ביום שבו גלי אלוני, עיתונאית מוערכת וזוכת פרסים, מחליטה להמרות את פי העורכת שלה ולפרסם כתבת תחקיר, החיים שלה מתחילים […]
“הוא טרול.”
על העורף של טליה, כתבת האופנה, היה קעקוע קטן של ציפור שפורשת כנפיים.
“הוא גאון, כפרה,” ענה לה דוריאן, כתב הרכילות.
טליה ישבה עם הגב אליי ובכל זאת ידעתי שהיא מגלגלת עיניים. הציפור על העורף שלה נראתה סובלת.
“הוא מחפש תשומת לב. זה הכול תרגילי יח”צ זולים,” היא קבעה בטון מתנשא.
“נשמה,” דוריאן העלה את רמת ההתנשאות גם מהצד שלו, “את תתמקדי בסטיילינג ותשאירי לי את הסלבס. אני אומר לך שהוא גאון. כל מה שהוא אומר זו ביקורת על החברה והשלטון שלנו. פשוט צריך לדעת להקשיב.”
“זה שהוא מדבר על ציצים ומשווה בין דייטים למציאת חניה בתל אביב — זאת ביקורת על השלטון?” הקול שלה עלה באוקטבה, “אני חושבת שאתה מחפש בשבילו תירוצים, כי אתה מאוהב בו.”
“את כזאת רדודה,” דוריאן התלהט.
כשהוא מתעצבן הלחיים שלו מאדימות, כאילו הוא עומד להתפוצץ. “את לא מבינה סאב־טקסט — לא מבינה כלום. כלום! הוא הורס. אדיר איתן קורע מצחוק ותמיד יש כמה צורות לפרש את מה שהוא אומר. את פשוט בוחרת את הצורה הפשוטה ביותר,” הוא נראה מרוצה מעצמו. “כמו תמיד.” החיוך שלו נמרח בעוד סנטימטר.
“זה בגלל השמועות שהוא גיי,” היא אמרה בביטחון. “אתה חושב שיש לך סיכוי אז אתה מרים לו. באמת שכבר אין לי את האנרג’י לקרוא עליו כתבות — כמה אייטמים העלית עליו מאז שהוא הופיע? אלפיים?”
“שישה,” הוא נשמע מתגונן פתאום.
“על הבעל לשעבר של השחקן הזה, נו, זה שמפרסם קפה, העלית פחות. ובו באמת היית מאוהב,” היא חתמה בתרועת ניצחון.
“אותו הבאתי,” הוא קם וטרק את הלפטופ שלו, “את כאילו כזו שטוחה.”
“טרול,” היא פסקה. “טרול חתיך עם חוש הומור, אבל בסך הכול טרול. עוד מתלהב שמחפש תשומת לב ולייקים. הוא המקבילה הסקסית לילד שצורח על הרצפה באמצע סופר.”
“אדיר איתן הוא לא טרול,” הוא התקרב אליה בעצבים, “אדיר איתן הוא גאון. ואני אמצא אותו. את הבנת אותי?! לא אכפת לי שאף אחד לא מצליח לתפוס אותו או לדבר איתו. את לא מבינה את הבנאדם הזה, את המורכבות שלו, אני שמעתי שיש לו תואר בתקשורת מהרווארד! הוא אולי מטורף — אבל הוא גאון מטורף. גאון! שמעת אותי?!” הפנים שלו בערו, והוא עמד קרוב מדי לטליה, שנראתה מרוצה מהתפתחות הוויכוח הזה על אדיר איתן — האיש שהפך לסנסציה בן לילה בזכות חשבון אינסטגרם פעיל שעמד כבר על מאה אלף עוקבים וצבר עוד אלפים מדי שעה.
“אני לא מבינה איזה מין גאון משקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה בללרלר על כל הסלבס במדינה הזאת ולצרוח בדיחות על פלוצים,” היא חייכה בזדוניות, מבינה כמה שמן היא מוסיפה למדורה שבערה בעיניים של דוריאן. “אבל הוא הכי יוז’.”
“זה בגלל שהוא ירד עלייך,” דוריאן שלף את הג’וקר. “חוץ מזה, תראי לי מישהו אחר שמצליח להפוך לכזה כוכב בתוך חודשיים, ועוד בלי אף ריאיון,” הוא נראה כאילו הוא מחזיק את עצמו מלחנוק אותה. “אין לזה תקדים.”
