גיבורים

מבוא

מתקפת 7 באוקטובר תפסה את ישראל בהפתעה מוחלטת: מדינית, מודיעינית, מבצעית. חמאס ניקז שנים של הכנות ואימונים למתקפה ממוקדת של אלפי לוחמים, שפגעו אנושות ביישובי עוטף עזה.

זה היה כישלון בכל מובן אפשרי. הדרג המדיני היה שבוי בקונספציה שלפיה חמאס מורתע ומתעדף רגיעה על פני מלחמה. במשך שנים דאגה ישראל לתדלק אותו באמצעות אישור להכנסת סחורות וכסף לרצועה, ובהוצאת פועלים לעבודה בישראל. חמאס ניצל את המחוות האלה כדי להתעצם ולבנות צבא של לוחמים ומנהרות, שנערך ליום פקודה.

הדרג הביטחוני היה שבוי בקונספציה דומה, וגם היה משוכנע כי תינתן התרעה מודיעינית קודם למתקפה אפשרית. במהלך השנה שקדמה למתקפה ניתנו כמה התרעות כאלה, שהתבררו ככוזבות או ככיסוי לתרגילים. כאשר הגיעו התרעות דומות בלילה שקדם למתקפה, הייתה מערכת הביטחון משוכנעת שגם בפעם הזאת מדובר ב’זאב־זאב’, ולא נקטה בצעדים נדרשים של העלאת כוננות ותגבור כוחות.

גם מערכי ההגנה שנבנו בגבול ישראל־עזה וסביב היישובים בעוטף התבררו כלא מתאימים. ישראל השקיעה בשנים האחרונות מיליארדי שקלים בבניית מכשול תת־קרקעי מפני מנהרות חודרות לשטחה, אבל הגדר שהקימה מעליו נפרצה בקלות. ההערכה שחמאס יתקוף בשתיים־שלוש נקודות לכל היותר התבררה כמוטעית מהיסוד: המתקפה בוצעה בעשרות נקודות במקביל, לכל רוחב הגזרה, מכרם שלום ועד נתיב העשרה, ובמקביל בדרך הים לכיוון זיקים ומהאוויר באמצעות רחפנים. כל זה גובה בירי מסיבי של אלפי רקטות, שנועדו להפתיע ולשתק את העורף הישראלי, לבלבל אותו ולאפשר מיסוך שתחתיו פרצו אנשי החמאס לשטח הארץ. תושבי הקיבוצים והיישובים שסמוכים לעזה היו בממ’דים כשהמחבלים הגיעו; את חלקם זה הציל, את חלקם זה הרג.

ההיערכות להגנת היישובים הייתה כושלת, בהתאמה. לרבים מהם לא היה ציוד מספק, ולכיתות הכוננות חסרו נשקים, אפודי מגן ואמצעים נוספים. תוכניות ההגנה שלהם נשענו על צה’ל, שמצא את עצמו באותה שבת נלחם במוצבים שלו, עם יכולת מוגבלת לצאת להגנת היישובים, בוודאי לאחר שמאות מלוחמיו נהרגו או נפצעו בעצמם.

מאחר שהיה מדובר בחג ושבת, צה’ל החזיק בגזרה כוחות מדוללים. ממילא הקשב שלו היה נתון באותם ימים לגזרות אחרות, ובעיקר לגל הטרור ביהודה ושומרון. היעדר כוננות או התרעה גרם לכך שגם האמצעים המטכ’ליים, כמו מסוקי קרב וכטב’מים, היו בכמות קטנה, וללא יכולת להעניק מענה מיידי ואמיתי להיקף המתקפה בעוטף. נדרש זמן רב עד שהטייסות אוישו, וגם אז — הכאוס ששרר בשטח מנע אפשרות להעניק סיוע אפקטיבי בשעות הראשונות של המתקפה.

חמאס ניצל את הכישלון הישראלי כדי לגבות מחיר בלתי נתפס בהרוגים, בפצועים, בחטופים ובהרס, וגם בנגזרות נרחבות יותר של המתקפה שיזם: במלחמה שנפתחה בעזה ובמערכה המקבילה בצפון, במאות אלפי הישראלים שנעקרו מבתיהם לתקופה לא ידועה, במאות אלפי אנשי המילואים שהתגייסו, בפגיעה הקשה בכלכלה ובמשק הישראלי, בפגיעה בתדמיתה של ישראל בעולם, ובעיקר — בשחיקת ההרתעה הישראלית ובדימויָה כמבצר בלתי חדיר.

