החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תאומים ללא גבולות

מאת:
הוצאה: | 2017-12 | 521 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

סיפורה המרגש והמרתק של משפחה אחת לדורותיה נפרש בפנינו. הכותב משרטט ביד אומן את נבכי הנפשות הפועלות, את הלבטים ואת היחסים העדינים והמסועפים שביניהם. במרכז העלילה זוג תאומים שחייהם משולבים זה בזה, שמוכנים לתת הכול האחד לטובת השני, עד שיום אחד הכול מתהפך. הם נעשים כזרים זה לזה, האחד מוכן אף להפסיד את כל משפחתו. הלכידות המשפחתית הייתה אצל כולם תמיד במקום הראשון, האם יצליחו בני המשפחה להתגבר גם על המשבר הזה?

מקט: 4-1272-151
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ויליאם ואמיליה

 

ויליאם, ילד צנוע וביישן, בן עשר, בן למשפחה קשת יום שהפרוטה איננה מצויה בכיסם, מתגורר באחת משכונות העוני בעיר הנמל בריסטול שבאנגליה, בה מתגוררים רוב פועלי הנמל. אביו, הנרי, מתפרנס מעבודה קשה כסבל בנמל המקומי. תפקידו לשאת שקי מלט, קמח וכל סחורה אחרת שפורקים מהאוניות שלא באמצעות מכולות ולהעמיסם על המשאיות ולשחרר אותם שיעזבו את הנמל. משכורתו הספיקה בקושי לפרנס את משפחתו. אנבל אשתו, חסרת ההשכלה, עקרת בית, ללא יכולת למצוא תעסוקה סדורה, עוברת מבית לבית להציע עצמה כעובדת ניקיון, תמורת פרוטות או מעט מצרכי מזון כדי להקל במעט על המצוקה בה הם שרויים. כמו רוב ילדי השכונה, לא השתתף ויליאם בחוגים המתקיימים במועדוני הנוער מפאת מצבה הכלכלי של משפחתו, על אף שהיו חוגים שעניינו אותו. החוגים שהתקיימו בשכונת היוקרה הקשו אף הם להתקבל אליהם. שלא כמו ילדי השכונה האחרים, ויליאם לא אהב להצטרף למשחקים עם חבריו והיה שב לביתו מיד אחרי הלימודים. גם כאשר הזמינו אותו חבריו לבתיהם תמיד מצא סיבה לסרב בעדינות להזמנתם.

בהגיע ויליאם לגיל שש-עשרה, כשחש שהמצב הכלכלי הקשה בו מצויים הוריו לא הולך להשתנות, וכי הוריו מתקשים לעמוד בהוצאות לימודיו, החליט לעזוב את הלימודים וללמוד בביתו באופן עצמאי, בתקווה שבבוא היום, ישלים את השכלתו ויוכל לעזור בפרנסת המשפחה ולו במעט. המצוקה, והצער שראה בהשתדלות הוריו למלא את צרכיו ללא הצלחה, היו הסיבה העיקרית שגרמה לו בסופו של דבר, להפסיק את לימודיו, למרות הצטיינותו בהם.

על אף ניסיונות הוריו לשכנעו לחזור לספסל הלימודים, והבטחותיהם לעשות יותר להצלחתו, החליט ויליאם, שהיה נער חסון, לצאת לעבודה. הוא ידע שהוריו לא יוכלו לקיים הבטחתם ולא יהיה כל שינוי במצבה הכלכלי של המשפחה אם לא תהיה להם הכנסה נוספת, ומסיבה זו, כאמור, החליט לצאת לעבודה למרות שהדבר אולי יצער אותם.

ויליאם התקבל לעבודה בנמל בו עובד אביו. הוא לא בחל בשום עבודה והסכום המועט שהשתכר, הצליח לסייע במעט לאביו בפרנסת המשפחה.

באחד הימים, בשובו מהעבודה, ראה ויליאם מרחוק את אמיליה משחקת עם חברותיה וגם עם חלק מבני שכונת המצוקה. מעולם לא ראה אותה לפני כן וכמובן לא דיבר איתה מעולם. הוא רק שמע מחבריו על המחזרים הרבים שיש לה ועל צניעותה. הוא העריך מאוד את עליצותה ואת העובדה שאינה בוחלת מלשחק עם בני שכונת המצוקה. הוא רצה מאוד להכיר אותה ולהיפגש עמה, אך חשש מהדחייה הצפויה לאור הפער במעמדם, החיבור ביניהם נראה בלתי אפשרי.

אמיליה, נערה כבת חמש-עשרה, יפת תואר, למדה בכיתה י’ באחד מבתי הספר היוקרתיים הסמוכים לשכונה, נערה צנועה וחרוצה, שהתגוררה עם הוריה, און ובלה, בבית מרווח בשכונה של העשירון העליון הסמוכה לשכונתו של ויליאם. אביה הינו מעשירי העיר ועוסק בייבוא וייצוא של מוצרי צריכה שונים.

אמיליה שלא ידעה מחסור מימיה, הייתה נערה עליזה שאהבה להשתובב עם בני ובנות גילה. אך לא כחברותיה מהשכונה, לא נמנעה מהיכרות והשתובבות עם ילדי שכונת העוני הסמוכה, למגינת ליבם של הוריה וחברותיה. יחד עם זאת, על אף הסמיכות שבין השכונות, לא העזו ילדי שכונת המצוקה להתקרב לשכונה העשירה, מהבושה על היותם עניים מרודים, לבושים בלויי סחבות, גרים בשכונת המצוקה ומחמת התנגדות ההורים העשירים.

בכל יום, בתום הלימודים והכנת השיעורים, הייתה אמיליה יוצאת מביתה לפגוש את חברותיה וחבריה. אמיליה לא נמנעה, כאמור, להשתובב גם עם ילדי שכונת המצוקה. מצד אחד חברותיה התנגדו לכך שהיא תתרועע איתם, מצד שני, לא רצו לוותר על קרבתה בהיותה מקובלת ומלכת הכיתה ונאלצו אף הן להצטרף אליה.

אמיליה הכירה את ויליאם מסיפורים של ילדי השכונה, על הנער הביישן, הצנוע והמסכן שנאלץ להפסיק את לימודיו מפאת מצבם הכלכלי של הוריו ולצאת לעבודה בטרם עת, למרות הצטיינותו בלימודים.

אמיליה, שהביישנות לא הייתה אחת מתכונותיה, הבחינה בוויליאם וקרבה אליו. אף שלא אהבה שעזב את לימודיו הבינה והעריצה אותו על החלטתו לעזור להוריו. היא ניגשה אליו כפי שהייתה ניגשת לכל אחד מילדי השכונה השכנה על מנת לשוחח עמם.

“שלום ויליאם,” אמרה אמיליה.

“שלום, מה קורה?” השיב בביישנות.

“לא רואים אותך,” אמרה אמיליה.

“כן, עזבתי את הלימודים ואני עסוק בעבודה,” ענה.

“מדוע?” שאלה אמיליה כאילו לא שמעה על כך.

“עזבי,” אמר. הוא התבייש לספר לה מדוע עזב והמציא משהו.

אמיליה לא רצתה להביך אותו וקיבלה את אי-רצונו להרחיב בנושא ולא הטרידה אותו בעניין.

“מה דעתך שניפגש מידי פעם ונקשקש קצת?” שאלה.

“שנינו לבד?” שאל.

“אתה מתבייש?” שאלה.

“לא, איני מתנגד כמובן. מה יגידו הורייך?” שאל.

“תשאיר את זה לי, לא תהיה כל בעיה.”

ויליאם שמח מאוד שהיוזמה למפגש באה מצידה. “את יודעת היכן אני גר? לא אכפת לך?”

“למה שיהיה אכפת לי,” אמרה, “לך אכפת? אם כך, אשמח מאוד להיפגש איתך.”

“בוא ניפגש מחר אחרי שאסיים להכין את שיעורי הבית, אחכה לך על הספסל ההוא.” והצביעה על אחד הספסלים המוסתרים מאחורי אחד עצים.

אמיליה וויליאם בני העשרה, המשיכו להיפגש מידי יום, אחר הלימודים והעבודה והפכו לזוג קבוע למגינת ליבם של חברותיה. האהבה ביניהם הלכה ופרחה ועל אף גילם הצעיר, הבטיחו זה לזו, לא להיפרד לעולם. עם זאת, שניהם חששו לספר להוריהם על הקִרבה ביניהם. אמיליה, מחשש שהוריה יתנגדו לקשר עם בן העניים, וויליאם, מחשש שהוריו עשויים להיפגע מהתנגדות הורי אמיליה לכשיסרבו לחברות שביניהם.

עם הזמן, אמיליה התרחקה מחברותיה ודבקה במפגשים עם ויליאם. היא, שהייתה אשת חברה ואהבה לבלות עם חברותיה, ללכת לברים ולרקוד, חשה שקרבתה לוויליאם מושכת ומעניינת אותה יותר מהתנהלותה עם חברותיה, והשניים המשיכו להיפגש.

עם השנים, אמיליה וויליאם כבר לא קטינים. אמיליה כבר בחורה יפיפייה בת עשרים, לקראת סיום לימודיה במכללה כשעתידה לפניה. ויליאם בן עשרים ואחת. על אף שהתקדם במעט בעבודתו בנמל, עדיין נותר חסר השכלה ומשכורתו עלתה אך במעט. למרות זאת, מעמדו של ויליאם והיותו חסר השכלה לא הפחיתו מאהבתה אליו. צניעותו וחוכמתה של אמיליה חיפו על הפער ביניהם והאהבה ביניהם הלכה והתחזקה ואיש לא יכול היה להפריד ביניהם.

באחד הימים, עת ישבו אמיליה וויליאם כדרכם על אחד הספסלים בפארק העירוני בעיר, כשידיהם אוחזות זה בזו, שאל ויליאם את אמיליה: “מה דעתך למסד את הקשר בינינו?”

“אתה מציע לי נישואים?” שאלה אמיליה וצחקה.

“מה מצחיק?” אמר ויליאם, “אנחנו אוהבים ויוצאים הרבה זמן וכבר לא קטינים, אנחנו מספיק בוגרים להחליט על עתידנו. מה את אומרת?”

“כיצד נבשר להורינו על כך?” שאלה אמיליה. “כיצד יקבלו הוריך את הבשורה? להוריי לא תהיה בעיה, שכן אני הבת היחידה והמפונקת שלהם, מעולם לא סירבו לי דבר,” אמרה.

על אף חששם, החליטו שניהם לא לוותר, והערב, כל אחד בדרכו יודיע להוריו את הבשורה המשמחת.

עת הסבה אמיליה עם הוריה לארוחת הערב וחשבה איך לספר להם על תוכניותיה עם ויליאם, ובטרם פצתה את פיה, אמר און אביה: “בתי, את כבר לא קטינה והגיע הזמן לחשוב על עתידך. את עומדת לסיים את לימודייך והגיע הזמן להמשיך הלאה ללימודים גבוהים או להתחיל להקים משפחה.” אביה שלא ידע על הקשר שלה עם ויליאם, המשיך ואמר: “את יודעת שאנו יכולים לעמוד בכל החלטה שתקבלי ואל לך לחשוש מהמימון הדרוש לכך.”

אמיליה ההמומה מההפתעה שלא ציפתה לה, השיבה:

“מדוע אי אפשר, בד בבד עם הלימודים להקים משפחה?” תשובתה של אמיליה שימחה את הוריה. “אם כך,” אמר אביה לתדהמתה ולתדהמת בלה אימה שלא ידעה דבר, “הסכמתי אתמול עם אידן, אביו של קוסקו, אחד מעשירי העיר, לשדך אותך עם בנו. הוא ביקש ממני את ידך ואני כמובן הסכמתי. לחצנו ידיים והגענו להסכמות. אני חושב שזה שידוך טוב מאוד עבורך שיבטיח את עתידך.”

אמיליה ההמומה, שיותר מכל שנאה את קוסקו, לא יכלה לחשוב על הקמת משפחה עם מישהו שאינו ויליאם. “אבל קוסקו הוא בריון אלים,” אמרה, “בני ובנות השכונה מפחדים ממנו.”

“כל אלה שמועות זדוניות של נשים רכלניות שלא הצליחו לשדך אותו לבנותיהם,” אמר אביה.

“אבל איני אוהבת אותו,” אמרה אמיליה, “לא אנשא לו לעולם ואל תכפו עליי להתחתן איתו.”