הוויכוח המשיך, אבל הטענות התחילו לחזור על עצמן.
אדיר איתן חתיך.
אדיר איתן בכלל גר בחו”ל.
אדיר איתן יוצא עם הדוגמנית שירה אלבטרייר.
אדיר איתן גיי.
הדלקתי את ביונסה באוזניות וחזרתי לנסות לכתוב על קרם ידיים חדש שהבטיח להצמיח את הציפורניים מהר יותר. שניהם התעלמו מקיומי, כרגיל.
האמת שהבנתי אותם. אני העיתונאית הבעייתית.
אחת שאף אחד לא מתקרב אליה מחשש להידבק בטירוף שלה, כאילו זה מינימום זן חדש של קורונה. זאת שמאחורי הגב שלה נאמרות מילים כמו “איבדה את זה”, “התמוטטות נפשית” או פשוט “חבל”, בדרך כלל בתוספת של גלגול עיניים ונענוע עדין של הראש. למרות שלא באמת חבל להם. להפך — אני נושא שיחה מצוין, זו שנותנת להם תחושה שהחיים הרגילים שלהם דווקא ממש בסדר, ההוכחה שאם קופצים גבוה מדי אפשר להתרסק, אז עדיף לא לנסות.
שנאתי את שניהם. אותם ואת המערכת של המגזין ‘נשמע’ ואת העובדה שהידרדרתי מכתבות שער של חמישה עמודים במגזין סוף שבוע לכתיבה על קרם שמנפח את השפתיים.
עד לפני כמה חודשים הייתי אחת העיתונאיות הכי מוערכות בישראל. זכיתי בפרסי עיתונות על התחקירים שלי והייתי הכוכבת של ‘זמן ישראל’, העיתון הגדול ביותר במדינה. אפילו המשפחה המתנשאת של הארוס שלי התרגלה לעובדה שהבן המוצלח שלהם עומד להתחתן עם עיתונאית, מקצוע שמבחינתם היה מביך יותר מעוזרת שנייה לספרית כלבים.
היום אני אחראית על כתבות טראש שמקדמות קרם ממצק לתחת או אפליקציות שמאפשרות לאנשים למחוק לעצמם חצ’קונים בתמונות.
הדבר היחיד שאף אחד לא יכול לקחת ממני זה שאני האדם היחיד בעולם הזה שיודע את כל האמת על אדיר איתן.
כבר לא צריך בית מרקחת: המקום המפתיע שתמצאו בו תרופות מרשם
האשם בהתפוררות החיים המושלמים שלי הוא זאביק ג’רבי.
זאביק הוא איש עסקים שנראה כמו קריקטורה של נבל מהסרטים. הוא נמוך ושמנמן עם חיוך מרושע ואפרו מיושן מלא בתלתלים צפופים שמקיפים קרחת קטנה, אותה הוא מכסה בכיפה. הוא עושה הכול כדי למתג את עצמו כיזם מצליח בזמן שאף אחד לא באמת יודע מאיפה מגיע ההון שלו. השמועות נעות בין סחר בנשק וסמים לבין מיזם הומאני שמחבר בין עשירי העולם לעמותות קטנות שלא מצליחות לגייס מספיק כסף כי המטרות שלהן לא מצטלמות מספיק פרובוקטיבי. אף אחד לא יודע מה זאביק עושה, בודדים מצליחים לעבור את השומר במגדל המשרדים שבו הוא מבלה את ימיו, והדרך היחידה לפגוש אותו היא לזכות בהזמנה לאחת המסיבות הנוצצות שהוא עורך אחת לחצי שנה, שהשמועות עליהן כבר הפכו לאגדה.
ואני הצלחתי להתחבב על הבת שלו.
גם היא, ממש כמוהו, שמנמנה וקצת מיוזעת, עם תלתלים שמנוניים שהיא מעולם לא ניסתה לאלף.
למרות שבמוספים הכלכליים אי אפשר למצוא אף פיסת מידע לגיטימית על זאביק, היא גילתה לי שבבעלותו יש בערך מאתיים קיוסקים ופיצוציות, ואחרי כמה קוקטיילים מזעזעים במיוחד בבר קריוקי מוזר שהיא התעקשה ללכת אליו, היא פלטה שבקיוסקים שלו מוכרים הרבה יותר מסיגריות ובמבה. הרשת שלו חלשה על רוב האזורים המיושבים בצפון ובדרום הארץ ומכרה בעיקר תרופות מרשם פגות תוקף. הוא סחר בכל דבר, מריטלין ועד תרופות כמו אוקסיקונטין וקודאין, ותמהיל הלקוחות שלו נע מבני נוער שרצו להצליח בבגרויות, דרך אימהות משועממות שחיפשו דרך לדלל את ההתמכרות לאלכוהול ועד גברים עם אוסף בעיות שאפילו לא רציתי להתחיל להבין.
