החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בית זידאווי

מאת:
מצרפתית: שירן בק | הוצאה: | 2018-02 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

פואד מקבל הודעה שעליו לחתום על שטר מכירת בית משפחת אימו בביירות ואף על פי שהיה יכול להסדיר את העניין גם מפריז, הוא בוחר לנסוע לביירות ולהיות נוכח במעמד החתימה. הבית הזה והעיר הזאת מציתים את סקרנותו של פואד, שכן רק בשנותיה האחרונות ורק בפני נכדיה דיברה אימו נלי על מוצאה הלבנוני. פואד, שהצליל המזרחי של שמו הפרטי נושא את ההיסטוריה שהיא בחרה להשתיק, שומע בפעם הראשונה רסיסי סיפורים על חייה הקודמים בביירות שלפני מלחמת האזרחים. כשפואד מגיע לביירות הוא מבין שדור אחר דור, נשות משפחת זידאווי מתעקשות לטוות בעצמן את גורלן; הוא פוגש את ניקול, קרובת משפחתו, שבדמותה הכריזמטית הוא רואה את הצעירה שהייתה אימו. יחד הם שומעים על הסבתא הגדולה אוולין, שברחה מהטבח שביצעו הדרוזים במחוז שלה. אוולין, מארונית בת ההרים, הגיעה לביירות והתחתנה עם בן משפחת זידאווי למרות ההתנגדות שעוררה במשפחה הנוצרית־אורתודוקסית המיוחסת, והייתה נחושה לבסס את מעמדה בעצמה. המפגשים והסיפורים הללו גורמים לפואד להרגיש את ההקבלה בין גורל הדורות הקודמים לגורלו שלו, כאילו שבחייו מהדהדים גם חייהם.

 

בית זֵידאווי הוא רומן יפהפה ורגיש, החושף את סודותיה של משפחה אחת ומשלב אותם בקורותיה של לבנון השסועה. זהו ספרה השלישי של אוֹלגה לוֹסקי, והראשון שרואה אור בעברית. בעדינות ובתבונה היא יוצרת סיפור רב־שכבתי שעוסק בשאלות של קשרים בין־דוריים, זהות והגירה.

מקט: 278849
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

האישה והילד טיפסו במעלה המדרון, כפות רגליהם, כבדות מן הדרך שעשו, מחליקות על מחטי האורן. השמש בסוף מסלולה הלכה והתקרבה אל רכס ההרים, וכבר לא היה זמן להאט את הצעדים. הילד התקשה לשמור על שיווי משקלו בין הסלעים, אך האישה לא מיתנה את קצב הליכתה, זקופה בין הגזעים. מן הקרקע עלתה לחות הערב הנושאת את ניחוח האורנים, ונחירי הצועדת נרעדו מן הריח המוכר. נעליה, העשויות עור גס, שבו ומצאו בלא היסוס כל בליטה במשעול, החרות בה למן שנותיה הראשונות. היא צעדה לאורך פיתוליו כאילו עזבה את המקום ביום האתמול. הילד, לעומתה, לא ראה את סופו של טור העצים. רגליו הקטנות והתשושות התקשו לשאת אותו, ופעמים רבות מעד ובלם את הנפילה בשתי ידיו על הקרקע, המחטים היבשות ננעצות בכפותיו.

״זה קשה מדי,״ התלונן עוד פעם. ״קחי אותי על הידיים.״

האישה שוב ענתה בסירוב, רכה וקשוחה גם יחד.

״אתה יודע שאני לא יכולה לסחוב אותך. וכמעט הגענו.״

באור הדמדומים נראו סבכי השיחים הולכים ונמשכים, מסתירים את פסגת המדרון, שנעלמה בתוך הצמחייה. עוד מעט יהיה הכול חשוך, והאפלה המשתררת דרבנה את הילד יותר מכל שידול. הוא היה רוצה להתכרבל בחיק אימו, אך פיסת הבד שתחבה בזהירות בחזהּ בבוקר הרחיקה אותו משם. בלי להבין מדוע, הוא קיבל את העובדה שהחבילה הקטנה הזאת היא הסיבה לצעדתם המתישה ואת האיסור להצטנף במקום האהוב עליו, בריחם של הסבון והבגד הבלוי. צריך להוסיף ללכת, לצעוד נגד הפחד ונגד הלילה, כי כי זה מה שנדרש ממנו.

