, חברו משכבר. זה האיש שהציע לו לפני כמה שנים לעבוד כמאבטח בכניסה לאולפנים, כשהיה סטודנט לצילום בבצלאל. מי העלה אז על דעתו שיום יבוא והוא יצא מעמדת המאבטח במבואה, יזנח את תחום הצילום ויהפוך לכתב בתחנת הרדיו.
“מה קורה?” הפטיר תוך כדי הליכה על פניהם אל פתח חדר המערכת, בלי לחכות לתשובה של ממש.
“חלש היום”, ענה לו המגיש, “עוד מעט ישיבת כתבים, יש לךָ משהו?”
“פה ושם, לא ממש… די שָׁקט אצלי”.
“אצל כולם… תיכף ניכנס”.
בתוך אולם ההפקה של המערכת המה הרחש הבלתי פוסק של מכשירי הטלפרינטר, שלוב באוושת סיבוב הסלילים הענקיים של מכשירי ההקלטה. עוזרות הפקה טרודות התרוצצו באולם, מנסות למלא את הלַיין־אָפּ, הרשימה שתכיל את נושאי החדשות של יומן הצוהריים.
ניגש לתא שלו, צינוק צר מידות עשוי מחיצות מצופות בד אפור, ובו כיסא משרדי שראה ימים יפים יותר ושולחן פורמייקה דהויה. מול השולחן, אל אחת המחיצות הקלות הוצמד לוח שַׁעם, מכוסה בצפיפות ברשימות טלפונים ושמות מוסווים של מקורות מידע ואנשי קשר במשטרת ירושלים. לצידם ננעצו כמה צילומים שצילם, פיתח והדפיס בחדר החושך האדום שבדירה שלו, צילומי רגעים שהזדמנו לו במהלך אירועים שסיקר ככתב לענייני השטחים של מחלקת החדשות. “אם היה קול לצילומים שלך”, אמרה לו פעם גרושתו ברגע נדיר של חיבה, “הם היו יכולים להיות כתבות רדיו די חזקות”.
‘יום יבוא’ היה אומר לעצמו מדי פעם, ‘יום יבוא ואחזור לצילום. חייב לחזור לצלם’. ובינתיים לא חזר. וגם לא ידע לומר לעצמו למה הוא לא חוזר.
הביט בתמונה היחידה על הלוח שלא צולמה במהלך העבודה. תקריב של מִיה בִּיתו ונֹועה, אימה, מחככות אף אל אף בחיוך רחב, על רקע פניה הפעורות בזעקה חייכנית של מפלצת המגלשות, בגן המשחקים בשכונת קריית היובל.
התקרב עוד, ונגע ברוך בקצה אפה של מיה שלו שבתצלום, מעביר את אצבעו על פניה הקטנות, על אפה הזקור ועל עיניה, כמו מנסה לגעת בה כך מרחוק. שמט את האצבע וכבש אנחה.
מיה, עוד מעט בת ארבע. כבר עברו יותר משנתיים מאז שנפרד מאימה, והוא כמעט ואינו רואה אותה. שעות העבודה שלו פשוט לא עומדות אף לא באחד מכללי האבהות הנדרשים לשגרת גידול ילדות. פשיטה על מסתור מחבלים בשעות הערב, קריאות פתע להתפרעות במזרח העיר או הארכות מעצר דווקא בשבת, מותירות לו רק שברי רגעים שבהם יצא איתה לגינת המפלצת לגלוש במגלשות ולחזור מהר למקלחת, ארוחת ערב, סיפור לפני השינה. זהו.
את נועה הכיר בסוף שנות השבעים בבצלאל. נועה, בת למשפחה ירושלמית, התקבלה מתוך האלפים שניסו להתקבל למחלקה לעיצוב גרפי, המחלקה הנחשקת ביותר בבצלאל ששכנה אז, יחד עם המחלקה לצילום, בבניין הראשי ברחוב בצלאל במרכז העיר, שם הכירו.
הוא התחיל את הלימודים, שנה לפני נועה. כבר בצבא ידע שעולם הצילום הוא התחום שירצה לעסוק בו כשישתחרר. ההתנסות שלו כצלם צבאי במהלך המלחמה בגולן, קורס הצילום הצבאי ועדשת הטלסקופ שלו הצליחו להפיק גם מרגעי־סתם עם החיילים הצעירים במוצבי קו הגבול, דרמות מאופקות שנחרטו על פני הלוחמים־נערים. אלה עשו את הרושם הנחוץ גם על חברי ועדת הקבלה בבצלאל.
