ארבעה סיפורים אוטוביוגרפיים רוויי הומור אנגלי ואירוניה עצמית ומסה הגותית אחת משתף אותנו מחבר "חוות החיות", "1984" ויצירות רבות אחרות ג'ורג' אורוול (1950-1903) בהשקפת עולמו על הספרות והעוסקים בה ויחסי הסופרים עם המדינה. טקסטים רלוונטיים בכל ולכל הזמנים.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:
28.00 ₪
מקט: 4-644-1141
ארבעה סיפורים אוטוביוגרפיים רוויי הומור אנגלי ואירוניה עצמית ומסה הגותית אחת משתף אותנו מחבר "חוות החיות", "1984" ויצירות רבות אחרות […]
זיכרונות מחנות ספרים
פעם עבדתי בחנות ספרים יד שנייה — בקלות אפשר לתארה, אם אינך עובד באחת כזו, כסוג של גן עדן שבו ג’נטלמן קשיש מקסים מפשפש לנצח בין דפי ספרים בעלי כריכות עור עגל — מה שבעיקר הדהים אותי היה הנדירות של אנשי ספר אמיתיים. בחנות שלנו היה מאגר ספרים מעניין יחיד במינו, ובכל זאת אני בספק אם אפילו עשרה אחוזים מלקוחותינו ידעו להבחין בין ספר טוב לרע. הסנובים של המהדורה הראשונה היו שכיחים הרבה יותר מאשר אוהבי ספרות. כמו כן, סטודנטים אוריינטליים שמתמקחים על ספרי לימוד זולים היו גם הם שכיחים מאוד, ונשים עם נפש עמומה שמחפשות מתנות יום הולדת לאחייניהן היו שכיחות מכולם.
מרבית האנשים שבאו אלינו היו סוג של מטרד בכל מקום אחר, אולם בחנות הספרים זכו להזדמנויות חד־פעמיות. לדוגמה, הגברת הקשישה היקרה ש”רוצה ספר לנכה” (זו בקשה נפוצה מאוד), וגברת יקרה זקנה נוספת שקראה ספר כה יפה ב־1897 ותוהה אם תוכל למצוא עבורה עותק. למרבה הצער היא אינה זוכרת את שמו, או את שם הסופר ובמה הספר עסק, אך היא כן זוכרת שהייתה לו כריכה אדומה. מלבד אלו, ישנם שני סוגי טרחנים מוכרים היטב שפוקדים בקביעות כל חנות ספרים יד שנייה.
סוג אחד הוא איש כמוש המדיף ריח של קרומי לחם עבשים שמגיע בכל יום, לעיתים כמה פעמים ביום, ומנסה למכור לך ספרים חסרי ערך. הסוג השני הוא איש שמזמין כמות גדולה של ספרים שאין לו שמץ של כוונה לשלם עבורם. בחנותנו איננו מוכרים כלום באשראי, אולם אנו מניחים ספרים בצד, או מזמינים אותם אם נדרש עבור אנשים שבכוונתם לאסוף אותם מאוחר יותר. בקושי מחצית מאלו שהזמינו מאיתנו ספרים חוזרים לקחתם. בתחילה זה הביך אותי. מה גרם להם לפעול כך? הם נכנסים ומזמינים כמה ספרים יקרים ונדירים, מוודאים שוב ושוב שנשמור אותם עבורם, ואז נעלמים ולא שבים לעולם. רבים מהם, בבירור, היו ללא צל של ספק, פראנואידים. הם נהגו לדבר על עצמם באופן גרנדיוזי ולספר סיפורים שנונים כדי לספק הסבר מדוע יצאו מהבית ללא כסף — סיפורים שבמרבית המקרים, להערכתי, הם עצמם האמינו בהם. בעיר כלונדון תמיד משוטטים ברחובות לא מעט מטורפים לא רשמיים, ויש להם נטייה להשתקע בחנויות ספרים, משום שחנות ספרים היא אחד מהמקומות היחידים שאתה יכול לשהות בו זמן ממושך מבלי לבזבז כסף כלל. במשך הזמן אתה לומד לזהות אותם ממבט ראשון. כיוון שעל אף דיבורם הגבוה יש בהם משהו עבש וחסר תוחלת. תכופות, כשיש לנו סיג ושיח עם פראנואיד מובהק, נשים בצד את הספרים שביקש וברגע שהוא יצא נחזירם למדפים. איש מהם, ככל שידיעתי מגעת, לא ניסה מעולם לקחת ספרים מבלי לשלם עבורם; עצם הזמנתם הייתה מספקת דיה — זה נתן להם, אני מניח, את האשליה שהם בזבזו כסף ממשי.