“מאוחר מדי, אין מה לעשות,” השיב אביה, “את לא תביישי אותי, לחצתי את ידו ואין דרך חזרה.”

“אבל קוסקו ניסה לחזר אחריי מספר פעמים, לעיתים אפילו באלימות מסוימת ודחיתי אותו,” אמרה. “אני שונאת אותו.”

“האהבה תבוא עם הזמן,” ענה אביה, “איתו עתידך מובטח, בהיותם משפחה מבוססת ואין שידוך טוב מזה.”

“בשום אופן,” אמרה אמיליה, לשמע דברי אביה ופרצה בבכי. היא עזבה את השולחן, רצה לחדרה, לא הפסיקה לבכות ונעלה את חדרה. אימה שהבינה את סיבת הבכי רצה בעקבותיה ונתקלה בדלת נעולה. על אף תחנוניה, סירבה אמיליה בכל תוקף לפתוח את דלת חדרה ולשמוע את דברי אימה. לבסוף, התעשתה והסכימה לשמוע מה יש לה להגיד, אך בכייה לא פסק לרגע. האם, שכאמור ידעה את פשר הבכי הנורא וראתה את הרעד הבלתי פוסק שתקף את בתה, ביקשה בכל לשון של בקשה, להפסיק עם הבכי ולשמוע אותה. לאחר שהבכי הלך ופחת, עד שפסק לחלוטין, הסבירה אמיליה לאימה את הסיבה להתפרצותה – “נעלבתי בעיקר מכך, שאבא לא שאל לעצתי ושידך, ללא ידיעתי, את קוסקו, שידוע בשכונה כשחצן ואלים וידו בכל.” כמו כן, הסבירה עד כמה היא אוהבת את ויליאם והוא היחיד המיועד להיות בעלה.

האם ההמומה, שהכירה את ויליאם כעובד פשוט בנמל, שהסתובב בשטח הנמל ללא מקצוע מסודר, ניסתה לשכנע את אמיליה באומרה: “הכרתי את הנרי ואנבל הוריו. ויליאם אומנם בחור טוב וחרוץ, אך לא יוכל להבטיח לך עתיד טוב כמו קוסקו שבא מבית עשיר וממשפחה מכובדת. לעומת זאת, הקשר המוזר שלך עם ויליאם ימיט עלייך אסון.”

אמיליה, שחשבה שאימה תבין אותה, פרצה שוב בבכי, עזבה את הבית ופתחה בריצה היישר לספסל הקבוע בפארק, בו היא וויליאם נפגשים באופן קבוע.

לאחר השיחה עם הוריה, הפסיקה אמיליה ללכת למכללה. היא התעצבה מאוד, שמחת החיים והעליצות שהיו לה נעלמו והפסיקה להשתתף בארוחות עם הוריה, מידי פעם חטפה משהו מהמקרר והסתגרה בחדרה. אימה שעקבה אחרי התנהלותה וראתה את פניה הנפולות ואת הירידה המהירה במשקל, חששה לבתה. היא שוחחה על כך עם און והביעה את דאגתה.

“אני רואה מה קורה,” אמר און, “מה אני יכול לעשות? להפר את התחייבותי לאידן?”

“אבל היא תיגמר לנו, היא בתנו היחידה, אני מאוד מודאגת, היא לא אוכלת והפסיקה ללמוד, מה יהיה הסוף?” הקשתה בלה.

“אני אדבר איתה,” אמר און.

“אתה לא יודע לדבר, אתה רק צועק ומאיים, דבריך עלולים להזיק במקום לעזור,” אמרה בלה.

“הפעם זה יהיה אחרת, בלי איומים ובלי לחץ, אנסה לשכנע אותה ואם לא, שתעשה מה שהיא רוצה, אנחנו לא נהיה שותפים להחלטותיה,” סיים און.

קוסקו שמח מאוד לשמוע על השידוך ועל הסיכום של אביו עם און. מה שאני לא הצלחתי, הצליח לעשות אבי, חשב לעצמו, השידוך היה מעבר למצופה, מבחינתו.

למחרת בבוקר יצא קוסקו מביתו לכיוון המכללה בתקווה לראות את אמיליה ולספר לה על ההסכמות שאביה ואביו הגיעו אליהן. קוסקו לא ידע שהיא כבר יודעת ומסרבת בכל תוקף להסכמות ההורים.

אמיליה לא הגיעה באותו יום למכללה, אך לא איש כמו קוסקו יוותר על חיפושיו אחריה. לאחר זמן רב של חיפושים, ראה אותה ישובה על הספסל בפארק שבו נפגשה מידי יום עם ויליאם כשהיא ממררת בבכי. קוסקו ישב לידה וסיפר לה על השידוך שנקבע להם.

“אין שידוך,” אמרה אמיליה, “זה לא יקרה וכדאי שתוציא אותי מראשך.”

קוסקו לא היה מוכן לוותר בקלות וניסה לאחוז בידה, היא דחתה בגסות את ידו וביקשה שיסתלק. קוסקו ניסה עוד ועוד לשכנע אותה שאיתו יהיה לה טוב יותר מאשר עם ויליאם. לשמע שמו של ויליאם, פרצה שוב בבכי.

כשעמדה לעזוב את הספסל הקבוע, ראתה מרחוק את ויליאם יושב על ספסל. אמיליה לא הבינה מדוע הוא לא ניגש אליה. אם היה עושה כן, ייתכן שקוסקו היה עוזב, חשבה. מצד שני, אולי אם היה מתקרב, הוא וקוסקו היו מתקוטטים. כשראתה אמיליה שוויליאם לא מתכוון לבוא אליה, עזבה את הספסל הקבוע לכיוון הספסל בו ישב. קוסקו, שנעלב מהתנהגותה, עזב את המקום בזעף.

בהתקרבה, הבחינה אמיליה בפניו הנפולות ובעצב שניכר בהן. לשאלתה, השיב ויליאם כי הוריו מתנגדים למיסוד הקשר ביניהם בגלל הפער במעמדם והחשש של אביו להזדקק למשפחתה. “גם אבי מתנגד,” השיבה אמיליה.

זמן רב ישבו ויליאם ואמיליה חבוקים על הספסל מבלי להגיד מילה. לפתע, פרצה אמיליה בבכי ודמעות זלגו מעיני ויליאם. כך ישבו ובכו עד שלפתע הציעה אמיליה: “בוא נברח. רחוק ככל האפשר,” הציעה, “נתחתן באחת הערים האחרות, גם ללא ברכת ההורים.”

“זה חסר אחריות ובלתי אפשרי,” אמר ויליאם.

“מדוע?” שאלה.

“אמיליה יקירתי,” השיב ויליאם, “לאחר החתונה נעמוד מול המציאות, ללא מגורים וללא עבודה. איך נקיים את עצמנו? היכן נתגורר? עם אהבה בלבד נוכל להתקיים? האם נוכל להקים משפחה כראוי? האם נוכל לתת לילדינו את המינימום הדרוש של קיום נאות?”

כך המשיכו ויליאם ואמיליה בשיחתם ומחשבה על עתידם תוך שהם חבוקים. מידי פעם, כשהיו נתקלים בשיחתם בקושי כלשהו, חונקות היו הדמעות את עיניהם.

לאחר מספר שעות של חיבוקים, בין שיחה לבכי, החליטו שכל אחד ישוב לביתו, יחשוב על האפשרויות הקיימות למימוש אהבתם ולנסות לשכנע את הוריהם להסכים לקשר ביניהם.

אמיליה הגיעה לביתה ומצאה את הוריה ישובים על הספה וממתינים לבואה, על פניהם מבט מוזר שלא ראתה מימיה. היא לא הצליחה לפענח את המבט המוזר הנשקף מעיניהם, שכן, כבת יחידה, תמיד הייתה הילדה המפונקת ואף פעם לא היו סודות בינה לבין הוריה. היא התכוונה ללכת לחדרה כשאביה קרא לה לשבת איתם, היא נענתה.

אביה היה הראשון לדבר. דבריו היו מהולים בכעס רב שאמיליה לא פגשה מעולם.

“הגיעו אליי שמועות,” פתח אביה ואמר, “את מתרועעת עם אחד מצעירי שכונת העוני הסמוכה. את נפגשת עמו מידי יום לאחר הלימודים וזו אחת הסיבות שאת מגיעה הביתה באיחור רב. אני מבקש לדעת מי הוא הבחור, שמו וכתובתו.”

“מדובר באחד מבני כיתתי שאחרי השיעור אנו עוברים יחד על שיעורי הבית,” שיקרה אמיליה ומיד הבינה את הטעות שעשתה.

ראשית, מהיכרותה את אביה, ידעה שהוא כבר חקר, בדק וידע על קשריה עם ויליאם ומעמדו, אולי אימא סיפרה עליו לאבא, חשבה, והם רק רצו שאאשר זאת?

שנית, היא לומדת במכללה האזורית של המעמד הגבוה ואילו ויליאם עובד כפועל פשוט בנמל שרוב מניותיו שייכות למשפחתה. לכן, לא הייתה בעיה לאביה לברר פרטים עליו, על משפחתו ועל עיסוקו של אביו.

“אני מבקש לדעת האם כל שאמרתי על המפגשים עם הבחור הינו אמת?”

“אמת ויציב!” ענתה אמיליה שכבר לא חששה מאביה, יהיה אשר יהיה, חשבה.

חמתו של אביה בערה בו. הוא פנה אל אמיליה ואמר: “מעולם לא שיקרת לנו. איך ייתכן שאת אומרת שאחרי הלימודים אתם עוברים על שיעורי הבית כשהבחור אינו לומד כלל. הוא עובד פשוט בנמל, ואני, כבעל מניות בנמל ועם הקשרים שלי שם, משלם את משכורתו.” אימה ניסתה למתן במעט את כעסו של בעלה ואמרה: “תניח לה לרגע, תן לה להסביר את דבריה, אולי היא מפחדת מתגובתך והתבלבלה.”

“לא התבלבלתי אימא,” אמרה אמיליה, “אכן שיקרתי, ויליאם הוא בחור טוב וחרוץ, שהכרתי באחד הימים בשכונה.”

“ויליאם זה שמו של הבחור, הה, הה,” נהם אביה.

“כן,” ענתה, “עם הזמן התאהבנו ואנו מבלים לעיתים קרובות לאחר הלימודים. אנחנו יושבים על אחד הספסלים ומשוחחים, לא עשינו שום דבר רע שיכול לבייש אתכם. אולי אם תכירו אותו תוכלו לחבב אותו, ובכלל, מהיכן כל הידע שלכם עליו ועל משפחתו?” שאלה אמיליה, “מי סיפר לכם על המפגשים שלי עמו?”

“אני בעל מניות בנמל, שכחת?” אמר אביה, “את לא יכולה להיפגש עם בחור שבא ממשפחה שאינה ממעמדנו, השמועה על כך תתפשט במהרה ולא נוכל להסתובב בעיר ולהביט בעיני האנשים. מעתה, המפגשים חייבים להיפסק!” ציווה האב, “ואם אשמע שוב שנפגשתם, אדאג שיפטרו אותו מהנמל ושלא ימצא עבודה בשום מקום בעיר. מעתה, מהמכללה תבואי ישר הביתה, שום עצירה בדרך.”

“אתה לא תפטר אותו, אני אוהבת אותו והוא אותי, אנו מתכננים להתחתן עם סיום לימודיי במכללה. אם תפטר אותו, יותר לא תראו אותי, אני אעזוב את הבית ולא תיראו אותי יותר.”

“לא יקום ולא יהיה! להתחתן עם בן עניים, מה חשבת, שאני אשקיע פרוטה אחת בחתונה הזו. לא אתן לבתי היחידה, על אף אהבתי אליה, לעולל לנו ולעצמה כדבר הזה.”

אמיליה סירבה בתחילה לפסיקת אביה וניסתה להסביר. היא לא חששה מדבריו ופסיקתו של אביה באשר למפגשיה עם ויליאם, אפילו לא היה אכפת לה מבריאותו של אביה, אך לא יכלה להתעלם מכך שוויליאם יפוטר מהנמל. היא ידעה שאביה לא יחוס עליו והוא מסוגל לעשות הכול כדי להפריד ביניהם.

“אני מבקשת שתניח לו,” התחננה אמיליה, “אני מבטיחה לא להיפגש עמו יותר.”

