החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבית המופלא של אדון בדר

מאת:
הוצאה: | 2018 | 64 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

50.00

רכשו ספר זה:

הבית המופלא של אדון בָּדַר הוא סיפור מיוחד על השפע שאנו לא מצליחים לתפוס. על הטבע, על בעלי החיים, על נדיבות שמגיעה מהלב – בלי שום תנאי, על ערכים ועל הקשר המיוחד בין אורָן הצעיר ובין חברו השכן – אדון בדר, שיש שאומרים עליו שהוא אדם מוזר, אבל זה כי הם לא מכירים אותו באמת.

אורָן ילד סקרן וחכם לוקח אותנו למסע בן חמישה פרקים, פרק לכל אחת מחמשת הקומות בבית המופלא של אדון בדר. תוך כדי, השניים מנסים לפענח תעלומה שמתרחשת בשכונה ומטפלים בחתולי הרחוב למרות שאמא של אורן אסרה עליו להאכיל אותם.

בחצר הבית המופלא רוחשים חיים, מתחילים כאלה שחדלו, צומחים צמחים שנבלו, משהו תמיד מתרחש שם… ורק מי שזוכה להכיר את כל המופלא בבית של אדון בדר, מבין שהוא רחוק מלהיות מוזר. אלה אנחנו שקצת מוזרים.

מאת גל בראון, מחברת הספר חלקים של זהות בהוצאת גוונים.

 

הסיפור על הבית המופלא של אדון בדר יצא לאור בחסות "להבין אותם" טיפול בהתנהגות כלבים וחתולים.

מקט: 4-800-1812013

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הפרק הראשון

צבעים

במקלחת שלנו, על המדף הראשון, עומדים השמפואים הירוקים של אימא. על המדף השני נמצא סכין הגילוח של אבא בצבעים כחול וצהוב, שאני אוהב. ויש גם שפופרת ירוקה של עוד סבון של אימא שהיא משתמשת בו לפנים שלה. היא אומרת שרק נשים בגיל שלה משתמשות בדברים כאלה, ולא מרשה לי גם. אז אני מתייחס לשפופרת מהמדף השני כאילו היא חלק מהמדף הראשון. ככה אני שוכח שיש דברים שאסור בגילי. או שפשוט אסור לי. במדף העליון יש שמפואים בצבעים ורוד ושחור. הורוד כהה מאוד, כמעט אדום. הם של אבא. אני לא אוהב את הצבע השחור, רק אם זה חתול בצבע שחור, ובגלל זה אימא שמה אותם למעלה. כשאני מסבן את הגב והכתפיים, אני תמיד עומד בזווית כזו שכל המים נשפכים עליי ואני מצליח לראות רק חצי מהמדפים. אני מתכוון שאני רואה רק חצי, רק את החצי מצד ימין, מלמעלה עד למטה, וככה השמפו השחור כאילו לא נמצא בכלל. רק צבעים מסוימים. אני אוהב צבעים. אבל לא את כולם.

בזמן ששטפתי את המחשבות על החלומות המוזרים האחרונים שהיו לי, שמעתי יללה נוראית, כמו צווחה. היה נראה לי שזה אחד מהחתולים שישנים ליד הכניסה לבית שלנו. הרמתי בשנייה את הראש לכיוון המגבת שתלויה מעל הראש שלי, ומשכתי אותה. בינתיים סגרתי את המים והתייבשתי בשניות. יצאתי מהמקלחת בריצה ותוך כדי שמתי עליי חולצה שכיסתה אותי כמעט עד הברכיים.

החתולים של הרחוב הם האחריות שלי. כל הילדים במושב יודעים שאני שומר על החתולים של הרחוב שאני גר בו ואני לא מסכים שאף אחד יבהיל אותם או יפגע בהם. לדעתי חתולים חכמים יותר מבני אדם כי הם לומדים מהר יותר. למשל, הם לומדים מאוד מהר לא להתקרב לחבורות של ילדים שעושים הרבה רעש, כי ילדים כאלה בדרך כלל מרשים לעצמם יותר. אני אוהב חתולים. הם יודעים לדאוג לעצמם להכל. הם יכולים לקפוץ על עצים והם משתמשים בציפורניים שלהם רק כדי לטפס או אם מישהו מאיים עליהם. לא סתם.

רצתי החוצה וראיתי את רוב החתולים יושבים בפינות שלהם. הם תמיד יושבים במקום גבוה. זה עוזר להם לתצפת. ככה הם יודעים איפה נמצא הטרף שלהם ומתי כדאי לארוב לו. ככה הם גם צופים סכנות. רוב הזמן אין להם סכנות כי אני שומר עליהם.