העובדה שדווקא ארגון פלסטיני קטן ומבודד הצליח במקום שבו נכשלו צבאות ערב מטרידה מאוד, ועומדת בבסיס ההחלטה הישראלית לצאת למתקפת־נגד במטרה להכריעו. נכון לכתיבת שורות אלה המלחמה עדיין בעיצומה, אבל ישראל כבר הבהירה כי היא תסתיים רק כאשר בעזה ייכון שלטון אחר וייעקרו ממנה היכולות הצבאיות שיאפשרו מתקפה דומה בעתיד.

האזרחים בנגב המערבי התעוררו ב־7 באוקטובר ליקום שקרס. צה’ל שאמור היה להגן עליהם נעלם, ומדינת ישראל נעלמה ביחד איתו. כל הקריאות לכוחות צבא שיגיעו להציל את היישובים עלו בתוהו, ואיתן גם הקריאות לכוחות ההצלה האזרחיים שלא יכלו להושיע את עשרות אלפי התושבים שהופקרו לגורלם.

נדרשו שעות ארוכות עד שכוחות הביטחון הגיעו, וגם אז העניינים התנהלו בבלבול רב. למעשה, רק 48 שעות לאחר המתקפה השלים צה’ל את ההשתלטות על מרחב העוטף. המחיר היה יקר מאוד: כ־1,200 הרוגים בשבת ההיא לבדה. את המחיר היקר ביותר שילמו הקיבוצים בעוטף, ובראשם ארבעה קיבוצים — נחל עוז, כפר עזה, בארי וניר עוז — שבוצע בהם טבח של ממש. בנוסף, נחטפו לעזה 257 ישראלים, מרביתם חיים.

המציאות הכאוטית הזאת הולידה אינספור סיפורי גבורה. בצה’ל נהוג לומר שככל שמספר הצל’שים יותר גבוה, כך האירוע היה יותר מפושל. על פי ההיגיון הזה, במתקפת השבת השחורה יש לחלק מספר עצום של צל’שים. למעשה, כל מי שמצא את עצמו נלחם על חייו בממ’ד בקיבוצים כשהוא אוחז במשך שעות בידית בניסיון לבלום את חדירת המחבלים, וכל מי שהתבצר או הסתתר בדירות באופקים ובשדרות או כל מי שנמלט על חייו ממסיבת הטבע, עמד במבחן עליון של אומץ וגבורה בתנאים בלתי אפשריים.

רבים מהם לא היו גיבורים טבעיים. היו ביניהם קשישים וילדים צעירים, וגם גברים ונשים ואורחים לרגע. הם מצאו את עצמם נלחמים על חייהם ועל חיי היקרים להם, ולעיתים קרובות גם על חיי שכנים וחברים ואפילו אנשים שהם לא הכירו עד לאותן דקות גורליות.

המלחמה הזאת נעשתה בתנאים לא פשוטים. אנשים זינקו בפיג’מות ויחפים מהמיטה לממ’דים, ונלחמו ללא אמל’ח, לא פעם בידיים חשופות בלבד, מול אויב חמוש בנשק אוטומטי ובטילים, שבא לבצע זוועות שקשה לעכל. התיאורים מאותן השעות קשים מלהכיל: אונס, ביתור איברים, שרפת אנשים חיים, ולצידם הרג שיטתי, חטיפה וביזה המונית, כולל בידי אספסוף עזתי שפלש ליישובים בעקבות מתקפת החמאס ועשה בהם שמות.

סיפורי הגבורה מהעוטף מבצבצים אט־אט. כולם רוויי אומץ, תושייה וקבלת החלטות בתנאים מורכבים במיוחד. את חלק מהגיבורים האלה הכרנו כבר בשבת ההיא, את חלקם במעלה הדרך, ואת חלקם כנראה שלא נכיר לעולם: הם נהרגו ולקחו איתם את הסיפורים אל הקבר, או שהעדיפו לשמור על אנונימיות או להדחיק את שאירע.

מבין כל אלה אנחנו מביאים כאן 80 סיפורי גבורה: אזרחים וחיילים, גברים ונשים, מבוגרים וילדים, שוטרים ואנשי הצלה, יהודים ובני דתות אחרות. המכנה המשותף לכולם הוא התעלותם ברגעים שבהם החיים — שלהם, של אחרים — היו מונחים על הכף, רגעים שבהם נדמה היה שהעולם כולו פנה נגדם.