במשך מספר ימים יצאה אמיליה מביתה רק ללימודים במכללה ובתום הלימוד שבה לביתה. בדרכה הביתה, לא יכלה שלא לעבור ליד הספסל שאהבה, עליו ישבה עם ויליאם מידי יום ולא להביט לעברו. אולי אראה אותו שם, חשבה. אמיליה נמנעה מלפגוש את ויליאם שמא ייוודע הדבר לאביה.

באחד הימים, בהגיע ויליאם סמוך לביתו לאחר העבודה, ראה מרחוק התקהלות ושמע צעקות שבר. ויליאם שלא ידע את פשר המהומה, אץ רץ לביתו ומצא את אימו שכובה במיטה וסביבה צוות רפואי המנסה לטפל בה בעת שהיא ממררת בבכי.

ויליאם לא הבין את פשר המהומה והסיבה לבכי של אימו, היא לא הפסיקה לבכות ולא ניתן היה לקבל ממנה מידע כלשהו, גם האנשים שטיפלו בה לא יכלו לספק לו מידע בשל עיסוקם באותו רגע.

לאחר זמן רב, התאוששות והפסקות קצרות בין בכי לבכי, סיפרה לו אימו: “בשעת הצהריים התדפקו על דלת ביתנו מספר חברים מהעבודה בנמל וסיפרו כי מכולה נפלה מהמנוף על מספר עובדים. חלקם פצועים קשה וחולצו וחלקם הרוגים שטרם חולצו ונותרו תחת המכולה.” אימו המשיכה ואמרה, שלדברי השוטרים, במשך כל השעות מאז האסון, מנסים הם וכוחות הצלה אחרים לחלצם ולהציל כמה שיותר עובדים. “עד לרגע זה, לא הספיקו המחלצים להרים את המכולה ולא חילצו את כל הלכודים ואני לא יודעת מה קרה לאבא…”

בשומעו את דברי אימו אמר: “עכשיו חזרתי מהנמל, איך לא שמעתי על כך דבר.”

ויליאם רץ ריצת אמוק לעבר הנמל, לעזור למחלצים ככל שיוכל. בהגיעו לנמל, ראה כיצד מוציאים המחלצים את הלכודים אחד, אחד. חלקם עדיין נושמים בשארית כוחם וחלקם ללא רוח חיים. למזלו, אביו היה בין הפצועים וחולץ כשהוא פצוע קשה וללא הכרה אך עדיין נושם בקושי. הוא הובל באמבולנס לבית החולים עם כל הפצועים שחולצו. הוא ביקש מאחד העובדים שלא נפגע לבשר לאימו שאביו חי ונמצא בבית החולים כשהוא נוסע לבית החולים בעקבות האמבולנס.

הנרי היה זקוק למספר ניתוחים בראש ובצלעות. הוא הונשם והוכנס לחדר טיפול נמרץ וטופל על ידי מספר רופאים. לאחר שמצבו התייצב במעט, הובל לחדר ניתוח לביצוע מספר פרוצדורות הכרחיות.

ויליאם המתין בבית החולים במשך כל הלילה לבשורה שיביא עמו הרופא האחראי. הוא נרדם על הכורסה שהייתה בחדר ההמתנה, נגיעה בכתפו העירה אותו משנתו. כשפקח את עיניו, ראה את אימו עומדת מולו ועיניה אדומות מבכי. “מה קורה?” שאלה אימו, “מה שלום אבא?”

“המצב קשה מאוד,” אמר ויליאם, “הוא בחדר הניתוח ואני מחכה לתשובות מהרופאים.”

ויליאם ראה את הרופא האחראי מתקרב. הוא הושיב את אימו בכורסה והלך לשמוע מה בפיו. כשקרב אליו ראה את העצב שבפניו והבין מיד. “עשינו הכול,” אמר הרופא, “לאביך לא היה סיכוי מלכתחילה, אני מצטער,” אמר.

ויליאם לא ידע כיצד יבשר לאימו את הבשורה הנוראה על מות אביו שהיה הכול בשבילה. כיצד תקבל אימו את הידיעה על מות בעלה. הוא ידע שמצבה של אימו לא יוכל לשאת את הבשורה המרה וחשש מתגובתה מהידיעה שאביו הלך לעולמו. הוא ביקש מהרופא לשלוח אחות שתהיה לצד אימו כשיבשר לה את הבשורה המרה.

לשמע הבשורה שבעלה מת על שולחן הניתוחים, ליבה נשבר. היא לא יכלה לעכל את המוות האכזרי של בעלה וליבה חדל לפעום. במשך זמן רב ניסה צוות בית החולים להחיותה ללא הצלחה והיא נפטרה בזרועות ויליאם ההמום והשבור מהאסון הכפול שנפל עליו לפתע מבלי שהתכונן לכך.

חברת הקבורה העירונית סירבה לקבור את הוריו בבית העלמין שבעיר, לכן נאלץ ויליאם לקבור אותם בקבר כפול בבית העלמין שבשכונת העוני.

אנשי השכונה, ובעיקר עובדי הנמל שהכירו את הוריו, לא הותירו אותו בימי האבל לבדו לרגע. כמו כן חזרו וסיפרו לו בפרטי פרטים את שאירע בנמל והסיבות האפשרויות שגרמו לנפילת המכולה מהמנוף שגרם לאסון הנורא.

על אף האסון, שהיה ידוע לכול ופורסם באמצעי התקשורת, איש מאנשי שכונת היוקרה שעבדו בנמל לא בא לנחם את ויליאם בימי אבלו. להפתעתו הרבה, גם אמיליה לא הופיעה בביתו ולא שמע ממנה דבר, הגם שהיה בטוח שידעה על האסון. כשהתעשת, הבין שאיש מאנשים המועטים מהשכונה העשירה שעבדו בנמל לא נהרג ולכן הניח שזו הסיבה שלא ראו צורך להשתתף בניחום האבלים.

ויליאם התאכזב מאוד בעיקר מאי-הופעתה של אמיליה לנחמו בדיוק כשהיה זקוק לה. הוא ניסה לחשוב מה הסיבה להתנהגותה המוזרה, במיוחד לאור האהבה העזה שחשו זה לזו וההבטחות ההדדיות למסד את הקשר ביניהם ואף לברוח יחד ולהתחתן. ככל שניסה להתאמץ לא יכול היה למצוא תירוץ שיכול היה לגרום לאמיליה לנתק את הקשר ביניהם באופן חד כל כך.

ויליאם נותר באחת, יתום מאב ואם והוא צעיר בתחילת דרכו. מחשבותיו הובילו אותו לילדותו בבית הקטן, שעל אף מצבו הרעוע, היה בית חם ואוהב שלא חסר בו דבר. כן נזכר, כיצד אימו המתינה לו ולאביו מידי ערב לשובם כשהם עייפים ומלוכלכים, בתחילה בשובו מהלימודים ואחר כך מהעבודה עם המטעמים שהכינה מהמצרכים שקיבלה לעיתים מאחד הבתים תמורת עבודתה. הוא גם זכר והצטער על כך שהעציב את הוריו לאחר שהחליט לעזוב את הלימודים ולהתחיל לעבוד בגיל צעיר כל כך.

ויליאם ישב בבית הריק ולא מצא את מקומו. על אף געגועיו לאמיליה, כעס מאוד שניתקה את הקשר עמו באופן פתאומי. מה יהיה עליי עכשיו, חשב, בודד בעולם, בשכונת עוני, ללא מקצוע, לא אוכל להתקדם בעבודה או בכל עבודה אחרת וכל חיי אעבוד כסבל, איזה עתיד צפוי לי? חשב.

ערב אחד, כששב ויליאם לביתו החשוך מעמל יומו בנמל ועייף מהמשאות הכבדים שסחב על גבו, חיכתה לו אמיליה, בפנים מושפלות כשעיניה אדומות מבכי. ויליאם אומנם הבחין בצללית כלשהי, אך חשב שדמיונו מתעתע בו. לכן, לא התייחס לנוכחותה והתקדם לעבר המקלחת שכל כך אהב לעשות בתום יום העבודה.

אמיליה קראה בשמו כשקולה משולב בבכי, אך ויליאם לא שמע את קריאתה והמשיך בדרכו למקלחת. היא התלבטה, מה לעשות לאור התעלמותו מנוכחותה. אולי לא ראה אותי ולא שמע את קריאתי, חשבה. על כל פנים, היא לא יכלה להמשיך לשהות בביתו מפאת הכעס והעלבון שבו הייתה שרויה ויצאה. המחשבות על הסיבה להתנכרותו לא הניחו לה עד שהגיעה לביתה, הסתגרה בחדרה עם מחשבותיה. אף שהתעלמותו של ויליאם מנוכחותה ומקריאתה בשמו העציב אותה מאוד, זקפה את זה לכאב על מות הוריו שטרם הגליד. אולי החושך והכעס על המוות הפתאומי והאכזרי של הוריו הם הסיבה להתעלמותו בסופו של דבר שגרמה לניתוק הקשר ביניהם.

בצאתו מהמקלחת, כשרק מגבת מכסה את גופו החטוב, ניסה ויליאם לברר לעצמו את פשר הצללית שראה בחושך לפני כניסתו למקלחת, נדמה לי ששמעתי קול חרישי הקורא לי, חשב. הוא לא יכול היה לסלק מראשו את המחשבות, גם כשהכין לעצמו ארוחת ערב צנועה כמידי ערב, שכללה חביתה משתי ביצים, פרוסה דקה של קותלי חזיר שקנה במכולת השכונתית וכוס תה. זה כל שהיה באפשרותו להכין מהמצרכים שקנה במעט הכסף שקיבל כתמורה השבועית לעבודתו.

מחשבותיה של אמיליה הנעולה בחדרה וגעגועיה לוויליאם אהובה, לא נתנו לה מנוח. היא סירבה להצטרף להוריה לארוחת ערב על אף קריאותיהם, ונרדמה.

בבוקר, אכלה אמיליה לבדה את ארוחת הבוקר, ולפני שהוריה התעוררו משנתם עזבה את הבית לכיוון הספסל הקבוע בו ישבו היא וויליאם מידי יום וחלקו ביניהם את אהבתם. כך ישבה אמיליה כשעה, לפני הלימודים במכללה, כשהמחשבות אודות אהובה מתרוצצות בראשה. כך היא נהגה מידי בוקר, מהבית לספסל ולמכללה, לפי הסדר הזה במשך מספר ימים, בתקווה לראות אם במקרה יחלוף ויליאם על פניה לפני צאתו לעבודה, כפי שהוא היה עושה מידי יום. להוריה סיפרה כי עליה להיות במכללה מוקדם מהרגיל בזמן הקרוב לצורך עבודה מיוחדת שהטילו עליה המרצים במכללה.

באחד הימים, כשישבה כדרכה על הספסל, ראתה מרחוק את ויליאם פונה לכיוון הספסל, פניה אורו בראותה אותו. היא, שכעסה מהתעלמותו כשביקרה בביתו בימי האבל, השתדלה מאוד לא להראות את שמחתה אף שמאוד רצתה לרוץ לקראתו ולחבקו.

משהתקרב, שאלה אמיליה: “מדוע התנתקת ממני?”

“מדוע לא באת לנחם אותי? אל תגידי שלא ידעת על האסון שקרה לי,” השיב לה ויליאם, “כל העיר ידעה, האסון שקרה למשפחתי היה כבד מנשוא, ראשי הסתחרר וכאב, הצער על מות הוריי לא נתן לי את הכוח לחשוב על דבר אחר זולת הצער במותם.”

“ידעתי,” ענתה, “אך לא יכולתי להגיע.”

“מדוע לא יכולת?” שאל.

“לא יכולתי,” ענתה. היא לא רצתה לספר לו שהייתה בביתו בימי האבל. “לאחר שסיפרתי להוריי על היכרותנו ותוכניתנו להתחתן, אבי בעיקר יצא מדעתו מרוב כעס, בשום אופן לא היה מוכן לשמוע את דבר אהבתנו. יתר על כן, הוא בישר לי על הסכם שערך עם אביו של קוסקו, שהוא בן העשירים ולדעתו מתאים לי יותר והוא במעמד דומה לשלנו וראוי שאני אתחתן איתו.”

“אני מכיר את קוסקו בן העשירים. איך חשב אביך לשדך אותך עם הבריון הזה, הסנוב וגס הרוח. לפי השמועות, אף אחד או אחת משתי השכונות לא סובל אותו. זה מה שאביך מאחל לך?”

