החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על רבקה קרן

רבקה קרן היא סופרת, ציירת, ופסיכולוגית קלינית. עלתה לארץ ב־1957 מהונגריה. נשואה ואם לשניים. ספריה לילדים, בני נוער, ומבוגרים, תורגמו לשפות זרות וזכו בפרסים ספרותיים. קובץ סיפוריה "הרגע האמיתי" בהוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת ניתן להשגה במהדורה מודפסת ובמהדורה אלקטרונית. ... עוד >>

טעם הדבש

מאת:
הוצאה: | 1990 | 206 עמ'
זמינות:

37.00

0 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

אבּרם פרַייהַייט, סוכן חשאי ישראלי שיושב בפירנצה שבאיטליה, מקבל הוראה לנסוע אל אחת הארצות שמעבר למסך הברזל כדי להביא משם מידע חשוב. הסוכן המקומי שמידיו עליו לקבל את החומר, התנה תנאי; עם החומר הזה חייב פרייהייט להבריח מן הארץ גם את נכדתו. פרייהייט יוצא לדרכו, ואינו יודע שעתידה השליחות הזאת להטיל מהומה בחייו ולתת להם במין סופיות נחרצת תוכן חדש.
רבקה קרן, לבית פרידלנדר, נולדה בשנת 1946 בּדבּרצן שבהונגריה. בת עשר עלתה לארץ עם משפחתה והתגוררה בפתח־תקווה, למדה ציור בירושלים ובניו־יורק וספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן, בעלת תואר מוסמך בפסיכולוגיה קלינית מטעם אוניברסיטת תל־אביב. ספרה הראשון לבני הנעורים, "רותי שמוטי", הופיע ב־1970. בין ספריה האחרים: "קָטי, יומנה של נערה", עם עובד, 1973 (פרס רמת־גן ופרס נורדאו) ו"קיץ עצוב קיץ מאושר", שוקן 1986 (פרם זאב). "טעם הדבש" שהופיע ב-1990 הוא הרומן הראשון מפרי עטה. לאחרונה ראה אור קובץ סיפורים חדש פרי עטה, "הרגע האמיתי", בהוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת.

מקט: 001-3190-002

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

לא מכבר חזרתי משם הביתה. עשיתי לי קפה חזק ואני עומד ומשקיף בעד השמשות הכפולות של ויַא מוֹנטִבּוּאוֹני. עניין לא נלאה יש לי בילדים האלה המשתובבים בחוץ. צחוקם העֵרני וקלות תנועתם, ונגיסתם המובנת מאליה בפרוסה, מרתקים אותי שוב אל עמדת התצפית שלי. כשהשליכו אבן וסדקו את חלוני עברתי על זה בשתיקה ואמרתי בלבי משום מה שלא בכוונה עשו זאת, הלא הם כבר מכירים אותי וכבר הסכינו עם הבעת הפליאה שעל פנַי, ואני רשאי אפוא להסתכל בהם מפעם לפעם למשך כוס קפה אחת. חיות קטנות שלי, שדונים ממזרים שכמותכם, אני אומר ותוהה איך התייצב הזמן לצדם בהמתנה עצלה וחומלת עד שיבשילו ויהיו פקידים מסורים ומתקני עולם ואנרכיסטים ושועלים ערומים וכל מה שיתאווה דמיונם, כי הקיום הוא מצבם הטבעי, הקיום המוחש הפשוט, ההולך וחומק ממני.

בינתיים מחשיך. אני מעלה אור וטורח שעה ארוכה על ברכי בבולי העץ הלחים, ומטפח בעקשנות את הלהבה הירוקה החמקנית שניצתה לבסוף. יש עוד כמה דברים לעשות עד שתבוא דוֹמֵנִיקָה – לחמם מים למקלחת, לערוך את השולחן, להפשיר את הפשטידה, את הכול אני עושה בהיסח הדעת, ומחשבתי אחוזה בה כקברניט הנאחז בספינה נטרפת – פיסת ירכתיים, קצה תורן, עוד רגע ותבלע המצולה את הכול. כן, דוֹמֵנִיקָה סוֹרִבִּינוֹ־דֶנְטִי, אהובתי זה ארבע שנים וחודשיים, בואי בואי, נשמתי. סערה אורבת לנו גם הלילה.

בדרכי להתפשט מצלצל הטלפון. אני אומר פרוֹנטוֹ אבל אין עונה, ואני מטלפן לבטל פגישות אחדות שנועדו לשבוע הבא ולדאוג לעסקי בהיעדרי. השעה שמונה. אני מתקלח בחושך, בעצימת עיניים, ונמנע ככה מלהתייצב כנגד גופי המגושם המכונה בקורטוב חמלה תחפושת הדוב בפי דוֹמניקה. לשמע הקילוח החדגוני של המים אני רואה בפעם האלף פלג הרים תם למראה, אותו הפלג הקטלני שזחלנו אליו קרובים להתעלף. פליקס מת מיד, פשוט קרס ונדם, לא עמד בהלם, וזה הכה בנו כברק, אסור היה לו להסתלק ככה, היינו מצווים לחיות ומותו דמה לבגידה. השארנו אותו שם על שפת הפלג, את פליקס הפייטן יפה העיניים, לא היה זמן לכלום, הוספנו לטפס ולברוח והגידופים קפאו בגרוננו.