חמישה חתולים לא היו שם. חשבתי שהם בטח מתחבאים איפה שהוא, ממאה סיבות שיכולות להיות. אבל מי צווח ככה? לא היה סימן. עשיתי סיבוב בשכונה, עשיתי שלום עם היד לכמה שכנים שפגשתי, הם נופפו לי בחזרה וחזרתי הביתה.

כשנכנסים לבית שלי, מייד רואים את הסלון. הסלון שלנו ענק. ענק עד כדי כך שעשרים אנשים ישכבו על מזרונים או על הספות ולכולם־כולם יהיה נוח. נכנסתי ובדיוק התחילה סדנה של אימא. בדרך כלל אני מצטרף כדי לעזור בהתחלה של השיעור. אני כאילו עוזר לאימא, אבל אני בעצם מסתכל על האנשים שנכנסים הביתה. זה מעניין.

אבל היום החלטתי שלא. יש לי כל מיני דברים לעשות. אני צריך לדאוג לעוד אוכל לחתולים ואימא לא מרשה לי להאכיל אותם יותר כי היא שונאת חתולים וחושבת שהם מלוכלכים. בגלל זה אני צריך להשתמש בקשרים שיש לי. זה מה שאני צריך לעשות. ומי שחושב שזה מצחיק שלילד בגילי יהיו קשרים, פשוט לא מכיר אותי.

יש לי שני דודים שיעשו בשבילי ה־כ־ל וחבר־שכן מבוגר בשם אדון בדר עם בית מוזר שתמיד עוזר לכל מי שצריך, או לכל מי שהוא חושב שצריך. הוא כמו אדם־חתול, מתצפת מגג הבית המוזר שלו על כל מה שקורה בשכונה. אם לומר את האמת, בגללו, או אולי יותר נכון להגיד — בזכותו, אני נחשב בשכונה לשומר של החתולים וכולם מקשיבים לי.

*

מאז שאני ילד, בעצם מאז שאני תינוק אני אוהב בעלי חיים ובעיקר ציפורים וחתולים. זה קצת מוזר כשאני חושב על זה. בקשר לחתולים, אימא תמיד אומרת שהם אהבו אותי קודם, כי הם היו ניגשים לעגלה שלי כשהייתי שולח להם ידיים. כשהייתי בוכה, הייתי מסתכל עליהם ונרגע, ככה אימא מספרת. היא מספרת שכשגדלתי הייתי צוחק לקראתם וקורא להם עם הידיים, וזה עשה לה ‘חיים קשים’. ככה היא אוהבת להגיד. הם היו מתחככים בה עד הבית. שם היא הייתה מגרשת אותם. מתישהו אבא התחיל להאכיל אותם ואני קצת גדלתי אז הצטרפתי, ומגיל חמש רק אני מאכיל אותם.

בתחילת החופש הגדול בשנה שעברה הילדים בשכונה הציקו לחתולים בזמן שהאכלתי אותם. זה עשה לי בעיות. ניסיתי להראות לילדים שהחתול הוא חיה טובה ומעניינת, אבל הם תפסו חתול בשק, וכשהתחלתי לצעוק הם רדפו אחריי כדי לשים גם לי שק על הראש. אבא ואימא היו בעבודה ואף אחד לא שמע שצעקתי. הילדים כמעט הצליחו לשים את השק על הראש שלי אבל נשכבתי על החול ובעטתי בכל הכוח שלי. באותו רגע חשבתי שזה עוזר. בדיוק באותה שנייה שמעתי את אדון בדר קורא בקול רם מאוד ‘ילדים’, וכולם הסתובבו והלכו אליו. הם עזבו אותי בשנייה. התנקיתי מהר כי אני שונא לכלוך. לכלוך זה הדבר הכי מגעיל בעולם בגלל זה התנערתי כמה שיותר.

נעמדתי, ואז ראיתי שאדון בדר עומד ברחוב ומדבר איתם. חלק מהילדים הסתכלו לכיוון שלי ואז הורידו את הראש. אף אחד מהילדים לא סיפר לי אף פעם מה אדון בדר אמר להם, וגם אדון בדר לא סיפר לי מה הוא אמר להם. זה לא אכפת לי כי מאז אני שומר על החתולים ואף אחד לא מתערב לי. להיפך. כולם מתרחקים כשהם אוכלים.

אחרי שהתארגנתי על ‘בגדים נורמליים’ כמו שאימא קוראת לזה, התיישבתי על שולחן הכתיבה שלי ופתחתי את החלון. ככה קל לי להסתכל החוצה על העץ האהוב עליי. הוא ממש צמוד לחלון שלי. אני מסתכל עליו ואני מתאהב. זה עץ מיוחד. יש בו מלא יונים, ציפורים, איצטרובלים, עלים, ענפים. בעצם זה כמו הרחוב שלנו, כמו אצלנו. הכול חי בחוקים משלו. יש לי משקפת ואני יודע בדיוק איפה נמצא כל קן, ומה ההרגלים של הציפורים האימהות או האבות.