“אני יודעת שאבי חשב רק על טובתי, אבל אני כמובן שסירבתי. אבי, ששמע על סירובי להתחתן עם הבחור שבחר למעני, איים עליי שאם אמשיך להיפגש איתך, ידאג לפיטוריך מהנמל. אבי יכול לעשות כן, כי הוא אחד מבעלי המניות בנמל ומילה שלו תגרום לפיטוריך המיידיים. ידעתי שאם תפוטר מהעבודה, במיוחד בעת הזו, לא יהיה לך רצון למצוא עבודה חדשה, תתייאש ותישבר ואת זאת לא יכולתי לסבול. לכן, הייתי חייבת לקבל את מצוותו, ומאותו רגע נאלצתי ללכת מהמכללה הביתה מבלי להתעכב באף מקום.”

“לא ידעתי על כך,” אמר ויליאם, “אבל יכולת יום אחד לוותר על המכללה ולבוא לביתי בימי האבל, הרי לא יצאתי לעבודה באותם ימים והיינו מלבנים את המצב.”

“לא יכולתי,” אמרה אמיליה, “חששתי שאם ייוודע לאבי, ויש לו אפשרות לדעת, לא אסלח לעצמי אם תפוטר מהנמל. אל תחשוב ששכחתי אות., מידי בוקר, לפני לכתי למכללה, באתי לספסל בתקווה שאולי אפגוש אותך, רק שם, יכולתי לראות אותך בדמיוני ולחוש את אהבתך גם כשלא היית לידי.”

לאחר ליבון הבעיות שצצו ביניהם ושגרמו לניתוק הזמני, המשיכו ויליאם ואמיליה לתכנן את עתידם ולממש את אהבתם.

היא חזרה על הצעתה לברוח יחד ולהתחתן בעיר אחרת הרחק מהוריה, “זו הדרך היחידה אם אנחנו רוצים להיות ביחד,” אמרה, “אני בטוחה שתמצא עבודה בכל עיר אחרת ואני אמשיך בלימודיי במכללה אחרת ואולי גם אמצא עבודה חלקית כמורה באיזה בית ספר.”

“ואם לא,” אמר ויליאם, “מה יהיה עלינו? כיצד נתפרנס? איך נממן את לימודייך?”

“יש מלגות,” ענתה, “בזמני החופשי אמצא עבודה כלשהי עד שנתבסס, אולי גם אתה תוכל ללמוד מקצוע שיאפשר לך למצוא עבודה ראויה ולא לחזור לעבודת הסבלות שבה אתה נמצא.”

כך ישבו על הספסל וכל רעיון שאמיליה העלתה, נפסל על ידי ויליאם. לשמע תשובותיו, פרצה אמיליה בבכי ואמרה: “אתה רוצה לאלץ אותי להישמע לאבי ולהתחתן עם מי שאיני אוהבת? אתה חושב שהעושר בו אהיה שרויה מעניין אותי? כל שמעניין אותי זה להיות איתך, בזרועותיך. אם גורלי נגזר לחיות בעוני, ככול שיידרש, אני מסכימה, העיקר שנהיה יחד, גם אם הקושי יימשך זמן רב, טוב לי יותר מלהינשא לאדם שאיני אוהבת.”

ויליאם לא יכול היה להתעלם מדבריה ומאהבתה אליו. הוא לא היה סולח לעצמו אם היא הייתה מתנתקת ממנו. “בסדר, אני מסכים,” אמר ויליאם, “איך עושים את זה? מה עושים עכשיו?”

“נברח,” אמרה אמיליה.

“למען אהבתי לך,” אמר ויליאם, “אני מוכן לעזוב את השכונה בה גדלתי ולהצטרף אלייך לעתיד חדש, יהיה אשר יהיה. לא יהיו לי נקיפות מצפון אם אעזוב את העבודה בנמל ואת השכונה, ממילא אין ולא היו לי חברים בשכונה הזאת, את חברתי היחידה. אבל את, איך תעזבי את בית הורייך?” שאל ויליאם.

“אל תדאג. אם הסכמת להצעתי, עשינו חצי דרך, החצי השני עליי, אני אמצא דרך לברוח ולהצטרף אליך, רק צריך להחליט לאן לעבור, לקבוע מקום למימוש ההחלטה.” שניהם ידעו, שלקבל החלטה זה דבר אחד ולבצע אותה זה משהו אחר. הם נפרדו, תוך החלטה שייפגשו שוב למחרת, לתכנן את דרך הפעולה באופן סופי.

בדרך לביתו, חשב ויליאם על הסיכויים והסיכונים שבהחלטתם, בעיקר על הסיכונים. למרות שידע שאהבתה של אמיליה אליו לא יודעת גבול וכי היא תעשה הכול להצלחת המבצע, ידע גם שלה תמיד יש לאן לחזור. על אף הריב עם הוריה על בריחתה, בהיותה בת יחידה ואהובה תמיד יקבלו אותה. במיוחד אם תציית לאביה ותתחתן עם הבחור שהוא יבחר למענה. אך הוא, לאן יחזור? לכל היותר, יוכל לחזור לשכונת העוני וספק אם בנמל יסכימו לקבלו לעבודה בחזרה לאחר שאביה ישמע שברח עם בתו.

למחרת, הם נפגשו ליד ספסלם הקבוע, סיכמו את דרך הפעולה של כל אחד מהם, נותר להחליט באיזה עיר הם רוצים לנסות את מזלם. כמו כן החליטו שלא לדבר עם אף אחד ולו הקרוב ביותר על מנת לא להכשיל את המשימה.

“לאן ניסע?” שאלה אמיליה.

“לפלימות’,” ענה ויליאם, “עיר נמל אחרת לגמרי שאיש לא יכירנו והורייך לא יוכלו למצוא אותנו ושם אוכל למצוא עבודה בנמל.” היא חיבקה אותו בחום והסכימה כמובן להצעתו. “נסתלק מכאן כמה שיותר מהר,” אמרה.

הם עצרו לרגע את מחשבתם, ולפתע שניהם כאחד אמרו: “הוחלט!” “בעוד יומיים,” אמרה אמיליה, “בשעה שבע ושלושים בבוקר, כשאני אמורה ללכת למכללה, ניפגש בתחנת הרכבת שתיקח אותנו למחוז חפצנו.” כמו כן החליטו שכל אחד ישתדל להביא עמו כסף ככל שיוכל, הגם שידעו שמדובר בסכומים קטנים מאוד.

אמיליה הגיעה לביתה כרגיל, נכנסה והמתינה עם אימה שחזרה מטיוליה הקבועים עם חברותיה וממסע הקניות שערכה עמן, לאחר שישבו בבית קפה וריכלו על כל המי ומי, והמתינו לאון שיחזור מעבודתו לעת ערב.

הפעם, שלא כמנהגה לאחרונה, התיישבה לארוחת הערב עם הוריה. בארוחה שאל אביה, שלא ידע על הפסקת לימודיה במכללה, איך מתקדמים הלימודים? אמיליה שיקרה וסיפרה מה קורה במכללה. אביה שמח לשמוע שאמיליה שמעה להוראתו, לשוב מיד אחרי הלימודים הביתה, נושא החתונה לא עלה בארוחה.

ארוחת הערב בביתה של אמיליה הייתה, כמו בכל יום, פולחן שלם וארכה כשעתיים. כל אחד מבני המשפחה סיפר איך עבר עליו יומו, מה תוכניותיו למחרת היום ועוד דברים ששעממו אותה. כך נהגו מידי ערב והשמחה שררה במעונם, למעט אמיליה שהשתדלה שהוריה לא ירגישו בעצב שהיה מנת חלקה בימים האחרונים. אימה סיפרה על חברותיה ועל השמועות המסתובבות בעיר, על בגידתה של זו ועל התנהגותה המופקרת של השנייה. אביה סיפר על עבודתו וכמה הרוויח מהשקעותיו בבורסה ומניות נוספות שרכש שלדעתו יניבו בעתיד הון עתק. “כל זה למענך אמיליה,” אמר, “למען עתידיך. אני מתכנן לך עתיד מזהיר בתום לימודייך במכללה.” כל שנאמר בארוחת הערב לא עניין את אמיליה, כל מחשבותיה היו כיצד תוכל לברוח מביתה ולעזוב את העיר עם ויליאם מבלי שהוריה ידעו על כך.

“בלימודים הכול בסדר, אבא,” אמרה אמיליה, “הציונים שלי מעולים ואני עומדת לסיים את השנה השנייה. בעוד יומיים, לקראת סיום השנה, עורכים בחוג שלי סיור לימודי בן שלושה ימים הכולל סיורים והרצאות בנושאים שלמדנו במשך הסמסטר האחרון. לאחר הסיורים ייערכו מבחנים ומי שלא יעבור אותם לא יוכל להמשיך את הלימודים בשנה הבאה, לכן אני מבקשת את אישורכם לצאת לסיורים.”

אביה ששמע על הצלחתה בלימודים הסכים מיד לצאתה לסיור, הוא לא חשד לרגע שבתוכניתה לברוח עם ויליאם.

למחרת, במפגש הרגיל עם ויליאם בספסל הקבוע, בישרה לו אמיליה על הסכמתם לנסיעתה לסיור הלימודים, לכאורה, למשך שלושה ימים. כמו כן המשיכה ואמרה שלאור הסכמת הוריה לנסיעה, אין לה בעיה לארוז חפצים כרצונה. שמחתם הייתה רבה, אך מהולה בחשש לצפוי להם בעתיד במקום החדש לאחר החתונה. הם נפרדו וסיכמו להיפגש מחרתיים בתחנת הרכבת הסמוכה לשכונתו של ויליאם עם כל חפציהם ומעט כסף שיצליח כל אחד לגייס.

לוויליאם לא הייתה כל בעיה באריזת חפציו, כמו כן היה לו סכום כסף לא קטן שחסך מעבודתו ועוד ירושה קטנה שהותירו לו הוריו וכן הפיצויים שקיבל מהנהלת הנמל לאחר מות אביו. גם סכום חודשי קבוע שאמור לקבל בעת שישכיר את דירת הוריו. הוא דאג להודיע למעסיקיו שהוא מתפטר מאחר ואינו מסוגל לעבור ליד המקום בו אביו מצא את מותו.

לעומתו, לאמיליה היו חששות כבדים ביודעה כי יהיה עליה לקחת עמה חפצים רבים. לשם כך היא זקוקה למספר גדול של מזוודות. מה תגיד להוריה, למה היא צריכה כל כך הרבה דברים לשלושה ימים. חששה היה, שהוריה יחשדו בה ויגלו את תוכניתה, לכן החליטה לקחת רק את ההכרחיים לימים הראשונים, שתי מזוודות בלבד.

בהגיע מועד הנסיעה, הזמינו הוריה מונית, שתיקח אותה לתחנת הרכבת, ציידו אותה בלא מעט כסף, “שלא יחסר,” אמרו. יחד עם כספה שחסכה במשך השנים מדמי הכיס שהעניקו לה הוריה בנדיבות, היה בידה סכום כסף לא מבוטל שיספיק להם להתנהל במקום החדש ולשכור חדר צנוע למספר חודשים.

ויליאם ואמיליה נפגשו בתחנת הרכבת, מלאי התרגשות מהמסע אל הלא נודע. איש מהם לא איחר למפגש שמא יצטרך מי מהם להמתין.

בהגיעם לתחנה, עלו על הרכבת שתובילם לפלימות’, בשמחה ושלובי זרוע, העלו גם את הכבודה והתפללו שהרכבת תיסע כבר. חששם היה שעיכוב, קל שבקלים, עלול לסכל את משימתם.

“אני מקווה שלא נצטער,” אמר ויליאם בעודם מתיישבים, “אני ממש מודאג מהצעד שעשינו.”

“אני לא מודאגת,” אמרה אמיליה, “כל זמן שאנחנו ביחד, נסתדר.”

“אני מקווה,” ענה ויליאם.

מטרתם היה לנסוע לפלימות’ ולרדת בתחנה הסופית, ואם יהיה צורך יעלו על רכבת נוספת לעיר אחרת רחוקה יותר. החשש שהוריה יחלו בחיפושים לאחר שלושת הימים שאמיליה אמרה להם, הובילה אותם למחשבה שצריך להתרחק ככל האפשר.

בהגיעם לפלימות’ בשעות המאוחרות של היום, החלו קודם כול בחיפוש מקום להניח את הראש ולישון בפעם הראשונה ביחד, באותו חדר ובאותה מיטה. מאז היותה נערה, החליטה אמיליה, בניגוד לכמה מחברותיה, שעד החתונה לא תנהל מערכת יחסים שיגרמו לה לעשות דברים שלא הייתה מעוניינת בהם, ועל אף אהבתה העזה לוויליאם, לא חשבה לרגע לחרוג ממנהגה גם בהיותם יחד באותה מיטה.