עכשיו ביתי שקט ומסודר. אני מוציא מן הארון את מזוודת העור השחורה ואורז מעט בגדים, ספר, כל מה שנחוץ כרגיל, ומוודא שהכול בסדר. אחר־כך אני מתרווח על הכורסה לפני האח, מעיין בהוראות, משנן, ומשמיד את הפתק.

זכרוני הוא כלבי הנאמן. זיכרון חייתי, היה פליקס אומר בשפתו הציורית, מחובר לכל החושים בטבור. מי כמוני יודע. אני יוצא אל הפרוזדור האפלולי ומניח את המזוודה סמוך לדלת, מוציא את המקטרת מכיס החלוק ומדליק אותה, וחוזר אל החדר המוּסק.

מחר אעבור את הגבול ההוא בפעם השביעית, ההתראה הייתה קצרה כרגיל. אחר הצהריים הזמין אותי נ' אל עליית־הגג המשופצת המשמשת לו משרד, ועמד באותה חולצת פלנל כחולה ולחץ את ידי לחיצה ממושכת ואמר לי בוא, זמן רב לא התראינו.

ישבנו ושתקנו את שתיקת הפתיחה שלנו. נ' אמר, אני משער שאתה עסוק בימים האלה, הקושי של המועד קיים ועומד תמיד, אני יודע, אבל העניין הזה דחוף ביותר. אמרתי לו, נכון, אני עסוק, והוא הגביה גבה בזהירות. אסתדר גם הפעם, אמרתי, ונ' צחק צחוק חרישי ואמר לי עדיין זה בעצמותיך? אמרתי לו כן, עדיין בעצמותי, והוא נתהרהר ומבטו שקע פנימה. כמין מבוכה עטפה אותנו, כאילו כל השעות התוססות שבילינו בחדר הזה בוויכוחים על שפינוזה ועל הגאולה ועל הזכות ההיסטורית, לא היו אלא עיקול נידח בדרך אל הדבר עצמו – אל המשימה.

שתינו כוסית ברנדי ונ' פתח ודיבר לאטו בקולו היציב ואני שאלתי שאלות ורשמתי. התכנית נראתה לי נקייה ומעובדת כהלכה, אבל בדבר אחד ניעור בי ספק. שאלתי אם עניין הבחורה הכרחי, ונ' נשען על גב הכסא ומבטו הנערי החודר קורא תיגר על קמטיו. מיד גחן אלי עד שנשמטו משקפי המתכת העגולים על אפו ואמר לי כמעט בלחש, זה התנאי המפורש. החומר חשוב לנו אַבּרָם, עומדים לשים עליו יד בקרוב. ניענעתי לו בראשי, והוא נתן לי את המפה וסכום כסף ומסמכים ובחן בעיון את דרכוני. שים לב, אמר לי נ', האשרה בתוקף שבוע ימים בלבד. עליך לצאת ברכבת הבוקר, זימַן יחכה לך, הכול מסודר. אני מקווה שלא ייִרד שלג, אמרתי. החדר המלבני המוכר, שתקרתו משופעת וכתליו חשופים וריחו ריח הסיד הטרי, הילך עלי נינוחות מתעתעת. לאחר עוד דברים אחדים עמדתי ולבשתי את מעילי. האור התחיל מאפיר, ונ' ליווה אותי אל צינתו של חדר המדרגות הלולייניות וגופו הגרמי מתנועע כצל. שמור על עצמך, אמר וזקף אצבע ואני החזרתי לו חיוך ואמרתי, כמו תמיד.

צלעתי צליעה קלה לאורך הלוּנגאַרנוֹ אל מכוניתי, ונדמה היה לי שהמחוש הקבוע בעקב ימין נסוג ונעלם. נ' ידע עלי הרבה – הכול, כך היה סבור – ומה אני יודע עליו. לאחר כל השנים האלה אני יכול לסכם את כל הדעת הזאת במלים מעטות להפליא ולומר עליו שהוא בן גילי בדיוק (אותה שנה ואותו החודש), יליד טרַנסילבניה, לוחם עז וחבר ההגנה לשעבר, לימודי היסטוריה ופילוסופיה 'קום לַאוּדה' וחיבה עזה לכל מה שריח הרנסנס עולה ממנו, שליחויות – ובדרך כלשהי המעט הזה מצטרף למסלול רב פעלים. חייו הפרטיים עלומים: אישה שעזבה אותו? ועוד אישה שאין מדברים בה? בן שמת בדמי ימיו? נ' איש הקשר שלי. ידידי הלא מתיידד. הכלונס בעל המצח הרם, המאופק, שאין בו הסתייגות, המקפיד לשמור מידה נכונה של ריחוק עטוף בהומור מעודן. קינאתי. הכרתי מיד את ההבדל שבין המבוכה רבת הסתירות שבי ובין הבהירות הבוטחת המנחה את מחשבותיו. לא ראיתי אותו יוצא מכליו אפילו פעם אחת, אם כי ייחלתי לזה בסתר לבי. נ' הנחוש והאופטימי, החוט הקבוע שבתפר חיי.