השקפתי איתה ופתאום שמעתי יללות שאני לא מכיר. ואז שוב צווחה של חתול, בדיוק כמו מקודם כשהייתי במקלחת. לפעמים החתולים שלי הורגים ציפורים ומביאים לי במתנה. אני ממש ממש לא אוהב את זה, אבל הטבע אכזרי כמו שאדון בדר אומר. זו הדרך שלהם להביע תודה על זה שאני דואג להם. וצריך פשוט לקבל את זה.

אם תשאלו את אימא שלי, היא תגיד לכם שזה לא אכזרי ושהכול תלוי ב’איך מסתכלים על זה’. לדעתי זה ‘פִילסוּף’, כמו שאבא אומר, ובקיצור — אכזרי. כמו שהילדים הציקו לי ולחתול, ככה החתולים מציקים למישהו אחר. האמת היא שבדרך כלל לא מציקים אצלנו בשכונה, כי כולם מכירים את כולם. כל הילדים מסתובבים בין הבתים, לגינה הגדולה, לכיכר של השכונה, ולכל מי שרוצה יש עם מי לשחק. אפילו לי, שאין לי ממש חברים. אבל זה כי תמיד העדפתי לשתוק ולהתבונן. לא בגלל שאני לא אוהב את הילדים בשכונה.

אני ילד שצריך רק חמש דקות של שקט מול העץ שלי ואני כבר יודע מה לעשות. החלטתי. מחר אכנס ישיבת שכונה של כל הילדים ואבקש מכולם שאריות של אוכל. ככה לחתולים יהיה מה לאכול והחיים על העץ הזה יימשכו. אבל קודם אדבר עם אדון בדר.

*

הלכתי לאט אל הבית של אדון בדר כי הוא גר ממש קרוב. אולי מטר או שניים ממני. אולי קצת יותר. אני אוהב להיכנס לאט. לפתוח את השער הקטן ולהתרגש. השער נמוך כי אצלנו בשכונה כל השערים בכל הבתים הם נמוכים, אבל השער בבית של אדון בדר מכוסה בצמחים משני הצדדים וכשנכנסים מרגישים הרבה יותר אוויר מבחוץ.

הכניסה לבית של אדון בדר היא עצומה. בחיים לא ראיתם מקום כל כך גדול. אחד כמוני הולך שם לאיבוד בקלות אם הוא לא מכיר ממש טוב. אבל אני כבר מכיר ממש טוב את הבית ואת הקומות ואת החצר האינסופית שמסביב לבית.

רק דבר אחד אני לא מכיר בבית — הקומה השנייה. תמיד שקט שם. אבל את זה אני משאיר לאחר כך, כי ככה החלטתי. זה יהיה באמצע. אני חושב. עכשיו אני ממשיך לספר על הבית המופלא של אדון בדר שאומרים עליו שהוא מוזר, כי הוא היחיד מכל הבתים בשכונה או בכלל, שבנוי מחמש קומות של עץ. לכולנו בשכונה יש בתים עם שתי קומות או קומה אחת. לכולנו יש בית בצבע לבן. ואצל אדון בדר הכול מעץ כי הוא בנה הכול בשתי הידיים שלו. אני לא בטוח שיש לו הרבה כסף. אבל יש לו הכול, זה בטוח.

כל קומה בבית של אדון בדר קטנה יותר מזו שמתחת, והמרפסת, שהיא כמו גג קטן, הופכת את הבית למשהו כמו מגדלור מעץ, או כמו מרפסת קטנה על מגדל קומות מעץ. אבל זה רק כשמסתכלים מתוך החצר. אם מסתכלים מהרחוב הוא נראה טיפה פחות מוזר, כי כל הצמחייה והעצים מסתירים את הקומות הראשונות. בכל מקרה, מכל הבתים רק הוא בולט ובצבע חום. לא מפריע לי הצבע — חום, אם הוא עץ.

בגלל שהבית של אדון בדר נחשב מוזר ובגלל שהזקן שלו לא מסודר והבגדים שלו ישנים, כולם מתרחקים ממנו (חלק קצת וחלק ממש), או מרחמים עליו. פעם, אנשים רעים או משועממים היו מספרים עליו מעשיות. אפילו שהוא תמיד עזר לכולם, היו אנשים שהיה להם מה לקשקש מאחורי הגב שלו. סתם. אנשים מגעילים. לפני שתים־עשרה שנים זה נפסק. אני לא יודע למה. אבל כשאדון בדר אמר לי את זה, ממש לפני שבועיים, פתאום היה בעיניים שלו משהו צעיר. העיניים שלו ממש נצצו משמחה. אז זה הספיק לי. לא רציתי להציק לו בשאלות כמו שאני לא אוהב שמציקים לי.