סבלנותו של הילד השתלמה עד מהרה: עם היציאה מחורשת האורנים, באור היום הדועך, נגלו הבתים הראשונים. נראָה שרגלי הצועדת שכחו את כל התלאות כאשר נכנסה אל הסמטה החוצה את הכפר. באותה שעה היו הנשים במטבח, כפי שהעיד ריח הבשר המטוגן שגרם לבטנו של הילד להיאנח והגברים סיימו להכניס את הבהמות אל הרפתות.

צעדי האישה הדהדו באפלולית, וצדודיתה לא סטתה מקו האופק. ליד כל בית קיווה הילד, בתמימות של בן חמש, שהם ייכנסו בפתח המקומר ויתיישבו מול צלחת מהבילה, ליד אש מכניסת אורחים. אך הם עברו את כל שורת הבתים בלי להאט את קצב הליכתם. ההתקדמות נעשתה מהוססת, והאֵם אחזה ביד בנה כדי לפסוע את הפסיעות האחרונות המוליכות אל קצה הכפר. הלאה משם נעלמה הדרך בחשכת הלילה.

שתי הצלליות נכנסו אל חצר המוקפת מבנים מרשימים.

״נקווה שאִסְתַאז יעקוּבּ במשרד שלו!״ חשבה בליבה האישה הצעירה בעודה דופקת על אחת הדלתות הצדדיות הקטנות.

הוא היה שם, רכון על ספרי חשבונותיו, מצחו המקריח בוהק באור להבת הנר. לשמע חריקת הדלת הרים את ראשו, מנסה לזהות באפלה את פני האורחים שמקרוב באו. פני האישה לא נראו לו זרות.

״כן, זה נכון, עיניך לא מטעות אותך,״ הצהירה בקול בטוח שבצבצה בו נימת התגרות. ״אני הבת של משפחת חָמיז.״

אִסתאז יעקוּבּ בחן לרגע את תווי פניה של בת שיחו בעיגול הלהבה הרוטט, מפשפש בזיכרונו. הבת של משפחת חמיז… האם אין זאת הבת של הרועים ממעלה הכפר, שסילקו אותה לפני שנים מעטות מפני שהייתה בהיריון? חשב בליבו, משפיל את מבטו אל הילד המצטנף כנגד רגלה של אימו.

״מה את רוצה ממני?״ שאל בזהירות, אף על פי שניחש את התשובה.

״את ההון שלך, אִסתאז,״ הכריזה הבת של משפחת חמיז בלי לאבד מנחישותה.

אסתאז יעקוב, שהדאגה לעדריו, לאדמותיו ולצאצאיו הרבים הרחיקה ממנו מחשבות רומנטיות, הופתע להיווכח שהאישה הזאת נאה, ולה פנים סימטריות הממוסגרות בַּסרט שבשערה השחור ואש עיקשת באישוניה. הוא פלט שריקה אירונית קטנה, כמו כדי להרחיק מעליו את ההרהורים האלה.

״ההון שלי… כבוד הוא לי שאת דואגת לו…״

הוא ישלח מעליו את האורחת הלא קרואה עם כמה פרוטות וירשה לה לעבור במטבח כדי להאכיל את הילד הזה, הבולע אותו בעיניו הגדולות והנוגות. ניכר שהאישה והילד רצוצים מעייפות, והיא ודאי המציאה סיפור כלשהו כדי לבקש נדבה בלי למחול על גאוותה.

בטרם הספיק אסתאז יעקוב להחוות מחוות פרֵדה, טמנה הבת של משפחת חמיז את ידה בחולצתה ושלפה משם צרור כרוך בקפידה, הניחה אותו על ספרי החשבונות והתירה את פינותיו בתנועות איטיות וזהירות. לאור הנר נגלה קומץ עלים, מנוקד נקודות לבנות. אסתאז יעקוב התבונן לרגע בעלים הפגומים למראה הפרושים על שולחנו ואחר כך נשא עיניים שואלות אל האישה הצעירה.