כמו בכל חנויות ספרים יד שנייה יש לנו עיסוקים מגוונים נוספים. למשל, מכרנו מכונות כתיבה מיד שנייה, וגם בולים — אני מתכוון לבולים משומשים. אספני בולים הם מוזרים, שקטים, יצורים דמויי דג, מכל הגילים, אבל רק מהמין הזכרי; נשים, ככל הנראה, מתקשות לראות את הקסם המשונה של הדבקת פיסות נייר צבעוני באלבומים. מכרנו גם הורוסקופים ב־6 פֵּני שנערכו על ידי מישהו שטען שניבא את רעידת האדמה ביפן. הם היו במעטפות חתומות ואני מעולם לא פתחתי אותן, אבל אנשים שקנו אותן חזרו לעיתים קרובות וסיפרו לנו עד כמה ההורוסקופים שלהם היו ‘אמיתיים’ (ללא ספק כל הורוסקופ נדמה ‘אמיתי’ אם הוא מספר לך עד כמה אתה מושך עבור המין השני ושהמגרעת הגרועה ביותר שלך היא נדיבותך). עשינו עסקים טובים למדי בספרי ילדים, בעיקר מ’שאריות’. ספרי ילדים מודרניים הם משהו די נורא, בייחוד כשאתה רואה אותם בערמות. אישית, הייתי נותן לילד קודם כול עותק של פטרוניוס ארביטר[1] לפני “פיטר פן”, אף שבארי[2] עצמו נראה מרומם ומזין יחסית לחקיינים המאוחרים שלו. בחג המולד בילינו בקדחתנות עשרה ימים מתישים במאבק בכרטיסי ברכה ולוחות שנה, שלמכור אותם היה עניין מייגע, אבל הם עסק טוב כל עוד העונה נמשכת. סקרנה אותי הציניות האכזרית המנצלת את הרגשות הנוצריים. הסוכנים של החברות המייצרות את כרטיסי חג המולד נהגו להגיע עם הקטלוגים שלהם כבר ביוני. פסוק מאחת הקבלות שלהם נלכד בזיכרוני. זה היה: ‘שני תריסרים. הילד ישו עם ארנבות’.
אבל העסק הצדדי העיקרי היה ספריית השאלה — ספרייה של חמש או שש מאות כרכים, כולם סיפורת, בתמורה ל־’שני פֵּני ללא פיקדון’. כמה שגנבי ספרים אהבו את הספריות הללו! זה הפשע הכי קליל בעולם להשאיל ספר בחנות אחת בעבור שני פני, להוריד את התווית ולמכור אותו בחנות אחרת תמורת שילינג. עם זאת, מוכרי ספרים גילו שמשתלם שיגנבו מהם מספר מסוים של ספרים (אנחנו מאבדים כתריסר ספרים בחודש) יותר מאשר להפחיד לקוחות בדרישה לפיקדון.
