מעורב ישראלי

גופייה לבנה

היה בוקר חם בסביבות הכנרת. השמש הקופחת כבר הלהיטה את השדות, את העצים ואת כל מה שהיה חשוף לקרניה.

אישה בשנות החמישים לחייה, שרה, איכרה בבגדי עבודה אפורים וכובע קש רחב שוליים, השקתה את גינת הירק הסמוכה לביתה. היא ידעה שבנה עידו בן התשע נמצא בבית, מוגן בצל, ומשחק עם כלבו נושי. פתאום שמעה את נביחותיו ההיסטריות של הכלב, שהיה כלבלב רגוע בדרך כלל, וחשבה, אוי ואבוי, הנביחות האלה מבשרות משהו רע, אולי עידו שוב בהתקף. היא הציצה בשעון ומיהרה הביתה בריצה. בנה עידו שכב בחדרו אפרקדן על הארץ, ידיו פרושות לצדדים ועפעפיו נרעדים. היא קראה, ‘עידו, עידו!’ אך הוא לא ענה לה.

שרה כבר הייתה מנוסה באירועים כאלו וידעה איך לנהוג. היא הרימה את הילד, הושיבה אותו על הכורסה שבחדרו כשראשו מוגבה על כרית, ואז החזיקה בידו, מלטפת אותו ומסתכלת בשעון. הרופאים הנחו אותה להסתמך אך ורק על השעון, ולא על תחושתה. אם הילד מתאושש בתוך ארבע דקות, אפשר להשאיר אותו בבית ולהרגיעו. אם עברו ארבע דקות והילד לא התאושש, יש להזעיק אמבולנס ולמהר לבית החולים. מחוג השעון התקרב לארבע דקות מאז תחילת ההתקף, ושרה החליפה בחיפזון את בגדי העבודה שלה לבגדי יום־יום. כשחלפו ארבע הדקות היא מיהרה לצלצל למגן דוד אדום וזעקה בחרדה למוקדנית, ‘הילד שלי בהתקף אפילפסיה, עברו כבר ארבע דקות. כן,’ ענתה לשאלה, ‘הוא נושם, ולפי הרופאים המטפלים יש לקחת אותו במהירות לבית החולים. הכתובת היא מושב גרנות, הרחוב הראשי, משק 15, יש לוחית בולטת בחזית הבית, תמהרו!’ המוקדנית ענתה לה, ‘מיד יוצאת אליכם ניידת עזרה ראשונה.’

במקרים כאלו, בזמן שעבר מהזעקת האמבולנס ועד לבואו, הייתה שרה ניגשת במהירות לארון כשהיא מבוהלת, דומעת וחרדה, ומוציאה ממנו גופייה לבנה, בוהקת, חדשה מהאריזה, להלביש בה את הילד, ומעליה מלבישה לו חולצה מכופתרת נקייה, מגוהצת ומעומלנת. ובעודה עושה זאת דיברה אליו: ‘אתה מקבל גופייה חדשה מהאריזה וחולצה יפה, שכולם ידעו כמה אני אוהבת אותך ושומרת עליך, ויכבדו אותך. שלא יסתכלו בך ככה סתם כמו על ילד חולה מסכן, כי אתה עידו הילד האהוב שלי, היחיד שיש לי בחיים.’

בבית החולים פורייה כבר היו מוכנים לקבלת הילד. הם קיבלו התראה מהניידת, ומיד הריצו את האלונקה שעליה שכב עידו לחדר הטיפולים. שרה ישבה על הספסל הקשה שממול דלתות החדר, חרדה, מתוחה ומתפללת בליבה לאלוהים שהילד יצא מההתקף.

כעבור זמן יצאה מחדר הטיפולים הסייעת לאה. שרה הכירה אותה מפעמים קודמות. לאה עברה כאילו במקרה קרוב לשרה, קרצה לה בעין ושלחה רבע חיוך. רק רופאים רשאים להודיע למשפחות על מצב יקיריהם, הדבר נאסר על האחיות, ובוודאי על הסייעות. אבל שרה קלטה את הרמזים של לאה ונרגעה. היא ידעה שיעבור זמן מה עד שהרופא יצא אליה לדווח על מצבו של בנה. בינתיים, הלכה לכורסה שבקצה חדר ההמתנה, התיישבה בנינוחות, עצמה את עיניה להירגע מהמתח, נכנסה למצב של נים־לא־נים ונזכרה בהשתלשלות האירועים.

‘כבר עברו שלוש שנים,’ אמרה לעצמה בשקט. כל נשימה שלה מזכירה לה את עומר, בנה הבכור שנהרג במלחמה. מאז, כל ערב לפני השינה, היא לוקחת אליה את תמונתו ומדברת אליה, מספרת ושופכת את ליבה.