בימים הראשונים הסהרוריים שלי באיטליה, בזמן שעדיין עמד באפי ריחם של פרדסי השרון, אכן חפצתי בקרבתוֹ. בפעם הראשונה הרגשתי שאני כרוך אחריו כשראיתי אותו שותה קפה כמו אבי זכרונו לברכה, במין כוונה ודבקוּת. גם קסמה לי נהייתו הנלהבת אחר קדמוניות, והפליא אותי הכישרון הזה לנתח דברים ניתוח מבריק ולטעת בך הרגשה שמדובר ברעיונות שלך. הענווה הקיפה אותו כהילה. אבל יותר מכל קנה את לבי ביכולתו להקשיב. בני־אדם דרכם להאזין לעצמם או לרוח הנושבת, מי לא השגיח בזה בזולתו, אבל נ' ידע להטות אוזן בתאווה נדירה, והיה קולט אותי בסבלנות פרט לפרט ובונה את עברי ככתב חידה. והוא היחיד שסיפרתי לו. כיווָן שהשבעתי את רצונו, צייד אותי בכל מה שנדרש ופיקח על השתלבותי צעד אחר צעד. הרביתי לנוע בתוך אירופה, ונעזרתי בניסיוני בנדודים עד כה ובשפות שידעתי ובכוח משיכה טמיר שעדיין נאצל ממני, אחרי ככלות הכול, ועשיתי את המוטל עלי ביושר ובחירוק שיניים. בעת ההיא הייתי מסור ומדוכדך כאחד – כן 'מדוכדך' היא המילה היפה לַדבר, אבל נ' לא נסוג מתמיכתו ואותת לי להמשיך. ואני המשכתי. הוא שמר אתי קשר קבוע והמתין בסבלנות, ואכן מקץ זמן עלה בידי להתרגל גם לבדידותי זו החדשה, הרווּיה נשים ומעשים שהשתיקה יפה להם, עוד וַריאציה על נושא ישן נושן שהוא נתעב עלי ואין לי חיים בלעדיו. דומה היה שעייפותי האנושה מתפוגגת והולכת. הייתי עסוק ומצליח, דרוך על משמרתי, טוֹוה לי את המסכת הבאה של חיי כלהטוטן המהלך על חבל.

כבר כבתה המקטרת. אני יוצא אל המטבח לבדוק אם לא טבעה הפשטידה האמפיבּית שלי, וחוזר ושוקע בכורסה הכחולה ובדל לחם בפי, ופותח את קובץ מסותיו של בּוּבּר, הוצאת התאחדות הנוער הציוני, בודפשט, – במקום לנוס על נפשנו התקנו לדפוס את 'היהדות המתחדשת' – ואני ממשיך בעמוד שהפסקתי אתמול מתוך ספקות קשים, אבל איני מסוגל להתרכז, המלים מתפזרות להן כחופן של חצץ. במעגל האור הרך, הזרוּע במרחק הקבוע שבין אישונַי לספר, הולך ומצטרף מראה לא מוּכר של ארץ מרובדת לובן, צפצפות מעורטלות על־יד אסם נטוש, ורחוב אפלולי צר שבתיו ניבטים אלי ממעוף הציפור, מכונסים בעצמם, סמוכים לגדרות לבנים אטומות, טיח צהוב, חלון מלבני נשקף אל אכסדרה שוממת, צללית חומקת מאחורי וילון. העייפות מהתלת בי. אני קם מתוך החלטה לחמם את הפשטידה ולאכול אותה לבדי, אבל כוח ההרגל מנצח, זה לנו שבועות ארוכים שאנחנו סועדים כל ערב יחד, ומקנחים עופות צלויים ועוגות של מגדנייה ביין אדום מעולה שדוֹמניקה תורמת לי ממרתפי היקב שבו היא עובדת. אהיה אנוס אפוא להמתין לה ולבוסס בהתנצלויותיה המסחררות ובסיפורים שאין להם סוף שהיא בודה לה בדרך־כלל בדרכה אלי. מה יהיה עלינו, דוֹמניק, צבע עיניךְ נעכר והולך ואני רואה בזה סימן לבאות, כמו התפרצויותייך התכופות, וקנאתך המשולחת, ויופיך המסמיך תחת כובד דמי.