השעה המאוחרת לא אפשרה להם למצוא חדר סביר בעיר הגדולה. לא היה אכפת להם היכן החדר ומה מצבו, העיקר לשים את הראש על המיטה ולישון. מחר, חשבו, יהיה להם יום שלם למצוא מקום ראוי להתגורר בו. הם נדדו מבית מלון אחד למשנהו בחיפוש אחר חדר פנוי, אך בכל מלון נאמר להם שכל החדרים תפוסים.

לאחר שהגיעו, כמעט לפנות בוקר לאחד המלונות ונדחו מחוסר חדרים, התיישבו על אחד הספסלים שבגינת המלון, ולמרות הקור העז וכשהם מחובקים החליטו באין ברירה לבלות את הלילה על הספסל ולנמנם עד יעלה השחר, אולי המחר יביא עמו בשורות טובות. למרות הקור, העייפות גברה והם נרדמו.

עם אור ראשון החלו ויליאם ואמיליה לנדוד שוב עם כל הכבודה שלהם שלא הקלה על תנועתם, עד שבאחד המלונות, פקיד הקבלה שראה בפניהם את הייאוש, קרא להם ואמר, בהצביעו על איש שישב על אחד הכיסאות בלובי המלון ולגם את הקפה של הבוקר, לאיש ההוא יש מספר חדרים שהוא משכיר ואם יהיה לכם מזל, אולי יש לו חדר פנוי.

ויליאם פנה לאיש: “האם יש לך חדר להשכיר לנו למספר ימים עד שנתארגן?” שאל.

“גם ליותר מזה,” ענה האיש.

“כמה יעלה לנו לשכור לחודש?” שאל.

“אם תשכירו לחודש אחד יעלה לכם 300 פאונד, אך אם תשכרו ליותר זמן, הסכום ילך ויקטן ככל שתתארך תקופת השכירות.”

“האם נוכל לשכור לחודש אחד ולאחר מכן נחליט?” שאל ויליאם.

“כן,” ענה האיש.

“אם כך, הנה לך 300 פאונד לחודש מראש,” אמר ויליאם. לא היה לו צורך לראות את החדר קודם לתשלום. במצבם, ולנוכח העובדה שלא ידעו לאן לפנות ולמי, לא ניתנה להם אפשרות לבחור. המחשבה שיעברו לילה נוסף כמו הלילה הקודם העביר בהם חלחלה.

האיש הוביל אותם לבניין לא חדש במיוחד, ואף עזר להם לשאת חלק מהכבודה במעלה המדרגות. בהגיעם לקומה השלישית, פתח האיש את דלת החדר והם נכנסו פנימה.

גם אם החדר לא היה מפואר במיוחד, היה סביר בהחלט, במיוחד שהיה מרוהט, עם חלון שנשקף לחזית הבניין, מטבחון וחדר שירותים קטן הכולל אסלה, מקלחת וכיור.

“לדעתי, החדר נראה סביר בהחלט לתקופת המעבר וניתן לגור בו עד שנסתדר,” אמרה אמיליה.

“בואי לא נחליט עכשיו לגבי ההמשך ולא נאמר לאיש דבר בקשר לכך,” אמר ויליאם, “בואי נראה איך נעבור את החודש, נכיר את הסביבה ונחליט.”

הם קיבלו את המפתח לחדרם והחלו בניקיונות. שניהם צעירים וחזקים ועבודה קשה לא הפחידה אותם, בעיקר לא את ויליאם. הניקיון היה קל מאוד לעומת עבודתו בנמל. ויליאם עשה את עבודות הניקיון הקשות ואמיליה טיפלה בארון וסידור חפציהם. לכל אחד היו מספר מדפים בארון וזה הספיק די והותר לכבודה הצנועה שהביאו עמם. לקראת הצהריים, סיימו את עבודות הניקיון ואת סידור הארונות.

“עכשיו מתקלחים והולכים לישון,” אמרה אמיליה, “זה מספר ימים שלא התקלחתי ולא ישנתי כמו שצריך מרוב חששות שהכול יתבטל.”

“את תלכי להתקלח,” אמר ויליאם “ואני אחפש מקום קרוב לקנות מעט מצרכים ועיתון.”

“למה עיתון?” שאלה אמיליה, “מה מעניין אותך בחדשות בעיר הזאת שאנו לא מכירים אותה?”

“לא מעניין אותי כלום בעיתון,” אמר, “אבל בעיתון יש מדור דרושים ואולי אמצא בו עבודה ככל שתהיה, שתתאים לכישוריי המעטים.”

“אתה חכם,” אמרה אמיליה והלכה להתקלח.

ויליאם חזר מהעיר ובידו עיתון ומצרכים שיספיקו להם למספר ימים. כשסיימה להתקלח, נכנס ויליאם אף הוא אחריה. “מים כל כך חמים לא היו לי גם בבית,” אמר ויליאם בצאתו מהמקלחת.

לאחר המקלחת הכין ויליאם ארוחת צהריים, שכן אמיליה מעולם לא נכנסה למטבח בביתה. אומנם הוא ידע שהיא מאוד חרוצה, אך הבישול ממנה והלאה. הם נהנו מהאוכל שוויליאם הכין, ולאחר הארוחה שניהם יחד הדיחו את הכלים. התלאות והעבודה הקשה שהשקיעו בדירה התישו אותם, והם נפלו על המיטה באפיסת כוחות וישנו מחובקים עד למחרת בבוקר.

השמש של הבוקר שנכנסה מבעד לחלונם חסר הווילונות, העירה אותם משנתם בשעה מוקדמת. לאחר ארוחת בוקר קלה, פרוסה מרוחה בחמאה וכוס תה, אמרה אמיליה: “היום מתחתנים!”

ויליאם לא שמע את קולה בהיותו עסוק בקריאת מודעות דרושים בעיתון שרכש בתקווה למצוא מקום עבודה. “היום מתחתנים!” חזרה אמיליה שוב על קריאתה.

“אני חושב שיש משהו שיכול לעניין אותי,” אמר ויליאם. אמיליה ששמעה את דבריו, קפצה כנשוכת נחש וישבה בחיקו, “בוא נראה,” אמרה.

ויליאם קרא בקול את המודעה: “דרוש שליח לחברה גדולה עם אפשרויות קידום ומשכורת הוגנת,” היה שם מספר טלפון ליצירת קשר.

“מאוד רציתי שקודם נלך לבית העירייה להתחתן,” אמרה אמיליה.

“מה בוער?” שאל ויליאם, “חשוב יותר לגשת לריאיון העבודה, החתונה תחכה עוד יום יומיים.”

“אתה יודע שברגע שתתחיל לעבוד זה לא יהיה עוד יום יומיים, עד שיתנו לך יום חופש יעברו חודשים.”

“מה המהירות?” שאל ויליאם.

“למה ברחנו?” הקשתה אמיליה, “לא בשביל להתחתן?”

“אולי נמתין יותר מיום יומיים, נבקש ריאיון ואולי יאיר לנו המזל,” אמר ויליאם.

“אני מסכימה,” אמרה, “בוא נחפש טלפון ונתקשר.”

כשהמודעה בידיו, נסעו למלון בו פגשו את האיש שהשכיר להם את החדר וביקשו מפקיד הקבלה להתקשר.

הפקיד, שהכיר אותם מהביקור הקודם וזכר את ייאושם, הסכים לאפשר להם לשוחח בטלפון של המלון. “רק שיחה אחת,” ביקש פקיד הקבלה, “אסור לי,” אמר. לאחר הצלצול הראשון היה מענה בצד השני.

“שלום,” אמר ויליאם, “קראתי את המודעה בעיתון שאתם מחפשים שליח.”

“כן.” ענה הקול מהעבר השני.

“לפי המהירות שהאיש ענה לטלפון, נראה לי כי דחוף להם למצוא עובד,” אמר ויליאם, “כנראה שלא היו מספיק אנשים שענו למודעה. נראה שאנשים לא שמחים לעבודה מסוג זה,” אמר.

“טוב, בשלב זה אנחנו לא יכולים לזלזל באף אפשרות,” אמרה אמיליה.

“האם יש לך ניסיון בעבודה מסוג זה?” שאל הקול שמעבר לקו.

“לא,” השיב ויליאם. “אבל אני צעיר, חרוץ ומוכן לעבוד בכל עבודה.”

“העבודה דורשת מהעובד שעות עבודה רבות מעבר לשעות המקובלות, האם תסכים לכך?” שאל הקול. “כן,” ענה ויליאם. הוא הוזמן למחרת היום למשרדי החברה, לריאיון העבודה, הראשון בחייו.

“מה עושים? מה אומרים? מה אם ישאלו אותי דברים שאיני יודע להשיב עליהם?” שאל ויליאם.

“אין מה לדעת,” אמרה אמיליה, “שליח זו לא עבודה מסובכת ואינה דורשת ידע מוקדם.” הם שבו לחדרם והתחילו בחזרות על שאלות ותשובות, ויליאם ענה לכל שאלותיה.

“ענית יפה מאוד,” אמרה אמיליה, “אבל זה לא אומר שזה מה שישאלו. אם לא תתרגש בריאיון, אני בטוחה שתוכל לענות על כל שאלה.”

למחרת, בשעה היעודה, הלכו אמיליה וויליאם לריאיון. בניין החברה היה מפואר ביותר, בראש הבניין נכתב: “שותפות עורכי דין”.

“מפחיד!” אמר ויליאם.

“שום דבר לא מפחיד,” ענתה אמיליה.

בהיכנסם, הוזמן ויליאם על ידי המזכירה שישבה מעבר לדלפק מפואר, להיכנס לחדר ההמתנה ולהמתין “עד שסגן המנהל יקרא לך.” אמרה.

“מה שמך?” שאלה המזכירה.

“שמי ויליאם, נעים מאוד.”

“שמי קייט, אמרה.

בהביטו בקייט, לחש ויליאם לאמיליה: “את יותר יפה ממנה.” אמיליה הסמיקה, “תיזהר,” אמרה, “אם היא תשמע אותך, אין ריאיון,” אמרה.

לאחר מספר דקות, הזמינה קייט את ויליאם להיכנס לחדר סגן המנהל ואמיליה נשארה בחדר ההמתנה, ישבה באחד הכורסאות וקיוותה לבשורות טובות.

החדר בו ישב סגן המנהל היה גדול, כמעט פי שניים מחדרם. מעבר לשולחן הגדול והמפואר ישב איש מעונב וראו עליו שהוא אדם חשוב בחברה. על קירות החדר תלויות תמונות מקוריות של ציירים, בטח של ציירים מפורסמים, חשב. בחדר פזורים שתי ספות מבד קטיפה, שני כיסאות תואמים ושולחן זכוכית קטן באמצע. אף שסגן המנהל נראה איש חשוב, הוא היה גוץ שבקושי ניתן לראותו מעבר לשולחן.

“שב בבקשה,” פנה האיש לוויליאם.

“מה שמך?” שאל המראיין.

“שמי ויליאם,” ענה.

“אולי תספר לי מעט את קורות חייך, עיסוקך הקודם, איזה שכר אתה מצפה לקבל בתמורה לעבודתך?” שאל המראיין.

ויליאם סיפר בקצרה את קורות חייו, החל ממקום מגוריו ולימודיו בבית הספר. כן סיפר, שנאלץ להפסיק את לימודיו מגיל צעיר על מנת לעזור בפרנסת המשפחה, על מות הוריו וכי עבד בנמל מבוקר עד ערב. הוא לא הסתיר דבר.

המראיין התרשם מסיפור חייו ובעיקר מיכולתו לעבוד קשה ובשעות לא מקובלות. “מה אתה דורש כשכר?” שאל המראיין.

“אני לא יודע,” ענה ויליאם, “אני משלם שכר דירה בסך 300 פאונד לחודש ואני עומד להתחתן בימים אלה, כך שאיני יכול לענות לשאלה זו. מה אתם מציעים?” שאל ויליאם.

“בשלב ההתחלה אנו מציעים 150 פאונד לשבוע, לשמונה שעות עבודה ביום. במידה ותידרש לעבוד שעות נוספות, ואתה תידרש, תתוגמל בהתאם.”

“זה נראה לך?” שאל המראיין.

“נראה לי סביר,” ענה ויליאם.