שרה זכרה את טקס פתיחת גן השעשועים לילדים במושב גרנות, כשנה וחצי אחרי נפילתו. הגן הוקם לזכרו של עומר, שהיה טייס, תפארת המושב, ונהרג במלחמת יום הכיפורים. אז, בטקס, עידו בן השבע עמד בפניו אל לוח הזיכרון שעליו נשענה תמונה מוגדלת של אחיו עומר — זקוף, יפה וחייכן במדי טייס — ומלמל בבכי, ‘עומר היה החבר הכי טוב שלי, הכי אהב אותי בחיים.’ הדיבור של הילד היה לא ברור, רק הוריו הבינו את מה שאמר, אבל הקהל שמע את בכיו וקלט את עומק שיברונו של הילד.

הגן החדש תוכנן כרחבה עגולה מוקפת עצים, פרחים ודשא. בעת הטקס היה הדשא ירוק ורווי מים, הפרחים עדיין לא היו בשיא פריחתם, אבל הניצנים כבר הוסיפו גוונים וריחות, בישרו את האביב. בתוך הרחבה הוקם מבנה מעץ, לטיפוס, שמתוכו יצאו צינורות צבעוניים רחבי קוטר לגלישה במגלשות, והיו גם נדנדות ועוד מתקני משחקים. בצידי הרחבה עמדו מקובעים לקרקע ספסלי ישיבה מעץ צבוע חום כהה. ובכניסה לגן, בהמשכו של שביל מרוצף אבנים לבנות בוהקות, הוצב לוח זיכרון ועליו סיפור חייו של עומר, נסיבות נפילתו, ותאריכי לידתו ומותו. על הלוח הזה הושענה תמונתו בעת הטקס.

שרה המשיכה להיזכר באירוע: לטקס באו מפקדיו של עומר וחבריו מהצבא, כארבעים מאנשי המושב, גם אני ודב בעלי, והחזקנו ביד בננו הצעיר עידו. הושמעו שם זיכרונות על אודות עומר, אירועים מימי הצבא, וברקע נשמע בכיו החרישי של עידו, כשמלמל בדיבורו הלא ברור מול התמונה שהוצבה שם: ‘הוא היה שם אותי על הכתפיים, אני צעקתי ‹דיו דיו’ ואז דהרנו בכל השדה עד שאמרתי ‹הויסה’ והוא נעצר.’

מאז אותו טקס, מדי יום ביומו, קיץ וחורף, באו לגן דב בעלי זיכרונו לברכה ועידו. עידו היה משחק במתקנים ודב היה משקה את הדשא והעצים בהתאם לעונות השנה, מעשב מסביב לפרחים, מנקה מאבק את לוח הזיכרון ואז מתיישב על ספסל ושוקע בהרהוריו. עידו היה מחליק במגלשה וצוהל בקולי קולות, ודב, שכהרגלו כנראה העמיד פנים אוהבות וגם מחנכות, אמר, ‘עידו, לא להשתולל.’ לפני שהיו הולכים לגן הזכרתי לדב, ‘אתה יודע שאצל עידו שיווי המשקל לא כל כך טוב, והתגובות איטיות. אם הוא ייפול יכול לקרות אסון.’ ודב השתדל, אבל לא היה יכול לעצור את השובב, שהביקור בגן המשחקים עם אביו היה עבורו הזמן הטוב ביותר בסדר יומו.

יום אחד, בשיא הגלישה ובשיא הצהלה, נפל עידו, קיבל מכה חזקה בראשו, הובהל לבית חולים, וכתוצאה מהתאונה נגרמה לו תופעת אפילפסיה. יום הנפילה היה יום נורא. כל כך חרדנו לו, הזעקנו אמבולנס, והוא הוכנס חסר הכרה למיון. דב ואני ישבנו מבוהלים ומפוחדים מול חדר הטיפולים, מתפללים לאלוהים שלא נאבד עוד ילד. מאז עידו סובל תכופות מהתקפי ניתוק ואובדן הכרה. ההתקפים נמשכים בדרך כלל דקות אחדות, ובסופם הילד מתאושש, עד להתקף הבא. דב זיכרונו לברכה, אדם רגיש עם נפש אצילה, לא עמד בעוד מהלומה שכזאת בחייו, והוא חלה, דעך ומת.

שרה זעה בכורסה, חיפשה תנוחה נוחה יותר, והמשיכה להרהר בשגרת החיים שבנתה עם בנה עידו והכלבלב השחור הקטן נושי. בעודה נאנחת המשיכה לבטא לעצמה במילים את רגשותיה. ‘אני מתגעגעת לדב, לחיבוק שלו, להקשבה, לשותפות. עברנו יחד תקופה קשה כשעומר נהרג, לא הייתי יכולה לעבור אותה בלעדיו.’ ואז, חשבה, כשהיא חוזרת למציאות חייה — בלי גבר בוגר בבית נאלצתי להעביר את שדותיי לשכני תמורת שותפות ביבול, והסתפקתי באחזקת משק עזר קטן שכולל לול, עז וגן ירק. לשמחתי, הכלב נושי הוא אהבת חייו של עידו, ודרך הקשבה לשיחות שלו עם הכלב אני לומדת על מחשבותיו ורגשותיו. צפיתי בעידו מחבק את נושי ואומר לו, ‘עכשיו אתה החבר הכי טוב שלי,’ וחשבתי בליבי: היתום המסכן שלי, נולד קצת איטי מהרגיל, ומאז ההתקפים גם חששן, ומפחד לטפס על המתקנים בגן המשחקים, אבל הוא מלא רגש, מחבק את נושי ומראה לו אהבה, ושואל אותי כל הזמן במה הוא יכול לעזור לי בעבודות המשק. ובכל הזדמנות כשאני פנויה מעבודה, הוא מבקש, ‘אימא, ספרי לי עוד על אבא ועל עומר, אני רוצה לזכור אותם הרבה.’

מזל שיש לנו את נושי, שרה חייכה לעצמה. הוא מחובר לעידו מאז היותו גור, והוא פיתח יכולת לזהות את סימני סף התקף האפילפסיה של עידו — תנועות ידיים אופייניות ותנועה קפיצית של העפעפיים. כשהוא מבחין בהם, הוא נובח בעוז וכך מזעיק אותי לעזרה.

כך המשיכה שרה להיזכר, בזמן שחיכתה לרופא שיֵצא מחדר הטיפולים ויבשר לה, ‘עוד היום ישוחרר עידו הביתה, ויש להמשיך לקחת את התרופות שרשמנו לו.’

את המסר המגולם בגופייה החדשה קלטה והפנימה לאה, הסייעת לאחיות, בחורה קשובה ונעימה, שעבדה במיון בבית החולים פורייה. לאחר שהכירה את שרה ובנה, שהגיעו לעיתים, היא העניקה להם יחס חם במיוחד. כשהגיעו למיון מיהרה לקראתם, וכבר ידעה מראש במה לעזור לרופאים ולאחיות שטיפלו בו. וברגע שהסתמן שהוא יוצא מהמצב הקשה, מיהרה לצאת אל שרה לחדר ההמתנה ולסמן לה בחיוך קטן שהמצב השתפר. לאה ידעה להעריך את היחס האימהי והאוהב של שרה לעידו, האם שהחליטה להראות לכולם, שגם אם בנה נולד עם תסמונת דאון — הוא זכאי לכבוד ולהתייחסות שווה.

שרה ועידו זכרו את לאה והכירו לה טובה על הלבביות והעזרה, ובכל פעם שיצאו מבית החולים התחבקו כמו בני משפחה. באחת הפעמים, כשהתהדקו הקשרים, אמרה לה שרה, ‘לאה, אני מרגישה כלפייך כמו בת משפחה. מה דעתך לבוא לבקר אותנו במושב גרנות ביום הפנוי שלך?’ ובלי לחשוב הרבה, כאילו חיכתה לזה, לאה ענתה, ‘בטח, אני פנויה ביום רביעי אחר הצהריים.’ האם ובנה התרגשו מאוד לקראת בואה.

כשלאה הגיעה, ביום רביעי כפי שהבטיחה, פרשה שרה מפה על השולחן במרפסת והגישה שתייה קרה ופירות. שתיהן ישבו ליד השולחן, שרה בפנים נעימות, עיניים כחולות ושיער אפור, ולאה, עיניה כהות ושערה שחור וארוך, בארשת מתוחה ונרגשת. עידו ונושי שיחקו על הרצפה.

שרה ביקשה מלאה שתספר לה על עצמה. לאה, שהכירה מכבר את רגישותה ועדינותה של שרה, רק חיכתה שתבקש זאת. היא הרגישה בודדה כל כך וזקוקה לאוזן קשבת. ובמבט מושפל היא סיפרה: ‘נולדתי בירושלים בחברה החרדית, בזרם החסידי, תינוקת עם שש אצבעות ביד ימין. כבר מילדות קלטתי שאני אחרת, שונה ונחותה. כשגדלתי שמעתי שבענף המשפחתי הייתה עוד מישהי עם שש אצבעות, אבל בשום פנים לא סיפרו לי מה עלה בגורלה. לפי ההסתרה הבנתי שהסוף היה לא טוב. גם מצד הוריי הרגשתי שונה ונחותה, אולי בגלל שזה עלול להפריע לשידוכים. בגיל שבע־עשרה, כדי לשנות סביבה, התחלתי בהליכי גיוס לצבא. לא גייסו אותי בגלל המום, אבל התקבלתי כ’מתנדבת בודדה’, כי משפחתי נידתה אותי וניתקה איתי כל קשר.’

לאה הראתה את כף ידה הימנית לשרה, וזו נדהמה. מעולם לא ראתה דבר כזה, כף יד בעלת חמש אצבעות רגילות, ובפינה, מתחת לזרת, אצבע קטנה קשוחה ולא מפותחת, בעלת ציפורן מעוגלת כמו מקור של תוכי. היא לא שמה לב לזה קודם בבית החולים, כי לאה נהגה להסתיר את ידה הימנית בחבישה ובכפפה היגיינית. שרה החניקה את תדהמתה, היא לא העזה לשאול שאלות חודרניות, נתנה ללאה לזרום עם הסיפור שלה, אבל הציעה, ‘מיד תמשיכי, חמודה. בינתיים אני אגיש קפה ועוגת פירות שאפיתי במיוחד בשבילך.’ האתנחתה עזרה לשתיהן להפנים את המעמד מלא הריגוש ולהיערך להמשך סיפורה של לאה. רוח מערבית קרירה נשבה במרפסת, נשאה עימה את ניחוח השדות וקיררה את התרגשותן.

לאה המשיכה. ‘בצבא שירתּי במחסנים בחימוש, קיבלתי מגורים והוצאות, וכשסיימתי את השנתיים קיבלתי כמו כולם מענק שחרור, ובעזרתו ניסיתי להירשם לבית הספר לאחיות. לא התקבלתי כי אין לי תעודת בגרות, אבל התקבלתי לקורס סייעות וכך הגעתי לעבודה קבועה בפורייה. היום אני גרה בדירה קטנה שאני שוכרת בטבריה.’

שרה שתקה כמה דקות, חשבה, ואז שאלה, ‘ומה בעצם היית רוצה לעשות בחיים?’ לאה אמרה, ‘אני אוהבת לצייר ולשרטט והלוואי שהייתי יכולה להיות הנדסאית בתחום השרטוט, אבל חסרה לי תעודת בגרות וגם אין לי מספיק כסף ללימודים. המשכורת שלי מספיקה בקושי לשכר הדירה ולמחיה.’

‘ומה עם המשפחה?’ שאלה שרה, ולאה ענתה שהיא כותבת כל השנים להוריה ומספרת על עצמה והם אינם עונים. והיא הוסיפה בקול רועד אך עיקש, ‘אני אמשיך לכתוב עד שיענו.’ השתררה שתיקה. שרה קמה ממקומה וחיבקה את לאה, וגם עידו, שכנראה הקשיב לשיחה, בא עם נושי, והם התקרבו וישבו על הרצפה לרגליהן.

אחרי כמה פגישות של קרבת נפש הציעה שרה ללאה, ‘בואי לגור איתנו. אני אתן לך את חדרו של עומר ז’ל ובכסף שתשתכרי בעבודתך תוכלי להתחיל במסלול של הכנה לבגרות ואחר כך שרטוט הנדסי.’ לאה הייתה מאושרת. היא אמרה בליבה, אני כבר לא לבד, מקבלים אותי כמו שאני. כבר יש לי הרגשת משפחה, כבר יש מקום שבו אני לא מרגישה זרה, והיא פנתה לשרה ועידו ואמרה, ‘תודה, זה הדבר הכי טוב שקורה לי בחיים.’

בזמן מגוריהן המשותפים, לאה, שהמשיכה להחזיק באמונתה הדתית, לימדה בסבלנות את שרה איך להכשיר את המטבח ולשמור שבת. שרה הסכימה לזה וראתה זאת כשינוי ערכי חיובי בחייה. בימי שישי, כשנכנסה השבת, הדליקו השתיים נרות, כיסו בכפות ידיהן את הפנים ובירכו. עידו עמד לידן חובש כיפה לבנה, הכיפה של שבת, וידע שזה זמן קדוש. הוא ביקש בקשה מאלוהים: ‘תעזור לי לזכור יותר פעמים את אבא ואת עומר ואת מה שהיינו עושים ביחד.’

הימים חלפו בשגרה נעימה. שרה, לאה, עידו ונושי יצרו להם משפחה קטנה. יום אחד יצאה שרה לקראת לאה בריצה, מנופפת בידה במכתב. לאה פתחה בהתרגשות את המכתב. הוא היה מהוריה, והם הזמינו את שלושתם, את לאה, שרה ועידו, לבוא אליהם לירושלים לראש השנה. לאה התרגשה מאוד ולא הצליחה להירדם באותו לילה מרוב מחשבות על משפחתה. בערב החג מילאו שרה ולאה שני סלי בד גדולים בירקות ופירות ממיטב המשק, קשרו והידקו היטב קרטון ביצים, ונסעו באוטובוס לירושלים.

בני משפחתה שבירושלים שמחו שלאה הרווקה כבר לא גרה לבד, ראו מצווה בבחירתה לגור עם אלמנה וילד חריג, ושמחו על שביתה כשר. לכן הזמינו אותם לחג. כשלאה, שרה ועידו באו, הם התקבלו יפה — אך באיפוק. רק אמה של לאה חיבקה אותם. הגברים כבר היו בבית הכנסת, ואחיותיה של לאה וגיסותיה רק שאלו לשלומם ובירכו אותם בניד ראש מנומס, לא חיבקו או נישקו אותה.

ערב החג היה חוויה מרגשת לאורחים — הם צפו בגברים בשטריימלים מזנבות שועלים, ובנשים בשמלות מהודרות ופאות מרשימות. האוכל היה מסורתי: חלות תוצרת בית, דגים ממולאים בדגש על ראש הדג, גזר ברוטב מתוק, קומפוט שזיפים ועוגות דבש. נוסף לתפילות היו הרבה שירים חסידיים, ובשלב מסוים קמו הגברים ורקדו.

לאה, שרה ועידו לא השתתפו בשירה ובריקודים, ואף שלאה זכרה קלושות את הטקס היא לא הצטרפה, רק צפתה בו כמביטה מן הצד. השונות של האורחים בלטה גם בבגדי החג שהביאו עימם, בגדי אירועים של ההתיישבות העובדת — הנשים בשמלות צנועות מבד פרחוני, לאה, כהרגלה, הסתירה את כף ימינה בשמלתה, ועידו בחולצה לבנה ומכנסיים כחולים. לאה אומנם נולדה שם, בבית הוריה, הכירה את המראות, זיהתה את הריחות, הייתה רגילה לרעשי המשפחה, ואף לריחם ומגעם של כלי המיטה שהוצעו להם, אולם לפני השינה היא אמרה בשקט לשרה, ‘אני כבר לא שייכת לכאן. אני שמחה שהזמינו אותנו, בשבילי זו סגירת מעגל, אבל אחרי החג אנחנו חוזרים הביתה.’

החג עבר בתפילות בבית הכנסת, בארוחות ובמנוחה. כמעט שלא התקיימו שיחות חולין עם האורחים. התברר שההורים קראו את מכתביה של לאה וידעו את כל קורותיה. לאה, שרה ועידו שהו שם בשלושת ימי החג, ועזבו בצאתו. הפרידה הייתה לבבית יותר מהפגישה הראשונה. הנשים והבנות התחבקו עם האורחות וליטפו את ראשו של עידו, והגברים הנידו ראש בלבביות וחייכו לשלום בלי לחיצות ידיים. המארחים אמרו מילים לא מחייבות — ‘נהיה בקשר לקראת פסח, בינתיים תמשיכי לכתוב מכתבים.’ האב הניח את כף ידו על כתפה של לאה ואמר לה, ‘את תמיד תהיי הבת שלי,’ והיא ענתה לו, ‘ואתה האבא שלי.’ ואז יצאו השלושה לדרך, אל תחנת האוטובוסים.

בערב החשוך נראו צועדים שתי נשים וילד בשכונה החרדית בירושלים, אישה אחת מבוגרת והשנייה צעירה, והן נושאות סלי בד מלאי כל טוב משאריות החג. מאחוריהן דידה ילד שהליכתו רמזה על חוסר יציבות. הם היו זרים לסביבה, שונים ממנה, לא התאימו בלבושם ובהופעתם לשכונה.

כעבור זמן אמרה שרה, ‘חסרים לי השדות והאוויר הפתוח של הכנרת,’ ולאה אמרה, ‘בוא הנה, עידו, תן לי יד, אח קטן, אנחנו חוזרים הביתה.’ ועידו אמר, ‘אני מתגעגע לנושי.’

שרה אספה אותם אליה, אחזה בידיה ביד כל אחד מהם, ידיים חמות ואוהבות.