אדם מזדקן אני, דוֹמניקה, רדוף ומשובש, שמעמיד פנים למענך. מה שיכולתי לספר סיפרתי, ומה שהייתי אנוס לדלות מדמיוני דליתי, ועל כל השאר רובצת שתיקה. איך זה קיווית להכיר אותי באמת, עלמה ברה וסוערת שלי, הלא רק המוות יפריד בינך ובין בעלך העזוב החמום ובעיטות שלושת אחיו, שדלקו אחרייך ממחוז הדרום עד פתח ביתי. כסדין צח היו פנייךְ, משותקת היית גם לאחר שהלמתי באפו של לוּאיג'י, שהנהיג את החבורה, והסכין עפה מידו וננעצה במשקוף, ואת נתלית עלי ובהית אל הדם, איך לא פחדתָ, שאלת לאחר שקניתי אותך בממון רב – את הכסף לקח בפנים של קדוש חמדן – איך לא פחדתי, הוי שיה תמה שלי, בואי לא נתגרה במפלצות.

ימים יפים היו לנו יחד, יונתי השחורה, איך נוכל לשכוח. אַת ואני, הצירוף הטיטָני הזה, אחוזי קדחת ברחובות פירנצה, הוללים עד ערפול החושים ובודים מעשיות על עצמנו כדי להאמין בהן. היית טובה אלי כל־כך דוֹמניקה, מטורפת ונאמנה כל־כך לכללים שלא קבענו. בחדווה סוחפת ניגשת לנקות ולסייד את הבית השכור הזה שהיה טחב ועזובה כולו, והשכנים שרבבו ראשים סקרניים פנימה – איזו בת נאה, מוּלטוֹ בּלָה. על אמך לא העזו לשאול, ואַת תלית בי מבט מצטנע כמאשרת את טיב הקשר, וכשהלכו גררת אותי אל בין פחי הצבע שבחדר־האמבטיה ושם התנינו אהבה על ערמה של עיתונים, לעיניהם הזועפות של מנהיגי אירופה. נשביתי אז בקסם פראותךְ דוֹמניק.

את דפנות הבַאר המלא משקאות צבענו באדום לוהט, וחיברנו מראָה מעל למיטה, ואת צחקת צחוק ילדותי מרושע – תאר לךָ שייכנס מישהו, יאחז אותו שבץ. המצאותייך היו כמעיין שופע. כסנאי זריז עלית וירדת בסולם וכרכי התלמוד הבבלי בידייך, ואני מסתכל בך בחוסר ישע וממתין למפולת, אבל אַת לא הפלת אפילו כרך אחד, ילדה מחונכת מבית קתולי טוב שכמותך. לא היה קץ לדבקותך ולתחבולותייך. לבדנו היינו, כמו שרצית, על כל פנים כך היית סבורה, ולכן התרככת ונעשית נדיבה. איך עטפת אותי בדאגה, דומניקה. כמה אומץ נדרש ממך להישאר אתי, הרי לא הבטחתי כלום. בוא נתערב, אמרת פעם אחת בחיוך ידעני, שמכל נשותיך אני היחידה שמכירה את קולך בחושך. יוליה, אמרתי בלבי, ואַת ראית בשתיקתי הסכמה.

בחוץ מתחיל לרדת גשם ואני שומע את צעדיה החופזים של אהובתי, נעליה נוקשות במדרגות הבית, היא פותחת את הדלת במפתח שלה, עוברת כרוח סערה בפרוזדור, ונכנסת אל החדר. דומניקה שלי במעיל גשם אפור ובצעיף אדום, יפה כמו פרח, לבי מתרחב מגאווה. אברמו, היא אומרת, קולה מושפל ורועד, ואני תמה מה זה קרה לה הפעם שהיא קרובה לבכי.

דומניקה מרמזת בראשה לאחורי כתפה אל המזוודה שבפרוזדור ואומרת, אתה נוסע, מה. וכבר אני טורח על־ידה ומוחה טיפות מעורפה, אין לי כוח לריב. בואי, אני מציע, נדבר אחר־כך, היה לך יום ארוך, נאכל משהו ונדבר ותראי שייטב לך. אתה נוסע שוב, דומניקה אומרת בצער שיש בו שוויון־נפש מאיים. אוברטורה להוריקן, אני אומר בלבי, והרי זה הלא־נמנע שצָפיתי. היא עוקרת את עצמה מאחיזתי וידי נושרות מכתפיה. הגשם מכה בחמת זעם. כמה אני נכסף לסעוד בשקט, להתחפר במיטה ולשקוע בתרדמה עיוורת, בלי חלומות ויקיצות וחיבוקים קודחים, כמיהה חסרת שחר, אני יודע. דומניקה ניתקת מן המזוזה, מנחיתה את הבקבוק שהביאה על לוח־הזכוכית, סמוך לבובר, ומעיפה את המעיל הלח שלה אל מסעד הכורסה. למרבה הפליאה היא שותקת, השיטפון מתמהמה, רק הווריד הכחלחל הדק, החביב עד בלי די שבשיפולי צוארה, פועם כאחוז עווית.

