החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

תותים

מאת:
מגרמנית: שירה מירון | הוצאה: | 2019 | 88 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

מילה אחת: קסם. "תותים" הוא דיוקן בדיוני של מרחב-ילדות, המקום הפיזי, העולם השלם שאפשר לחוות בו שמחה ואושר. "תותים" הוא הבניה זוהרת של מקום – עיירה – ברגע נתון של זמן, לפני המלחמה. "תותים" מספר את תולדותיהם של העמים הנודדים, של בני אדם שנאלצו לחיות בפשטות מרבית או בעוני, ושסיפורם נהפך לאפי, מתוקף היותו אנונימי כל כך.
יוזף רות כולו נמצא בין הדפים המעטים של "תותים". כל הנושאים, האירוניה, הכמיהה המלנכולית לעבר, המשפטים הקצרים, המקצבים המשתנים, האלכוהול, הנעורים, היחס אל הכסף, החיים והמוות, המתח בין מזרח למערב אירופה, נוכחותם של היהודים כסובייקטים קסומים, מפוקפקים וסותרים. כל משפט וכל פסקה בספר הם יצירה שלמה. כל פיסה היא הארה.
היצירה החלה להיכתב בשנת 1929, ואף על פי שיוזף רות מעולם לא השלים אותה, יחסו אליה היה מיוחד תמיד: "הנובלה הגדולה", "הספר על הילדות", "היצירה עם מעוף".
‎ כשהספר של רות נקטע, הוא דווקא גורם לאפקט מוגבר: החשיבות של אלפי העלילות המצויות ב"תותים" כה גדולה, עד שהיצירה יכלה לכלול שלושה או שלושת אלפים עמודים כאלה, בלי שערכה ייפגע. לפניכם ספר ללא סוף, יצירה בלי קץ, שנגמרת בראשו של הקורא במעין שלוש נקודות דמיוניות. כפי שנכתב על הספר: "ישנן נובלות בלתי מוגמרות בצורה כה מושלמת, וקצרות באופן כה גאוני, עד שקריאתן היא אינסופית".

"מה שרות רואה ומוסר בתותים הוא מהות יחידה במינה, המבטאת את שבריריותו של המצב האנושי" נדין גורדימר

"רות הגיע מהמזרח, מהביצות, מהתותים, וכתב כמו המלאכים" דר שפיגל

יוֹזֶף רוֹת, מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים, נולד בשנת 1894 בבּרוֹדי שבגליציה למשפחה יהודית. בשנים 1918-1916 שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עיתונאי בווינה, אחר כך בברלין, אחר כך בכל אירופה. ב-30 בינואר 1933, יום עליית היטלר לשלטון, עזב את גרמניה והחל לנדוד ברחבי אירופה. את מרבית שנות גלותו עשה בצרפת. רות, המכור לאלכוהול, מת ב-27 במאי 1939, ארבעה ימים אחרי שהתמוטט בבית קפה בפריז.

יוזף רות כתב שישה-עשר רומנים, תשעה-עשר סיפורים קצרים ונובלות, ואלפי כתבות ופיליטונים. מספריו שתורגמו לעברית: "מלון סבוי" (1924), "איוב – סיפור של איש פשוט" (1930), "מארש ראדצקי" (1932), "אגדת השתיין הקדוש" (1939), "יהודים נודדים" (1927) ו"הלווייתן" (1938). הוצאת "תשע נשמות" ממשיכה את מלאכת תרגומי רות שהתחילה בהוצאת "סמטאות" ו"זיקית", ומתכוונת לבנות בהדרגה את "ספריית יוזף רות" שתביא לקוראי העברית את מיטב יצירותיו שלא ראו אור עד כה.

מקט: 4-1298-48
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


העיר שנולדתי בה שכנה במזרח אירופה, בשפלה רחבת ידיים ומיושבת בדלילות. צִדה המזרחי של השפלה השתרע עד אין קץ. צִדה המערבי נתחם בשרשרת גבעות כחולה שנראתה לעין רק בימי קיץ בהירים.

בעיר הולדתי חיו עשרת אלפים בני אדם בקירוב. שלושת אלפים מהם היו מעורערים בנפשם, אף על פי שלא היו סכנה לסביבתם. שיגעון רך אפף אותם כעננה זהובה. הם עסקו במקצועם והשתכרו למחייתם. הם התחתנו והולידו ילדים. הם קראו ספרים ועיתונים. הם היו טרודים בענייני העולם. הם שוחחו בכל השפות שרווחו בקרב האוכלוסייה המגוונת למדי של חבל הארץ שלנו.