החצר הקדמית מלאה בשבילים. מלא מלא שבילים. ספרתי תשעה לאורך ועוד חמישה לרוחב. כולם מפותלים כמו ברכבת הרים ולכל האורך של כל השבילים יש עציצים. אדון בדר אוסף עציצים מתים ומשקם אותם. הוא אומר שלפעמים מה שנראה כמו עשב שוטה, כצמח שמת, מחזיק בתוכו חיים חדשים. אני מת על אדון בדר כי הוא תמיד צודק. עובדה! כל החצר שלו ירוקה. לפעמים אני חושב שהוא כמו מלאך שבא לעשות טוב בלי שידעו. שכולם יחשבו מה שהם רוצים, הוא נותן למי שצריך וזה מה שחשוב.

אימא כל הזמן מדברת על זה שלבני אדם יש שליחות, שכל אחד צריך למצוא את הייעוד שלו. לומדים הרבה דברים בסדנאות של אימא. אימא מלמדת את הסדנאות האלה בעצמה, כל שבוע יש לנו שלוש סדנאות בבית בדיוק על זה, אבל כשאני אומר לה שהייעוד שלי הוא להאכיל חתולים היא פשוט צוחקת לי בפנים. היא לא רעה אימא שלי. היא צוחקת כי היא חושבת שאני התינוק שלה ששומע דברים שהוא לא באמת מבין. היא חושבת שאני סתם מסתקרן. היא לא מבינה שאת כל מה שאני יודע, למדתי ממבוגרים. היא לא חושבת שאני באמת יודע משהו עדיין כי אני רק ילד. ואבא? לאבא אין הרבה כוח כי הוא רוב הזמן בעבודה. אז אני לבד בזה, ולא אכפת לי כי התרגלתי. אני אוהב לדעת דברים על עצמי בלי שאבא ואימא יודעים אותם. אני לא מספר להם הכול. אבל אדון בדר, אדון בדר הוא אחד שמעריך באמת. אז לו אני מספר.

טיילתי בין השבילים ובין הצמחים. חלקם גדלו ממש עכשיו, וחלקם כבר פורחים ועברו ‘שיקום מתאים’ כמו שאדון בדר אומר. בדיוק כמו שאני בוחן את ההרגלים של הציפורים שחיות בעץ שאני אוהב, ככה הוא בוחן את הצמיחה של כל צמח ועציץ שהוא מביא.

‘אנשים מוותרים בקלות על דברים טובים ויפים, רק כי הם צריכים להשקיע,’ שמעתי את הקול של אדון בדר אבל עוד לא ראיתי אותו.

‘איך צריך להשקיע?’ שאלתי מייד.

‘צריך להשקות.’

‘נכון. שאלה מטופשת…’ עניתי.

אדון בדר יצא מדלת הכניסה הקדמית של ביתו, וכמו תמיד בירך את הכניסה שלי בשיחה מעניינת עוד לפני שראינו אחד את השני ואמרנו שלום.

‘שלום ילד יקר, מה שלומך?’ הוא התקדם ולחץ את היד שלי.

איזה איש. כזה אני רוצה להיות כשאגדל. רק עם בגדים חדשים, וגם נראה לי שאוותר על הזקן. אני חושב שזה לא יהיה באופנה. אדון בדר טיפל בצמח שנראה יבש ומת, הוא בצבץ בקושי מתוך אדנית ליד דלת הבית. הוא השקה אותו לאט לאט וסיפר שמצא אותו הבוקר זרוק בפח הזבל.

‘איזה צמח זה?’ שאלתי.

‘אני עדיין לא יודע, אבל כשהוא יצמח אדע ואז אספר לך,’ הוא אמר וחייך אל הצמח.

‘יש לי משהו חשוב לדבר איתך עליו אדון בדר.’

‘מקסים, ילד, אתה אף פעם לא קורא לי בשמי הפרטי — מקסים.’

חייכתי כי הרגשתי נבוך. אני יודע שקוראים לו מקסים אבל יותר מתאים לו אדון בדר.

‘אני צריך לשבת,’ אמרתי והיה לו מבט בעיניים שהפיץ חום. הוא פרש את היד שלו שאיכנס.

מבפנים, הבית של אדון בדר גם לא נראה ממש רגיל לגמרי. הוא ישן מאוד. הכול מעץ ונראה קצת חשוך, אבל רק קצת. ברגע שסוגרים את הדלת הקדמית שהיא קטנה ופותחים את הדלת האחורית שהיא ענקית ממש, כל האור מבחוץ נכנס לבית, והקרניים של השמש נוגעות בכל הצמחים של החצר האחורית ועושות מלא צבעים מהאור של השמש. אלה צבעים שאני אוהב במיוחד.