״אלה ביצים של טַוואי משי,״ מלמלה בנימת ניצחון חנוקה, כאילו היא חוששת להבריח את העוּבּרים יקרי הערך. ״הן הוטלו אתמול. בעוד שלושה עשר יום יבקעו מהביצים האלה זחלים, והזחלים האלה, אם יאכילו אותם כראוי, יפרישו את ההון שלך, אסתאז יעקוב.״

״חביב מאוד מצידם,״ התגונן הזקן, שנראה חושש לשלמות ספרי חשבונותיו, כאילו הזחלים עומדים לבקוע בו ברגע ולכרסם את הדפים.

״יש לך בית בד ישן נטוש, בעמק. והאדמות שלך מוקפות עצי תות־בר רבים. אתה יכול לספק לזחלים האלה מזון ומחסה. אני אדאג להפוך את הפקעות שלהם לסלילי משי חזקים, שיכניסו לך מאה לירות ליחידה בשוק בַּעַבְּדַאת. בכסף שתרוויח מהיבול הראשון תוכל לקנות עוד דוודים להפקת משי ולגייס פועלות מנשות הכפר.״

הבת של משפחת חמיז עמדה על דעתה וגוללה את תוכניתה, שבסופה יהיה אסתאז יעקוב לאחד מראשי הנכבדים של חבל מֶתְן. הזקן בן ההרים, נבוך מחוצפתה של האישה הזאת ומהגורל המופרך שהיא צופה לגרגירים הלבנים הפזורים על שולחנו, מצא מקלט בצחוקו.

״ומדוע נפל בחלקי המזל הזה?״

״כי אתה בעל יכולת, ויש לך עסקים משגשגים. אתה תדע להפיק פירות מהאוצר הזה. אתה מבין שאני מביאה את מקור העושר של הכפר? הכפר שדחה אותי,״ צל חלף בעיני האישה הצעירה, ״ולמרות זאת אני מציעה לו להפוך לעיר!״

אסתאז יעקוב הביט באם הלא־נשואה, המרשה לעצמה לשפוט את האופן שבו הוא מנהל את רכושו ומתרברבת שהיא תישא באחריות לגורלן של שלוש מאות נפשות.

״מנין לך הידע על החרקים האלה?״ שאל, שומר על נימה משועשעת, שנועדה להבהיר לה היטב שאין הוא אדם להאמין במעשיות כאלה.

״מסַלִימַה. עבדתי שם במטוויית משי במשך ארבע שנים. אני מכירה כל תנועה מתנועות החובטת או הטוֹוָה. הכמרים הישועיים שבאו מצרפת לימדו אותי הכול.״

״ובאת לרתום את האוֹמנוּת המעודנת מאוד הזאת לטובת כפר שסילק אותך?״

האישה הצעירה כרכה את זרועה סביב כתפי הילד.

״אני רוצה שבני יגדל בקרב בני הכפר שלו. הם יהיו מוכרחים לקבל אותי עכשיו, כשאני מביאה להם שגשוג.״

אסתאז יעקוב נעץ לרגע את עיניו במבטה המתנשא של האישה הצעירה. הוריה ודאי גירשו אותה ואילצו אותה לנדוד בדרכים כקבצנית, מחשש שבטנה הבולטת תכתים את כבוד המשפחה, וכעת היא משתוקקת לשוב כמלכה. האיכר הזקן החליק את שפמו כדי להסתיר את מבוכתו, כבשעה שהיה משוחח על עסקים עם סוחרי הסוסים.

״למה בדיוק את מצפה ממני?״

״לאמון שלך,״ ענתה האישה בלי להסיר לרגע את מבטה ממבטו. ״ולפינה באסם לעשות בה את הלילה עם בני.״

אז זה העניין, חשב האיש בליבו בעודו ממשש את השערות המסולסלות של שפמו, המזדקר כלפי לחיו.