החנות שלנו ניצבת בדיוק בחזית בין המפסטד ורובע קמדן, ופוקדים אותה מגוון רב של אנשים מכל סוג, מברוניות עד למבקרי כרטיסי אוטובוס. סביר שמנויי ספרייתנו מייצגים חתך נאה של ציבור הקוראים הלונדוניים. לכן, מן הראוי לציין שמכל הסופרים בספרייתנו מי ש’הלך’ הכי טוב היו — פריסטלי? המינגווי? וולפול? וודהאוז?[3] לא. היו אלו הרומנים של אתל מ’ דל, ווריק דיפינג[4] צמוד במקום שני, וג’פרי פרנול,[5] עליי לומר, במקום השלישי. את הרומנים של דל קראו כמובן נשים בלבד, נשים מכל הסוגים והגילים, ולא כפי שאפשר לצפות, רק בתולות זקנות עגומות ונשים שמנות של סוחרי טבק. לא שגברים אינם קוראים סיפורת, אלא שישנם ענפים שלמים של הבדיון שממנו הם נמנעים. באופן גס, מה שניתן לכנות רומנים ממוצעים — הרגילים, טובים ורעים, גולסוורתי לסוגיו, שהם הנורמה לסיפורת האנגלית — נדמה שקיימת רק עבור נשים. גברים קוראים רק את הרומנים שראויים לכבוד, או סיפורי בלשים. ואכן צריכתם של ספרי בלש היא נהדרת. אחד המנויים שלנו, ככל הידוע לי, קורא ארבעה או חמישה סיפורי בלש בכל שבוע במשך שנה, לצד אלו שהוא שואל מספרייה אחרת. מה שבעיקר מפתיע אותי, שהוא לעולם לא קורא אותו ספר פעמיים. כנראה כל מבול האשפה המפחיד הזה (הדפים שנקראים כל שנה, על פי חישוב שעשיתי, מכסים קרוב לשלושת רבעי הדונם) נאגרו לתמיד בזיכרונו. הוא לא שם ליבו לכותרות או לשמו של המחבר, אולם הוא יכול היה לומר, רק תוך העפת מבט בספר, אם ‘הוא כבר היה בידיו’.
בספריית השאלה אתה רואה את טעמם האמיתי של האנשים, לא את העמדת הפנים שלהם, והדבר שמדהים אותך הוא שכל הסופרים האנגליים ‘הקלאסיים’ נשרו ואינם אהודים יותר. אין טעם לשים את דיקנס, תאקרי, ג’יין אוסטין, טרולופ וכדומה בספריית השאלה רגילה; איש לא לוקח אותם. רק למראה של רומנים מהמאה התשע עשרה אנשים אומרים, “או, זה מיושן!” ונרתעים מייד. על אף זאת, קל להפליא למכור את דיקנס, כפי שתמיד קל למכור את שקספיר. דיקנס הוא מבין הסופרים שאנשים ‘תמיד מתכוונים לקרוא’, וכמו התנ”ך, הוא נפוץ מאוד כיד שנייה. אנשים יודעים משמועה שביל סייקס היה פורץ ושלמר מיקובר[6] היה ראש קירח, בדיוק כפי שהם יודעים מפי שמועה שמשה התגלה בתיבת גומא וראה את ‘הצד האפל’ של האל. דבר נוסף ראוי לציון הוא חוסר הפופולריות הגוברת של ספרים אמריקניים. ועוד משהו — המו”לים שוקדים על זה מדי שנה או שנתיים — חוסר הפופולריות של סיפורים קצרים. סוג המשאיל שמבקש מהספרן לבחור ספר עבורו כמעט תמיד מתחיל באמירה “אני לא רוצה סיפורים קצרים”, או “אני לא אוהד של סיפורים קצרים”, כפי שלקוח גרמני שלנו נהג לומר. אם תשאל אותם לסיבה, לעיתים הם יסבירו שמייגע מדי להתרגל לסט חדש של דמויות בכל סיפור; הם אוהבים ‘להיכנס’ לרומן שאינו דורש מחשבות מרחיקות לכת אחרי הפרק הראשון. עם זאת, אני סבור שיש להאשים יותר את הסופרים מאשר את הקוראים. מרבית הסיפורים הקצרים המודרניים, אנגליים או אמריקניים, לגמרי חסרי חיים וערך לעומת רוב הרומנים. הסיפורים הקצרים שהם באמת סיפורים, פופולריים דיים, ראה ד’ ה’ לורנס, שסיפוריו פופולריים כמו הרומנים שלו.