כמו תמיד, אדון בדר הזיז שני כיסאות נוח מהסלון הקטן שלו, והפנה אותם אל הכניסה כדי שנשב ונתבונן בכל הצמחייה הירוקה. אנחנו אוהבים ליהנות מהליטוף של הרוח כשאנחנו יושבים ומדברים. אדון בדר הכין לי כוס לימונדה מלימונים טריים שקטף מהעץ שלו והתיישב לידי.

‘אימא שלי לא מרשה לי להאכיל את החתולים יותר,’ אמרתי.

אדון בדר לא ענה מייד. הוא הנהן באיטיות והסתכל עליי במבט כמעט מרחם, אבל זה לא היה כזה, זה היה משהו אחר. יותר מבין ומחבק דרך העיניים, או נותן כמו כיף על הגב שאתעודד. הוא תמיד מעודד אותי.

‘ומה חשבת לעשות?’

‘חשבתי לכנס את כל הילדים של השכונה.’

פתאום שמענו צווחה. שנינו הבטנו אחד בשני. נכון, יש פעמים שחתולים נלחמים זה בזה. אבל לא בשכונה שלנו. אצלנו תמיד שקט.

‘זאת הפעם השלישית שאני שומע צווחה כזו היום,’ אמרתי לאדון בדר.

‘תכף נצא לבדוק מה קורה בסימטה.’

‘זה משם?’

‘נשמע שכן,’ הוא ענה.

‘אוקיי!’ הודעתי לו והסתרתי עד כמה אני שמח על כך. כי בסימטה הזו נמצא העץ האהוב עליי. אני יודע שמסביב לעץ החתולים אורבים לציפורים והורגים אותן, אבל זו בכל זאת הסימטה היחידה בשכונה שלנו והכי מסתורית שראיתי! והיא נמצאת בדיוק בין הבית שלנו לבין הבית של אדון בדר, אז היא שלנו.

‘אני חושב שזה רעיון מצוין ילד.’

‘אדון בדר, תסלח לי, אבל גם אתה לא קורא לי בשם הפרטי שלי — אורָן.’

‘אתה צודק,’ הוא צחק. ‘בוא נקרא זה לזה איך שנוח לנו.’

‘מתאים לי,’ אמרתי.

שתיתי את הלימונדה עד הסוף, בשלוק, וקמתי.

‘נצא?’ שאלתי ויצא לי גרפס ענק של בן אדם מבוגר.

אדון בדר התגלגל מצחוק ואמר ‘לבריאות’.

‘סליחה,’ התביישתי.

‘זה בסדר, צחקתי בגלל המבט המופתע שהיה לך. קדימה, בוא נלך לבדוק…’

*

יש שני רחובות שמהם נכנסים לסימטה, הרחוב שלנו והרחוב שמאחורינו שאותו אני לא ממש מכיר, אלא אם נוסעים באוטו כשחוזרים מסבתא. העץ נמצא בכניסה לסימטה ומפריד בין הבית שלנו, שהוא בית גדול, לבין הבית של אדון בדר. הסימטה היא המקום הפרטי שלנו. העץ מסתיר לאדון בדר חצי מהרחוב, שזה נוח לו, או לפחות זה מה שהוא אמר לי, ואני זוכה לראות את כל ה’בפנים’ של העץ דרך חלון החדר שלי, שזה ‘מוש’, כמו שבנות אומרות. העניין היחיד עם הסימטה הזאת הוא שיש שטח בנוי שמפריע לעבור אליה. משהו שפעם היה מקלט והיום הוא אטום מכל כיוון. צריך לטפס עליו, לעבור אותו ורק אז מגיעים לסימטה.

אדון בדר לקח ארגז שהיה זרוק וניסה לטפס. היה לו קשה. הוא איש קצת מבוגר. בסוף הצלחנו לעבור. למזלנו בצד השני היו גם שתי מדרגות וגם שיפוע. אדון בדר ירד במדרגות, אני ירדתי בשיפוע, והחזקנו ידיים כדי ששנינו לא ניפול. הגענו למדרכה משועשעים וצוחקים. ואז ראינו כמה דברים מוזרים — חפצים מלוכלכים ומלאים באבק, שקיות, חבלים, שלושה ארגזים בגדלים שונים — אחד מעוך לגמרי, משהו שנראה כמו ארטיק דובדבן שנזל ונדבק למדרכה, אבנים ו… אוי לא! גור חתולים פצוע בכל חלקי הגוף והפנים. הגור דימם ורעד. התקרבתי אליו מייד ואספתי אותו. הבטתי באדון בדר. הייתי מודאג.

‘הצווחה לא ממנו, זה בטוח,’ אמר אדון בדר. ‘לגור בגודל הזה אין יכולת לצווח ככה. הצווחה ששמענו הייתה של חתול בוגר.’

‘אולי האימא…’ אמרתי.

