החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

תעתועים

מאת:
הוצאה: | 2018 | 400 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

רונן גבעתי, מסטרנט בפקולטה לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב, פיתח הולוגרמה פרקטלית כתפאורה לאולמות אירועים. כאשר יצר את ההולוגרמה, הוא לא יכל לשער את הסבך אליו ייקלע. זה החל בעת שדרוג שגרתי של ההולוגרמה, שבמהלכו נחשף באקראי לפן מסתורי ומתעתע שלה, שלו פוטנציאל כספי עצום. אלא שאז הסתבר, שבהולוגרמה טמונה גם סכנה, המאיימת על הפיתוח ועל כל העוסקים בו.

במקביל, תאגיד בינלאומי מציע לפרוש את חסותו על הפקולטה. ההצעה המפתיעה מתקבלת בשמחה, אולם מהר מאוד נסחפים רונן ועמיתיו למערכת יחסים עכורה עם התאגיד. העימות עם העולם העסקי מעמיד את הצעירים חסרי הניסיון במבחן, המאיים לשחוק את הערכים והאמונות שלהם, ומחייב אותם לקבל החלטות קשות.

חדש!
בספר אלקטרוני זה המדיה מנוצלת בצורה חדשנית: לאורך הספר מפוזרים לינקים לפרקטלים יפהפיים, הרלוונטיים לשטף הקריאה ולהעשרת החוויה החושית.

זהו ספרו הרביעי של אדי בן מיור היוצא לאור.
ספריו הקודמים הם: "ללא מילים", "האמת מתה", ו"התנקשויות".

מקט: 1-1000-3

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

לציריך תדמית של עיר שמרנית. זו עיר שמתנהלת כמטרוניתה זקנה ומכובדת, אשר מיד עם רדת החשיכה חדלה מכל עיסוקיה ופורשת לשנת לילה. אך גם שמרנותה היתרה לא חסינה לשיני התקופה, ועין חדה יכולה להבחין בקלות בסממנים לכך שמבצבצים כשערות שיבה עקשניות בתסרוקתה המוקפדת. כזה היה בניין המשרדים של חברת “קורטקס תעשיות בע”מ”. למרות שעת הלילה המאוחרת היו בו עדיין מספר חלונות מוארים. הבניין בעל החזות המרשימה והמאופקת דמה דמיון מופלג לבנייני הבנקים השוויצריים שסביבו. כרכובי החלונות המסוגננים היו מושלמים, כמו זה עתה הסתיימה בנייתם. ואכן, הכרכובים המפוסלים שופצו יחד עם כל הבניין לפני קצת יותר משנתיים, לאחר שהחברה האמריקנית רכשה את הבניין וייעדה אותו למשרדה הראשי באירופה. השיפוץ המוקפד נועד לשדר אמינות מאופקת ועתירת נכסים כשל שכניו סופרי הממון. דלת ארד גדולה וכבדה סגרה תמיד על הכניסה, כמו על כספת, ונפתחה רק לאחר אימות זהות המבקרים באמצעות מצלמות אבטחה אשר היו מוצנעות במפתנים האדירים. הבניין בן ארבע הקומות הסתיים בגג נחושת ירוק, שהזדקר בשיפוע חד לשמיים ונקטע במרחקים קצובים בחלונות של עליות גג, אשר נפתחו אל חדרים נאים.

באחת מעליות גג אלה ישב ג’ו מקמילן מול מחשב דולק. היה זה חדר מרווח אך לא מנקר עיניים בגודלו. מקמילן גבה הקומה היה רזה מאוד, ומראהו שדוף ומסוגף. ישיבתו הייתה זקופה, כאילו היה חוט בלתי נראה קשור לקדקודו אשר לא הניח לו להשתופף אפילו לרגע. הוא השלים מזמן עם מראהו השברירי ואפילו ניצל אותו לרופף את ערנות יריביו, שלא ראו בו איום עד שהיה מאוחר מדי. את דרכו בחברה החל מקמילן כאיש מכירות זוטר במשרד הראשי של החברה במיניאפוליס, שבארצות הברית. למרות שהיה בעל הכשרה אקדמית בכלכלה ובמנהל עסקים, הרבה לעזור שם במלאכת התיוק למזכירת מנהל המחלקה, אשר כרעה תחת העומס. כמובן שעשה זאת בנוסף למטלות תפקידו, ולגלוגי עמיתיו לעבודה לא איחרו להגיע. אך הוא התעלם והמשיך בשלו. אף אחד לא הבחין שהוא לא רק תייק אלא גם קרא בעיון את ההתכתבות שעברה תחת ידיו. מנהל מחלקת המכירות היה חבר בדירקטוריון החברה, ועברו על שולחנו פרוטוקולים של כל ישיבות ההנהלה, התכתבויות בעלות חשיבות אסטרטגית, וחומר מסווג רב. קריאת מסמכים אלה אפשרה למקמילן להכיר את החברה לעומק וטוב יותר מעמיתיו. למעלה משנתיים תייק בשקדנות גם על חשבון זמנו החופשי, ובלע בשתיקה את הבוז של חבריו לעבודה. ואז כשנקרתה על דרכו ההזדמנות, אף אחד כבר לא יכול היה לעצור אותו בדרך למעלה.