אנשי ארצי היו מוכשרים. רבים מהם חיים בערים גדולות בעולם הישן והחדש. כולם בעלי חשיבות, מקצתם בעלי שם. מעירי יצא הכירורג הפריזאי המשיב לאנשים זקנים ועשירים את נעוריהם והופך קשישות לעלמות חן; האסטרונום מאמסטרדם שגילה את כוכב השביט גָאליָאז; הקרדינל פ׳ שזה עשרים שנה משפיע על הפוליטיקה בוותיקן; הארכיבישוף לורד ל׳ בסקוטלנד; הרב ק׳ ממילאנו ששפת אמו קופטית; ס׳, בעל חברת התובלה אשר שמה מתנוסס בכל תחנות הרכבת בעולם ובכל הנמלים שבכל היבשות. איני רוצה לנקוב בשמותיהם. קוראים המנויים על עיתון יודעים בלאו הכי מה שמם. לזכותו של שמי לא נזקף דבר. איש אינו מכיר אותו משום שאני חי בשם בדוי. דרך אגב, שמי נפתלי קרוֹי.

אני מעין מאחז עיניים. כך קוראים באירופה לבני אדם המעמידים פנים שהם משהו אחר. המערב אירופאים עושים אותו הדבר בדיוק, אך הם אינם מאחזי עיניים מכיוון שברשותם ניירות, דרכונים, מסמכים מזהים ותעודות טבילה. למקצתם יש אפילו אילן יוחסין. אני, לעומתם, מחזיק בדרכון מזויף ואין ברשותי תעודת טבילה או אילן יוחסין. לכן אפשר לומר: נפתלי קרוי הוא מאחז עיניים.

בעיר הולדתי לא נזקקתי לשום מסמך. כולם הכירו אותי. כשהייתי בן שש צחצחתי את מגפיו של ראש העיר. כשמלאו לי שתים־עשרה התחלתי לעבוד אצל הגלב. מרחתי שם את ראש העיר. בן חמש־עשרה נעשיתי עגלון והסעתי את ראש העיר בטיולי סוף השבוע שלו. היו לנו שלושה־עשר שוטרים. עם כולם שתיתי שנאפּס. לשם מה הזדקקתי אפוא לניירות?

על האזור שמחוץ לעיר חלשו הז'נדרמים. הקצין הממונה עליהם היה שוכב עם דודתי מדי יום חמישי אחר הצהריים, כשהתפנה ממלאכתו. מעת לעת הברחתי שנאפּס אל העיר מסביבותיה — מעשה אסור שחויב במכס, אבל הפקחים היו מניחים לי לעבור לאות של קצין הז׳נדרמים.

כך שמרתי על יחסים טובים עם הרשויות במשך שנות נעורי. אחר כך השתנה המצב. זמנים אחרים הגיעו, ואִתם רשויות אחרות.

 

אצלנו בבית לא החזיק איש במסמכים, כמדומני. היו לנו בעיר בית משפט, בית כלא, עורכי דין ורשויות מס, אך בשום מקום לא נדרש אדם להוכיח את זהותו. מה שינה הדבר אם אדם נכלא בשם זה או אחר? אם אדם שילם מסים או לא — חייו של מי ירדו לטמיון בשל כך ומי יצא נשכר? העיקר היה שהפקידים ישתכרו למחייתם. הם התקיימו משוחד. לכן איש לא נכלא בבית הסוהר. לכן איש לא שילם מסים. לכן איש לא החזיק במסמכים.

מדי פעם נעשו פשעים חמורים, הקלים לא נחקרו.

מהצתות בזדון העלימו עין, שהרי היו בגדר מקרי נקמה פרטיים ותו לא. קיומם של נוודים, קבצנים ורוכלי חוצות היה מנהג עתיק יומין. שריפות ביער כיבו היערנים. קטטות ומקרי רצח תורצו בנוהג לשתות לשוכרה. לא התחקו אחר עקבותיהם של גנבים ושודדי דרכים. הדעה הרווחת היתה שדי בעונש שגזרו על עצמם כשוויתרו על כל קשר חברתי, על מסחר או על שיחה. מפעם לפעם צצו מטבעות מזויפים. לא טיפלו בכך, משום שהם הזיקו לממשלה יותר מאשר לאזרחים. בתי המשפט ועורכי הדין לא נותרו בחוסר מעש משום שעבדו לאט. הם עסקו בגישור על מחלוקות ובמציאת פשרות. הדיוק במועדי התשלומים לא נשמר בקפידה.

אצלנו בבית שרר שלום. רק שכנים סמוכים נטרו טינה. השיכורים שבו והתפייסו. בעלי עסקים מתחרים לא פגעו זה בזה. הם גלגלו את החשבון על גבם של הקונים והלקוחות. הכול הלוו לכול כספים. הכול חבו לכול כספים. איש לא היה יכול לתלות אשם באחר.