אני לוקח את הבקבוק למטבח, מחמם את הפשטידה ואת שאריות העוף מאתמול, חולץ את הפקק ומוזג יין לכוסות. דומניקה נכנסת אחריי בהילוכה המתערסל, ויושבת בעיניים כבושות בשולחן, בשום פנים לא תודה שהיא מבקשת להתפייס, הלא היא מענישה אותי עכשיו בשתיקתה, והיא יודעת שכל עצבי ערוכים לקרב. הפשטידה הזאת חרוכה לגמרי, היא אומרת לבסוף, ומאביסה את עצמה באצבעות זריזות. סכין ומזלג ממנה והלאה ואני נהנה לראותה בכך, פרא אדם שלי, אוכלת כמו שהיא עושה את שאר הדברים. אני שואל על יומה והיא מתרצה ועונה בפה מלא שאין כל חדש, עדיין לא החליפו את שולחן־הכתיבה הישן שלה כמובטח, ועדיין הוא שורץ חרקים שכרסומם נשמע עד קצה היקב; חוץ מזה מנהל־החשבונות לא בא לעבודה כי אשתו תלתה את עצמה אמש במזווה, כך מספרים, ובחיוך קונדסי היא אומרת, החבל נקרע, תאר לך אַברָמו, היא נפלה ולא קרה כלום, איזו בושה. אני מנענע בראשי כמזועזע – את מנהל החשבונות איני מכיר, לא אותו ולא את אשתו הרופפת. שאדם ישלח יד בנפשו… גם אז, לנוכח האשכולות המפוחמים שעל הגדר, בזמן שנראה הדבר הכרחי ושפוי, התקוממתי. ושוב אני תמהַ מה טיב ההומור של דומניקה, האם הוא לקוי או ילדותי או שחור.

הצלחות שלנו מתרוקנות חיש־מהר, לא נשארו אלא הסחוס והעצמות, וגם את אלה אנחנו מרוקנים מכל טעם ולשד. אינני משליך מזון, ובמחיר קטטה אחת או שתיים הצלחתי לאלף לכך גם את דומניקה. בתחילה התרגזה וצעקה סַנטָה מָריָה, מישהו כישף אותך אַבּרָמו ונהיית קמצן חולני, אבל אני לא יכולתי להאיר את עיניה, ולא אמרתי אלא שהמזון מקודש בעיניי, ונראה שההסבר הזה הניח את דעתה של עלמה מאמינה שכמותה, והיא קיבלה עליה את מצוות האכילה עד תום.

בחוץ דועכת נהמת הסופה, לא נשמע עוד אלא גרגור המרזב שמעל לחלוננו. אנחנו מדיחים את מעט הכלים יחד במין טקס מרגיע, מי הסבון חמימים ודומניקה נינוחה יותר ומזמזמת לעצמה ומתחככת בי, סוף־סוף הלא היו לה די הזדמנויות להתרגל לנסיעותיי ולשבצן בחייה. אני מהרהר איזו מתנה אביא לה הפעם – נהייתי פזרן ללא תקנה בכל מה שאינו קשור למזון, והאמת היא שיותר מכל אני מתאווה לפליאה שעל פניה המלאות, לחיבוק הסוחף, לפתקים החבויים עם לילה תחת מצעי, וידויי אהבה קטנים זוהרים בכתב יד מסוער, אוויר לנשמתי.

אני עורך את השולחן לארוחת־הבוקר, לוקח כוס מים ומכבה את האור. דומניקה כבר במיטה, בתוך עשר דקות הספיקה להתרחץ וללבוש כתונת־לילה, כמו שלימדוה הנזירות בפנימייה, והזריזות הזאת ואמירת תפילת הערב טבועות בה עמוק כל־כך, עד שלא פעם היא נרדמת בזרועותיי וּשמות כל הקדושים על שפתיה. עכשיו היא שרועה לה באלכסון כרגיל, בקושי יש לי מקום להידחק ולזכות בפיסה של שמיכה, ודוֹמניקה צופה לה במאמציי בהבעה קנטרנית ואומרת, דוב גדול צריך לרזות. אני מהמהם ומסתובב ומדליק רדיו צורמני שצפצופיו מתחרים בקולו של השדרן, אישה בת עשרים דקרה את בעלה הזגג בשבר זכוכית בלַה ספציָה, הוא היה אונס אותי בכל יום, התייפחה באוזני השוטרים שאסרו אותה. הבעל יצא מכלל סכנה, התחזית למחר, רוחות עזות עם ראות לקויה בהרים.