בתום תחקיר שלקח שלושה חודשים הייתה לי כתבה של חמישה עמודים שחשפה את רשת בתי המרקחת המאולתרים ותחושה שאני עומדת לכבוש את העולם.
“הכול מחזיק,” אמרתי בביטחון לתומר כהן, עורכת ‘זמן ישראל’ והאישה בעלת השם המבלבל בעולם, שלא נראתה בשום צורה כמו איך שהייתי מצפה שייראה אדם בשם תומר כהן. היא הזכירה יותר שחקנית קולנוע איטלקייה מאשר בחור שרוכב על אופניים.
על השולחן של תומר היו פרושות עשרים תמונות גדולות וצבעוניות וערמת דפים — צילומים של מסמכים שמוכיחים שבמקום להשמיד את התרופות, בתי מרקחת, רופאים ואפילו בית חולים אחד מכרו אותן לחברה פיקטיבית, שאותה הצלחתי לקשר לזאביק, ומשם הן עברו לחלוקה ברשת הקיוסקים שלו.
“לא נראה לי שאפשר להוכיח שזה אמיתי,” היא אמרה בקרירות שלא אפיינה את האישה שהתנהלה במערכת העיתון כמו אלילה. היא אולי נראית משועממת רוב הזמן, אבל כשמדובר בסיפור טוב, תומר כהן יודעת להילחם למען הכתבים שלה מול כל העולם. לא פעם היא עמדה מאחוריי כשהדברים שכתבתי היו קשים, חשפו אותנו לביקורות ואפילו זיכו אותנו בכמה איומים בתביעה. תומר כהן הייתה לביאה. נטולת פחד ומגינה על הלהקה שלה עד המוות.
“זה לא רק צילומים של מסמכים — יש לי תמונות של הקלסרים עצמם, בתוך המשרד שלו,” אמרתי כמו תלמידה שמביאה להורים שלה 100 בהיסטוריה בניסיון לגרום להם להפסיק לגלול בטלפון.
תומר כהן קירבה את אחת התמונות לעיניים החומות הענקיות שלה, בחנה אותה ונראתה לא מרוצה.
“אני לא יכולה לקבוע אם זה אותנטי.” היא הניחה אותה באדישות בערמת הצילומים שבשבילם ישבתי בארבע וחצי בבוקר מחוץ לקיוסק קטן בבאר שבע, ואז תחבה את כל הערמה לתוך קלסר שאותו סגרה בתוך מגירה.
“אין לך מה לדאוג. אני צילמתי אותם,” אמרתי בגאווה. “אני. ראיתי אותם מעמיסים את הקופסאות מתוך הוואן.”
“את רוצה להגיד לי שישבת שם ועשית מארב?” היא הסתכלה עליי בתימהון עצבני, אבל התעלמתי מהמבט שלה כי ידעתי שאני צודקת, ושזה הולך להיות התחקיר שיקפיץ אותי עוד מדרגה בקריירה. אולי לתוכנית תחקירים בטלוויזיה. למרות שדרור ימות מבושה אם יום אחד אודיע לו שהפנים של הארוסה שלו יופיעו בטלוויזיה.
“יש שם גם תמונה של אימא עם עגלה יוצאת ומחזיקה קופסה של ריטלין,” התמוגגתי. “אותן קופסאות שהעמיסו שעתיים קודם — את מבינה כמה הם חסרי זהירות?!”
העיניים שלה סרקו את המילים שלי על הדף שממש דחפתי לעברה. ישבתי בשקט ובחנתי את המשרד שלה. הוא היה לבן לחלוטין, כמו חדר ניתוח. עם תאורת ניאון מכוערת וערמות של ספרי התפתחות אישית שהבטיחו הצלחה בעסקים.
“אני לא מעלה את זה,” היא פסקה.
“כן, הא?” גיחכתי. “מצחיק.”
“אני רצינית.”
הסתכלתי עליה בתדהמה, מנסה להבין למה שהיא תצחק על נושא כזה. אחד הדברים הבודדים שתומר כהן לא הייתה מפורסמת בהם הוא חוש הומור.