״טוב. תוכלי להשתמש בבית הבד הישן שהזכרת, ורוּקוֹס, הפועל שלי, יעזור לך לחזק את הגג. שימי שם את הזחלים שלך כפי שאת מוצאת לנכון. רוקוס יספק לך את הציוד הדרוש לגידולם.״

עיני הבת של משפחת חמיז נצצו עוד יותר, ואסתאז יעקוב הרים את ידו כדי לקטוע באחת כל השתפכות של הכרת תודה. בית הבד היה חורבה והיא בקושי תמצא בה במה לסוכך על בנה מפני גשמי החורף. באשר לגרגירים הלבנים הקטנים שהחזירה האורחת לחולצתה ביראת כבוד, הוא התקשה להאמין שביום מן הימים יצא מהם משהו. ובכל זאת, נכון, יש לו מוניטין של אדם ישר וטוב – שַׁרְבֵּל הקדוש עֵדוֹ. אפשר לפנות אל טוב ליבו, לכן הסכים לקבל היום לביתו את הבת של משפחת חמיז, חשב בעודו מוסר אותה לידי רוקוס כדי שיוליך אותה אל המטבח. אילו הייתה בתו שלו מתנהגת כמוה, לא היה מהסס לרגע לגרש אותה כדי למנוע שערורייה. ואולם אין לו שום קשר משפחתי עם האישה הזאת, ואסתאז יעקוב יכול להרשות לעצמו לגלם כלפיה את תפקיד האב הטוב והרחמן – זה רק יגדיל את המוניטין שלו.

הזקן השתהה עוד רגע, עיניו מעורפלות, נזכר במבטה הרושף של המחזרת על הפתחים. הוא סידר על כתפיו את מעילו העשוי צמר כבשים ושב ושקע בספרי חשבונותיו.

***

החודשים הראשונים היו קשים והתאפיינו בלחות המקפיאה של הנהר, שעלתה והגיעה עד החורבה שאֵוֵולִין התאמצה לקיים בה מראית עין של בית. היא שמה את זחליה בבית הבד הרעוע ודאגה להם דאגה אימהית, בזמן ששַרבֵּל הקטן השתעשע בשליפת מקלות מבין העלים המתים שבשיחים.

יותר מפעם אחת הייתה לאישה הצעירה הזדמנות להתחרט על המעשה, על הבריחה המטורפת מהכפר סלימה, שהיו לה בו קורת גג ושכר, כדי לשוב אל כפר הולדתה ולנסות שם את מזלה, וכל רכושה הוא הצרור ההדוק בחולצתה. האם יקיימו הזחלים הלבנים הקטנים את הבטחתם? האישה הצעירה נתקפה ספק בזמן שסרקה את האזור בלא הרף כדי לאסוף עלים מעצי תות שענפיהם נמוכים, מזון לחרקים שאינם יודעים שובע ואשר סוף סוף החלו להפריש את רירם. רק הרצון העיקש המניע אותה, רצון הנובע משאיפה להתנקם בגורל, נתן לה כוח להמשיך.

אוולין לא נכנעה לתחושת הסיפוק שביכולת לאחוז באצבעותיה את ביכורי עמלה. היא הניחה לטוואֵי המשי לנקב את מעטפת המשי השבירה שלהם במקום להרוג אותם בתוך פקעותיהם. כדי לקבל כמות נכבדה של חוטים היה עליה להניח לחרקים להתרבות ולהגיע למספר זחלים גדול לפחות פי עשרה מזה שהביאה מסלימה, בטרם תחל להתיר את הפקעות.

לבסוף, לקראת סוף החורף, כמה חודשים לאחר ההשתקעות בבית הבד, התקבל היבול הראשון.

למרות בקיאותה בעבודת המשי היה על האישה הצעירה לגייס את כל תושייתה כדי להפיק את המשי באמצעים המאולתרים שעמדו לרשותה. האש שתפקידה לחנוק את הזחלים מילאה בעשן את המעון המט לנפול, והמכל היחיד שסיפק רוקוס לא אִפשר לטפל ביותר מקומץ פקעות בכל פעם ואילץ אותה לחזור שוב ושוב על אותן פעולות. שַרבֵּל הקטן, שתפקידו היה להחזיק את המקלות שמלפפים עליהם את החוטים, ננזף יותר מפעם אחת בשל תנועה חטופה שגרמה לקריעת החוט.

הענפים העטופים משי נישאו בתרועת ניצחון אל המחסן של אסתאז יעקוב, והוא, עדיין ספקן במקצת, בחן את איכות המשי באצבעותיו העבות, המורגלות יותר ללטף צוואר בהמה. ״טוב. נראה איזה מחיר תקבלי עליו בשוק.״

בעומק אישוניה הרושפים של אוולין כבר הסתמן ברק הניצחון. בזכות עקשנותה, ההרפתקה המסוכנת שנכנסה אליה החלה לשאת פרי.