חבל שלא מת, אומרת דומניקה, כל הגברים אותו דבר, תני להם אצבע וינשכו עד העצם, צריך לדקור אותם אחד־אחד. אני מתאמץ לשמוע את חדשות החוץ, מאז הפלישה לצ'כוסלובקיה באוגוסט ידי על הדופק, אבל דומניקה בשלה, מעממת את גלי האתר ומוסיפה לדוש בדבר, וידה מחליקה על זרועי. בעלה לואיג'י, למשל, הטווס הזה שרצה לעשותה שפחה והשפיל אותה עד עפר וכפה עליה לאכול ספָּגטי מן הרצפה, ואביה, הוי ישוּ, יש דברים שלא סיפרה לאיש, אין סיבה להתגאות במשפחה המופרעת שלה. אני נכנע ומכבה את הרדיו, אין צורך בהשכמה, גופי מכוון דרך קבע לשעה חמש. דומניקה חורשת אותי באצבעות מרפרפות וריח סבון המָאחָה שלה חודר לעורי. עתה הגיע תורם של דודיה ובני דודיה וסבה הסנילי, שהיה משתין לסיר המרק של יום ראשון מתוך שעשוע. עיניי נעצמות מאליהן. הסאגה הזאת חוזרת מזמן לזמן בכל מיני גרסאות. היא מדברת ואני מהרהר בנסיעתי, פרטי המשימה ערוכים היטב, נ' יכול לסמוך עלי. השאלה היא אם אצליח לנמנם מעט.

דוֹמניקה משתתקת. אני יודע ששוב היא רואה את עצמה נחותה לנוכח החלל הזה שבין מה שהיא מבקשת לברוא ובין מה שראשה החמוד מסוגל להפיק. ידה נחה על חזי ואני מרים אותה אל פי ונושק לה. הוי יפתי, שוב אני יודע בוודאות שלא היה כל סיכוי ליחסינו למן הרגע שראיתי אותך בפעם הראשונה, מגישה קנקן של יין לשולחני במועדון של לוּאיזה. מראיךְ הפריחו בי כמיהה צורבת, גופך החסון פגע בנקודה כואבת. שאלתי לשמך ואת אמרת דוֹמניקה סוֹרבּינוֹ־דנטי, סניוֹרה, ואני אמרתי בלבי יש כוח בַשם הזה, ועיינתי בכפות ידייך השחומות, בקימורי הצואר ובזנב הסוס הכהה המפואר, המקושר בסרט זהב, ובאותו הרגע הנהדר ידעתי שאין סיכוי, ובקשתי שתשבי אתי לכוס יין.

לא, אמרת, אי אפשר, הרי אַת עובדת, ואני הזעקתי כמעט בבהלה את לוּאיזה מאחורי הפסנתר וביקשתי לשחרר אותך, והיא חייכה חיוך דק של ויתור לידיד ואמרה כולה שלך, קָארוֹ אַבּרָמוֹ. ובו בליל הסתיו הסגרירי נכרכנו בעבותות של אהבה, ונשאנו עמנו את עלילות משפחתך ובריחתך הנואשת, צידה לדרך, וכל אותו הזמן ידעתי בסתר לבי שחיינו לא ישיקו לעולם אלא בנקודות המגע הקסומות.

אני מלטף את דוֹמניקה בעיגולים קטנים כמו שהיא אוהבת, שערה העבות מציף אותי, כפות רגליה הצוננות מתחממות לאטן. קח אותי אתך מחר, אַבּרָמוֹ, היא אומרת בקדחתנות, אל תיסע בלעדי, היה לי חלום נורא. ופתאום כאילו גדלה בחושך, נמרה עצומה שחורת רעמה, שעיניה רושפות – מסתבר שיום של הפרת הכללים היום. לא בא בחשבון, אני אומר לה, הרי דשנו בזה בלי סוף. חלמתי, דוֹמניקה אומרת, שאתה הולך בשדה שאין לו אופק, הולך בביטחון כאילו מישהו מחכה לך, ונשר אדום צונח פתאום ונועץ בך ציפורניים ככה, עד הבשר, ואתה צועק הצילו, וגם אני צעקתי אף־על־פי שלא הייתי שם אבל אני רואה הכול, אני רואה אותך ניתק מן האדמה ונהיה לנקודה עד שאתה נעלם לגמרי ולא נשאר כלום חוץ מטיפת דם קטנה.

דוֹמניקה נושמת בכבדות וראשה עלי ואצבעותיה סוגרות כצבת על פרק־ידי. אני רואה בכבוד הראוי את חלומותיה, שהוכיחו את כוחם מזמן שהייתה ילדה רכה וחלמה שסבתה מיניקה עגל, ולתדהמת כולם אכן ילדה האישה המבוגרת תינוק פועה, והוא גדל עם דומניקה והיה לה כאח, ואפילו יותר מזה. אני אומר, אפוא, אשמור על עצמי, אל תדאגי, ומערסל את ראשה של אהובתי לאט־לאט, כך אהבה גם יוּליה בימי הכפור בחווה. לפעמים היא מציצה אלי מתוך מסגרת הזהב של ונוס על הקיר מנגד ומחייכת בהשלמה. יש המשכיוּת, היא רומזת, ופני המַדונה שלה וצמתה הבהירה מתמזגות יפה בפרי מכחולו של בּוֹטיצ'לי, היה לה סיכוי טוב לעבור בקוף המחט, מי שיער שתירק בפני הקצין ההוא, גם לאחר שסיפרו לי קיוויתי עד הרגע האחרון.