“לא הבנתי,” לחשתי ולקחתי נשימה עמוקה, “למה שלא תעלי את זה?”
“כי הם יגידו שזייפנו את זה, וזה לא יחזיק בבית משפט.”
“בדקת את זה?” הרגשתי איך הקול שלי עולה באוקטבה, “דיברת בכלל עם המחלקה המשפטית?”
“כן,” היא ירתה בעצבים, “ידעתי שאת תעשי בעיות וכבר פניתי אליהם, והם הסכימו איתי.”
“מה זאת אומרת הסכימו איתך?!” החזקתי את עצמי מלזנק ולחנוק אותה, “אם היו מסכימים איתך, היית שולחת לי רשימת תיקונים, כמו בכל פעם. תראי, הכול פה בטון, הכול מחזיק. למי מהם הלכת?! לשירלי המפוחדת הזאת? היא תמיד עושה בעיות, אני אדבר איתם.”
“תירגעי,” היא לא הסתכלה עליי, “אין מה לתקן ואין עם מי לדבר. אמרתי לך, זה לא יעלה.”
לקחתי עוד נשימה, אבל הדם שלי התחיל לבעבע והגוף שלי התחיל לכאוב מזעם.
“אני צילמתי את זה,” אמרתי שוב, הפעם לאט, כדי שהיא תבין, ונאבקתי בעצמי לא להפוך עליה את השולחן כמו בסרט אמריקאי. “לא שמעת אותי אומרת את זה? כל פסח ישבתי באוטו וטחנתי מצות כדי לצלם את זה, אין הוכחה יותר חותכת ממה שיש פה. באייטם של הקבלן ההוא, שבנה בלי אישורים, פרסמנו למרות שההוכחות היו משמעותית יותר חלשות ולמרות שהם אמרו לנו לא לפרסם — זוכרת?” ניסיתי להסביר לה לאט שהיא טיפשה וקיוויתי שהיא לא תיעלב.
“אני לא מתכוונת לפרסם את הדבר הזה,” המילים שלה הגיעו אליי מרחוק. הרגשתי מחנק בגרון, לרגע לא יכולתי לדבר ופשוט בהיתי בה, יושבת מולי רגועה ובלתי נסבלת, עם העיניים העצומות והמשועממות שלה.
“על מה בדיוק את גונזת את זה?!” התחלתי לירות מילים בקצב מסחרר, “על מה? כל מה שכתוב שם מאומת. ארבע־עשרה שעות התייבשתי כמו כלבה מחוץ לקיוסק הזה, שישה ימים מול שישה קיוסקים!”
“מה את רוצה? שעות נוספות?” ראיתי שהיא מחזיקה את עצמה ואת הפוזה המאופקת שלה.
“את מעלה את זה,” זעמתי, “זה התפקיד שלך. זה בגלל ג’רבי?! את מפחדת מזאביק ג’רבי?! מה נסגר איתך? מה את, ילדה? כשכתבתי על הבן של השר שהטריד מינית היו לנו פחות הוכחות וזה ניער את כל המדינה! ממנו לא פחדת ומג’רבי כן?!” ברגע שהמילים יצאו לי מהפה הבנתי שאני בבעיה, אבל לא הצלחתי לעצור. “אנחנו ברוסיה הסובייטית ולא ידעתי? קוראים לך תומר פוטין?!”
באותו רגע הבנתי שחציתי גבול ושזה הזמן לסתום, אבל זה היה חזק ממני. היא נשענה לאחור, שילבה ידיים שהסתיימו בציפורניים מרוחות בלק בצבע בז’ והסתכלה עליי בדממה.
זה היה הרגע שלי לצאת בשקט. הבנתי את זה.
קמתי והלכתי לכיוון הדלת.
“אולי את צריכה להיות עורכת גרפית, לכי לבית דפוס פה למטה, דברי איתם לערוך את הכרטיסים האלו שדוחפים בשמשות של מכוניות!” שמעתי את עצמי צורחת.
היא הסתכלה עליי במבט עייף, מגלגלת את העיניים הגדולות שלה, ואז אמרה, “קחי שבוע חופש, גלי. תירגעי קצת. את צריכה את זה.”
יצאתי מהמשרד שלה כשהדלת נטרקת מאחוריי והרגשתי שאני גיבורה של סרט. כזו שאמורה להחליט אם לעשות את הדבר הנכון — להתפטר, לצרוח ולהגן על חופש הביטוי, או לעבור הלאה — לעבר הכתבה הבאה ותלוש המשכורת הבא.