במהלך שנה ב’ של לימודי הצילום, מצא את עצמו, בלי משים, מתפרנס מאחורי דלפק האבטחה בכניסה לאולפני הרדיו ומשם נסחף, כאילו בעל כורחו, לקורס עיתונאים של הרדיו, עד שהפך לכתב לענייני השטחים בתחנה. ובכל זאת – כאילו לא החליט סופית מי הוא, ומה הוא רוצה להיות באמת – יצא למשימות מחלקת החדשות עם המיקרופון ולצידו תמיד גם המצלמה שלו – נשק אישי להתמודד עם המציאות סביבו. בקרוב אחליט, ניחם את עצמו.
עוד רגע תתחיל ישיבת מערכת, ואין לו כלום, לעזאזל. בבוקר עוד היו לו כמה רעיונות לכתבה ליומן השבוע, על היערכות כוח משמר הגבול בעיר העתיקה, או על תנאי מעצר החשודים במגרש הרוסים. אבל מה יכין ליומן הצוהריים? חשב להעלות לקו הטלפון את חבר הכנסת בורג, אם זה יסכים לדבר על ניסיונות ההדברות עם בכירים פלסטינים, או אולי שיחה עם…
***
קול נפץ, עלה מתגלגל מכיוון מרכז העיר, מרעיד קלות את חלונות התחנה. עט על מקלט ההאזנה שלו הקשוב תמיד לרשת “י-ם”, בתדר של תחנת “לב הבירה” במגרש הרוסים.
רחש שידור.
שקט.
“י-ם כאן 11”.
“י-ם שומעת”.
“כאן 11… אהה, רגע… רגע, תמתיני”.
“מה קורה… 11?”
“אהה, הלו בוא’נה תיזהר! תיזהר! הוא מחזיק משהו ביד… י-ם שומעת?”
“כאן י-ם, דַבֵּר!”
“כאן 11”, מנסה האיש להבליע את התרגשותו, “אהה… פיגוע ברחוב יפו פינת המלך ג’ורג’, יש נפגעים, אה… כמה נפגעים… הֵי, הי! זוזו מפה, הצידה! אתה לא שומע אותי? זוז מכאן! לזוז אחורה!”
“11, דווח!”
“י-ם, קבלי פיגוע עם נפגעים על מעבר החצייה בקינג ג’ורג’ פינת יפו. צריך סיוע לפינוי התקהלות של אזרחים ותזעיקי את מד”א, אמבולנסים. מייד”.
עכשיו כבר לא היה לו למה לחכות. עטה עליו את כל הציוד שלו ויצא בריצה מחדר הכתבים.
“פיגוע במרכז העיר”, קרא אל חלל חדר ההפקה, “אני עף לשם… תזמינו לי מייד טכנאי ומונית”. אמר, וידע שלא יחכה לטכנאי או לנהג, אלא ירוץ במעלה רחוב הלני המלכה ויגיע למקום הפיגוע במרכז העיר בעצמו עם מכשיר ההקלטה הקטן שלו.
רחוב הלני המלכה מטפס בשיפוע תלול למדי בדרך למרכז העיר. ‘אוף, זה כבר לא בשבילי לרוץ ככה…’ התנשף במעלה הסמטה התחומה בין שתי חומות האבן, אבל בתוך רגע כבר היה בשולי מגרש הרוסים. המגרש התמלא באחת צרחות סירנה של ניידות השוטרים שיצאו בחריקת צמיגים מהתחנה למקום הפיגוע רחוב יפו.
מהקולות ברשת הקשר המשטרתית הבין שעדיין לא ברור לגמרי מה באמת קורה שם, אבל כבר ידע שהכתבה תתחיל בקול צופרי הניידות. שלף את המיקרופון והתחיל להקליט את יללת הסירנות תוך כדי ריצה.
עוד לפני שהגיע למפגש הרחובות יפו והמלך ג’ורג’, כבר ראה המון־אנשים ממהר מכל עבר אל מקום הפיגוע. הצומת נחסם מכל צדדיו והחל מתמלא עשרות סקרנים שהתגודדו בתוכו. פילס את דרכו דרך נהמות הקהל הנאסף, וצפירות האמבולנסים והניידות, עד שהגיע למדרכה שמול חנות מאפים שחלונותיה הפכו לחרבות זכוכית זקורות ובעל המקום
עומד חיוור בחלוקו בכניסה הפרוצה, מגונן בייאוש על חלון הראווה המנופץ. כמה פצועים שכבו על המדרכה ומעליהם כבר רכנו צוותים רפואיים שהגיעו מבית החולים “ביקור חולים” שמעבר לצומת ברחוב שטראוס.