יריבויות פוליטיות לא נראו בעין יפה. לא הבחינו בין בני אדם שהשתייכו ללאומים שונים משום שכל אחד דיבר את כל השפות. רק את היהודים זיהו בשל מלבושיהם ובשל עליונותם. פוגרומים קטנים נערכו מעת לעת. הם נשכחו עד מהרה בשטף האירועים. היהודים המתים הובאו לקבורה, ואלה שנשדדו הכחישו את הנזק שנעשה להם.

 

כל אנשי ארצי אהבו את הטבע לא בשל הטבע עצמו, אלא בשל פירות מסוימים שהעניק.

בסתיו היו הולכים אל השדות בשביל לצלות תפוחי אדמה. באביב היו משוטטים ביערות בשביל לקטוף תותים.

הסתיו במחוזותינו היה זהב נוזלי וכסף נוזלי, רוח, נחילי עורבים וצינה קלה. הסתיו היה ממושך כמעט כמו החורף. באוגוסט הצהיבו העלים, ובראשית ספטמבר כבר היו מוטלים על האדמה. איש לא ערם אותם יחדיו. רק במערב אירופה ראיתי בראשונה כיצד מטאטאים את הסתיו לערימות זבל סדורות. בימי הסתיו הצלולים שלנו לא נשבה רוח. השמש עוד היתה חמה מאוד, וכבר היתה נטויה מאוד וצהובה מאוד. היא שקעה במערב אדום והתעוררה מדי בוקר במיטה של ערפל וכסף. זמן רב חלף לפני שהשמים נצבעו כחול עז. לאחר מכן נותרו כך לכל אורכו של היום הקצר.

השדות היו צהובים, קוצניים וקשים. הם הכאיבו לכפות הרגליים. הם הדיפו ריח עז יותר מאשר באביב, חריף יותר וכמעט חסר רחמים. היערות שבשוליהם נותרו ירוקים עד מאוד — היו אלה יערות של עצי מחט. בסתיו עטו צמרותיהם כרבולות כסופות. צלינו תפוחי אדמה. ריח אש, פחמים, קליפות שרופות ואדמה צרובה עמד באוויר. הביצות שנמצאו בסביבה בשפע עטו רדיד דק ומבריק של צינה זכוכיתית. ריח לח נדף מהן כשל רשת דייגים. במקומות רבים הסתלסל עשן מפזז כלפי השמים. קריאות התרנגולים שהריחו את האדים עלו מהחוות המרוחקות והסמוכות.

בנובמבר ירד השלג הראשון. דק היה, זגוגי ומתמיד. הוא לא נמס. חדלנו אז מטיגון תפוחי אדמה. נשארנו בביתנו. היו לנו תנורים גרועים, חרכים בדלתות וסדקים ברצפות. מסגרות החלונות שלנו היו עשויות עץ אשוחית קל ולח. בקיץ השתנתה צורתן והן לא נסגרו היטב. אטמנו את החלונות בצמר גפן. תחבנו נייר עיתון בין הדלתות למפתנים. ביקענו בולי עץ לקראת החורף.

במרץ, כאשר נטיפי קרח טפטפו מהגגות, כבר יכולנו לשמוע את שעטת האביב. את נרקיסי השלג השארנו ביערות. חיכינו עד מאי. יצאנו לקטוף תותים.

הנקרים כבר ניקרו בעצים. גשם ירד לעתים קרובות. הגשמים היו רכים, כמים עשויי קטיפה. הם המשיכו בלא הפוגה יום שלם, יומיים, שבוע. רוח נשבה, העננים לא זעו ממושבם, הם ניצבו על מקומם בשמים כפי שניצבים המאורות. הגשמים ירדו ביסודיות ומתוך מחשבה תחילה. הדרכים נעשו רכות. הביצות התפשטו אל היערות, הצפרדעים שחו בסבך הצמחייה. עגלות האיכרים חדלו להשמיע קולות חריקה. נדמה שהן נוסעות על גומי. פרסות הסוסים דממו. כל בני האדם חלצו את מגפיהם, תלו אותם על גבם ודשדשו יחפים.

בִּן לילה התבהרו השמים. בוקר אחד פסק הגשם. השמש הגיעה כאילו שבה הביתה מחופשה.

ליום הזה ייחלנו. ביום הזה כבר הבשילו התותים בלי ספק.

הלכנו אפוא לאורך הדרך היוצאת מהעיר היישר אל היער. עירנו היתה שגרתית מאוד ומסודרת בפשטות גמורה. במרכזה הצטלבו שתי הדרכים הראשיות. בצומת הזה נוצרה כיכר קטנה שבה נערך השוק פעמיים בשבוע. הדרך האחת הובילה מתחנת הרכבת אל בית הקברות. האחרת מבית הכלא אל היער.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.