אבל גם כשדמיינתי לעצמי מוזיקת רקע דרמטית לא הצלחתי להירגע. לא יכולתי לקבל את העובדה שכל ההשקעה שלי תלך לפח. שאני לא אהיה זו שתחשוף את זאביק ותפוצץ את הבועה הבלתי נגישה שלו.
זה היה תחקיר מעולה. ומעניין. ואפילו חשוב, באמת חשוב. הוא לא רק מרוויח בצורה לא חוקית, הוא גם מסכן אנשים. למרות שהשנים האחרונות הפכו בליסת תרופות מרשם לפעילות לגיטימית, זה עדיין מסוכן, ואם יהיה לי עוד קצת זמן, אולי אוכל לקשר את הכול למשרד הבריאות, ואז בכלל לנער את כל המדינה. זה לא יהיה סתם תחקיר שאנשים ייהנו לקרוא, אלא כזה שידברו עליו בעבודה ובבתי הקפה. כזה שיעורר הדים באתרים ובתוכניות טלוויזיה. תחקיר שיעשה רעש.
הסתכלתי על הכתבים שישבו מול המחשבים שלהם. תומר כהן ישבה באותה קומה עם כל מי שעדיין זכה לכתוב בעיתון המודפס — למרות שהפרינט טכנית מת, זו עדיין פריווילגיה לכתוב מילים שמודפסות על דף והורסות את הסביבה. ערבוביה של גברים בגיל המעבר שכתבו במהדורת הפרינט כבר כמה עשורים, כתבת רכילות שנראית כמו אחת מאותן נשים שמנסות לדחוף לך איפור בסופר־פארם, כתב רכב עם גופייה וכוס קפה שחור ריקה ומטונפת על השולחן וכתבת טיולים שנראתה כאילו היא אמורה לכתוב על אופנה, אבל בעולם של בלוגריות טיולים, היא כנראה הייתה ההתפתחות הטבעית של הגבר עם כובע הטמבל והסנדלים. קבוצה שנראית כאילו לוהקה לתוכנית ריאליטי, אף אחד מהם לא יביא משהו חזק כמו שלי. והם ידעו את זה. לא הצלחתי לקבל את העובדה ששום דבר ממה שעשיתי לא יראה אור יום. גם לא הבנתי למה לעזאזל היא לא מעלה אותו. היו תחקירים עם פחות ראיות שעלו בתוך דקות.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני צריכה לגלות את האמת ולהוציא אותה לאור. לכתוב אותה, לדבר אותה ולצרוח אותה. הגוף שלי ממש מגיב פיזית לשקרים. אני מריחה אותם. לא בקטע מטפורי של “עיניים בגב” או “אתה אומר את זה לכל הבחורות”. כשמישהו משקר לי, אני מרגישה ענן מתוק עד כדי בחילה שמתפשט לי בגוף, ניחוח עדין שמתגבר ומשאיר איתו גם טעם לוואי, שהופך לעוצמתי יותר ככל שאני מגיעה עמוק יותר במערת השקר, ואני לא מצליחה לסבול אותו.
לא אמרתי מילה לאף אחד בזמן שהלכתי בביטחון לעבר המעלית וירדתי שתי קומות לקומה ששימשה את דסק המערכת של אתר האינטרנט של ‘זמן ישראל’. שם כולם נראו כאילו הם עובדים בחברת היי־טק, מעולם לא הצלחתי להבדיל ביניהם.
השעון הראה שתים־עשרה בדיוק. השעה שבה כל הכתבים מתרוממים כמו להקת זאבים רעבים ונעים כיחידה אחת לעבר המטבחון.
כשהגעתי למערכת גיליתי שכמו שחשבתי, האדם היחיד שנשאר לפקח על העמוד הראשי היה כתב צעיר ומפוחד שנראה כמו עכבר מעבדה. הוא התחפר בתוך העמדה שלו ולא העז ליצור איתי קשר עין.
לא טרחתי להסתכל לצדדים. שנים של תחקירים לימדו אותי שאם אני נראית ומתנהגת כאילו אני שייכת למקום מסוים — העולם יתיישר בהתאם. איתרתי מחשב אחד שעדיין לא ננעל והתיישבתי בביטחון. בתוך חמש דקות ערכתי את הכתבה והעליתי אותה לעמוד הראשי.
אין עדיין תגובות