התקרב אליהם וזיהה את ד”ר אילן קרן, רופא צעיר שלמד בתיכון שליד האוניברסיטה עם נועה. היא זו שהכירה ביניהם באחת ממסיבות פורים בבצלאל. ד”ר קרן כרע על ברכיו על המדרכה, חלוקו הלבן כמו נטבל בדם, והוא מנסה להכניס את מעיו של פצוע שדימם מקרע פעור בבטנו בחזרה אל חלל הבטן. המחבל המתאבד, אין ספק.
עמד מאחוריו, הפעיל את המיקרופון ותחב את קצהו לפני פיו של ד”ר קרן.
“דוקטור קרן”, שיווה לקולו נימה חגיגית משהו ראויה לשידור, “האם זהו המחבל המתאבד? יכול לומר לנו מה מצבו?”
הרופא הצעיר עצר ממלאכתו המדממת, מביט בעיניים חלולות לראות מי מכיר אותו בשמו.
“מה… עזוב, עזוב עכשיו…”
“ד”ר קרן, האם זה המחבל?” התעקש, “אתה יודע מה קרה כאן?”
“עזוב אותי זה לא הזמן…” ענה ד”ר קרן מסרב לקבל את התפקיד שהטיל עליו, בדרמה שנוצרה על המדרכה.
סקרני הרחוב יצרו יחד כיפת ראשים מעל לרופא ולמחבל המתבוססים שניהם בדם השחור הניגר, ואז, כמו בכל קהילה מקרית שכזו, היה מישהו שהתחיל, כמעט בלחש, לבטא בקול את רחשי התסכול של כולם, מעל לרופא המטפל באיש הגוסס שבידיו.
“בן זונה מניאק, מה אתה מטפל בו בכלל…”
“עזוב, עזוב את החרא הזה, דוקטור”.
עוצמת הנהמה הלכה וגברה.
“תן לו למות, אחי!”
“רוצח בן שרמוטה”.
“תן לו למות!” התגברו הקריאות בקצב “תן לו…”
“תן לו! תן לו! תן לו שימות!”
הקליט את הזעקות שהפכו למקהלה אלימה, ניחרת.
ד”ר קרן, התרומם על רגליו, הניף את שני אגרופיו עוטי הכפפות המדממות ופרש את כפותיו אל מול הקהל הנסער, עשה צעד והתקרב אליהם כמו עומד למשוח אותם בדם שעל ידיו. בלחישה רועמת סינן מבין שיניו: “מישהו פה רוצה לגמור היום במעצר במגרש הרוסים?” די היה במבטו ובקולו השקט, כדי להרחיק אותם כמה צעדים לאחור, אך לא את הקריאות שהלכו והתגברו.
“מוות לערבים! מוות לערבים!…”
הרים את המיקרופון שלו אל פיו. “מישהו ראה מה בדיוק קרה כאן?” שאל אל תוך המיקרופון והחזיר אותו כלפי ההמון, “מי היה כאן בזמן הפיצוץ? מי ראה את המחבל כשהתפוצץ?”
“היו פה שתיים, אולי איזה שלוש חארות”, התקרב למיקרופון גבר צעיר חבוש כיפה שחורה, משולי חולצתו הלבנה השתלשלו ציציות. “אחד היה עם מעיל ארוך, בטח זה הכלב ששוכב כאן, ואחד עם סכין מה זה גדולה… ניסה לדקור סתם ככה אנשים ברחוב. וואלה, עכשיו הייתי גומר עליו…”
אישה נמוכת קומה נושאת תינוק על החזה ואוחזת בידו של ילד קטן, ניגשה למיקרופון ואחזה בו: “אתה לא יודע, אדוני, איזה מזל היה כאן. אני הייתי ממש ליד הזה עם הסכין… מזל, עבר כאן במקרה איזה מישהו עם אקדח גדול, שלף אותו, השֵׁם יתברך, דפק לו כדור, גמר אותו ברוך השם… איזה מזל”.