משעה שצלצלו הלירות העות׳מאניות בידיו של אסתאז יעקוב, החל האיכר הזקן לעקוב בעין פקוחה אחרי המתרחש בבית הבד. מתקן יציב יותר בא לעולם – סככת עץ שהתקין רוקוס. ובתום הקציר נדרשו הגברים בכפר לסייע בידי הבנאי שבא מסלימה. בהנהגתו צץ מן הקרקע בחודשי הקיץ אסם מוארך אדיר ממדים, שלדו ערוך כגוף אונייה, מצויד בתנור. חלומה של אוולין קרם עור וגידים: מטוויית משי רחבת ידיים, הומה מפועלות, שהיא עמוד התווך שלה.

בזמן שבקע המבנה מן האדמה, לא ידע שרבל הקטן עד כמה אימו טורחת כדי להבטיח את עתידו. הוא תר את מדרונות ההר, משתוקק למצוא חברים למשחק. חבורות הילדים שפגש ליד הנהר ואשר ניסה להתערות בהן גירשו אותו ברגימת אבנים ובקריאות ״ממזר״. הוא לא הבין את פשר המילה, גם לא את הרִשעות חסרת הצידוק שהפגינו הילדים כלפיו.

הוא טייל אפוא בחורשות האורנים בגפו. כעבור זמן קצר, על גבעות הכפר, הכיר רועה המבוגר ממנו בכמה שנים.

״למה אתה לא הולך לשחק עם האחרים?״ שאל אותו.

הרועה העווה את פניו בבוז.

״אין לי זמן לבזבז. אני צריך להשגיח על העדר שלי. אם לא, אני אקבל נזיפה מהאדונים שלי.״

הילד לימד אותו כיצד לנהוג את העיזים כדי שלא יסטו מן הדרך, ובכל בוקר בקיץ היה שרבל עולה לפגוש את חברו החדש. כל היום היו רצים אחרי העיזים. כשהיו הבהמות מלחכות עשב במקום מוגן, היה הרועה הקטן, ששמו אֶלְיַאס, מתיישב על משטח סלע ומוציא מתרמילו שש דסקיות, אבני שש־בש נהדרות, עגולות וחלקות. הוא היה מסרטט משבצות בעפר כדי ללמד את חברו הצעיר את כללי המשחק.

שרבל לא נלאה מללטף את העץ השחור של הדסקיות.

״איפה מצאת אותן?״

״זאת מתנה מהאדונים שלי.״

שרבל חשד שהרועה משקר. ניכר שהדסקיות יקרות ערך. הוא לא ראה מעודו דבר נאה כל כך. איך ייתכן שהעניקו מתנה כזאת לילד קטן ומלוכלך המעביר את ימיו יחף בעפר? מה גם שאליאס דיבר סרה באדוניו, המכריחים אותו לישון על החציר שברפת, מעל הבהמות, ונותנים לו בשר רק פעם בשבוע – ועוד עוף שבשרו צמיג מרוב התרוצצות.

ערב אחד, כשליווה שרבל את חברו ואת בהמותיו בחזרה אל החווה, ראה בחצר אישה גבוהת קומה עסוקה במשיכת דלי מעל שפת הבאר. כאשר הזדקפה, נושאת את הדלי בזרועות פשוטות, הוכה בתדהמה לרגע: הצללית הארוכה נראתה בעיניו כצללית של אוולין.

״הגברת,״ סינן אליאס בין שיניו. ״כדאי לך להסתלק.״

שרבל פגש את מבטה הקודר של האישה וקרא בו הבעה עוינת. הוא מיהר לעזוב את גבעות הכפר ולשוב אל השיחים שביניהם נמצאת מטוויית המשי. אך פני האישה לא חדלו לרדוף אותו. כה דומות היו לפניה של אימו, הצעיף חובק את מצחה ופניה צרובות מרוחות ההרים.