פתאום שמענו רחשים מאחורי השיחים שלאורך הסימטה. שמתי לב שהיא צרה מאוד, רק אדם אחד יכול לעמוד על המדרכה, או שניים אם כל אחד מהם מוכן ללכת עם רגל אחת בחול. אני לא. אני לא אוהב לכלוך. תוך רגע, משום מקום, ראינו חתול בצבע כתום, כמו השמש כשהיא מתחילה לשקוע. הוא יצא בריצה מהשיחים אל הרחוב שמאחורינו.

‘ראית את זה?’ שאל אדון בדר והסתכל לעבר הרחוב. הוא איש גבוה אז אני מתאר לעצמי שהוא ראה לאיזה כיוון ברח החתול שראינו.

‘אף פעם לא ראיתי חתול ג׳ינג׳י כזה כתום, אתה יודע?’

‘כן, צבע מיוחד מאוד.’

‘צריך לטפל בגור,’ אמרתי.

אדון בדר הסתכל על הגור ובדק אותו.

‘זו גורה. בוא נלך חזרה אליי הביתה.’

לא הבנתי מה נעשה עם הגורה בבית שלו, אבל בכל פעם שאני לא שואל יותר מדי שאלות אני מגלה משהו מעניין, אז החלטתי לא להגיד כלום. הורדתי את הז׳קט שלי ועטפתי אותו סביבי בצורה כזו שהגורה הייתה מוחזקת בפנים בנוחות בלי שהיא תימעך. עברנו שוב את המבנה האטום, אני ואדון בדר — יד ביד, והגענו לבית שלו.

נכנסנו דרך השביל הכי קצר בגינה שלו, כדי להגיע כמה שיותר מהר. לא היה לי זמן להתייחס לכל הצמחים כמו שבדרך כלל אני עושה. ניגשנו מייד אל הקומה השנייה שאותה הכרתי עד היום רק מהכניסה. עכשיו היה לי ברור למה הכול לבן. זו מרפאה! ידעתי שאגלה משהו מעניין.

‘ברוך הבא לקליניקה שלי,’ הציג אותה אדון בדר וניגש מייד לארון הכלים שלו, ‘…או מה שנשאר ממנה,’ הוא כמעט לחש.

הורדתי מעליי את הז׳קט ואדון בדר עזר לי להניח את הגורה בעדינות על מיטת טיפולים מברזל שהייתה קרה מאוד.

‘אל תדאג,’ אדון בדר הרגיע אותי, ‘תוך שנייה היא חוזרת לז׳קט.’ הוא תמיד יודע איך אני מרגיש מבלי שאמרתי מילה.

הבנתי כבר שאני צריך לוותר על הז׳קט שלי ולא היה ממש אכפת לי. לא כמו שיהיה אכפת לאימא. אבל עם זה אני אתעסק אחר כך. הקליניקה של אדון בדר מאוד סקרנה אותי, והסתכלתי סביבי כדי לקלוט כמה שיותר פרטים מהקומה המעניינת שרק היום הכרתי בפעם הראשונה. בינתיים אדון בדר בדק את הגורה בצורה שלא הבנתי, ואז פרש שמיכה חד־פעמית והתחיל ממש לעבוד. הוא ניקה לה כל פצע, שטף בעדינות את הגוף הקטן שלה, וכשהיא הייתה נקייה ויבשה הוא האכיל אותה. אחר כך השכיב אותה לישון וירדנו לקומת הכניסה.

‘מתי אתה מתכוון לשוחח עם החברים בשכונה?’

‘הם לא ממש חברים שלי. הם יותר ילדים מהשכונה שאני מכיר מאז שנולדתי.’

‘זו הגדרה סבירה למדי.’

‘אני חושב שהיום או מחר.’

‘מתי החתולים אכלו לאחרונה?’

צווחה שוב נשמעה. הפעם היא נמשכה והתארכה. יצאנו במהירות אל הסימטה, עברנו במהירות את המבנה ושוב ראינו את החתול הכתום כמו שמש מוגזמת — בורח.

פתאום מישהו התקרב ליציאה מהסימטה, אבל כשראה אותנו חזר אחורה ונעלם. ואז שמענו מישהו על סקייטבורד שנוסע ממש מהר.

‘לא נראה לי הדבר הזה,’ אמר אדון בדר שהבחין בזה כמוני והתחיל להתקדם בצעדים גדולים אל הסימטה. הלכתי מאחוריו במהירות כדי לעמוד בקצב שלו. צעדנו במהירות בסימטה עד לרחוב שמאחורינו. כבר סיפרתי מקודם שאף פעם לא ראיתי את הרחוב הזה, עד היום, ובגלל זה ציפיתי מאוד להיות מופתע ונלהב. רק שלצערי ברגע שהגענו לרחוב והסתכלנו לצדדים, פגשנו את אימא שלי! דווקא היא מכל האנשים! היא בדיוק סיימה את השיעור שלה ויצאה להליכה במושב. אז אולי בעצם כן הייתי מופתע מאוד, אבל ממש לא נלהב, יותר מאוכזב מכל הכיוונים.