“יפה,” אמר המראיין, “אך דע לך! אתה תצטרך לעבוד גם בשעות לא מקובלות וגם מחוץ לעיר. האם יש לך רישיון נהיגה?” שאל.

“לא,” ענה ויליאם. “אם תאפשרו לי אני מוכן ללמוד. בינתיים אעשה את עבודתי באופניים, אם זה אפשרי.”

“מתי אתה יכול להתחיל?” שאל המראיין.

“אני צריך יומיים להתארגן ואז אתחיל.”

“ובכן, תבוא מחרתיים בשעה שמונה לעבודה בלבוש הולם, בינתיים תעבוד עם אופניים. עם הזמן, אם תשתלב ונהיה מרוצים מעבודתך, נדאג לך לרישיון נהיגה ושיהיה בהצלחה,” סיים המראיין את הריאיון.

בצאתו ממשרדו של סגן המנהל, פגש את מבטה של אמיליה, כמו שואלת: “נו?”

“יש עבודה!” אמר ויליאם, “מחרתיים ישתנו חיינו.”

“הסבר ונמק,” אמרה, “לא למתוח אותי.”

“בואי נחגוג בארוחת צהריים, שלא עשינו מעולם ואמסור לך פרטים,” אמר ויליאם.

לאחר ימים רבים שלא אכלו ארוחה מסודרת, הזמינו ארוחה כיד המלך, הכוללת המבורגר, סלטים, כוס יין משובח ולבסוף קינוח מתוק.

בעת הארוחה, כטוב ליבם במזון המשובח וביין, סיפר לה ויליאם בפרטי פרטים את אשר אירע בריאיון, וכי נראה לו שמצא חן בעיני המראיין.

על אף שמחתם על העבודה החדשה, התעצבה אמיליה מכך שהעבודה כוללת גם שעות לא מקובלות שעלולות לשבש את מהלך חייהם.

“מה שצריך להיות יהיה,” אמר ויליאם. “נתחיל לעבוד, אם לא נהיה מרוצים, תמיד אני יכול תוך כדי העבודה לחפש עבודה אחרת.” בתום הארוחה, שבו שניהם לחדרם והתיישבו לתכנן את הימים הקרובים.

“מתי מתחתנים?” שאלה אמיליה.

“עכשיו כשמצאנו עבודה, נוכל ללכת מחר לבית העירייה ולהתחתן. בשלב ראשון נתחתן ולאחר מכן אולי נעשה מסיבה צנועה כשנכיר אנשים מהעבודה ושכנים.”

אמיליה הסכימה בשמחה להצעתו, ושניהם החלו לאסוף מסמכים שרשם הנישואים צפוי לדרוש. לאחר איסוף המסמכים ועל בטן מלאה, הלכו לנוח.

בשעת הערב יצאו קצת להכיר את העיר וגם מעט לבלות, דבר שלא עשו מעולם. אמיליה שמחה בעיקר מהעובדה שיוכלו לבלות יחד ללא חשש מהוריה, בעיקר מאביה. הם הסתובבו שלובי זרוע בעיר, רכשו כרטיסים לסרט, ואחריו ישבו לשתות קפה בבית קפה קטן סמוך.

בשובם לחדרם, אמרה אמיליה: “הסרט לא היה טוב במיוחד.”

“מה זה חשוב,” ענה ויליאם, “העיקר שיצאנו, בילינו והיינו ביחד.”

אחרי ארוחת ערב קלה עלו על משכבם, שוחחו מעט וישנו שינה עמוקה חבוקים איש בזרועות רעהו.

ויליאם התעורר ראשון בשעה מוקדמת. אמיליה קמה מיד אחריו, “לא יכולתי לישון,” אמרה.

“מדוע?” שאל ויליאם.

“החתונה! שכחת? היום זה אמור לקרות,” אמרה אמיליה.

“טוב, לא צריך להתרגש,” אמר בצחוק.

לאחר ארוחת בוקר קלה, שמו פעמיהם לכיוון בית העירייה. בכניסה, מאחורי דלפק מהודר, ישבה פקידה שקיבלה אותם בסבר פנים יפות.

“היכן יושב רשם הנישואים?” שאלה אמיליה.

“בקומה חמישית, חדר 510,” ענתה הפקידה, “אומנם זה לא יום קבלת קהל, אך בכל זאת תעלו, אולי הוא יקבל אתכם.”

המעלית הובילה אותם לקומה החמישית. בחדר 510 ישב איש חמור סבר שהיה עסוק במסמכים שעל שולחנו ולא שם לב לכניסתם לחדר, אף שדפקו על דלת הכניסה.

ויליאם השתעל קלות על מנת להסב את תשומת לב הפקיד.

“סליחה, לא שמעתי שנכנסתם,” אמר הפקיד. האיש עטה ארשת חשיבות עצמית ואמר: “העומס המוטל עליי רב מאוד ואיני יכול להרים את ראשי מהשולחן מפאת הריכוז הדרוש לביצוע תפקידי, במה אוכל לעזור?” שאל הפקיד.

“אנחנו מבקשים להתחתן!” אמרו שניהם בעת ובעונה אחת.

“מזל טוב, בני כמה אתם?” שאל, “אתם נראים ילדים.”

“אני בן עשרים ואחת,” ענה ויליאם.

“ואני בת עשרים,” ענתה אמיליה.

“בואו נראה את המסמכים שהבאתם,” ביקש הפקיד. הוא עיין מספר דקות במסמכים המעטים שהביאו. “חסרים כמה מסמכים,” אמר. “בנוסף לכך, עליכם להביא שני עדים שמכירים אתכם ויאמתו את רווקותכם.”

“אילו מסמכים חסרים?” שאל ויליאם.

“אני אתן לכם רשימת מסמכים שעליכם להביא בנוסף לשני העדים, כמו כן אני עורך נישואים רק בימי שלישי. היום קיבלתי אתכם למרות שאין קבלת קהל, כי הבנתי שאינכם מהאזור ואתם חדשים בעיר.”

עם רשימת המסמכים שנתן להם הפקיד יצאו מהבניין, הלכו לחדרם ומיד עברו על רשימת המסמכים שנתן להם הפקיד.

“היכן נמצא שני עדים?” שאל ויליאם.

“בוא נחשוב,” אמרה אמיליה.

לפתע אמר ויליאם: “מחר אני מתחיל לעבוד, בטח אתחבר לכמה מחבריי לעבודה, לכשיכירו אותי, אין ספק שיהיו מוכנים להעיד בשבילי.”

“עד שתכיר חברים חדשים מהעבודה ייקח זמן ועד אז לא נוכל להינשא,” אמרה אמיליה.

“לא נורא, אמיליה אהובתי, אנחנו יחד לא? אז הנישואים ימתינו מספר ימים.”

“אני מקווה שלא יותר,” ענתה אמיליה.

כך המשיכו לשוחח על האפשרויות ושוב חזרו לבדוק את המסמכים, “ליתר ביטחון,” אמר ויליאם.

“כואב לי מאוד שהוריי לא יהיו נוכחים בחתונה,” אמרה אמיליה, “לא זה מה שתכננתי שיקרה ביום נישואיי.”

“את רוצה שנזמין אותם?” שאל ויליאם.

“מאוד הייתי רוצה,” ענתה, “אבל אני חוששת שהם יבואו רק על מנת להפריד בינינו שוב.” כך, עד סוף הערב, ידעו ויליאם ואמיליה כי תוכניתם להינשא עומדת להתממש על אף כל המכשולים שעברו.

עם שחר, התעורר ויליאם משנתו, לבש את בגדיו שקנה יום קודם באחד מבתי האופנה – שהרי כך אמר לו המראיין, להגיע לעבודה בבגדים הולמים – הכין לעצמו כריך לארוחת הבוקר שיאכל בעבודה ועמד ללכת לעבודה.

אמיליה, ששמעה את רעש הכלים התעוררה אף היא, נכנסה למטבח ואמרה בכעס מדומה: “חשבת ללכת לעבודה ביומך הראשון מבלי לקבל את ברכתי ומבלי לנשקני?”

“ישנת כמו מלאך,” אמר ויליאם, “ולא רציתי להעירך.”

“זה היום הראשון שלך בעבודה, היית צריך להעיר אותי,” השיבה אמיליה. בעת שוויליאם נשק לה לחשה על אוזנו: “בהצלחה אהובי!”

ויליאם עזב את החדר, לקח את האופניים המשומשים שקנה באחת החנויות בשוק, ויצא לדרכו לעבר הלא נודע.

“האם אצליח? האם אתחבב על מעבידי?” מחשבות רבות התרוצצו במוחו עד הגיעו למשרדי החברה האמורה להיות מעסיקתו.

הוא הגיע למשרדי החברה בדיוק בשעה היעודה והתקבל בחיוך על ידי קייט, מזכירת הקבלה. “אני רואה, שבניגוד לכל העובדים והמנהל, אתה דייקן מאוד,” אמרה קייט.

“אומנם זה יומי הראשון בעבודה ולכן עליי לדייק, אך כך אני, דייקן מאוד בכל משימה.”

לאחר מספר דקות החלו העובדים ועורכי הדין להגיע וכל אחד נכנס לחדרו. ויליאם המתין בקבלה עד בוא המנהל או סגנו שיסבירו לו מה עליו לעשות. לפתע, פנתה קייט לוויליאם ואמרה: “הבוס רוצה לראות אותך.”

ויליאם מעולם לא ראה את המנהל, סגנו הוא זה שראיין אותו. הוא נכנס לחדר המנהל כמי שקפאו השד. “בוקר טוב,” אמר.

“בוקר טוב,” ענה המנהל, “בוא שב.”

“לי קוראים יורק,” אמר המנהל.

“לי קוראים ויליאם, מר יורק.”

“בלי מר בבקשה, מספיק שתקרא לי יורק, במשרד זה אין גינונים מיוחדים לכל אחד קוראים בשמו, בלי מר.” המנהל החל להסביר לו את מהות העבודה שיהיה אמור לבצע.

“אנו משרד עורכי דין, בו מספר רב של עורכי דין שחלקם שותפים וחלקם שכירים. זה אחד המשרדים הגדולים בעיר ויש לנו קשרי עבודה עם המשרדים והעסקים הרבים בעיר ויש צורך לשמור על קשרים אלה, שכן הם מפרנסים אותנו ובעקיפין הם משלמים את שכרך. לכן אנו עובדים שעות רבות ביום ולעיתים גם בשעות לא מקובלות. אין לנו מספיק שליחים וכולם מקבלים את ההוראות מעורכי הדין.”

“הבנתי, מה אני אמור לעשות?” שאל ויליאם.

“סבלנות,” אמר יורק, “אתה תדע הכול. בכל רגע נתון תקבל משימת שליחות. לעיתים זה לבית המשפט, ממנו ואלינו. לעיתים למשרדים או עסקים שונים בעיר. יש לנו קשרים גם מחוץ לעיר, אך בהעדר רישיון נהיגה לא תוכל לבצע אותם. עם הזמן, לאחר שנתהה על קנקנך ונהיה מרוצים מעבודתך, תישלח ללמוד נהיגה על חשבון המשרד. בעיר שלנו זה לא דבר מסובך. ברגע שיהיה לך רישיון נהיגה, נדאג לך לרכב ותוכל לבצע משימות גם מחוץ לעיר. העבודה לא קלה, לא יהיה לך זמן למנוחה למעט מספר דקות בדרך לשליחות, לאכול משהו.” יורק הוציא ממגירתו טלפון נייד ומסר אותו לוויליאם. “מכשיר זה הוא כלי עבודתך העיקרי, בנוסף לאופניים. יהיו ימים שבקושי תגיע למשרד, אתה תתבקש בטלפון, לפני שתגיע למשרד, לבצע משימות נוספות וכן הלאה, האם אתה מוכן?”

“בוודאי, לכן באתי,” השיב ויליאם.

“הנה משימתך הראשונה, קח את המעטפה הזו, המכילה מסמכים חשובים, לבית המשפט ומסור אותם במזכירות. כמו כן, תבקש את תיק מספר 3574/11, תצלם את כל המסמכים שבתיק ותביא אותם למשרד.” כך החל ויליאם את יום עבודתו הראשון.

ויליאם נשלח ממשרד למשרד הביא מסמכים ולקח אחרים. לאחר שסיים את משימותיו בשעה מאוחרת, הגיע לחדרו. את פניו קיבלה אמיליה כשהשולחן ערוך לארוחת ערב עם מטעמים כמו שאימו הכינה, שהוא אהב מאוד.