כבר בנערותו התרשם ממשפטו של גנדי, “בהתחלה הם מתעלמים ממך, בהמשך הם צוחקים עליך, אחר כך הם נלחמים בך, אך אז אתה כבר מנצח”. משפט זה שבה את ליבו, והוא אימץ אותו כמוטו שליווה אותו בכל חייו הבוגרים, ובינו לבינו נהג להתבדח שהוא חב במידה רבה את הצלחתו לגנדי.

הוא עבד שעות רבות וללא לאות. גם אחרי שמוּנה לסגן נשיא השלוחה האירופית של “קורטקס”, היה זה שכיח למצוא אותו במשרד בשעות מאוחרות, הרבה לאחר שכל העובדים כבר עזבו.

כך היה גם באותו ערב, בו עבד בריכוז על משימה חשאית, כשהוא נחוש להצליח בה, מונע באותו רעב שהפעיל אותו כאיש מכירות זוטר. לאחר שעיין שוב בהודעת הדואר האלקטרוני הקצרה שכתב, לחץ על “שלח” ונשען לאחור כשהוא עדיין זקוף ונוקשה. המסר לא היה חתום ולא נשא את שם השולח. גם כשיגיע ליעדו יישארו פרטי השולח חסויים, בזכות תוכנת אבטחה מיוחדת, שהעבירה אותו דרך שורת שרתים ברחבי העולם אשר טשטשו את מוצאו.

הוא הרים את ראשו. עיניו בהו בחלון בלי להבחין באורות שנצנצו בחוץ. מחשבתו הייתה נתונה במלואה לפרויקט “אמרלד” בו עסק. כשלושה חודשים חלפו מאז שיגר את ההודעה הקודמת, אשר התניעה את השלב הראשון בפרויקט. הוא העביר לעיני רוחו את מה שנעשה מאז ואת מה שמתחיל להתגלגל כתוצאה מההוראה ששיגר. הוא היה בקיא בכל פרט בתוכנית. על הנייר היא נראתה מושלמת, מגובה מכל כיוון וחסינה מפני תקלות, אך הוא ידע שתמיד יש תקלות. הן את משכורתו הנאה קיבל על מנת למזער את השפעתן ולהתגבר עליהן.
***

הרוח הקרה העיפה עלים יבשים על פני מדשאות אוניברסיטת תל אביב. החושך כבר ירד. פנסי התאורה אשר לאורך שבילי ההליכה הטילו צללים ארוכים. בשעת ערב זו נראו רק סטודנטים מעטים אשר נחפזו למגרשי החניה וליציאות מהקמפוס.

הבחורה העטופה במעיל הארוך הייתה היחידה שפסעה בכיוון ההפוך. הרוח הצמידה את המעיל לגופה ופרעה בשערה. היא הלכה בראש מורכן ונאבקה ברוח שנשבה מולה. לאחר הליכה קצרה היא נבלעה באחד הבניינים. המבוא המואר שלו העניק לה מחסה מהרוח. היא עצרה לרגע, שיפרה את שערה מול בבואתה אשר נשקפה בשמשת החלון וחידשה את הליכתה. נקישת עקביה הדהדה במסדרונות הדוממים שהיו שונים מאוד ללא הסטודנטים שגדשו אותם בשעות היום. היא חלפה על פני השלטים שכיוונו אל המעבדות וחדרי המרצים בלי לטרוח להציץ בהם. ניכר שהכירה היטב את הדרך.

כשהגיעה ליעדה פתחה את הדלת ללא היסוס ובלי לנקוש עליה. בחדר ישב האדם אליו הגיעה. הוא היה לבד. תמיד חיכה לה באפלולית, כשתאורת התקרה כבויה, ומנורת השולחן מטילה כתם אור גדול שהגיע רק עד חזהו.

“איחרת. חשבתי שכבר לא תגיעי היום,” קיבל את פניה בקול נרגן.

“פרופסור, אתה יודע שבעד שום הון שבעולם לא הייתי מוותרת על הפגישה שלנו,” השיבה חרש והגיפה מאחוריה את הדלת.

“אני לא יכול להתעכב היום. עלי לצאת בעוד חצי שעה.”

היא הסירה את המעיל והשליכה אותו על כיסא סמוך. השמלה הקצרה שלבשה הבליטה את גופה החטוב. היא התקרבה וסובבה את הפרופסור הכעוס על ציר הכיסא המשרדי. הוא לא זז. היא משכה אותו אליה והתיישבה עליו ברגליים מפושקות. “אתה כבר צריך לדעת שבשום פנים לא הייתי מבריזה, וחצי שעה זה המון זמן,” אמרה.