אני מתיק את מבטי מן הקיר ועיניי יבשות כאילו נתכסו חול. הלא זה היה רק חלום, אני אומר לדומניקה וחושב על בדידותה בדירה המואפלת ירוקת הטַפּיטים ששכרתי לה במרחק שני רחובות ממני, סמוך לחורש שבפסגת וַלומבּרוֹזינָה. היה לי צורך בהפרדה הזאת, כדי לשמור על גבולות אי שפיותי בסתר. הרי לא יכולתי ללכת לאיבוד עד הסוף ולוותר על חירותי, חירותו העגמומית הקודחת של נער יתום. דומניקה מגביהה את ראשה, והריח הנושר ממנה מתוק כל־כך, עד שפרפר מרחף בבטני. כן, רק חלום, היא מלגלגת ומזכירה לי את סבתהּ, ועוד חלום אחד שחלמה לפני שנתיים, שבו ראתה אותי יושב לי לבדי באמבטיה ואוחז במשוטי קש. ואכן לא עבר זמן רב ואני הייתי אנוס להשאיר אותה ולהפליג מזרחה ולשהות חודש ימים בירושלים.

תגורי פה עד שאשוב אם נוח לך יותר, אני אומר, אבל אל תשכחי להדליק אש ולהתלבש היטב, שלא תחלי לי, ותקפידי שיהיה די לחם בבית. בעייפות, אני נהיה ותרן ולא זהיר, ודומניקה יודעת זאת, היא דקת תפיסה לפי דרכה, והיא מבינה שאין זה סידור של קבע. נדמה לי שאני רואה חיוך נעווה על פניה הסמוכות לפני. זה לא זה, אבּרָמו, אני לא יכולה עוד ככה, תהיה טוב אלי, תגיד שאתה לא נוסע מחר, תישאר עם המלאך השחור שלך רק הפעם, טוב? קולה נצרד כל אימת שהיא מדברת על עצמה בגוף שלישי, הבכי לכוד בגרונה.

ילדתי האבודה, מה אעשה בך עכשיו. מעולם לא קראתי לה מלאך שלי, הכינוי הזה שמור אצלי בתא סגור, אבל דוֹמניקה הכניסה אותו לשימוש בכל מיני גרסאות, כנראה בגלל מאורע לא נשכח בילדותה. כשהייתה כבת שבע, ראתה במיסת שחרית של יום ראשון מלאכים שחורי כנפיים מרחפים בחלל הכנסייה, וכשסיפרה לאמהּ, מיהרה האם אל הכומר ונצטוותה לטבול את הילדה מכף רגל ועד ראש בחלב מומתק ולהביא אותה לווידוי יום־יום עד שילבינו המלאכים השחורים. אבל המלאכים צפצפו על הכומר השיכור שלנו, סיפרה דוֹמניקה, ואני התלהבתי כל־כך עד שהחלטתי להערים עליו והודעתי שהם לבנים סוף־סוף, וכולם נשמו לרווחה כי כל הכפר כבר ידעו כמובן, ופחדו ממני מעט, חוץ מאבי, שקרא לי מאותו היום חולת־רוח. החדר מצטנן, ההבלחות האחרונות של האש נראות בפתח. עלי לנסוע, אני אומר, תישארי פה, אולי תקחי לך חופשה. אל תכעסי, יש דברים שעלייך לקבל, דוֹמניק, הרי אין בררה, נכון? תגידי שאַת מבינה.

אהובתי שותקת. פעם אחת, בשובי מאחת מנסיעותיי, מצאתי אותה יושבת ישיבה מזרחית בפינת החדר, בביתי שלי, והיד החזקה להרמב'ם בזרועותיה, והיא מנענעת בעדנה מהורהרת שריד אחרון זה לבית סבי, שלקחה ממדף ספרי הקודש, וצלב הזהב שעל צווארה נוגע ולא נוגע בכריכת העור הסדוקה. עמדתי משתאה והשתדלתי לכבוש את מורת־רוחי מפלישתה למעגל גנוז זה של חיי, והיא שלחה אלי מבט מוזר של נחישות ותחינה, המלים נעתקו מפי, עמדתי בפתח אובד־עצות וכעסי נצבר והולך לאטו, והיא בפינה עם הספר הבלה כמין נזירה אקזוטית. תלמד אותי, אבּרָמוֹ, תספר לי מה כתוב בספרים האלה, אמרה, ואני רציתי לבעוט ברמב'ם, במלומד היחסן הזה המעז לחצוץ ביני ובין דוֹמניקה, רציתי בה בפשטותה הבוטה, נבערת ולא רוחנית, העפתי מידה את הספר והיא נעלבה וקפצה ממקומה, נאבקנו בלי אומר כאויבים בנפש, הכול היה מרוסק ונואש והיא צווחה דיוֹ סה טוּטוֹ, אלוהים יודע הכול, ואני עליתי עליה בחפוז, אני זוכר את חווית אי־הכובד של גופי, היא הייתה מלוהטת ואני נשקתי ונשקתי לה בטירוף, למה לךְ, למה לךְ כל זה, והיא נכנעה ונמסה לתוכי, רציתי להיות חלק ממך, אבּרָמוֹ. אתה רחוק כל־כך.