חלק מהסיפורים מובא מפי הגיבורים עצמם, ששרדו כדי לספר. סיפוריהם של אלה שנהרגו מובאים מפי קרוביהם, או מפי מי שהיו סמוכים אליהם. כולם אישרו לנו לספר את סיפורם, אף שרבים מהם סברו שהם כלל אינם גיבורים. ‘עשיתי את מה שהיה צריך,’ הם אמרו, וביקשו שנבליט מעשים של אחרים.

את מתקפת 7 באוקטובר אפשר לספר מזוויות רבות. סביר שזה גם יקרה: ספרים, סרטים וסדרות יפרטו את מה שקרה — קודם לשבת השחורה ובמהלכה. את הכשלים וההתרעות, הדיונים וההתייעצויות, ופרטי־הפרטים על מה שחמאס עשה מהצד שלו ועל מה שישראל לא עשתה, או עשתה באיחור רב מהצד שלה.

כל אלה יתמקדו באסון. אנחנו בחרנו להתמקד בגיבורים. כאמור, יש אלפים כאלה. כולם ראויים שהסיפור שלהם יישמע. כולם ראויים לצל’ש ולעיטורים. כולם ראויים לעמוד בערב יום העצמאות בהר הרצל, ולהשיא משואה לתפארת מדינת ישראל.

הספר הזה לא יכול היה להיכתב בלי סיועם של רבים וטובים. הגיבורים עצמם, בני משפחתם וחבריהם, ששיתפו אותנו בפתיחות רבה אף שלעיתים קרובות היה להם קשה לחזור לרגעי התופת ולשחזר את שאירע. משפחות של נופלים ושל חטופים, מפקדים ולוחמים, אנשי הצלה ואנשים פשוטים שהיו חלק מהמסע האישי־לאומי הזה שהתנהל כנגד כל הסיכויים.

לכולם אנו חבים תודה גדולה. השתדלנו שלא לחטוא לסיפורים שלהם, ושל יקיריהם. אם שגינו, השגיאות הן כולן שלנו ואנו מצרים עליהן מעומק הלב.

תודה גם לאנשים טובים שהפנו זרקור למי שראויים להוקרה וסייעו להגיע אליהם, ולדוברים בשלל הארגונים הביטחוניים והאזרחיים שעזרו באיתור אנשים ומידע. גם אם הארגונים עצמם כשלו, ובראשם גופי הביטחון, היו בהם גם באותם רגעים אפלים איים רבים של מצוינות קבוצתית ואישית שמנעו אסון גדול בהרבה.

תודה גם לצוות שעבד על הספר הזה, בתנאים לא פשוטים, כאשר חלק מהגיבורים שלו רחוקים מבתיהם, נמצאים בבתי חולים או נלחמים בשטח. לתחקירנית־העל שחר צורני, ולאודין פרץ שסייעה לה. לעורכת ענת בר־לב אפרתי, למעצב אמרי זרטל, למפיק נועם אלון ביטון, ולמאיה להט־קרמן, ערן זמורה ויורם רוז שהאמינו שחובה לספר את שאירע בשבת ההיא: למען הגיבורים, למעננו, למען העתיד.

מזה ארבעה עשורים אני מסקר את צה’ל ואת מערכת הביטחון. אני מכיר היטב את האנשים, את התוכניות, את הגזרות. ביקרתי בעוטף עזה מאות פעמים במהלך השנים, וגם בעזה עצמה הייתי לא מעט — לפני ההתנתקות, וגם במבצעים הקרקעיים שבוצעו לאחריה. רציתי להאמין שלא אשוב אליה עוד.

מתקפת 7 באוקטובר הכתה בי בבטן. הכישלון של הצבא היה מהדהד. גם הכישלון של המדינה. צה’ל התאושש מאז. המדינה לא. היא מתקשה לתת מענה למצוקות שהתפתחו: לחטופים ולעקורים, לעסקים שקרסו, לחקלאים ולעוד המוני ישראלים טובים שספגו את גלי ההדף הבלתי פוסקים של השבת ההיא.

מצאתי את עצמי מאז משדר וכותב ללא הרף, בניסיון לתת מענה למצוקות ולסיפורים אנושיים. במקביל, ביקרתי עשרות פעמים בעוטף, במטרה להבין את מה שאירע: את הכשל הנורא מחד, ואת הגבורה הנדירה מאידך. השילוב של שני אלה הצמיח את הספר הזה, שהוא תזקיק של הטוב והיפה שיש בארץ הזאת. האנשים האלה הם תקוותי שנקום מהתופת, ונבנה כאן מדינה טובה וראויה יותר לעצמה ולהמוני הישראלים הנפלאים שחיים בה.

יואב לימור