“היכן למדת להכין את התבשילים האלה? אלה תבשילים שאימי הכינה,” אמר.

“סידרתי את הניירת שהבאת מבית הוריך ובין היתר מצאתי מספר מתכונים שאמך רשמה, לקחתי אחד מהם וניסיתי, אני מקווה שהצלחתי.”

“בהחלט הצלחת. הריח דומה, עכשיו נבדוק את הטעם,” אמר ויליאם.

“לך להתקלח ואז נשב לאכול,” אמרה.

בעת הארוחה, סיפר ויליאם את קורותיו במשך היום בעבודה: “ביקרתי בבית המשפט, הכרתי אנשי עסקים חשובים. נראה לי,” אמר, “שאם אתייחס ברצינות לעבודה ייתכן ואמצא חן בעיני אנשי העסקים ואולי בבוא היום, מישהו מהם יקבל אותי לעבוד אצלו ולא אהיה כל החיים שליח.”

“אני מקווה שאלה בשורות טובות,” אמרה אמיליה, “אבל לפי לוח הזמנים והעומס בעבודה איני רואה מתי נתחתן,” אמרה אמיליה.

“ברגע שאתמקם טוב בעבודה ואכיר כמה אנשים שאוכל לבקש מהם להעיד בפני רשם הנישואים, אקח לי יום חופש ונתחתן. אני רוצה את זה לא פחות ממך.”

כעבור חודש ימים, כשראה ויליאם שהוא יכול לבקש יום חופש, פנה ויליאם לסגן המנהל, שהיה הבוס הישיר שלו וביקש יום חופשה לצורך החתונה. סגן המנהל העריך מאוד את רצינותו בעבודה ולא הייתה סיבה מצדו לסרב לבקשתו.

בסיום יום העבודה, בהגיעו הביתה, ראה את אמיליה במטבח טורחת על ארוחת הערב. בהיכנסו, חיבק את אמיליה מאחור ואמר: “מחר מתחתנים!”

“מה אמרת?” שאלה אמיליה. “מחר מתחתנים!” חזר ויליאם על דבריו. אמיליה קפצה עליו מרוב שמחה, נישקה וחיבקה אותו. “בסוף זה יקרה ונהפוך למשפחה,” אמרה.

“יש לי בשורה משמחת נוספת,” אמר ויליאם.

“מה עכשיו?” שאלה אמיליה בקוצר רוח.

“מיד לאחר החתונה נחפש לנו דירה מרווחת יותר,” אמר ויליאם, “יש לנו אפשרות לקנות דירה בת שלושה חדרים בשלב ראשון, חוץ מזה, יש לי תוכניות.”

“אני חלק מהן?” שאלה אמיליה.

“בוודאי,” ענה, “את רואה מישהי אחרת?”

“מה אלבש לחתונה? כיצד אני אמורה להתארגן? אין לי כאן אף חברה שתוכל לעזור לי או לייעץ,” תהתה אמיליה.

“שום דבר, זה לא הזמן לחגיגות, לא מזמן הוריי נפטרו וקשה לי לשמוח. פשוט נתחתן ועם הזמן נערוך מסיבה צנועה לכבוד האירוע. עד אז, בטח יהיו לך חברות וחברים, ואולי גם את תמצאי עבודה ואני אעמיק בעבודתי,” ענה ויליאם.

למחרת, לאחר שהקפידו לעבור שוב על רשימת המסמכים שמסר להם רשם הנישואים ועם מספר חברים מהעבודה שהתנדבו להתלוות אליהם, הלכו ישירות לבית העירייה, להתחתן.

“אני מקווה שהפעם זה סופי,” אמרה אמיליה בדרכם לחתונה.

“למה את פסימית?” שאל ויליאם, “אין לך מה לדאוג, עשיתי את כל ההכנות וגם דיברתי עם הרשם וקבעתי שעה לבואנו.”

ויליאם ואמיליה התחתנו בחתונה צנועה, אמיליה פרשה, על שולחן שהיה במקום, מפה שהביאה עמה, מעט עוגיות ודברי מאפה והזמינה את האורחים המעטים לחגוג איתם.

בתום החתונה, הסתובבו ויליאם ואמיליה בעיר, ביקרו אצל מתווכים, ראו דירות והתרשמו מהמחירים וסימנו לעצמם מספר דירות בנות שלושה חדרים. כאשר שבו לחדרם, התיישבו ומיד החלו לבחון את מצבם הכספי וחסכונותיהם.

לאחר בדיקה מדוקדקת, בישר ויליאם לאמיליה כי יש ביכולתם לרכוש דירה סבירה, בת שלושה חדרים, “אחת מאלה שראינו, בלי לחץ ובלי הלוואות, את תחליטי איזה מהם נרכוש,” אמר.

“כל דבר נעשה ביחד, אין לבד,” אמרה אמיליה, “עוד היום. כל עוד אנו בעניין, נלך לסכם על אחת הדירות שראינו.”

הם קנו דירה נחמדה, בת שלושה חדרים וכן קנו מעט רהיטים הנחוצים מיידית. “עם הזמן, נרהט את הדירה ככל שנוכל, לשביעות רצוננו, בינתיים נסתפק במה שקנינו,” אמרה אמיליה. “עכשיו אני צריכה לחפש תעסוקה, אתה לא בבית ואין לי חברות, אני חייבת למצוא תעסוקה.”

“מה את יכולה לעשות?” שאל ויליאם.

“למדתי במכללה, אני יכולה למצוא עבודה כמורה או ממלאת מקום בהוראה, העיקר לא לשבת בבית.” “תתחילי לחפש,” עודד אותה.

למחרת הסתובבה אמיליה בין בתי הספר בעיר לשאול על משרה פנויה, היא אף הייתה במספר ראיונות אצל מספר מנהלות.

לבסוף מצאה עבודה כמורה בבית ספר יסודי, לא רחוק מדירתם. אמיליה עמדה על כך שיום עבודתה יסתיים לכל היותר בארבע אחר הצהריים, היא לא הייתה מוכנה לוותר על קבלת הפנים לוויליאם אהובה בשובו מהעבודה.

חייהם של אמיליה וויליאם התנהלו על מי מנוחות בדירה החדשה והמרווחת. אמיליה שבה מעבודתה כמורה בבית הספר לפני השעה ארבע, הכינה את ארוחת הערב כמו שנהגה לפני החתונה, התקלחה והמתינה לבוא אהובה כתמיד.

יום אחד, עת הסבו לארוחת ערב, אמר ויליאם: “אמיליה אהובתי! הנה אנחנו יושבים לבדנו סביב השולחן, אוכלים מהמטעמים שהכנת לאחר יום קשה ובאהבה רבה, ובחוץ צהלות השמחה של הילדים במרחבי הדשאים הירוקים ולנו אין מי שיארח לנו חברה. עלה בדעתי, אם גם את חשבת, שאולי טוב היה לו גם לנו יהיה תינוק שיביא עוד שמחה למעוננו.”

אמיליה שמחה מאוד. גם היא חלמה להיות אימא, אך לא רצתה להטריד את ויליאם עד שזה יבוא ממנו. הנה זה בא, חשבה.

הם לא המתינו הרבה והחלו לעבוד על זה. מקץ שלושה חודשים, כששב ויליאם מעמל יומו, כשהייתה בטוחה, בישרה לו את הידיעה.

“אני בהיריון!” אמרה אמיליה.

“את בטוחה?” שאל ויליאם.

“אני חושבת,” השיבה.

לשמע תשובתה, רץ אליה, חיבקה והרים אותה מעל הקרקע, הם התחבקו ושניהם פרצו בבכי של אושר. “יהיה לי יורש,” שמח ויליאם ושוב חיבק אותה. “צריך ללכת לרופא שיראה שהכול בסדר, אולי גם יוכל להגיד לנו את מינו של העובר,” אמר ויליאם.

כשראתה אמיליה את הרופא, אמרה לו מיד: “אנחנו לא רוצים לדעת את מין העובר, אם אתה יודע, שמור את זה אצלך, אנו רוצים שזה יהיה בהפתעה, רק תראה שהכול בסדר.”

“כרצונכם,” אמר הרופא. לאחר בדיקת האולטרה סאונד הרגילה, אמר: “הכול מתקדם יפה, העובר בריא וגודלו כמו שצריך, בעוד כשישה חודשים תלדי במזל טוב.” שמחים, מחובקים ובפנים זורחות, יצאו אמיליה וויליאם מהמרפאה.

במשך החודשים, בטנה של אמיליה הלכה וטפחה. “אני חושבת שהבטן גדולה מדי, בטח יורש העצר יהיה בריון כמוך,” אמרה אמיליה.

“מי שיבוא או תבוא יהיו ברוכים,” השיב ויליאם, “גם אני נולדתי גדול לעומת תינוקות אחרים.”

ימי הלידה התקרבו, הם הכינו את החדר לתינוק שייוולד, לא ידעו אם להכין לבן או לבת. “כשיבוא או תבוא, נקנה הכול ויהיה לו או לה חדר לתפארת,” אמר ויליאם.

“אם זה בן הייתי רוצה שיהיה יפה כמוך,” אמרה אמיליה.

“אם תהיה בת אשמח אם תהיה יפה כמוך,” אמר ויליאם. כך פרגנו אחד לשנייה והלכו בפנים מחויכות לביתם.

הם המתינו, לא בסבלנות יתרה, ליום שאמור לשנות את חייהם מן הקצה לקצה. וכשהוא הגיע, הם באו בזוגות. שני בנים יפיפיים, שחרחרים כמו אביהם. ויליאם ואמיליה לא שיערו כי תאומים היו בבטנה. הם נזכרו שציוו על הרופא שטיפל בה לא להגיד את מין העובר. שיגיד רק אם הכול בסדר והוא אמר שהעובר בסדר, לא אמר עוברים. או שלא ידע או שלא אמר כי ביקשנו, חשבו. לרגע לא חשבו על תאומים זהים, ועוד זכרים.

“זה משנה הכול,” אמר ויליאם.

“בטח משנה,” אמרה אמיליה, “השמחה כפולה, נסתדר מה שבא מבורך, ראה כמה הם יפים ומושלמים, איך נקרא להם?” שאלה אמיליה.

“הייתי רוצה שלאחד מהם נקרא הנרי, על שם אבי,” אמר ויליאם, “אם את רוצה לקרוא לשני על שם אביך, אין לי בעיה,” אמר.

“הייתי רוצה למרות שלא מגיע לו, אבל אי אפשר לדעת, אולי נתפייס יום אחד.”

“אם כך, נקרא לו און, על שם אביך.”

אמיליה לא יכלה שלא לחבקו על כך שהתחשב בה על אף שנאתו של אביה אליו.

“ובכן,” אמר ויליאם, “מעתה, הנרי ואון.”

“סוכם,” אמרה אמיליה.

אמיליה וויליאם שינו את החדר שהוכן לתינוק שיכיל את שניהם. קנו את כל הדרוש וחילקו ביניהם את המטלות שנדרשו לטיפול בתאומים. אמיליה עזבה את העבודה ולקחה לעצמה את רוב המטלות, בהתחשב בשעות עבודתו הרבות של ויליאם.

ויליאם התקדם מאוד בעבודתו. מעסיקיו שהיו מאוד מרוצים ממנו דאגו שיקבל רישיון נהיגה ואף הקצו לו רכב ממאגר החברה, שכרו כמעט הוכפל. אומנם עבד שעות עבודה רבות והגיע הביתה בשעות מאוחרות, אך השמחה בה קיבלו אותו אמיליה והתאומים האפילה על הקשיים בעבודה.

על אף התקדמותו בעבודה ושכרו הגבוה יחסית, לא היה ויליאם שלם עם ריבוי הדרישות ממנו שרק התרבו עם הזמן. העבודה לא הותירה לו זמן למשפחה. בזמן האחרון היה מגיע הביתה כאשר התאומים כבר ישנו, אמיליה המתינה שעות רבות לבואו עד שהתעייפה גם היא. ויליאם החליט לחפש עבודה אחרת, הדורשת שעות עבודה מסודרות. גם אם שכרו יפחת, הוא יוכל לפחות לבלות עם המשפחה יותר זמן.

ויליאם לא הודיע בשלב זה למעסיקיו שהוא מחפש משרה אחרת במקום אחר, פן יישאר ללא תעסוקה וללא הכנסה, במיוחד עכשיו שהמשפחה גדלה ודורשת יותר את נוכחותו ואת העזרה לאמיליה בגידול התאומים.