לבסוף התוודה על כך לפני אוולין. כאשר סיפר לה על דיר העיזים שבמעלה הכפר, התפשטה על פניה הבעה איומה כל כך עד שהתחרט על שלא נצר את לשונו. היא רצתה לדעת הכול על מעלליו בחברת הרועה ועל הקשרים שאולי קשר שרבל עם האנשים האלה. מעולם לא ראה הילד זעם כזה אצל אימו. היא איימה עליו:

״שאני לא אתפוס אותך שוב מסתובב עם היתום האומלל הזה! אין בכפר המון ילדים אחרים שמתאימים יותר להיות חברים שלך?״

שרבל לא העז לספר לאימו על החרם שהוטל עליו מחשש לעורר התפרצות זעם נוספת. אוולין ניחנה באופי קיצוני, והייתה עוברת בבת אחת מכעס לרוך מלטף מאין כמוהו. כעבור רגע קט אימצה אליה את הילד והרעיפה עליו חיבה.

״בקרוב, ילד שלי, בקרוב האנשים האלה יאכלו מכף ידך. הראה שאתה ראוי לגורל שמחכה לך!״

ואולם כבר למוחרת הוא שכח את ההבטחות שהבטיח לאימו והיה במעלה הכפר, מצפה למשחק שש־בש עם אליאס.

הרועה קיבל את פניו בקרירות.

״אני ממליץ לך לא להישאר כאן. הגברת אמרה לי שאם היא שוב תראה אותך משוטט ליד החווה שלהם, היא תפטר אותי.״

שרבל היה מוכרח לעזוב את חברו היחיד ולשוב לשוטט בגפו.

בסתיו המתה המַטווייה מפעילות קדחתנית. הועסקו בה כעשר פועלות, והן רחשו מעל דודי הפקעות ומעל המַסְלֵלוֹת. למרות הטִרדה המתמדת שגרמה לה עבודתה, החלה אוולין לדאוג למראה שרבל המסתובב לבדו בעמק, מאחר שלא עלה בידו להתחבר עם הילדים האחרים. היא ביקשה ממנו בקשה לא־צפויה:

״קח אותי אל הרועה שלך.״

ממרום סלע, בולס כַּעַכּ, הביט בהם אליאס בחשדנות בעודם הולכים ומתקרבים אליו.

״באתי להציע לך עבודה טובה יותר מהעבודה הזאת,״ אמרה לו אוולין. ״אני זקוקה לבחור זריז שיאסוף את חוטי המשי שנופלים מהדוודים. אתה תקבל לירת זהב אחת לשבוע, תסעד על שולחננו ותוכל לגור בבית הבד. כשתהיה גדול יותר, אם תעבוד יפה, תהיה אחראי להאכלת טוואֵי המשי.״

הנער הסכים לעסקה.

אוולין הייתה מרוצה מן הסידור הזה: לא זו בלבד שהיה לשרבל חבר, אלא שהיא הוכיחה לאנשים ממעלה הכפר שהיא עשירה הרבה יותר מהם, מפני שהצליחה לפתות את אחד מעובדיהם בשכר גבוה יותר. בכל יום הצטרפו אליה פועלות חדשות כדי לטפל ביבול השופע יותר ויותר. בתוך זמן קצר ימצא רוב הכפר את פרנסתו במטווייה.

אליאס הראה שהוא זריז ומסוגל להשתחל מתחת לדוודים כדי ללקט את החוטים הנופלים בטרם יתערבבו בעפר ולשאת אותם אל המַסלֵלות. לא הייתה משימה מתישה מזו, אך הוא ושרבל היו מתחרים ביניהם בריצה, וזה היה בגדר משחק לגופם הקטן והבלתי נלאה.

אף על פי כן לא יכול הרועה לשעבר להימנע מלתחוב כמה חוטי משי לכיסיו, והדבר לא נעלם מעיניה החדות של אוולין.

״אם אני שוב אתפוס אותך גונב, אתה תחזור לטינופת שלך, עם העיזים!״ איימה עליו.

באותו ערב, בזמן שסידר עם שרבל על העפר את דסקיות השש־בש, חזר אליאס והרהר בַּבושה שחש כשנתפס וננזף, ולבסוף שפך את מר ליבו באוזני חברו.