הוא החל להפשיר, וכעסו התחלף בחיוך.

ירכיה החשופות הבהיקו עתה במעגל האור.

נשימתו נעשתה כבדה, והוא החל ללטף בתאווה את שערה ואת גבה.

כאשר רכנה לנשק את שפתיו, פרמו ידיה את כפתורי חולצתו, בעוד ידיו טיפסו במעלה ירכיה והפשילו את השמלה לעבר מותניה. “בוא תראה לי עד כמה התגעגעת אלי,” התנשפה כשמשכה את השמלה מעל ראשה והשליכה אותה על הרצפה.
***

מלון הילטון, תל אביב. השעה כבר כמעט תשע ושלושים בערב.

מבעד לדלת המרפסת הפתוחה פלשו פנימה רעשיה ברחש מכוניות חולפות, בטרטור אופנועים ובצפירות מזדמנות. שתים עשרה קומות נמוך יותר שקקה חיים העיר הלבנה. מהחדר הסמוך נשמעה טלוויזיה שהווליום שלה היה גבוה מדי. הקריין דיווח על פקקים כבדים באזור השרון, בעקבות מרדף שהתנהל אחרי חוליית מחבלים. הטלוויזיה דלקה ללא קול כשהיא מכוונת על CNN. על המיטה המסודרת דלק מחשב נייד, ששומר המסך הפסיכודאלי שלו ריצד על הצג.

למרות הדלת הפתוחה אפף את החדר עשן סיגריות סמיך. מיני בר פתוח פיהק בריקנותו. בקבוקוני המשקאות הריקים היו מושלכים על שידה סמוכה. שלושה גברים הצטופפו סביב שולחן קטן ושיחקו פוקר, כאשר שני הצעירים שבהם עישנו ללא הפוגה, והמאפרות שלידם גדושות בבדלים מחוצים שחלקם גלשו לשולחן. הם היו משועממים. ההמתנה נמשכה כבר למעלה משבוע, ומלבד שתי משימות קצרצרות שביצעו מיד כשהגיעו לארץ, הם לא יצאו מהמלון. ההוראה שקיבלו הייתה להמתין במלון, ומשחק הפוקר היה מדי ערב שיאו של עוד יום משעמם ומורט עצבים. הצרה הייתה שלא היה להם מושג מתי זה יסתיים, וכנראה שמחר לא יהיה שונה מהיום או אתמול, אלא אם כן יקבלו את ההוראה לפעול.

“שני קלפים,” ביקש המבוגר שבהם בפנים קפואות. הוא היה היחיד שלא עישן, אך לא התלונן על העישון של עמיתיו.

“עוד בלוף?” גיחך זה שערימת השטרות שלפניו הייתה גדולה משל כולם.

המבוגר לא הניד עפעף.

“תפסיק עם השטויות שלך,” התפרץ השלישי, אשר היה בסיבוב זה מחוץ למשחק. “תבדוק אותו או שתשתוק.”

“טוב, טוב, לא להתעצבן. סתם התבדחתי. זה משחק ידידותי, לא ככה?” לשונו התחבטה בכבדות בפיו, כראיה לכמות האלכוהול ששתה. הוא ביקש קלף אחד.

שניהם הציצו בזהירות בקלפיהם.

“עשרים,” הכריז המבוגר והשליך על השולחן שני שטרות של עשרה פרנקים שוויצרים.

“עשרים שלך, ועוד עשרים.”

באותו רגע עלתה מהמחשב מין נקישה חזקה. היה זה הצליל של דואר אלקטרוני נכנס. השלושה הסתכלו זה בזה, כשזיק של עניין ניצת במבטם המשועמם. המבוגר קם מיד, אך רק לאחר שהניח את הקלפים על השולחן כשפניהם מוסתרים. הוא התיישב על המיטה, משך אליו את המחשב והעלה את הדואר האלקטרוני, כאשר האחרים מציצים מעבר לכתפו. השלושה קראו יחד את ההודעה הקצרה ושיחררו בזה אחר זה אנחת הקלה.

“יש, אנחנו בעסק,” אמר המבוגר כשחיוך רחב מפציע על פניו. “אבל קודם כל אנחנו מסיימים את הסיבוב שהתחלנו, יש לי יד נהדרת. בוא הנה, כמה אמרת? העלית בעשרים? אני בפנים, ומעלה עליך בעוד שלושים.”

הם לא התיישבו, אלא עמדו סביב השולחן.

“זה בלוף,” חזר השני והרים מיד יד מתנצלת, “אני יודע, כבר אמרת, אם אני רוצה לבדוק אני חייב לשלם.” הוא שלשל את הסכום הדרוש.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תעתועים”