*

עליתי ברקיעות רגליים במדרגות לקומה שבה נמצא החדר שלי, בזמן שאימא המשיכה לצעוק עליי מהסלון. ניסיתי להסביר לה שמצאנו גורה וגם שמענו צווחות ושאולי אחד החתולים סובל וצריך עזרה, אבל היא רק צעקה עליי להיכנס לחדר ולא להסתובב בסימטה. זה נשמע לי ממש מרגיז ומעצבן שאחרי שהיא עשתה שיעור שלם על שלווה ואיזון כדי להתחבר לייעוד, היא כועסת עליי. עליי, שמצאתי את הייעוד שלי.

‘את אמורה לשמוח!’ צעקתי לה בחזרה. ‘לש־מו־ח!’ והמשכתי לרקוע ברגליים עד שהגעתי לחדר שלי.

סגרתי את הדלת. רציתי לבכות אבל בכי לא יוצא לי כמעט אף פעם. כי המוח שלי ישר מתחיל לעבוד. אז עכשיו החוקים החדשים של אימא הם: אחד — לא להאכיל את חתולים, שתיים — לא להסתובב בסימטה. היא עוד לא אמרה הרבה על אדון בדר, רק העירה בטון מגעיל ‘מה יש לך להסתובב איתו?’ ונורא נעלבתי. כי אדון בדר הוא האדם הכי נחמד בשכונה שלנו. ואולי בכלל בעולם. אני עוד לא מכיר את כל האנשים בעולם, אז אני לא בטוח בכל האחוזים. רק מרגיש ככה. אז למה שאני לא אסתובב איתו. הוא לא אדם זר, כולם במושב מכירים אותו עוד לפני שמכירים אותי. הוא רק נראה קצת מוזר, וגם זה רק בגלל מה שאומרים עליו, ובגלל שהבית שלו בנוי בצורה כזאת, ובגלל הבגדים, ובגלל הזקן. אבל הוא הבן אדם הכי טוב שאני מכיר. בכל קומה בבית שלו יש משהו טוב שהוא נותן למישהו אחר. ואף אחד לא יודע כי כולם מתרחקים מהבית ה’מוזר’ שלו, אז הם בכלל לא יודעים מה יש שם.

אבל אני יודע.

אני יודע שהוא גר בצריף לפני שהוא בנה את הקומה הראשונה. ואני יודע שאחר כך כל כמה שנים הוא בנה עוד קומה. כל כמה שנים קומה אחרת.

בקומה הראשונה הוא חי. ממש כמו כולם עם מטבחון, סלון וחדר שינה. החצר מקיפה את הבית וכשכל החלונות פתוחים, כל מה שבחוץ נראה כאילו הוא בתוך הבית.

הקומה השנייה היא הקליניקה שהיום הכרתי בפעם הראשונה. רוב הזמן הדלת של הקומה סגורה, וכשעולים דרכה לקומות האחרות צריך להיות בשקט. בקליניקה הוא עוזר לבעלי חיים פצועים. ראיתי שם שלוש ציפורים ושני חתולים.

בקומה השלישית הוא שומר בגדים או מגבות לנזקקים. האנשים שגרים בשכונה רואים אותו לפעמים עם שק על הגב, וחושבים שהוא מקבץ נדבות בצורה מוזרה. אבל הוא בעצם אוסף את מה שהשכנים זורקים בשכונה שלנו, שהם די עשירים צריך להגיד, ומעביר אחר כך לשכונות אחרות שיש בהן אנשים שצריכים את כל מה שייתנו להם. זה נשמע כאילו הזבל שלנו הוא ארון הבגדים של מישהו אחר, אבל זה לא ככה. אנשים שיש להם הרבה לא יודעים מה זה כשאין. ואני יודע את זה בזכות הקומה השלישית בבית של אדון בדר.

בקומה הרביעית יש בעיקר ספרים שאנשים זורקים ואדון בדר אוסף. הוא לא נותן אותם לכל מי שרוצה בשכונות של הנזקקים, לא. יש לו פתרון ממש מתוחכם: בגלל שהוא מגיע לשם כבר הרבה שנים, הוא יודע מי באמת אוהב לקרוא, ורק לאנשים האלה לפעמים הוא מביא ספרים. אדון בדר בדרך כלל מסכים להשאיר את הספרים אצל מי שמבקש ממנו, אבל הוא מעדיף שיחזירו כדי שיהיה גם לאחרים. ככה הוא נותן ספר רק למי שרוצה באמת. כי ספר זה דבר יקר כל כך שאין לו מחיר, הוא רק צריך להגיע לבן אדם הנכון, ככה אומר אדון בדר.