״אימא שלך אישה קשה. היא לא יותר טובה מהגברת שלי למעלה בחווה. חוץ מזה, אתה יודע מה אומרים פה? שהיא הבת שלה.״

הוא רק מסר את השמועה שמפיצים בלחש בכפר, מחשש שאוולין תשמע. שרבל היה המום מגילוי העובדה הברורה הזאת, שעד היום התכחש לה. אם כן הרועים ממעלה הכפר הם סבא וסבתא שלו! הרבה שאלות ניקרו בראשו של הילד, אך לעולם לא יוכל להגות אפילו הברה אחת על כך באוזני אימו, מאימת תגובתה האלימה. כן, אליאס דיבר אמת, היא אישה קשה, והכול חוששים מפניה. די לראות כיצד הפועלות מכופפות את גבן כשהיא מדברת אליהן. אסתאז יעקוב עצמו, כל אימת שבא לבקר במטווייה, נראה כהולך על ביצים.

רק עם שרבל הייתה אוולין קוראת דרור לשפע הרוך שבתוכה, מאמצת אותו אל חזהּ, מהמהמת באוזנו עד שהיה נרדם. או הייתה מזכירה לו בחצי קול את העתיד המזהיר המובטח לו: ״יהיו לך יותר בהמות מכל העדרים של אסתאז יעקוב גם יחד. הנשים היפות ביותר בארץ יחלמו להתחתן איתך.״ שרבל היה מוצא מרגוע בנימה המלטפת של הקול האימהי, אבל עדיין היה טרוד במחשבות על האישה שראה רכונה מעל הבאר במעלה הכפר ואשר נתנה בו מבט איום כל כך – האישה הזאת, אֵם אימו. כיצד ייתכן שאין לה כל קשר עם אוולין למרות הקרבה המשפחתית ביניהן? תהה שרבל בהיגיון של ילד. אופק עולמו היה תחום בפניה של אימו.

בוקר אחד הניח לאליאס לרוץ לבדו אחרי החוטים הקרועים במטווייה וטיפס עד מעלה הכפר.

לא היה איש ליד הבאר כאשר נכנס לחצר החווה. נחרת הבהמות נשמעה ברפת. הן היו כלואות בה בשל הקור הראשון של החורף. שרבל נעמד מול החלונות, גלוי לעין, זוקף את קומתו הקטנה, קומת ילד בן שש.

האישה שראה בחטף כמה חודשים לפני כן יצאה לבסוף אל פתח הבית, תמירה, מבטה מתנוצץ. בשורש האף היה לה אותו קמט של נחישות כמו לאוולין.

״לך מפה,״ קראה אליו. ״אנחנו לא רוצים ממזרים פה!״

מאחר ששרבל לא זז, היא התכופפה להרים אבן וזרקה אותה לעברו, כמו כדי להרחיק חיה רעה.

הילד אץ בכל כוחו במדרון, העלבון הארור מהדהד בראשו. כעת ידע את פירושו: אין לו אבא. זו הסיבה שהאישה ממעלה הכפר סילקה אותו. ואם היום אין לה קשר עם בתה, הרי זה בגללו. בו ברגע הבטיח לעצמו שיהיה מה שאוולין רוצה שיהיה: איש עשיר ורב השפעה, שלעולם שוב לא ייתן שיגרשו אותו ברגימת אבנים.

***

פחות משנתיים לאחר הגעתה לכפר התגשמו שאיפותיה של אוולין, שנולדו מקומץ זחלים גנובים, באופן מזהיר: מטוויית המשי העסיקה את רוב נשות הכפר ואת נשות הכפרים הקטנים שבאזור. המבטים שנחו על דמותה הגבוהה לא הביעו מכאן ואילך אלא כבוד. מי שהיה פוגש במקרה את שלהבת עיניה הכהות היה ממהר להסיט את ראשו לאות כניעה. הבושה שבמעמד של אם לא־נשואה נשכחה, נשטפה במים הרותחים שבדוודים המשמשים להתרת הפקעות. בנה הממזר, שכפה את עצמו על הילדים האחרים בכוח אגרופו, בהחלט עתיד להיות הרווק הנחשק ביותר בחבל מתן. אין ספק שכפי שניבאה לאסתאז יעקוב ביום שהביאה לו את הזחלים הראשונים, בדִרבונה יוכל כפר הולדתה להפוך לעיר.

אם כן, בזכות שליטתה בחוט המשי יקר הערך עלה ביד אוולין המקוללת לחדש את קו גורלה הקטוע. אלא שאין להתעלם מן ההיסטוריה הגדולה, שכעבור זמן קצר דאגה להחריב את ההצלחה הזאת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית זידאווי”