ולאחר זמן התחלתי ללמד אותה מעט תורה. אבל היא הייתה מתוחה כולה מחשש שמא תשכח משהו, וסיפורי הברית החדשה נתערבו לה ברוחה עם עלילות החוּמש, ולא היה מנוס מדמותו המגנטית של המושיע מנצרת, שהיה צף ועולה כּמנגינת רקע. היא הרגישה בכישלונה והשלימה בעצב עם שקיעת יהדותה החולפת, ולאחר שסגרנו את הספר והחזרנו אותו אל המדף נתכרבלה בחיקי, וכך ישבנו לנו בחדר המחשיך לקול פעמוני הכנסיות, נינוחים ושרויים באושר לא נשכח, והיא אמרה אבּרָמוֹ, תקשיב, הזמן נעצר.

כבר אחת בלילה ודוֹמניקה מתחילה להתייפח ונועצת את שיניה בכתפי ותובעת לה ככה דבר שאין בכוחי לתת לה. לא אהובתי, לא אוכל לתת לך את תאוות לבך. אני משקיט אותה בליטופים קצובים, לואט מלות חיבה, אחזור מהר, אל תשכחי לאכול ארוחות מסודרות, מה עוד אפשר לומר, תירגעי דוֹמניקה, תירגעי פראית. היא פושטת את כותונתה הלחה ונצמדת אלי. שדיה יפים כענבלי נחושת. זה תמיד הרגע שאין לשוב ממנו, רגע של דריכות צובטת וניכור מקפיא, מובדלים מכל רגש אחר. פי גומע את גופה ודומניקה נאנקת כחיה לכודה במבוך, ואני מרותק לזרם העובר בגבי, אוי, עודני עלם תוסס כל יכול, תלתלַי בוערים וגפי קלים, תחת חלונות בית־המדרש מצטחקות הבנות, ולבי מלא כיסופים – איפה אַת יוּליה בשמלתך המבהיקה ובמחלפות הדבש שעל גבך, אהבתנו סוד נעול, אפילו בידך לא נגעתי עד החופה, וכשהושטת אצבע נשמטה הטבעת והתגלגלה בין רגלי הקרואים אל תוך הסבך שבגן ולא נמצאה עוד, וכך קידשתי אותך בחפזון, רועד ונבוך, בטבעת השחוקה הקטנטונת של דודתך האלמנה, בדומיית המוות שירדה על כולנו.

אני שוכב ולבי הדוהר מאותת לי, מגע עורה של דומניקה בקצות עצבי. אפצה אותך, ילדתי, לא אתן לך לשקוע, אַת תראי כמה טוב יהיה לנו, כשאשוב אקח אותך וניסע יחד למילאנו. אני מדבר אליה אבל היא נסוכה שינה, מקופלת כעובּר, דוממת מדי. אני מקשיב לנשימתה וממשש את הדופק בידה הפשוטה לראות אם היא חיה, אם לא עזבה אותי, כסיל עלוב שכמוני. למראה אבריה הגדולים המעורטלים אני חושש שמא תצטנן ותחלה בדלקת־הריאות, כבאותו ליל חורף שיצאה לה לרקוד עירומה בשלג. אני מכסה אותה עד צוואר, מסיט קווּצת שער מפניה, ועכשיו כולה שלי, בלי תסבוכות, כמעט בשר מבשרי, בתי הייתי אומר, או בתי החורגת, וזה נשמע מופרך כל־כך שאני מתחייך.

דוֹמניקה אהובתי, חיינו אחוזים זה בזה כחוליות של ברזל מלובן, אשתוקק אלייך יום־יום, שעה שעה, אנא סלחי לי על קוצר ידי – כך אשרבט לה בגנבה השכם בבוקר ואניח על־ידה עם הקפה לפני יציאתי. אני כח בגרוני בזהירות ונאנח ושותה מעט מים פושרים. אשליית נעוריי החנוטים היא, והציפור המשוגעת המתלבטת בי – הלא ידעתי כמה נלעגות השורות האלה מעטו של אדם מזדקן כמוני.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    הספר "טעם הדבש", ספרה של הסופרת האהובה שלי רבקה קרן, יצא לאור עתה במהדורה דיגיטלית במנדלי מוכר ספרים ברשת, כמו גם אינדיבוק, עברית, בוקסילה ועוד. זהו ספר מרתק, מהנה, יפה, מותח ומרגש, שעלילתו לפעמים נתפסת כדימיונית ועל מציאותית אך היא מושתתת על רסיסי דברים שקרו במציאות. ספר שכיף לקרוא אותו, לחזור אליו ולהזכר בו. קישור להורדה: https://www.mendele.co.il/product/taamhadvash/

הוסיפו תגובה