ניגש אל פצועים שעל המדרכה, ארבעה שכבר היו חבושים, אחרי טיפול ראשוני, מוכנים לפינוי, ועוד גבר לבוש מעיל – המחבל השני? – ששכב על בטנו ועל פניו, איש לא העז לגעת בו. בשולי המדרכה כיסו שלוש שמיכות צמר שלוש גופות דוממות. השוטרים התחילו לנסות לפזר את הקהל המתגודד, שברגעים כאלה הופך לקבוצה מלוכדת סביב הפחד, השנאה והכעס. על המדרכה לידו זיהה את רב־פקד אבי מזרחי, סגן מפקד התחנה, מנסה להכניס סדר ולנהל את אנשיו בתוך התוהו.
“רב־פקד מזרחי, סגן מפקד תחנת לב הבירה”, תחב את המיקרופון לפרצופו של מזרחי תוך כדי כך שהוא מביט לצדדים לוודא שכתב גלי צה”ל עדיין לא הגיע. “מה אתם יודעים כעת על נסיבות הפיגוע…?”
מזרחי המופתע הניע בכף יד פשוטה תנועה שמובנה: “אתה לא רואה שיש לי כאן שלושה הרוגים..?”
“רב־פקד מזרחי, האם בכל זאת יכול לומר לנו בבקשה רק כמה…”
***
פיצוץ עז. ממש מאחוריו.
מטען נוסף הופעל מכיוון הפצועים, מעלה עשן שחור וצליל רסיסים ניתזים ממלא את האוויר, ואחריו דממת מוות שהופרה רק על ידי ציוץ ציפורים.
בתוך שניות שב האוויר ונמלא בליל קולות רבים.
“זה המחבל השני! המחבל הפצוע, יא מזדיין!”
“הבן אלף זונות, זה עם הסכין הפעיל עוד מטען”.
“מזל שהוא שכב עליו, ככה בא עליו כל המטען… ברוך השם”.
“יש, יש אלוהים”.
המחבל השני ששכב על פניו, מתברר שהיה עדיין חי, נשא גם הוא על עצמו מתחת למעיל מטען שהתפוצץ תחתיו. הרופאים והפצועים שהיו למזלם במצב כריעה לא נחשפו להדף הפיצוץ השני ולריסוס האלים שבעקבותיו. גם רוב הנאספים היה מחוץ לטווח הפגיעה. אבל שוטר ושוטרת שעמדו רק לפני רגע ליד המחבל הפצוע, לגונן עליו מפני הקהל המתגודד סביבו, שכבו כעת על הכביש, מדיהם הולכים ומאדימים.
בדק קודם שמכשיר ההקלטה שלו שרד את הפיצוץ ושהמצלמה שלמה. צריבה בכתף שמאל העלתה שכנראה נפגע שם. פשט את החולצה והבחין בכמה נקודות ריסוס זעירות, שנזרעו לכל אורך הזרוע ועד הכתף. עכשיו עלה גם קול צפצוף חד מאוד באוזניו. אותו צליל שריקה שהכיר מהשירות הצבאי שלו, אחרי שצילם יציאת פגז ארטילרי או ירי טנקים מקרוב. הפעם הרגיש שמשהו אחר קרה לו. נוזל חם זרם מאוזניו על צווארו. שלח יד אל צידי הראש וגילה שהאדימה. חובש צעיר ניגש אליו וביקש ממנו לשבת על המדרכה, ניקה את אוזניו וחבש בזריזות את הזרוע, והודיע לו שהוא חייב להגיע עכשיו למרפאה כדי לקבל טיפול רפואי.
ממש, אמר לעצמו, תיכף יגיעו הכתבים של גלי צה”ל וגם צוותי טלוויזיה מקומיים וזרים. זה לא זמן לטיפולים. לא עכשיו. יש שוטרים פצועים. חייב להוציא משפט או שניים מרב־פקד מזרחי. ניגש אליו, וזה פלט למיקרופון כמה מילים ממוחזרות על מחבלים, מתאבדים, מטענים, קהל זועם, ומוסיף את ההבטחה השגורה: “אנחנו נמצא את כל המשַלְחים והמפגעים וניפָּרע מהם”. עוד רגע וההמון הפך שוב לאנשים ברחוב, החובש אמר את שלו, השוטרים עמדו בצד לעשן, והרופאים, הם עשו את שלהם ושתקו אל מול המיקרופון.
***
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נקודות של אור”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות