סוג מסוים של יתמות

"המרתק והמרגש מכל ספרי המסעות לפולין…" הארץ, "תרבות וספרות" אשה ישראלית צעירה יוצאת למסע תגליות קסום ומצמרר, שבו היא פוגשת מחדש את כל פחדיו הנושנים של הלב, את זכרון האושר הראשון שידעה ואת היתמות הראשונה, שהכריעה את מהלך חייה. רומן המסע החדשני של אלאונורה לב צמח מסידרת רשימות אישיות במוסף "סופשבוע" במעריב, שעוררה הדים רבים וזיכתה את המחברת בפרס נימצוביץ. הספר אזל מן השוק, והוא מובא כאן במהדורה חדשה, עם אחרית דבר מאת ד"ר חנה נוה, הכותבת: "אלאונורה לב כתבה רומן שהוא בבחינת אוריגינל. היא המציאה נוסח של אוטוביוגרפיה, נוסח של רומן מסע, נוסח של וידוי, נוסח של עדות, נוסח של הגות, שאין דומה להם בספרותנו". אלאונורה לב, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ"ט, היא מחברת הרומן רב המכר הבוקר הראשון בגן עדן, שזכה בפרס ברנשטיין ובפרס "קשת הזהב", ויופיע בקרוב באנגלית, צרפתית, גרמנית, הולנדית וצ`כית. סוג מסוים של יתמות יוצא בימים אלה לאור, במקביל להופעתו המחודשת בעברית, גם בגרמנית, בהוצאה היוקרתית ברלין פרלאג.

מקט: 4-504-1000

"המרתק והמרגש מכל ספרי המסעות לפולין…" הארץ, "תרבות וספרות" אשה ישראלית צעירה יוצאת למסע תגליות קסום ומצמרר, שבו היא פוגשת […]

---

איך הסיפור הזה נכתב

סוג מסוים של יתמות הוא סיפור של זכרונות וספקות, של שיבה מאוחרת לעניינים לא גמורים ונוסטלגיה לפחדיו הנושנים של הלב, שהלכו לאיבוד ואולי לא. כלומר הוא נכתב בהיסוס, בזיגזג.

גרעין הטקסט היה בסדרת כתבות מסע שפירסמתי במוסף סופשבוע בעיתון מעריב. היום, כשאלפי ישראלים מבקרים בפולין מדי שנה והטיול המאורגן לאושוויץ נעשה לחווייה סטנדרטית וכמעט בנלית, כבר קשה להבין את האווירה החלוצית, הבהולה, ההרפתקנית, שבה הגענו במשלחת הישראלית הראשונה לפולין הקומוניסטית, לאחר נתק דיפלומטי, מסחרי ותרבותי מוחלט שנמשך שנים רבות. לנו – כ־400 עסקנים, עיתונאים, סקרנים ופולנים למיניהם, שנדחקו, התנדבו והפעילו פרוטקציות כדי להשתתף במשלחת ההיא -– זה היה זינוק מרעיש לתוך חור שחור.

ההזמנה הגיעה פתאום וכמעט ברגע האחרון, בתירוץ של מלאת 40 שנה למרד גטו וארשה. עד אז לא טרחה פולין הרשמית לציין את יום השנה בטכסים חגיגיים כאלה, בוודאי לא בהשתתפות ישראלית בפרופיל כה גבוה. ראשי אירגונים יהודיים בארה"ב ובארצות אחרות הוזמנו גם הם, אך סירבו לבוא בטענה שלא מדובר במתן כבוד לנספים אלא במבצע ערמומי של יחסי ציבור.

קצת יותר משנה קודם לכן, בתגובה להכרזה על משטר צבאי בלחץ מוסקווה ודיכוי פעילותו של אירגון ההתנגדות האנטי־קומוניסטי "סולידריות", הטיל המערב אמברגו סחר על פולין וניתק לה את האשראי. אחרי כמעט ארבעים שנות דיקטטורה כושלת, עמד המשטר על סף פשיטת רגל, והיו בווארשה מי שקיוו לרכך את הלבבות בוושינגטון בעניין הפיננסי המטריד הזה על ידי התחנפות ליהודים (ששולטים, כידוע לכל אנטישמי מתחיל, בברזי הכסף באמריקה ובעולם כולו). לא ידענו את כל הרקע הזה כשנסענו, אבל השמועות הצטרפו לחשש מהלא נודע ותרמו להתרגשות שבה המראנו מלוד: כמעט בתחושה שאי־שם באוויר אנחנו עתידים לנגוח במסך הברזל, להבקיע אותו ממש בראשינו.

כעיתונאית צעירה, השתחלתי למשלחת ביוזמתי. שמעתי בעבודה שמתארגנת נסיעה כזאת, ביקשתי והתאפשר לי להצטרף בתנאי שאסע באופן פרטי, בנוסף לנציגים הרשמיים של העיתון. כך נחסך ממני הצורך להשתתף בטקסים ובפגישות עם מארחים מטעם השלטונות. היינו קבוצת־משנה קטנה בתוך הקבוצה הגדולה, נכללנו ברשימת חברי המשלחת, ובחלק מהזמן התגוררנו באותם בתי מלון, אך מעבר לכך ניהלנו ביקור פרטי. נסענו לבדנו, בלי קשר לתוכנית המאורגנת, על פי לוח הזמנים והמקומות שבחרנו לעצמנו.

חמש הרשימות שכתבתי בשובנו, שהותאמו למגבלות המוסף השבועי, נכתבו מחדש והורחבו כאן. רציתי, כמו אינספור כותבים־מדווחים לפני, להקפיא את החווייה בעודה חמה – את ההלם, החידוש. אלא שבחיים כמו בחיים, וכמו שקורה לסיפורים תמיד, גם זה לא הצליח להישאר עם גרעין החווייה הראשוני אלא צמח והסתעף, בהשתנות מתמדת, בדילוגים אחורה וקדימה; הכתיבה על המסע הפכה למשהו דומה למסע עצמו, הרפתקה מתמשכת בזמן ובתודעה.

חלק ב' בכל פרק מתאר אפוא את הזמן שסירב לקפוא, את הדי הנסיעה ובבואותיה, שהוסיפו להשתקף אל תוך ההווה הישראלי ולהתערבב בו, בנו: ההבנות החדשות, ההיזכרויות הלא צפויות, שרשרת רעידות האדמה המאוחרות ששינו לבלי הכר, בעקבות המסע החיצוני, את פני הנוף הפנימי.

יש שני שמות, בשפה המדוברת, לארץ ההיא. בהתחלה השתמשתי לסירוגין, בלי הבחנה מודעת, בשמות "פולין" ו "פולניה", ורק אחרי זמן תפסתי שאולי יש הבדל ביניהן: הראשונה רשמית יותר, מילרעית, קרה; השניה רכה, פרטית, קרטושקה כזאת, מילעילית כמו שהמילים בשפה העברית אוהבות להיות, כשהן בנעלי בית. וכך הן מופיעות בדפים אלה, פולין ופולניה, מתבלבלות זו בזו, שתיים שהן אחת. בשתיהן נסענו לבקר.

וכמה שמות פרטיים: "יסמין" (הנזכרת במרומז, בתור "הקול הדובר בשעת היפנוזה", בפרק 2, ושוב בשמה בפרק 7) היא ד"ר יסמין שפיגל, הפסיכולוגית החוננת שאיפשרה דברים רבים, מבחינה מסוימת את עצם הכתיבה; ”יצחק" (המופיע בצילום ליד חנות הכובעים לשעבר של אביו, ונזכר גם בתיאור המריבה שלנו בלוֹדְז' בפרק 5) הוא יצחק לבני, תינוק לוֹדְז'אי, מומחה לזכירת מקומות שלא היה בהם; ”אפי" ו"נתן" הם חברַי לנסיעה, אפרת לב (היום אמיתַי) ונתן בירק. נתן גם היה שותף נאמן ואינטליגנטי בכל הזיגזגים ותרם תרומה ללא תחליף, ברגישות, בסבלנות, בהקשבה צלולה, בעצות מדויקות ורבות השראה, שניתנו ברגע ובמקום המדויקים.

סוג מסוים של יתמות מספר על חווייה פרטית, אך לא התכוון להיות סיפור שנועד "לפולנים בלבד". כותרת המשנה "עדות על מסע", מכוונת הן למסע הממשי שערכתי בארץ הולדתי, לראשונה מאז עזבתי בגיל שש וחצי בדרכי ארצה, והן לזה הכללי, או המטאפורי — עדות למסעה של תודעה אנושית, פרק אחרי פרק, מן התמימות הראשונה אל החידלון.

כלומר אפשר לקרוא אותו כרומן: סיפור כמו כל הסיפורים, שתחילתו בילדות וסופו במוות. חשיפת התפרים של מעשה הכתיבה, השימוש באטוביוגרפיה, באירועים שקרו, בשמות אנשים אמיתיים ובצילומים, האמורים לכאורה למסור מציאות "אובייקטיווית" – הם גם אמירה על טיבם של מציאות והמצאה, וידוי ובידוי, זיכרון חלקי ומיתוס עצמי, כל אותו בלגן מקרי של טלאים וקרעים, שמהם אנחנו חוזרים וטווים את האריג הפרום של חיינו.

אם יש נושא לסיפור הזה, הרי שזה הנושא, אותו בלגן אנושי המשותף לכולנו. ואין לסופרת תחושה עמוקה יותר של סיפוק והכרת תודה מאשר כשהמילים שלה אכן מצליחות לגעת בחווייה הפרטית של מי שקורא/ת ומוצא/ת בהן את עצמו, את עצמה.