ויליאם יצר, בעבודתו כשליח, קשרים רבים עם עסקים ומשרדים רבים. חריצותו הידועה חיבבה אותו על הכול. בכל ביקור אצל מי מהם, רמז להם על רצונו למצוא עבודה עם שעות סדורות, ולא ידחה גם עבודה קשה ובתנאי שתסתיים בשעה סבירה. כך, מידי יום, חזר בפני המעסיקים והמשרדים בהם ביקר, על רצונו למצוא תעסוקה חדשה.

באחד הביקורים באחד המפעלים הגדולים בעיר, פנה אליו מנהל העבודה, שהכיר אותו מביקוריו הרבים ואמר: “שמעתי שאתה מחפש עבודה.”

“אני לא מובטל,” ענה ויליאם, “אך עבודתי דורשת שעות עבודה רבות ואני מגיע הביתה וכולם כבר ישנים, אלה לא חיים. אין לי חיי משפחה, רק עבודה ועבודה. אני מחפש עבודה, גם אם לא קלה, שאוכל לסיימה בשעות מקובלות.”

“אני יכול לדבר עם מנהל המפעל שיעסיק אותך, יש לך רישיון נהיגה?” שאל.

“כן,” ענה ויליאם.

“חסר לנו עובד שיפעיל את המלגזה. זו עבודה לא קשה, בשעה ארבע אתה מסיים, משכורת לא רעה. אם אתה מעוניין, אמליץ עליך בפני המנהל.”

ויליאם הסכים, אך התנה את התחלת העבודה רק לאחר שבועיים בהם יודיע למעסיקיו על רצונו להפסיק לעבוד אצלם.

בביקור הבא במפעל, פגש כרגיל את מנהל העבודה שאמר לו: “דיברתי עם המנהל, המלצתי עליך והוא הסכים שתתחיל לעבוד, אם אתה עדיין מעוניין.”

“ודאי,” אמר ויליאם, “אני יכול להתחיל בעוד שבועיים.”

“אם כך, סיכמנו!” אמר מנהל העבודה. מרוב שמחה על המשרה החדשה, שכח לשאול על תנאי העסקתו, שכרו וכדומה.

בשובו למשרד, אחר אחת השליחויות, ביקש מקייט לדבר עם מר יורק או עם סגנו. “המנהל איננו,” אמרה קייט, “אך הסגן נמצא בחדרו ותוכל להיכנס אליו.”

בהיכנסו לחדר סגן המנהל, התבקש לשבת. “מה הביא אותך אליי?” שאל, “שמעתי רבות על חריצותך ורצינותך בעבודה. דע לך, אנחנו מאוד מרוצים מעבודתך, אם הסיבה לבואך אליי היא רצונך להעלות מעט את שכרך, אני מוכן לדבר על כך בפני המנהל.”

“תודה על המחמאות,” אמר ויליאם, “השכר אינו הסיבה לבואי, באתי לבקש להשתחרר מהעבודה. אני מאוד מרוצה מהעבודה ומהיחס הטוב שכולם מרעיפים עליי, אבל השעות הרבות, אינן מאפשרות לי חיי משפחה סדירים. במיוחד עכשיו שנולדו לי תאומים הדורשים את נוכחותי בעזרה לאשתי, אני מבקש לעזוב.”

“אם נקל עליך ואולי נשפר את שכרך, תרצה להמשיך?” שאל הסגן.

“לצערי לא אוכל. העבודה אכן דורשת שעות רבות, אם אצמצם אותן, זה יפגע בה וזה כמובן איני רוצה, לכן אני מבקש לעזוב.”

“רצונך כבודך, אני מבין, אני אדאג שתקבל את מלוא זכויותיך, רק תן לנו כמה ימים למצוא לך מחליף.”

“בוודאי,” אמר ויליאם, “אני אעזוב רק בעוד שבועיים, עד אז אני אעבוד כרגיל.” ועזב את המשרד לשליחות.

בשובו הביתה, המתינה לו אמיליה כשעיניה כמעט סגורות מעייפות. הוא נשק לה וחייך. “אני יודע שאת עייפה, אבל לא עוד, יש לי בשורה טובה,” אמר.

“נו, מזמן לא שימחת אותי.”

“בעוד שבועיים אני מתחיל עבודה חדשה, יום העבודה מסתיים בשעה ארבע, לא עוד עבודה עד השקיעה,” אמר.

“זו אכן בשורה טובה. בוא תאכל את ארוחת הערב המאוחרת האחרונה, כי מעתה הארוחות יהיו בשעה סבירה ועם התאומים,” אמרה אמיליה.

בתום שבועיים, התייצב ויליאם במפעל והחל בעבודתו החדשה, הוא היה מרוצה מאוד. העבודה על המלגזה אינה דורשת מאמץ מיוחד, שעות עבודה מקובלות, ולהפתעתו גם השכר לא פחת לעומת שכרו בעבודתו הקודמת.

הזמן עשה טוב למשפחה. מידי ערב ישבו כולם סביב השולחן לארוחת ערב כהרגלם מימים ימימה. אף שגידול התאומים לא הותיר להם זמן לעצמם, השמחה בבית הייתה בעיצומה. הילדים התפתחו יפה והם כבר בני שלוש שנים, שובבים אך קשורים מאוד אחד לשני. שניהם הלכו לאותו הגן שבקרבת ביתם ואמיליה הוציאה אותם מידי יום.

הגננת אהבה מאוד את התאומים, הצמידה אותם אליה והטילה עליהם משימות שיפעילו את ילדי הגן כשהם משמשים מושאים להערצה של הגננות.

התאומים, הנרי ואון גדלו והם כבר בני אחת-עשרה, נערים חסונים כמו אביהם ויפים כמו אימם. גם בבית הספר הצליחו בלימודים וזכו להצלחה רבה והתחבבו על הכול.

ויליאם זכה למעמד מכובד במפעל בשל חריצותו, שכרו כמעט הוכפל, חיי המשפחה התנהלו על מי מנוחות. ערב אחד, בשוב ויליאם מהעבודה, אמר לאמיליה: “במשך כל יום העבודה חשתי כי ראשי מסתחרר, לא הייתי מרוכז בעבודה.”

“מה קרה? אולי העבודה על המלגזה גורמת לך סחרחורות?”

“לא, גם בעבודה הקודמת הרגשתי קצת אבל עכשיו הכאב חזק יותר.”

“בוא נלך לרופא שיבדוק מה קורה, שלא יתפתח למשהו רציני,” אמרה אמיליה.

הרופא ביצע מספר בדיקות, צילומים, סיטי ועוד. התוצאות היו חד משמעותיות ולא בישרו טובות.

איך אסביר להם, חשב הרופא, בהזמינו אותם למרפאתו. “תוצאות הבדיקות לא טובות,” אמר להם.

“מה לא טוב?” שאלו שניהם יחד בדאגה.

“לצערי, הבדיקות הראו כי לוויליאם יש גידול ממאיר בראש ויש להסירו בהקדם.”

“מה גרם לכך?” שאל ויליאם, “כל חיי הייתי בריא לחלוטין, לא בחלתי בשום עבודה קשה, עכשיו אתה אומר שייתכן שאהיה שבר כלי? מה יהיה על משפחתי? איזה חיים יהיו לנו?”

“לא אמרתי שאתה שבר כלי,” אמר הרופא, “אבל יש להסיר את הגידול בדחיפות, אם נאחר, יגדל הסיכון ואולי לא ניתן יהיה להסירו. גם כך, איני יכול להבטיח שנוכל להסיר את כולו ואיני יכול להתחייב לתוצאות הניתוח, אך יש לעשותו בדחיפות, כפי שאמרתי.”

לבקשתו של ויליאם, קבע הרופא תור לניתוח תוך שבוע.

ויליאם ואמיליה עזבו את בית החולים. ויליאם ידע מה זה אומר גידול בראש, הסיכויים להחלמה אינם גדולים, הניתוח מסוכן מאוד וקיים חשש שלא יוצאים ממנו שלמים, אם בכלל. הוא גם ידע שזה יחייב אותו להתפטר מהעבודה או לפחות לקחת חופשה ארוכה מהעבודה.

אמיליה פרצה בבכי חרישי בלי שוויליאם הרגיש. המחשבות התרוצצו במוחה, מה אעשה עכשיו? מה יהיה? איך יהיו חיי בלעדיו? אני אתמוטט. מה יהיה עם הילדים? המחשבות לא הניחו לה עד הגעתם הביתה.

במשך כל היום לא חדל ויליאם לחשוב מה יהיה. הוא לא הצליח לישון מרוב מחשבות על עתיד משפחתו אם ייעלם מהעולם. אמיליה השתדלה מאוד לעודד את רוחו ככל האפשר ולא לבכות במחיצתו, אך ללא הצלחה מרובה.

ויליאם נאלץ לעזוב את עבודתו, למגינת ליבם של מעסיקיו, והתכונן לניתוח שעמד לעבור להסרת הגידול בראשו. אמיליה, שעזבה את עבודתה כמורה כשנולדו התאומים, חזרה לעבוד כמורה בחצי משרה בבית הספר בו עבדה. מישהו צריך לפרנס את המשפחה, אמרה לעצמה. מנהלת בית הספר התחשבה במצבה ושיבצה אותה שוב לעבודה.

לאחר שבוע, השאירו את התאומים בבית הספר וביקשו מאחת מחברותיו לעבודה לשעבר של ויליאם להוציאם לאחר הלימודים, אם מסיבה כלשהי לא תגיע אמיליה, והלכו לבית החולים, שניהם תלו הרבה תקוות בניתוח ובהצלחתו.

לאחר הניתוח שארך כשבע שעות, בישר להם הרופא כי הוסר רוב הגידול מראשו של ויליאם ומקווה שיהיה בסדר לתקופה ארוכה.

“מדוע לא הוסר כל הגידול?” שאלה אמיליה.

“השתדלנו להסיר כמה שיותר, אך חששנו מקרבתו לכלי דם ועצבים חשובים, היה סיכון גדול לפגוע בהם. זה היה עלול להותיר את ויליאם נכה לכל חייו, וגם אז, לא בטוח שהיינו יכולים להסיר הכול.”

לאחר ההתאוששות מהניתוח, החליט הרופא להשאירו בבית החולים למעקב והוא אושפז. אמיליה נשארה לידו זמן מה עד שוויליאם הפציר בה ללכת לקחת את התאומים מהחברה. “לכי אליהם, מעולם לא קרה שמישהו זר הוציא אותם מבית הספר, הם מחכים למי מאיתנו.” אמיליה עזבה את ויליאם מחוסר רצון והלכה לקחת את התאומים. כך, מידי יום, לאחר שהביאה את התאומים לבית הספר, הלכה לבית החולים.

לאחר שבועיים, שוחרר ויליאם מבית החולים ושב לביתו. לא עברו ימים רבים וכאבי הראש והסחרחורות חזרו כשהיו ולא פסקו על אף הניתוח. אמיליה וויליאם שבו לרופא לבירור הכאבים החוזרים.

“מה קרה?” שאל הרופא.

“הכול חזר,” ענה ויליאם, “הבטחת תקופה ארוכה של שקט.”

“שום דבר לא בטוח, רפואה זה לא מדע מדויק,” אמר הרופא ונתן לוויליאם תרופה לשיכוך כאבים.

הגידול במוח לא הותיר לו סיכוי ועל אף התרופות לשיכוך הכאבים נפטר ויליאם בביתו. האסון הנורא הותיר את אמיליה אלמנה צעירה וזוג תאומים בני אחת-עשרה. הטיפול בתאומים דרש את מלוא תשומת ליבה והצער על מות בעלה הותיר בה פצע עמוק, שלא אפשר לה לשוב לעבודתה בבית הספר. מי יפרנס את המשפחה? חשבה אמיליה, איך אגדל את התאומים? האם גורלם יהיה כגורל אביהם? האם אאלץ למכור את הבית ולעבור לשכונת מצוקה כמו אביו? האם נגזר עלינו לחיות בעוני, חשבה.

המחשבות לא נתנו לה מנוח. אל מי תפנה? למזלי, יש לנו את דמי השכירות מביתם של הורי ויליאם בשכונת המצוקה בבריסטול, סכום חודשי לא גדול. גם פיצוי שעמדה לקבל מהמפעל בו עבד ויליאם, אבל זה מה יש, חשבה, מהר מאוד זה ייגמר ועם דמי השכירות המעטים לא נוכל להתקיים, חשבה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תאומים ללא גבולות”