האם ברצוני להיות בעל עסק למכירת ספרים de métierי?[7] באופן כללי — חרף נדיבותו של מעסיקי כלפי, וכמה ימים מאושרים שביליתי בחנות — התשובה היא לא.
בהינתן עמדה טובה וכמות הגונה של הון, כל אדם מחונך צריך להיות מסוגל להרוויח ביטחון מה בפרנסתו מחנות ספרים. אלא אם נכנסים לשוק הספרים ‘הנדירים’, זהו לא מסחר קשה ללמידה, ואתה מתחיל עם יתרון גדול אם אתה יודע משהו על תוכן הספרים (רוב מוכרי הספרים אינם יודעים. אתה יכול להסיק זאת מדפי המסחר שבהם הם מפרסמים את מרכולתם. אם אינך רואה מודעה ל”שקיעתה ונפילתה” של בוזוול[8] בוודאי תראה מודעה ל”הטחנה על הנהר פלוס” של ט’ ס’ אליוט[9]). כמו כן, זהו מסחר אנושי שאינו יכול להיות וולגרי מעבר לגבול מסוים. איגודי המסחר לא יכולים לסחוט את מוכרי הספרים העצמאיים הקטנים עד כדי הכחדתם, כפי שהם סוחטים את מוכר המכולת והחלבן. אך שעות העבודה ממושכות מאוד — עבדתי רק במשרה חלקית, אבל המעסיק שלי עבד שבעים שעות שבועיות, מלבד שליחויות קבועות מחוץ לשעות העבודה כדי לקנות ספרים — ואלו חיים לא בריאים. חנויות הספרים, ככלל, קרות להחריד בחורף, משום שאם חם מדי, החלונות מתערפלים, ומוכר ספרים חי על חלונותיו. וספרים פולטים אבק מזוהם יותר מכל סוג אחר של חפצים שהומצאו, וחלקו העליון של הספר הוא מקום שבו כל קסת דיו מעדיפה למות.
אולם הסיבה האמיתית מדוע איני רוצה לקחת חלק בסחר הספרים בחיי היא שתוך כדי כך איבדתי את אהבתי לספרים. על מוכר ספרים לספר שקרים על אודותם; וגרוע מכך, הוא חייב לאבקם ולהזיזם הלוך ושוב כל הזמן. היה זמן שבאמת אהבתי ספרים — אהבתי את מראם וריחם ומגעם, אני מתכוון, לפחות אם היו בני חמישים ומעלה. שום דבר לא שימח אותי כמו קניית כמות ניכרת שלהם תמורת שילינג במכירה פומבית בכפר. יש ניחוח מיוחד לספרים חבוטים ובלתי צפויים שאתה מוצא בסוג כזה של אוספים: משוררים מינוריים מהמאה השמונה עשרה, לקסיקונים גאוגרפיים מיושנים, כרכים אחדים של רומנים נשכחים, מגזינים לגברות משנות השישים מאוגדים יחד. לקריאה אקראית — בשעת הרחצה באמבטיה, למשל, או בשעת לילה כשאתה עייף מכדי ללכת למיטה, או ברבע שעה מיותמת לפני ארוחת הצהריים — שלא לדבר על גיליונות מיושנים של גירלס און פייפר.[10] מייד כשהחילותי לעבוד בחנות הספרים חדלתי לקנות ספרים. רק מלראותם בהמוניהם, חמשת אלפים או עשרת אלפים בו־זמנית, הספרים שִעממו ואפילו החליאו אותי. כיום אני אומנם קונה מדי פעם, אבל רק אם זה ספר שאני רוצה לקרוא ולא יכול לשאול, ואני אף פעם לא קונה זבל. הריח המתוק של נייר מתכלה כבר לא מושך אותי. הוא מזכיר לי יותר מדי לקוחות פרנואידיים וקסתות דיו מתות.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “וידויים של מבקר ספרות”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות