החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רימונים וענבים

מאת:
הוצאה: | 2019-03 | 147 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

"אלה נכתבת לי כמו סוג של שיר או ענן. היא פסיק, היא נקודה, היא רווח. רווח נקי. אני חושבת עליה הולכת ומתקרבת לעברי בהליכת השחייה שלה, חרישית כמו נוצה. אני שומעת אותה מקישה לי על הדלת, כמו ענבל שמחפש פעמון, ומשאירה לי עלה כותרת או מילה על הסף. אני אוספת אליי בזהירות את כל המילים שלה, כמו ילדה קטנה שמלקטת בעדנה פירות יער של חורף בסלסלה נצורה ומקושטת…

… בבוקר, כמו נס, אני מגלה עוד מספר שורות חרישיות על המקלדת שלי, כמו צלילים זכים שהשאיר פסנתרן על פסנתר שאיננו שלו."

 

דפנה היא סופרת מתחילה, המקלפת פיסה אחר פיסה מנפשה בזכות אישה מסתורית ומיוחדת. בכתיבה מכשפת הדמויות כמו מתעוררות בראשה לחיים ונרקמות להוויה. העלילה נעה בין חייה של אלה, הדמות הראשית של דפנה, לבין אלו של דפנה עצמה, הנכתבים לסרוגין ומאפשרים להציץ פנימה אל תוכם של עולמות אחרים.

 

סיגל עומר, אמא של עידו. רימונים וענבים זהו ספרה הראשון.

מקט: 4-1272-397
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


עוד שתיים-שלוש מטריות

 

אבא שלה החליט לקרוא לה אַלָּה. עם פתח וקמץ. לא אלה מלשון אל, או עם משמעות השם של העץ. אלא אלה, עם פתח וקמץ.

אלה תמיד תהתה אם ידע איזה צרות השם הזה יגרום לה. כבר מהגן קראו לה “אלה הוא אכבר“. יותר מאוחר נשאר רק ה“אכבר“. מאחר שאביה נפטר כשהייתה בת שנה, כבר לא יכלה לשאול אותו על פשר הבחירה והחליטה להישאר עם השם שלה לנצח. כמו מצבה או צוואה.

כשמישהו אהב אותה באמת הוא לא כינה אותה “אכבר“, אפילו לא “אלה“, אלא “אלי“ או “אל“, וההטיות הללו של שמה נתנו לה הרגשה של חיבוק קריר ורחוק מאב שלא באמת היה לה. כמו דרישת שלום מאי שם.

אביה היה רחוק כל כך אומנם, אבל הצליח להטביע את חותמו באופן כל כך בוטה בחייה.

אמא שלה בכלל רצתה לקרוא לה סמדר, ולא הבינה מה פתאום אלה. איזה שם זה? אבל בסוף הבינה שאין ברירה מלבד לקבל. כך הוחלט על שני השמות: אלה-סמדר.

אולם איש לא ידע על סמדר. כשבגרה ניסתה קצת את סמדר. מדי פעם השתעשעה בלחתום כך את שמה, הציגה את עצמה בפורומים לא רשמיים, או ביקשה מחברות קרובות לכנותה כך. אך מעולם לא זכרה לסובב את הראש כששמעה את השם.

אחת החברות שנענתה לבקשתה והחליפה את השם שלה בנייד, לא הבינה מי מתקשרת כאשר ראתה “סמדר“ על צג הנייד שלה, וצחקה במבוכה בכל פעם שהתקשרה.

לרוב לאחר מספר קריאות עקרות, כולם חזרו בסוף ל“אלה“. גם היא.

שוב עשיתי הפסקה. אני מקווה שלמי שקורא יש מספיק סבלנות להמתין בכל ההפסקות שלי, חושבת ומחייכת לעצמי. אני צריכה אומץ, ואתם צריכים סבלנות. אנחנו שווים. בינתיים אתם יכולים לגשת ולהכין לעצמכם קפה.

כן, כן, אני יודעת שהבטחתי לעצמי ולכולם שהשנה אני כותבת משהו ומסיימת אותו כפי שצריך. האמת, מדי שנה זאת אחת המשימות שלי או יותר נכון אחת המשאלות שאותן אני מניחה ברעד בכותל.

בדרך כלל הבטחות אני פחות או יותר מקיימת. לכן חשבתי שאם ממש ממש אבטיח, לא תהיה לי ברירה ואאלץ גם לכתוב משהו טוב, בין היתר. הרי תמיד טענתי שהכול הוא עניין של בחירה. גם שנינות. גם כישרון. גם כישלון. אז זה מה שאני עושה, מקלידה מיני מילים ומקווה שהן ככולן מהוות התחלה.

“אמבטיות עוזרות לחשוב,“ היא טענה בכל הזדמנות. לא משנה מה, ברגע שכף רגלה התמוססה בתוך המים החמים, הכול נראה אחרת, ברור יותר ושקט עבורה. הייתה לה תיאוריה כזאת שסברה שלפני הרבה גלגולים היא הייתה בעצם דג. ולמרות שלאחרונה התגלגלה ליצורים יבשתיים, עדיין התקשתה להסתגל ליבשה.

לכאורה התהלכה בעולם כאחד האדם, משייטת ברחובות בהליכת שחייה מוזרה, אך עדיין כל התנהלותה הייתה בשביל הרגע הזה שבו היא תיכנס באחת למים המהבילים. שם השקיעות היו שונות וגם הזריחות. שם ידעה בדיוק מה עליה להגיד לבחורה שככל הנראה ללא סיבה התנפלה עליה בעבודה; שם עלו כל התשובות למבחנים שלה; ורק שם ידעה מה תעשה מחר, כשתעלה שוב וללא ברירה ליבשה.

היה לה גם משחק כזה. בכל פעם שהכירה בחור, הייתה משחקת בחרסינות באמבטיה במשחק הימורים משעשע. מנחשת תוך כמה פגישות הוא ודאי יעזוב אותה, באיזה יום בשבוע ובאיזו מדיה. כך קרה שכל חרסינה סימלה משהו שונה. במסעות האמבטיה הפרטיים שלה היא יצאה לטייל על הקירות. לרוב צדקה במשבצת שבה הכול ייעצר והייתה קרובה למדי, מקסימום מרחק של שלוש משבצות.

בערב ההוא היא חשבה מה תהיה הדרך של רודי. רודי הוא מלך. הכול אצלו מתקיים בגדול, הכול אצלו שונה. הוא אפילו קצת אוהב אותה, הרי שרודי כבר גר איתה מספר ימים או שבועות. הוא יעשה את זה פנים מול פנים. אפילו באמבטיה לא יכלה לחשוב בבהירות, ומשבצות הקרמיקה הוחלפו באחת. רק כדי להסיר את הספק, היא לקחה את זה ממש ברצינות.

חשוב לי להבהיר משהו. זה נשמע אולי קלישאתי, אבל אכתוב בכל זאת: אין כל קשר ביני לבין הדמויות. בפרק הקודם כתבתי משהו קצת מטריד על אמבטיות, ואני חוששת שתעשו את ההשלכה. אז אלה זאת לא אני. אני לא כזאת, ממש לא. כל קשר ביני לבין הדמויות שלי מקרי בהחלט. גם כל הדמויות האחרות שתופענה בהמשך אינן קשורות אליי, או לאנשים אמיתיים שאני מכירה. כלומר, כמעט. אולי רק קצת, בחלקן.

 

*

 

אני קוראת שוב ושוב את הפסקה האחרונה שכתבתי. היא נראית לי סבירה, אבל אין לי מושג מה הדמויות שלי תרצנה לעשות הלאה. לרגע אני נתקפת חרדה קלה שמא חלף לי. זה תמיד קורה. אני מתחילה לכתוב ואז חרֵדה שייגמרו כל הרעיונות. בדרך כלל זה מסתדר, הם מטפטפים לאט לאט ותופסים אותי במצבים הכי לא נוחים, באמצע פגישה, בתור בבנק, בקולנוע. אבל כשהם באים, אני חייבת להיכנע ולשבת לכתוב כדי שלא יברחו חלילה.

כשאני מסיימת להשפריץ הכול על הדף במין מוזה בלתי נשלטת, אני שוב נבהלת שמא נגמר ואפילו לא אכפת לי החישוב של שעות השינה. מעניין אותי אם גם כל המפורסמים האלו מרגישים ככה, או שאצלם זה זורם אחרת כי הם סופרים אמיתיים.

הבטיחו גשם היום… חשבה אלה וניסתה להציץ מבעד למטרייתה הפתוחה. בחוץ, למרות השעה המאוחרת, הבחינה במטריות צבעוניות מהלכות כמעט מעצמן. לא היה זה אחד מאותם רגעים שבהם השתעשעה בחוקי הטבע, סידרה את העולם מחדש ושינתה אותו לפי ראות עיניה. לא. כאן היא רצתה את כל הפיזיקה לטובתה, באופן מסודר.

המטריות המרצדות רמזו על כך שאולי התחזיות צדקו. אך היא לא הרגישה. אפילו לא טיפה אחת. רגליה הובילו אותה הביתה באופן כמעט אוטומטי. אם היה קצת יותר גשום, אולי היה לה קל יותר. תמיד אהבה את הגשם, משום מה חשה חגיגיות בכל פעם שפגשה בו בבוקר. פעם, כשהייתה קטנה, בת ארבע או חמש בערך, אף חמקה מביתה בלי שאמה תחוש בכך, עם נעלי בית משובצות ופיג’מת פלנל, ורצה לקבל בזרועות פתוחות את החורף.

היא האטה צעדיה כדי לנצור את הרגע ולהכיל בו כמה רגעים נוספים.

מטרייה אדומה חלפה על פניה. עוד אחת ירוקה, מעוקמת בקצוות ומעוותת מעט. אם היה רגע שהייתה רוצה למחוק מזיכרונה, זה היה הרגע. למחוק את הרגע שעדיין לא התחולל. היא פתאום ידעה הכול. ב“אין גשם“ היא הבינה. עוד שתיים-שלוש מטריות היא מגיעה הביתה.

אני אוהבת את זה גם אם זה כאילו לא מוביל לשום מקום. פתאום אני נזכרת שגם את הסיפור שלי “תירס“ אהבתי מאוד. הוא נראה לי שנון ומיוחד, למרות שהיה מיועד לילדים בערך בגיל חמש או שש. כמעט כל מי שקרא אותו התקשה להבין את הרעיון המרכזי. תירס היה ילד שהייתה לו חברה נמלה. יחד הם עברו הרבה חוויות מעניינות ודמיוניות, אבל רבים לא הבינו אם תירס הוא תירס או ילד, או בעצם נמלה. נראה לי שגם המו“לים לא, הרי שהחזירו לי את כתב היד עם מכתב מנומס.

היה איזה מו“ל אחד שנאות לנסות והגדיר את הסיפור “שונה“. “שונה“ דווקא נראה לי טוב בזמנו. למען האמת, גם היום. אבל גם “שונה“ צריך לבחור שוֹנוּת שדומה למשהו.

לספר הנוכחי אני קוראת “רימונים וענבים“. השם קפץ לי מיד, בגלל האישה שמכרה אותם והכניסה אותי לכל ההרפתקה הזאת. למעשה, זאת כמעט הפעם הראשונה שיש לי כותרת כבר בהתחלה. היו לי סיפורים שלמים ללא כותרת. לסיפורים שלי בקושי היה שם. זאת, עד שלא הייתה לי ברירה ובחרתי בכותרת מאולצת ובסוגריים כתבתי “שם זמני“, שכמובן הפך לקבוע. בסופו של דבר התוספת “שם זמני“ נראתה די מסקרנת, כאילו יש עוד למה לצפות, כאילו השם הזמני הזה מרמז על איזו התפתחות סודית בעלילה שכתובה בשיטת כתיבה שאני המצאתי.

 

*

 

לא מזמן נפרדתי מבן זוגי עמוס. היינו יחד קצת פחות משלוש שנים. יכולתי לכתוב “קצת יותר משנתיים וחצי“ אבל בחרתי ב“קצת פחות“. היה שם הכול, אבל קצת פחות. אז החלטתי ללכת. “אומץ,“ אמרתי לעצמי, “דרוש לך אומץ.“ לזה בדיוק אנשים מתכוונים כשהם בוחרים להשתמש במילה.

אני יודעת שבין לקום וללכת, לבין לשבת ולכתוב, יש הרבה הבדל. אבל זה מגיע מאותו מקום. זה דורש להתחבר לליבה הרכה שלך ולהביט ממש בפנים. לזהות מי אתה, מה אתה, מה אתה רוצה באמת. לשאול את כל השאלות המפחידות, או יותר נכון לקבל את התשובות המפחידות עוד יותר.

אולי לקום וללכת הוא דווקא מעשה פחדני. אולי גם לכתוב על זה מעיד על פחד. אבל להביט בעיניים של עצמך ולשאול את השאלות הנכונות, זה אמיץ.

אז עכשיו, לא הרבה אחרי, אני מעיזה לכתוב מהמקום של האומץ ולא מהמקום של הפחד. מהמקום היודע ולא המתלבט. יש הרבה כוח אחרי מעשה שנובע מתוך אומץ, כאילו עשיתי מינימום צניחה חופשית ואפילו לא בדקתי את המצנח.

עבר יום ועברו יומיים, אני כותבת פסקה ומוחקת. רוקדת טנגו עם הדמות שלי – אלה. כותבת שורה ומוחקת שתיים. כאן לדוגמה, היה קטע שכתבתי על אלה עם הבוס שלה והוא נראה לי פחות חשוב, אז מחקתי. גם אם זה לא פשוט למחוק.

לרגעים אני מתלבטת אם לקרוא לדמות שלי אלי. זה נשמע לי סקסי כזה, כמו אלי מקביל. בנוסף, כפי שכתבתי קודם, מי שאהב אותה קרא לה אלי.

לבסוף מחליטה שלא. הדמות שלי מספיק בוגרת כדי להתמודד עם אלה. ככה אני רוצה להציג אותה. אני שלמה עם ההחלטה שלי, וחושבת לעצמי איך קורה שכל הדמויות שלי תמיד מקבלות בסוף שמות שקצת קשה להן להתמודד איתם. שמות לא שגרתיים.

בנוסף לתירס, הייתה לי פעם דמות חמודה שקראו לה נירי. בכל הסיפור היה עליה להסביר לכולם, שנירי זה לא קיצור של נירה. וגם לא סוג של ניריק, אלא רק נירי, זה השם.

דמויות אחרות שלי פשוט היו נטולות שם לחלוטין. כן, גם הדמויות הראשיות. סיפור שלם בלי אף שם. מה זה אומר עליי ועל השם שלי? אולי זה לא אומר דבר, רק סתם שקשה לי עם בחירת שמות.

לבן שלי, לעומת זאת, לא הייתה לי בעיה לבחור את השם. זה היה לי ברור עוד לפני שנולד. בתחילת ההיריון, אני ואביו נתקלנו בו במקרה, הבטנו זה בזה וידענו – זה השם.

בהתחלה חשבתי שמדובר בשם ישן, מהתנ“ך, ושהיום כבר לא קוראים ככה לילדים. מצד אחד השם קסם לי בצלילו ונראה לי מאוד ייחודי, ומצד שני נראה עתיק. לקחתי בחשבון שאנשים יעירו לי שככה, בשם תנכ“י כזה, כבר לא קוראים לילדים קטנים. בטח שלא לתינוקות. אבל לא היה לי אכפת. הצליל נשמע כמו מנגינה נעימה וערבה לאוזניי, וכבר לא יכולתי לחשוב על שם אחר.

רק אחרי שחזרנו הביתה מבית החולים, אוחזים בתינוק רך ומתוק, גיליתי שכל כך הרבה ילדים נקראים כך. בעיקר תינוקות. ובכלל, הוא נבחר לאחד השמות הנפוצים ביותר לבנים בשנה שבה נולד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רימונים וענבים”