הקומה החמישית היא המרפסת, שהיא הקומה הכי… אפילו הכתר בבית של אדון בדר ואולי בכלל בעולם. היא הכי קטנה מכל הקומות, יש בה נדנדה מעץ שאדון בדר בנה וספה נוחה. הרוח שמגיעה מכל כיוון למרפסת הזאת היא כמו חיבוק ממלאכים. וזה לא כל מה שהיא נותנת. אפשר היה לחשוב שהקומה האחרונה לא ממש ‘עוזרת לאחרים’, אבל זו תהיה טעות שיגיד רק מי שלא מכיר את אדון בדר. כי מהמרפסת הוא מתצפת על כל הרחוב שלנו, וכל פעם שקורה משהו, אדון בדר מגיע כי הוא רואה את זה מהמרפסת ומייד יוצא לעזור. לא משנה מי צריך את העזרה.

אז זהו, סיכמתי. הבית המוזר של אדון בדר הוא הבית עם הכוונות הכי טובות שיש כאן או בכלל, אז אני לא מבין מה אימא רוצה. אה! וכמעט שכחתי את החצר הענקית שלו, שגם בה הוא עוזר לכל הצמחים שאנשים התייאשו מלטפח ונמאס להם להשקיע בהם אז הם זרקו אותם. כמו שאמרתי — הכוונות הכי טובות שיש. פתאום החלו לרדת לי דמעות. ירדו רק שתיים ואז זה נעצר. איזו מעצבנת אימא שלי. כלום היא לא מבינה.

באותו יום אימא לא הסכימה ששוב אני אצא. חיכיתי שהיא תיסע לקניות עם האוטו כי היה יום חמישי, ויצאתי בריצה החוצה לרחוב שלנו. אני לא מקשיב לה כשהיא לא צודקת.

כל ילד שראיתי אמרתי לו ‘בוא איתי’, וככה רצנו יחד שישה ילדים. כשעצרנו ליד המגלשה הגדולה בגינה, סיפרתי להם במהירות שאם החתולים לא יאכלו הם ימותו מרעב. אבל לא לפני שישחיתו כל פח זבל, יהרגו כל ציפור או יונה שימצאו ויפיצו מחלות. שלוש בנות נוספות הצטרפו אלינו. את אימא של אחת מהן אני מכיר, היא חברה טובה של אבא והיא פעילה של עמותה למען בעלי חיים. הילדה עצמה היא בול כמו אימא שלה רק בקטן ואפילו מנסה לדבר כמוה. היינו כבר תשעה ילדים והחלטנו שנאסוף שאריות אוכל לימים הקרובים. גם הסברתי לילדים שהחתולים צריכים לקבל אוכל בצורה מסודרת כדי שימשיכו להיות רגועים. הבת של הפעילה למען בעלי חיים אמרה שרק בזכות החתולים אין לנו חרקים ועכברים בשכונה. כולנו הסכמנו שצריך לטפל בהם, ועזבנו את המקום.

כשהתרחקנו קצת זה מזה שמעתי פתאום ‘כל הכבוד אורן’ — הבת של הפעילה צעקה לכיוון שלי. הסתכלתי אליה מרחוק.

‘אני מעין,’ היא הוסיפה בחיוך ואז הלכה.

איך היא זוכרת את השם שלי? שאלתי את עצמי אבל סילקתי את המחשבה. רצתי הביתה בכל המהירות כדי להספיק להגיע לפני שאימא תחזור.

כשאימא הגיעה הייתי רגוע מאוד ואחרי מקלחת. עזרתי לה עם הקניות. אני יודע שהיא חשבה שזה ניסיון להתחנף אבל לא היה אכפת לי. רציתי לראות את כל המוצרים שהיא הביאה, וכדי שאני אראה הכול בפעם אחת אני צריך לעזור לה, אז למה לא. היא מלמלה עוד כמה שאריות מהכעס שלה אבל לא התייחסתי. אחר כך יצאתי לשחק בכדור בגינה.

הייתי מת שיהיו לי אחים. אולי אם היו לי אחים, היו לי חברים. כי אז הייתי יודע מה זה כשיש מישהו איתך כל הזמן. אבל אולי אין לי חברים כי אף פעם לא באתי לשום מקום שהזמינו אותי אליו וכי לא הזמנתי הביתה אף אחד. אולי אין לי סיבה. אולי פשוט עם המשפחה שלי יותר כיף. הדודים ובני הדודים הם כמו אחים. אני אומר כמו כי הם לא. הם פשוט לא. זה כמו שדודים שלי הרבה יותר חברים שלי וקרובים אליי מאבא, אבל הם לא אבא. יש לי משפחה גדולה ובית גדול ומלא חתולי רחוב שהם שלי, אבל אימא לא מרשה לי להאכיל אותם כי היא טוענת שהם לא שלי. וחבר אחד, אדון בדר. וקוראים לי אורָן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבית המופלא של אדון בדר”